_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על הדם[i]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

 

קטעי מחשבות ורפרופי הרהורים על המלחמות ועל הפּרעות

רך וקטן הייתי אָז.  זה היה הרבה שנים לפני מלחמת "גוג ומגוג". אנכי הייתי אָז ברחוב היהודים, אותו הרחוב אשר כמעט כולנו בלינו בו את אביב חיינו, ולמדתי אז "בחדר", אותו החדר הידוע אשר רובנו ככולנו חונכנו בו.  כולנו, נערי החדר, ישבנו צפופים ונדחקים איש אל רעהו, החומשים פּתוחים לפנינו, והרבי עומד על גבנו ומלמד את פּרשת השבוע.  ובכתבי את הדברים האלה עומד החדר וכל אשר בו כמו חי לפני.

"רק חזק לבלתי אכל את הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!"

מוחי הקטן והרופף לא יכול אז בשום אופן לתפוס את מהות הדברים האלה.  אזהרה קשה ונמרצה זו למה היא באה?  למה מצוה עלינו החומש במפגיע כי נחזק לבלתי אכול הדם?  הן הדם הנו הדבר היותר מגועל והיותר מתועב לכולנו, ולמראה כל דם שהוא יתיצב לפנינו "מלך הבלהות" עם כל נוראותיו וזועותיו!  להפך, עלינו לחזוק ולהתגבר על גועל נפשנו לא רק לאכול את הדם כי אם גם להביט אליו.  אימת הרבי תבעתני, והנני מתירא לחקור במופלא ממני ולדרוש במכוסה ממני, ורק את עיני אשא אל פּני הרבי והנני משתדל למצא בהם את הפּתרון.  אולם פּני הרבי קשים ורצינים כבתחלה, וקולו מלא אזהרה, כשהוא הולך ומטעים כל מלה ומלה בהדגשה יתרה: "כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!"  מה פירושן של הדברים האלה?  כיצד הדם הוא הנפש, וכיצד אפשר לאכול את הנפש ביחד עם הבשר?  ונאחז בסבך הקושיות והתמיהות בלעתי את הדברים האלה ביחד עם פּירושיו והרחבותיו של הרבי, שהבלתי מובן ונתפס בהם היה מרובה הרבה על המובן ונתפס, ולבי הקטן הגיד לי אז כי דברים גדולים הולכים ונאמרים באותה שעה.

"לא תאכלנו!  על הארץ תשפכנו כמים!"  מרעים ומאיים עלינו הרבי כשה"חומש" מדבר מתוך גרונו.

החומש מזהיר וחוזר ומזהיר, כי לא נאכל את הדם, וכי נשפּוך אותו על הארץ כמים.  בודאי שיש כאן דברים בגו!  תמיהות ופליאות, אימות ובלהות ממלאות את נפשי הרכה והפעוטה, והנני נדהם ומוכה-שממון.  אותה השאלה מתלבטת ומנקרת במוחי הקטן: אזהרה יתרה זו למה ולמי היא באָה?  אולם אָסור להרהר אחרי מצות ה' ביד משה עבדו המדבר עתה אלינו מתוך גרונו של הרבי!

"לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך, כי תעשה הישר בעיני ה'!" 

החומש מבטיח לנו גם שכר טוב, כי ייטב לנו ולבנינו אחרינו, אם רק נעשה את הישר בעיני ה' ולא נאכל את הדם!  חידות ומסתורין!

הרבה שנים עברו מני אָז.  הרבה מאורעות-עולם נקרו ויאתיו לעיני, שנתנו בלבי דעה בינה והשכל לתפוס את אשר למדתי אז "בחדר אשר ברחוב היהודים".

נערים קטנים היינו אז, שובבים ומלאי הוללות ותעתועים, ולפעמים גם רשע וזדון, ככל הנערים שבעולם.  יש אשר בחמת רוחנו היינו מתמרמרים ומשתערים איש אל רעהו, ומכות ומהלומות היו עפות ויורדות כברד משני הצדדים.  ובערו אז העינים הקטנות באש זרה מפיצה עברה וזעם, והתנוצצה בהן הרגע ההוא החיה הרובצת לפתח חדרי לב האדם, והתאדמו הפּנים והשתלהבו, והתעוותו כל תו ותו שבהם.  וכל הנערים אשר מסביב צווחים ומריעים בקול זועות, ומעודדים ומחזקים איש את יד ה"צד" שלו.  ולא היו רגעים מועטים וכולם כאחד נסחפו בשטף המלחמה ומשחק הנערים נהפּך והיה למריבת-איבה, לשדה קטל ממש.  אולם הנה נפל דבר קטן אחד בחבורת הלוחמים הקטנים והמם אותם כרעם מרגיז שמים ומחריד ארץ ביום קיץ בהיר: חטמו של אחד הנערים התחיל זב ומטפטף דם!  כבתה האש הזרה והפּראית בעינים, נתישרו הפּנים הנפתלים והמתעוותים, נשתתקו הידים הקטנות, שקטו הסערות אשר בלבות הקטנים והסואנים.  "דם!  דם!"  נשמע מכל עברים, ותיכף היו כל הנערים מסביב לנער המוכה.  מים רבים נזרקו על פּניו ואל תוך חטמו.  הרעיון היחידי שמלא אָז את לבות כולנו היה: לעצור את הדם.  כל אחד מאתנו השתדל לפייס את הנער המוכה ולהשכיח מלבו את כל הענין הרע, וכולנו שמחנו שמחה גדולה כאשר נוכחנו אל נכון כי הדם פּסק לגמרי וכי המכה אשר הוכה הנער לא השאירה כל "רושם" בפניו וכי הכל על מקומו בשלום.  כי הדם וה"רושם" היו לכולנו מפלצת-זועה וחרדת לב לאין קץ.

מי מאתנו לא היה לפחות פּעם אחת באביב חייו עד-ראיה או לוקח חלק בעצמו במחזה כזה בין נערי ה"רחוב"?  מי מאתנו לא הרגיש את חרדת-הלב ורגש הנוחם למראה הדם השפוך, את השמחה והרווחה בהוכחו כי הדם פּסק לזוב וכל "רושם" לא נשאר בפני המוכה?

ושוב הננו יושבים צפופים ונדחקים בחדר, החומשים פּתוחים לפנינו, והרבי עומד על גבנו ומלמד אותנו את פּרשת השבוע.  הפּרשה היא פּרשת "עגלה ערופה", והדברים הם מוזרים ונפלאים ובלתי מובנים לנו.  ורק יכו גלים בנפשותינו הפּעוטות ונשאו אותנו אל "גובה לא נחקר, אל מרחק לא נודע".  חלל נמצא, נופל בשדה, ולא נודע מי הכהו!  גדול הסער בלבבות, וגדולים המיסתורין המעלפים את כל המקרה הזה.  מי הוא האומלל הזה, ומי הרוצח האכזר והנורא אשר שפך את דמו?  לא נודע מי הכהו!  והדבר מתגלגל ומגיע עד הכהנים והשופטים והזקנים בכל הערים אשר סביבות החלל, כי הלא בסביבתם ובשכונתם קרה המקרה הנורא והמלא תעלומות!  ויצאו כולם ומדדו אל כל הערים אשר סביבות החלל, למצא מי מכל הערים האלה היא היותר קרובה אל החלל.  והנה נמצאה העיר הקרובה אל החלל!  נדהמים והלומי רעם עומדים כל בני העיר ההיא, וכהניה ושופטיה וזקניה בראשם, כי הנה המיט עליהם הגורל חרפּת עולם אשר לא תמחה!  בקרבתם נעשה הרצח ובתוכם נמצא הרוצח.  אולם עליהם למלא את חובתם שנטל עליהם ה' ביד משה עבדו במקרה כזה.  והלכו ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה ואשר לא עלה עליה עול, עגלה תמימה וטהורה בלי כל כתם ודופי, עגלה שלא טעמה טעם חטא מימיה, עגלה זכה ונקיה.  ואת העגלה הזאת הורידו אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ובנחל הזה ערפו את העגלה.  ונגשו אָז הכהנים, אשר על פּיהם יהיה כל ריב וכל נגע אשר בעירם ויודעים הם את כל הנקרה והנעשה בין איש לרעהו בקרב כל בני עדתם, וכל זקני העיר ושופטיה.  ורחצו כולם את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וכולם כאחד ענו ואמָרו במועל כפּים ובלב נשבר ונדכא: רבונו של עולם, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו!  כפר לעמך ישראל, ואל תתן דם נקי בקרב עמך!...

חרדים ונדהמים ישבנו אָז כולנו והקשבנו ברעדה אל כל מלה ומלה.  המיסתורין של החלל אשר לא נודע מי הכהו, העסיקו את מחותינו הקטנים והביאו אותנו לידי מחשבות והרהורים רבים.  אולם אותי הפליא אז יותר מכל סדר העבודה של העגלה הערופה.  כי יערפו עגלה תמימה ונקיה לכפּר על חטא שחטא איש בלתי ידוע – היה לי דבר פּשוט וטבעי ומובן מאליו.  כי הלא כולנו חונכנו וגודלנו על רעיון הקרבנות, כלומר: כי אנחנו נזקקים תמיד לקרבנות תמימים אשר יקריבו אותם וישפּכו את דמם לכפּר על כל עוונותינו, ושום בן אדם מן הישוב לא יוואל לקרא תגר על זה.  אבל מעשה הזקנים והשופטים והכהנים שעשו בנחל האיתן, וביחוד הוידוי הגדול והנורא שהתודו שם, הביא אותי לידי ההשתוממות היותר גדולה.  אנכי שויתי אָז לנגדי את רב העיר, מרא דאתרא, את הדיינין ובעלי הבתים הלומדים הגדולים ואת כל נכבדי העיר, שידעתי אותם כי לא נגעו לרעה גם בזבוב אשר על הקיר וכולם ידועים ומפורסמים לחסידים ואנשי מעשה, כיצד הם יוצאים ועומדים על החלל הנמצא בסביבות עירנו, ובלב נשבר ובמועל כפּים, בעינים דוממות ובקול רועד יענו ויאמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!  האם לא הצחוק הוא?  וברגעים ההם הרגשתי עונג גדול ואושר אין קץ בהעלותי על לבי כי מעולם לא נמצא עוד חלל בסביבות עירנו שלא נודע מי הכהו, ובהיותי בטוח כי לעולם לא ימצא חלל כזה אשר יביא את גדולי עירנו ונכבדיה לידי נסיון כזה ולידי וידוי כזה.  אולם הפּליאָה נשארה אָז מתלבטת בפנה חבויה בנשמתי ללא תשובה מספקת.

ומן ה"חדר" ישאוני זכרונותי אל ה"רחוב". 

לפעמים לא רחוקות קרה מקרה בלתי טהור גם בין הגדולים אשר ברחוב היהודים.  יש אשר התנגשו שני אנשים שהגיעו לפרקם, בהיות להם איזה ריב או קטטה בשביל עסקא דממונא, או עסקי משפּחה, או כל דבר ריב ונגע אשר בין איש ובין רעהו.  על הרוב היו שני הצדדים יוצאים ידי הובתם ומשקיטים את סערת רוחם בחרפות וגדופים ובהעלות כל אחד מהם את אבותיו ואבות אבותיו של השני עד ראשית הדורות מקבריהם, ובהרגיזו את כל הגנבים והמשומדים וה"חטאותיהם" ואת יתר פּסולי המשפּחה של השני, שכבר ירד זכרם בתהום הנשיה, לעלות ולהופיע לפני כל הקהל.  כל אלה העומדים מסביב היו מתענגים עונג גדול על המחזה, והיו נהנים הנאָה משונה לשמוע את "חתוך הדבור" של האחד ואת "לשון הזהב" של השני.  אולם מעניין לענין לאותו ענין היה הדבר מגיע לפעמים גם לידי הרמות-יד והכאות ממש, ויד איש היתה בזקן רעהו ובצד ובכתף יאחזו ויהדפו איש את רעהו.  באותו רגע כל הקהל היה משנה את טעמו.  כל אלה שעמדו בעיגול והתענגו למשמע אָזנם, כשראו כי השטן מרקד כבר בינות המתנצחים והדבר הגיע לידי מכות ומהלומות, התנפּלו תיכף על שני האנשים הנצים גם יחד, ומבלי כל השתדלות למצות את עומק הריב ולחקור ולמצא אל נכון מי היה המתחיל בדבר ומי הוא הצדיק ומי הוא הרשע עמדו והפרידו בין הנלחמים.  הא כיצד?  יהודים ירימו יד איש על רעהו וגם יבאו, חס וחלילה, לידי הכאות?  האין אלהים בישראל?  האם הותרה כבר הרצועה והעולם נעשה הפקר ואיש כל הישר בעיניו יעשה?  היה לא תהיה!  לא יעשה כן בקרב אחינו בני ישראל!  ראשית השיבו את ידכם, ואַחר כך נלך אל הרב, אל בית-הדין ושם נחקור ונמצא מי הוא הצדיק ומי הוא הרשע!

כך היו נוהגים אבותינו, שנולדו, גדלו והתחנכו ברחוב היהודים, וחיו וחשבו והרגישו על פּי השקפת-העולם המיוחדה אשר לרחוב היהודים.  בחוש הנטוע בלבם מדור דור היו הם עושים את הדבר היותר טוב והיותר נחוץ להעשות תיכף ומיד במקרה לא טהור כזה: היו עומדים ומפרידים בין הנלחמים!...

ומרחוב היהודים שבה נולדתי ובה בליתי את אביב חיי באתי אל העולם הגדול.  שם ראיתי והתבוננתי אל מעשי הקטנים ומחשבותיהם ואל מעשי הגדולים ויצרי לבם.  מעשה הקטנים הוא תמיד סימן לגדולים, ומעשה יחידים ופרטים הוא תמיד סימן לקבוצים גדולים ועמים שלמים.

בעולם הגדול נזדמן לי לראות לפעמים קרובות שני נערים מתנצחים ומתנגחים איש ברעהו.  אולם כל החושב כי שם נלחמים הנערים כמו שהיינו אַנחנו הנערים נלחמים איש ברעהו ברחוב היהודים כפראי-יער, בלי כל סדר וחוק, ובלי כל מנהגים וכללים קבועים בהלכות-הכאה, אינו אלא טועה.  כי הנה שפכו התרבות והמדע והחוק את רוחם לא רק על הזקנים והבחורים אלא גם על הקטנים ומעשיהם הפּעוטים.  שני נערים מן העולם הגדול נלחמים איש ברעהו על פּי המלה האחרונה של מלחמות-השנים, ככתוב בספר החקים המיוחדים ל"מדע" זה, ובפירושים ובהרחבות אשר בכח העתונים.  הם נלחמים איש ברעהו בדעת ובחשבון.  אשרי עין ראתה כיצד הם רוקדים איש כנגד רעהו ומכוננים את אגרופיהם הקטנים לפגוע איש ברעהו, וכיצד כל ישעם וחפצם הוא לכוון את הרגע ואת המקום בכדי להכות "מכה נצחת" "ככתוב".  ואשרי עין ראתה גם את האנשים הגדולים המתקבצים ובאים לראות בשחק הנערים האלה לפניהם, ואת ההנאה המשונה שהם נהנים לראות את הפעוטים האלה נלחמים איש ברעהו כגדולים ממש, כעין דזשאנסון, ווילארד, דימפּסי וכו', באמת כדאי לראות את התענוג הגדול השפוך על פּני הגדולים האלה, וכיצד הם מעודדים את רוח האחד  ומחזקים את ידי השני להחזיק מעמד ולהלחם בשני "עד רדתו".  הקריאות: בן חיל אתה!  היטבת לעשות!  יפה הכית!  חזק ואמץ!  תשמענה מפיהם לרגעים, ונפשם משתפּכת ומתמוגגת מרוב עונג והנאה.  עונג כזה והנאה כזו היו אבותינו אשר ברחוב היהודים מתענגים ונהנים כשהיו רואים שני נערי ישיבה המנצחים זה את זה בהלכה, כשאחד משתדל לשום לאל ולהרוס את כל בנינו של השני שבנה על יסודות ה"פּני יהושע", ה"קצות", ה"נתיבות" וכו' בעוד אשר השני מתפּתל כנחש ומשתדל בכל כחו להחזיק מעמד ולסתור את תשובותיו של הראשון.  יש מלחמה ויש מלחמה, יש עונג ויש עונג.  אבותינו היו מתענגים והם הנם מתענגים.  ולוא ינסה אחד להתערב ולעצור בריב ולהפריד בין הגבורים הקטנים וקראו אחריהם כל הגדולים האלה מלא.  הן לא "ירוקים" הם, לא פּראי-אדם שגדלו ביער או במדבר, כי אם אנשים מן הישוב, בעלי תרבות ובעלי נימוס, בעלי חוקים וכללים קבועים ומקובלים, ויודעים הם כי שני אנשים או שני נערים כי ילחמו איש ברעהו ויכו איש את אחיו עד שפך דם או גם עד יציאת הנפש חוב חוקי ונימוסי מוטל על כל האחרים להיות במצב הבינים, ניטרליטט בלע"ז, ורשאים הם רק לראות ולהתענג על המחזה.

מעשי הקטנים הוא סימן לקבוצים גדולים ולעמים שלמים. 

מיום עמדי על דעתי הייתי עד-ראיה למלחמות-שנים רבות ביו גוי לגוי ובין ממלכה לממלכה.  בכל המלחמות האלה נשפּך דם כמים לעיני ה', לעיני השמש ולעיני כל העולם כולו.  בכל המלחמות האלה היו שני עמים מתנפּלים איש על רעהו, אוחזים איש בצואר רעהו ומתאמצים בכל כחם לתקוע את חרבם איש בלב רעהו ולהכות את האויב מכה מכריעה, אנושה ונצחת.  ומה עשו אָז יתר הגויים שלא היה להם כל חפץ וענין וחשבון להשתתף בשפיכת הדם?  הם העמידו את עצמם במצב הבינים, ניטרליטט בלע"ז.  זוהי באמת מלה נאה שהעולם הגדול יכל להתפּאר בה על בני רחוב היהודים אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה להמציא מלה נפלאה כזו.  הגיעו בעצמכם!  שני עמים נלחמים איש ברעהו ועושים שמות איש בנחלתו של רעהו, והרי מלחמה הנה בטבעה מחלה מתדבקת אשר תעבור על נקלה ותתדבק גם באלה העמים הקרובים אל מקום המערכה, ומהם תתפּשט המחלה הממארת הזאת ותגיע גם אל קצוי ארץ ואיים רחוקים, ואין לדבר סוף!  אולם אין קצה לחכמתו של בן האדם, ולא לחנם חסרו אותו רק מעט מאלהים!  הוא יגע וגם מצא תרופה לסכנה זו.  הוא המציא את המלה הנאה והנפלאה "מצב הבינים" וחסל לכל הסכנה ולכל הפחד וחרדת הלב!

וזאת תורת המלה הזאת: הגבל יגבילו את תחומיו של המקום אשר עליו ילחמו שני העמים, וציין יציינו אותו היטב היטב, ואזהרה נמרצה תנתן לשני הנלחמים בשצף-קצפם: עד פּה תבאו בהתמרמרכם ובהשתערכם איש אל רעהו!  עד פּה תבאו ולא תוסיפו!  אלה הם תחומי הזירה הגדולה שלכם, ובתוך זירה זו הרשות לכם להלחם איש ברעהו ולטרוף איש את נפש רעהו וגם להשמד מתחת שמי ה' שניכם גם יחד עד האיש האחרון, אבל אל תגעו בארצות אחרות, ובממלכות הנמצאות במצב הבינים אל תרעו!... במשך הימים נתחברו ספרים ונחקקו חוקים והגדרו הגדרות בדיני מצב הבינים ובכל היחוסים הבין-לאומיים.  כבר זכינו לבנין מדעי שלם ממסד עד הטפחות!  ובספרים האלה כתוב לאמר: אסור לאלה הנמצאים במצב-הבינים לעזור לכל צד שהוא עזרה ממשית, אולם מותר להם להושיט כלי נשק לאחד או לשני, למען יהיה בכחו להמשיך את המלחמה;  מותר להם גם להושיט לחם ומים לנלחמים, למען אשר לא יגעו ולא ייעפו, חלילה, ולמען אשר יחליפו כח לשפּוך איש את דם רעהו עד הטפּה האחרונה, ועוד הרבה חוקים וכללים השייכים למדע זה.  בהתבונני אל כל אלה הנני מרגיש כי האנושיות תוכל להניח ידה על כרסה ולומר: שישו בני מעי!  לא לחנם נשפּך דמי כמים מראשית הדורות ועד סופם לשם שנויים ותקונים בחיי האדם לשפר ולהנעים אותם עד כמב שאפשר;  לא לחנים הורגו עלי אלפי רבבות קדושים מכל האמונות והדעות;  לא לחנם סבלו כולם ענויי שאול ומצוקות תפתה בעד האנושיות המסכנה והעלובה.  כל הקרבנות האלה היו כדאים בשביל ההתקדמות הנפלאה ובשביל המדע המקיף והכולל של ימינו אלה.  אשרי האנושיות שככה לה!  אשרי האנושיות שהחוק נר לרגלה והמדע אור לנתיבותיה!

אוי להם לבריות הללו, לבני נח, מעלבונה של תורה כזו והתקדמות כזו עם כל החוקים, הנימוסים והדינים התלויים בה!  אוי להם ממהלך מחשבות כזה שהמציא להם את כל הפּלאות האלה, ולא רק שהתיר להם כי אם גם הטיל חובה עליהם לשפּוך דם כמים בעד כל תקון בחברה ובעד כל צעד קדימה שהנם עושים בכל דור ודור!  אוי להם לבני נח הללו שלא למדו את כל אשר למדנו אנחנו באותו ה"חדר" ובאותו רחוב היהודים ולא חיו אותם החיים באביב נעוריהם, ולא קבלו עליהם את האיסור הגדול של אכילת דם ברתת ובזיע לקיים אותו במלואו כמו שקבלנו וקיימנו אותו אנחנו, בני ה"חדר" וה"רחוב".  אוי להם מיוצרם שנתן להם תורת-דם כזו, ואוי להם מיצרם שהעביר אותם על דעתם לקבל תורה זו וללכת אחריה!  אבל אוי להם שבעים ושבעה לבני ישראל, אלה הממציאים האמיתים של תורת הענוים והנלחצים;  אלה שאזנם שמעה מעל הר סיני את האיסור הגדול והנורא של אכילת דם, ושקבלו עליהם את האיסור הזה בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם ועשו אותו חלק מחייהם במדה כזו שהקב"ה בעצמו בודאי שלא חכה ולא קוה לה בשעה שהטיל עליהם את האיסור;  אלה בני ישראל שחוק מצב הבינים של בני נח רחוק מלבות קטניהם וגדוליהם כרחוק שמים מארץ.  אוי להם לעלובים הללו כי עליהם לשפּוך את דמם על מזבח המולך הזה, ובכל עת צרה, בכל שעה של תמורות וחליפות יכו בני נח איש ברעהו באלפיהם ובבני ישראל באלפי רבבותיהם, וכנגד טפת דם אחת שלהם ישפּכו קבים קבים של דם בני ישראל!

וכשאני מסתכל בחיים אשר בעולם הגדול, בחנוך הקטנים והגדולים, בחיי הבית והחברה לכל חוקיהם ונימוסיהם, בהתפּתחות המדע והאָמנות ובהלך מחשבותיהם ורגשותיהם של הגדולים והקטנים הנני נוכח כי "שמץ דבר רקב נמצא במדינת דנמרק", כי תורה זו שהמציאו בני נח היא רוח החיה בכל אלה, והיא היא הממלאה את חלל העולם בחמרים כאלה המביאים תמיד לידי שפיכת דם, ובני האדם בולעים את כל אלה בדמם ובעצמותיהם.  וכאן הנני עומד ותמה: מי הם האחראים בעד כל אלה, ומי הם האשמים האמתים העתידים ליתן את הדין?  ובאותו רגע תעלה לפני פּרשת "עגלה ערופה" שלמדתי בחדר כד הוינא טליא, וביחוד את הוידוי הגדול והנורא של אותם הזקנים והשופטים והכהנים, והנני בא לידי המסקנא הישנה כי משה אמת ותורתו אמת.  אם נמצא חלל בקרבת העיר הלא בודאי נמצא גם הרוצח מכה האיש החלל בתוך העיר או בשכונתה, ואויר העיר אשר בתוכה הם יושבים מכלכל את הרוצח הזה בקרבו, ואדמת העיר אשר עליה הם דורכים לא הקיאה אותו מתוכה, והוא חי ומתהלך עמהם, ואולי הוא נמצא בתוך ד' אמות שלהם, והאם אין זה אות נאמן ומופת חותך כי שמץ דבר רקב נמצא באויר העיר?  ומי הם האחראים בדבר אם לא זקני העיר ושופטיה וכהניה אשר על פּיהם יהיה כל ריב וכל נגע אשר בעיר?  האם אין זה ראיה מכריעה ונצחת כי שמץ דבר רקב נמצא בחנוך שהם מחנכים את בני העיר וברוח שהם אוצלים עליהם ובתורה שהנם מלמדים אותם, אם רוצח-נפש ושופך-דם נולד, גדל והתחנך בקרב העיר או בסביבתה, רוצח נפש אשר יקום על רעהו בשדה ויהרג אותו באין רואים וגם עקבותיו לא יודעו?

וראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש במלחמת גוג ומגוג, ושאלה מרה התחילה מנקרת במחי: מה יעשו עתה הזקנים והשופטים והכהנים שבדורנו, כשהחלל הגדול והנורא נמצא בקרבם, ועמק ההרגה שבו נמצא החלל הוא כמעט מלא כל העולם, וכולם כולם כאחד, קרובים אל החלל?  האם ירהיבו עוז בנפשם לעשות כמו שהיו אבותינו עושים: יקחו עגלות בקר אשר לא עובד בה ואשר לא משכה בעול ויערפו אותה ויתודו עליה בתם לב: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו?  האם לא יצלצלו הדברים האלה כצחוק השטן ולעג הסטרא-אחרא בעת אשר דם החלל טמא את כל חלל העולם, זהם את כל הלבבות, שקץ ותעב כל חוש ורגש ומחשבה של בני האדם והבהמה וחית הארץ ועוף השמים?  והאם לא יראה כל סדר העבודה של העגלה הערופה כקומדיה עלובה ומלאה צביעות נשחתה בעת אשר אלה הזקנים והשופטים והכהנים שבראו את רוח המשחית שיצא לרקד בין בני האָדם ולנסוך עליהם את רוח העועים הנורא יעמדו על העגלה הערופה וירחצו ידיהם מדם החלל?

למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק? שאלה ישנה ונושנה שהנה תמיד חדשה!...

כי הנה התחוללה הסערה, ובולמוס המלחמה, הקנאה, השנאה ושפיכות הדם תקף את כולם כאחד.  כלם נגרפו בזרם האדיר ונבלעו חיים בתוך המרקחת הגדולה.  "העולם גדול ונורא, וכולנו כאחד אחוזים ונגררים בגלגל המעשים" (קיפּלינג).  כל אחד מהנלחמים עומד על דעתו בקשיות-עורף, במרדות-לב ובחרף-נפש.  בסערת רוחו הוא חושב ומאמין כי גורל כל העולם כולו תלוי אך ורק בתוצאות המלחמה שהוא משתתף בה, והוא תועה ומתעה את האחרים כי גורלה של כל האנושיות יחתך לשבט או לחסד אם ינצח הוא את האחרים או אם האחרים ינצחו אותו.  והמחשבות הנבערות האלה עוורו גם את עיני הפּקחים וסלפו גם את דברי הצדיקים.  הקנאה וצרות-הדעת וקטנוניות-הלב העבירו אותם על דעתם, ושוב לא יכלו עוד התרומם מעל כל המקרים והמעשים ולקרא בקול גדול באזני כל הנלחמים גם יחד: הלנצח תאכל חרב?  באנדרלמוסיה זו שבאה לעולם עזב הכהן את אמונתו הטהורה המצוה עליו לאהוב את כל האנשים יותר מנפשו והתנפּל גם הוא במרקחה הגדולה ונבלע גם הוא בתהום הנוראה;  או גם הרע לעשות: הוא עשה מה שעשה ודבר מה שדבר בשם אמונתו זו.  עזב בעל המדע את המחשבה הטהורה ואת ההגיון הבהיר המראים לו באותות ומופתים שכליים והגיוניים כי אין כל מקום בעולמנו למלחמות ושפיכות-דם, ועשה גם הוא את מעשיו ודבר את דבריו כפרא אדם שלא ראה מאורות השכל והחכמה והמדע מימיו;  או גם הרע לעשות: הוא לקח את כל כלי-תשמישי השכל והחכמה והמדע ועשה אותם לקרדום להזיק ולהשחית בה, ולחרב ביד הנלחמים להציף את כל העולם במבול של דם.  עזבו גם בעלי התורות החדשות את אליליהם החדשים שעבדו להם, כאלו לא באו כל אלה אלא לשמש לנוי בעלמא ולחומר לשיחות-טרקלין נאות, ויצאו ונסחפו גם הם אל מחנות המטורפים והמשוגעים, ועזרו גם הם בעצם ידם להגדיל את הרעה עד אין קץ.  הכהונה, המדע וכל התורות החדשות פּשטו את הרגל וירדו מנכסיהם ביום הגדול והנורא.  וכשרגשו הגויים, אז הגו הם ריק במליצות נשגבות כי הצד שלהם הוא הצדיק והוא יביא את הגאולה אם רק יצא המנצח, ולפיכך צריך להשמיד ולאבד את הצד השני עד תומו.  ועל לב איש מהם לא עלה לקרא את הקריאה הגדולה והעתיקה: הלנצח תאכל חרב?  ועל לב אלה שהיו נמצאים במצב הבינים, כביכול, לא עלה לעשות כמעשה אבותינו אשר ברחוב היהודים: לעמוד ולהפריד בין הנלחמים.

ומבלי משים יעלה על לבי מחזה ידוע ב"רומיאה וי'וליאיט".  שני בתי-האבות מונטגיו וקפיולט מתקוטטים ונלחמים איש ברעהו בקשיות-עורף ובחמה שפוכה ובשנאה נצחת שאין כמוהו, וברוח העועים השפוך עליהם לא יראו ולו יבינו כי כל מריבותיהם וקטטותיהם הנן כל כך פּעוטות ועלובות, ולא ישנו אף במאומה את עולם-יה היפה והנפלא, ורק יהפכו את החיים אשר מסביב להם לעמק הבכא ולגיא צלמות.  גם מרקוטיא, זה הלץ שבליצנים, גם הוא נסחף עם הזרם והוא הולך ומשליך את נפשו מנגד בשביל איזה עסק פּעוט ונבזה שבין שני בתי האבות האלה.  לסוף הוא נופל חלל בתגרת יד שונאו, ואז רק אז, בראותו את המות פּנים אל פּנים, הוסר הקרום שכסה את עיניו ופתאום נתגלה לפניו האור הגדול שהיה גנוז ממנו עד אותו הרגע, ובנפחו את נפשו הוא מקלל את הקללה הגדולה והנמרצה: "ארורים הם שני בתי האבות!  מגפה תחול על שני בתי האבות גם יחד!"  אוי לו למרקוטיא זה שגלה ומצא את האמת הגדולה רק ברגעי גסיסתו האחרונים!  אוי להם לכ הבריות העלובות שהנן משיגות את האמת רק אחרי אשר שלמו בעדה בדמם ובחייהם!  כמה אנשים, נשים וטף קללו את קללת מרקוטיא ברגעיהם האחרונים של ענויי השאול שהביאו עליהם הדבר, החרב, הרעב, המחלות, המיתות המשונות וכל מיני פּורעניות שבעולם!  אוי לאנשים החיים שלא שמעו את הקללה הנוראה ההיא או לא שמו אליה את לבם.  קול הדם הנשפּך צעק מן האדמה, הגיע עד שחקים וקרע את לב ההויה, אולם לאוזן הנלחמים והרואים במלחמה לא הגיע.

למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק?  שאלה זו תתעורר בלבי בראותי את כל המעשים הנעשים תחת השמש.

כי הנה נחלקו החכמים בדעותיהם בנוגע לסבות שגרמו למלחמת "גוג ומגוג".[ii])   יש אומרים כי זו היתה מלחמת הגזעים, ואחרים אומרים כי זו היתה מלחמה כלכלית בשביל "חזקות" על שוקי מסחר.  בא כתוב שלישי וכורך את שתי הסבות ביחד ומוסיף עוד סבות שונות.  הצד השוה שבהם, כי כולם כאחד יודעים ומכירים כי הנם עומדים לפני מדע, ובכובד ראש הנם יושבים ומלמדים פּרק לכל העולם בהלכות המדע הזה ומשננים לנו את תורת הסבה והמסובב, את המניעים והגורמים וההתפּתחות והתוצאות וכל יתר התורות הידועות כיום גם לתינוקות של בית רבן.  ואנחנו כולנו יושבים ומתאבקים בעפר רגליהם של החכמים האלה שהצליחו לשפּוך את רוח המדע והחקירה על כל בשר.  כולנו מביטים, בהכרה או שלא בהכרה, על כל הרעות הגדולות שנעשו לעינינו כעל חזיונות טבעיים ומחויבי המציאות שאין כל תקוה להנצל או להפּטר מהם, כמו שאין כל תקוה להנצל ולהפּטר משטף מים כבירים או מרעד-ארץ והר-שרפה וכדומה, וכולנו מאמינים כי כל מה שאפשר וראוי לעשות הוא ללמוד ולהבין את החזיונות "הטבעיים" האלה, להסתכל במהלכם ובהתפּתחותם ולהתעמק בסבותיהם ובתוצאותיהם.  מקצתם של בעלי המדע האלה משתדלים גם למצא איזה סם-תרופה אשר ישקיט מעט את מכאובי האנושיות לרגע ואשר יתן לה לנוח ולישון ולהחליף כח למען תוכל לקום ולנער למחלות חדשת ולמכאובים חדשים ולמען תוכל לעמוד ביסוריה ולסבול ולהתענות עד אין קץ, עד אשר יבאו שוב חכמים חדשים וימציאו למענה סם חדש להשקיט את הכאב ולישן את החולה לרגע קצר.  מקצתם מרחיקים ללכת בענין הזה והם יושבים ודורשים כי המהפּכות והמלחמות ושפיכות-הדם לא רק שהן חזיונות טבעיים באורגן האנושיות אלא גם דברים נחוצים ומועילים וכי הן פּרוצס בריא ונורמלי בחייה ובהתפּתחותה, ומדבריהם של אלו יוצא לנו כי לולא היו הדברים האלה בעולם כי אז היינו צריכים אנחנו בעצמנו לברא אותם לטובתה ולהנאתה של האנושיות.  מדע מסכן, "סוס שרבו הרוכבים עליו בזמננו, במקומו ושלא במקומו" ושעל גבו חרשו חורשים רבים לאין מספּר!

פּתרון השאלה הכלכלית עומד בראש סמי-התרופה שהמציאו לנו אנשי המדע, וזכותה של שאלה זו עמדה לה כי כבר זכינו לספרות שלמה חדשה בכל השאלה הזאת ובכל השאלות התלויות בה, לכל פּרטיהן ודקדוקיהן ותרי"ג חוקים וכללים, הגדרות ופירושים.  אין כל ספק כי יש בכח המדע הזה לרפא פּצעים ידועים בגוף האנושיות ולהשקיט את הכאב לזמן ידוע, אבל לאסוננו נפל המדע הזה בידי בני נח ובני עשו שלא למדו פּרשת הדם מימיהם.  ומכיון שהדם הוא, לפי הלך מחשבותיהם ורגשותיהם הם, הדבר היותר זול בעולם, ואין לך דעה ונסיון שבעולם שלא הותר לשפוך עליהם דם אדם בלי כל פּקפּוק והסוס-הלב, לפיכך אין כל פּלא כי שאלת הכלכלה היתה לסלע המחלוקת ולמקור רצח ושפיכות דם, מלחמה ככל המלחמות אשר בארץ, מלחמה שיש בה שני בתי אבות המתנגחים ומתנצחים זה בזה לא רק בהלכה כי אם גם במעשה, ושניהם נלחמים על שם המדע כנואשים וטרופי הדעת.  מי יתן נביא חדש לשני בתי האבות האלה, או מי יפתח את לבם להבין את הנביא הקדמון, אשר בלי כל מדע ובלי כל פילוסופיה, בלי כל עקמומיות המח והלב ובלי כל עקיפין וערמומיות, כי אם בהשקפה בהירה וישרה ועמוקה אל עצם הדברים כמו שהם ואל תוך תוכם, ביושר המחשבה ובתמימות הלב, בטוהר הרגשות ואהבת האמת ובמסירות נפש על הצדק המחלט, השתדל להסיר את הסנורים מעל עיני האנשים, ובדברים פּשוטים ותמימים קרא את הקריאה הגדולה: "ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם!  הוי מגיעי בית בבית – – והושבתם לבדכם בקרב הארץ? – –שמעו זאת השואפים אביון – –מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה!"  בטוח אני כי לוא קם הנביא וראה מה עלתה לה לאנושיות הכורעה קורסה תחת סבל כל המדעים המזויפים – היה קורא בחמת רוחו: מי יתנני שמיר ושית ואצית את כל המדעים החדשים האלה ואשמיד אותם מתחת שמי ה'!  הסירו מעלי המון מדעיכם ולמדו לשונכם לדבר דברים פּשוטים ותמימים, אולי נבוא בהם אל המנוחה ואל השלום ואל האושר!

אבל לוא נשאר המדע הזה רק מדע כי אָז לא היה האסון גדול כל כך.  כי אין בכחו של מדע להלהיב את הלבבות במדה גדולה ולזמן מרובה, ואין בכחו לברא לו "חסידים" "וקדושים" אשר ימסרו את נפשם על קדושתו וקיומו.  אולם רואים אנחנו כי מדע זה נהפּך והיה לאידיאל, לדבר שבלב וברגש, וכאן כרוכה הסכנה הגדולה.

כי הנה באו אנשים חדשים והאמונות והאידיאלים החדשים בפיהם ולוחות חדשים בידיהם.  מדברים הם רמות ונשגבות ומראים הם באצבע על כל הרעות ועל כל העול ועל כל המחלות אשר בסדר הישן ובאמונות הישנות, ומוכיחים הם בהוכחות ישרות וצודקות וגם באותות ומופתים של "דם ואש ותמרות עשן" כי הם מצאו כבר את הרפואה האמתית למכת העולם.  באים הם אלינו בשם הענוים והנדכאים, וחפצים הם לתקן עולם במלכות הנעלבים והנלחצים.  רבים מהם באים ומשתדלים לתפוש אותנו בלבנו בזה שהנם מוכיחים לנו כי הם הנם רק שונים וחוזרים על מה שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ועיין עמוס, מיכה, ישעיה, חבקוק וכו'.  וכל העם שומעים את הדברות החדשים ורואים את הקולות והלפּידים ומתברכים בלבם כי הנם עדי-ראיה למתן-תורה חדש, ולפיכך אין כל פּלא כי הזרם החדש סוחף רבים מבני העם שאבותיו עמדו על הר סיני וזכו לשמוע באָזניהם את הדברות היותר פּשוטים והיותר נשגבים שבעולם, וגורף הוא בשטפו את בני הנביאים הגדולים שיצרו את תורת הלב הגדולה בלי כל חכמה ומדע והגיון.  בני בניהם של אלה עומדים עתה ועיניהם מוכות בסנורים מן האור החדש המכהה את העינים.  עלובים הם הבנים האלה שגלו מעל שלחן אבותיהם הגדולים והנם מלקטים פּירורים יבשים ודלים תחת שלחנות זרים!  עלובים הם שאבדה להם טביעת-העין להבחין בין תכלת לקלא אילן!

ועל לבי יעלה כי גם לפני אלפים שנה באו אלינו נביאים חדשים עם תורות ואמונות חדשות ומחודשות בפיהם ולוחות חדשים עם דברות חדשים בידיהם.  והלוחות החדשים ההם נראו לכל עין פּשוטה ותמימה כאלו באמת מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים החרות עליהם.  גם הם באו אז בשם הענוים והחלשים, וכל ישעם וחפצם היה לתקן עולם במלכות הנלחצים והנעלבים.  לכאורה יהדות אמתית, כמעט היהדות בעצמה בקצת שנוי.  וכל מה שאירע ליעקב ולתורתו אירע גם לעשו שהתחפּש אָז בקלסתר פּניו של יעקב.  אותה תורת הלב ואותו הפּירוש הסימבולי של שיר השירים, ורק בשנוי השם;  אותם היסורים, התשובה והסליחה;  אותו הגיהנום הצורף וגן העדן. במלה אַחת, אותה ה"קומדיה האלהית" מתחלתה ועד סופה.  אלמלי היה איש בא אז ומנבא לאותם "ענוי ארץ" והחסידים הראשונים של אותה התורה כמה דם ישפּכו בשם אמונתם החדשה ובכחה, וכמה מעשי רצח וכל תועבה יעשו בשם "אלהי האהבה והסליחה", וכמה יהפכו את עולם-יה לגיא צלמות ולים של דמעות ודם!  שוו נא בנפשכם את הפּנים התמימים והמשתוממים שהיו החסידים ההם מעמידים למשמע דברים מוזרים כאלה!  ואַף על פי כן בואו וראו מה שעלתה לעניי ארץ ולתורתם.  קראו את הלוחות שלהם ואת "הדברות" שעליהם: לאהוב את רעיהם יותר מנפשם ולסלוח ולחזור ולסלוח עד אין קץ וכו' ונדהמים ומוכי-שממון תעמדו למראה עיניכם.  מה לדבר עוד על לבות בני האדם ולא דברו?  ואף על פּי כן...

לא נביא ולא בן נביא אנכי, אולם לבבי לי אומר ומרגיש אנכי במעמקי נפשי כי הלוחות החדשים מקרוב באו אינם מעשי אלהים, והמכתב החרות עליהם איננו מכתב אלהים.  עוד הפּעם הופיעה לפנינו יהדות בתמונה מקולקלה ומטושטשה ומזויפה.  ועוד תבא העת אשר בשם הדברות החדשים האלה ישפּכו דם כמים ויעשו את הנבלות ואת התועבות היותר נוראות שיש בכח בני האדם לעשות בשעה שרוח העועים נסוך עליהם ודעתם מטורפת, ואנחנו, בני יעקב, נקבל מנת חלקנו שבעתים ושבעה, כנהוג בכל העתים ובכל הארצות.  כי גם ה"ענוים" החדשים הנם בני עשו ובני נח שלא קבלו עליהם את מצות הדם, ואינם מרגישים את גועל הנפש ואת כל הבלהות והזועות אשר במראה הדם וריחו.  ולא עוד אלא כי הדם וטעמו הנהו בחלבם ובדמם, במחם ובלבם, בכל עצמותיהם ואבריהם.  הם לא למדו את הדברים הפּשוטים והנשגבים אשר למדנו אנחנו כי הדם הוא הנפש.  מי ידע עתידות ויגד לנו כמה פּעמים עוד יחזור הקב"ה עם תורתו על כל האומות עד אשר יקבלו אותה כמו שהיא, בלי כל שנוי נוסחאות ובלי כל כחל ושרק ופּרכוס!  מי ידע כמה עולמות תברא עוד האנושיות ותחריבם ותבראם מחדש ותשוב ותחריבם עד אשר תמצא כי העולם המבקש והמקווה כבר נברא וצריך רק לפקוח עינים ולראותו!

כי אין משיח חדש לעולם.  המשיח בא זה כבר וגם הוא מתהלך בתוכנו, אלא שקשת-ערף היא האנושיות ואיננה חפצה לפקוח את עיניה ולראות אותו בקלסתר פּניו האמתי.  עדיין היא נפתלת נפתולי-שטן ואינה רוצה ללמוד את החוקים ואת ה"לאווין" החרותים על הלוחות הישנים, שהנם באמת מעשה אלהים, ולעשות אותם ללחם חוקה אשר עליו תחיה.  כי לא המצוה והחוק הם העיקר.  לא קבלת התורה היא ראשית ואחרית הכל.  אין לכם אומה ולשון שבעולם שאין בכחה להתרומם לרגע גדול ונשגב אחד, להגיע להתנשאות-רוח בלתי מצויה ולקרא ולענות בכל כחה: נעשה ונשמע!  אלא שקשה למצא אומה שיש לה הכשרון לסגל את הדברות אשר קבלה באותו הרגע הנשגב, לפתח אותם עד תכלית השלמות ולהוציא מהן את התוצאות היותר קיצוניות.  בואו וראו כמה חוקים נאים ומצוות טובות יש לכל אומה ולשון.  צאו ועברו על כל הלוחות וכתבי הקודש אשר לכל אחת מהן, גם על השפלות והירודות שבהן, ותוכחו כי לוא רק היו מקיימות קיום אמתי וממשי גם חלק אחד מני אלף שבהם, אזי היתה הארץ כגן עדן ואנשיה כמלאכי שחק.  אולם, לא קבלת התורה היא העיקר.  גם עמנו לא הגיע עוד אל המדרגה לעשות את כל החוקים ואת כל העיקרים שבתורתנו ללחם חוקה, אשר עליו יחיה.  עדיין נשארו הרבה מהם תלויים על הקיר בחדר משכיתנו רק לנוי והדור בעלמא.  אבל התבוננו אל אלה החוקים שמזלם גרם להם להיות למן שירד משמים בכל יום ויום ושהלך ונבלע בכל אברי העם.  וראו את פּרי ההלולים אשר נשאו בנפשנו הלאומית ואת התוצאות הנפלאות אשר הביאו בחיינו הפּנימיים.  איסור הדם הוא אחד מאלה, ותוצאות האיסור הזה הן: ה"גזלן היהודי" ו"הסכין היהודי".  שוו נא בנפשכם כי כל בני נח היו במקרה מקבלים עליהם את איסור הדם והיו מגיעים בקיומו לאותה המדרגה שהגענו לה אנחנו.  מה היו פּני תבל כעת, וכמה רעות ויסורים ומצוקי שאול היו אז רק דברים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו בדמיון המשוררים ובעלי האגדה!

זכורני בציור ליצני אחד שנדפּס בעתון יהודי לפני זמן מה.  בציור ההוא עומד נשיא ארצות הברית, וואודראו ווילסון, ולוחות אבן בידו, ועליהם כתובים וחרותים מזה ומזה ארבעה עשר הדברות החדשים שלו, וכנגדו עומד יהודי זקן שחוח ונדכא, ועשרת הדברות שלנו בידו, והוא מראה לנשיא באצבע על הלאו הששי ואומר: מה יועילו לי ארבעה עשר הלאוין החדשים האלה?  קיימו כולכם את ה"לאו" הישן האחד הכתוב כאן, הלאו הגדול: "לא תרצח!"  והכל על מקומו יבוא בשלום!...

אין כל ספק, איפא, כי תשועת האנושיות בכלל ותשועת ישראל בפרט תבוא רק על ידי הנביאים הקדמונים והנבואה האמתית כמו שנמסרה לנו והתפּתחה אצלנו במשך הדורות.  אולם כאן הנני שומע קול רבים האומרים לנו: למה לנו לשוב אלפי שנים אל הנביאים העברים הקדמונים?  שעתם כבר עברה, זיום כבר כהה מזיו הנביאים החדשים.  הנה "הקים לנו ה' נביאים בבלה".  ומי יאמר כי מקור הנבואה הוא דוקא בארץ ישראל ובעם ישראל?  הקב"ה משרה את שכינתו גם על נביאי אומות העולם בכל מקום שהם, והראיה כי יש לנו נביאים חדשים וגדולים גם בדורנו.  טולסטוי, למשל, יוכיח, ועוד כמהו.  "תמימות קדושה!"  הנני קורא על אותם בני האדם.  מי יתן והיו כל המשוררים והחוזים וכל קהל האמנים נביאים!  אולם מי חכם ויבחין בין נביא ומתנבא?  איה אוזן אשר תבחין בין נבואה הבאה ישר מן הלב ושהיא צופה ומסתכלת בכל הבריות בעין אם רחמניה ובאהבה פשוטה ותמימה ובין נבואָה הבאָה מתוך אָמנות, ולוא גם האָמנות היותר נשגבה, והנה צופה ומסתכלת בכל הבריות מתוך אמנות ושירה ומתוך אהבה מופשטת, מבלי רדת אל תוך תוכו של הפּרט כמו שהוא?  צאו וקראו את כתבי הקודש שלנו ואת "הנביאים" החדשים;  קראו את שניהם בלב ישר ותמים ובלי כל פּירושים והתחכמות ופילוסופיה עליונה, ומובטחני כי "אזנכם מלים תבחן."  הנביא הקדמון אומר: "דברי כאש, נאם ה', וכפּטיש יפוצץ סלע."  תנו את לבכם ואת דעתכם לדברים האלה: דברי ה' כאש וכפּטיש יפוצץ סלע!  וכאן הנני נזכר במאורעות 1904-5.  מלחמת רוסיה ויפּוניה פּרצה אז, ודמם של שני הגויים נשפּך כמים חנם באשמת כנופיא של שרים סוררים וחברי גנבים ורוצחים, אולם הנביא הגדול טולסטוי נשתתק אָז, ודבריו "כאש וכפּטיש" נאלמו ולא נשמעו בין החיים.  ולא עוד אלא כי בסתר לבבו היה מצטער ובוכה על מפּלות חיל רוסיה כאחד הפּטריוטים אשר בארץ.  בשר ודם פּשוט הנוטה לצד אחד או לשני.  וכשבאו קל"ו הפּוגרומים עם כל הצער והזעם אשר בהם, ועליו, בתור נביא, היה לצאת ולזעוק חמס ושוד על העון הגדול והנורא בדברים אשר כפּטיש יפוצצו סלע, נסתלק ממנו הדבור, ונפשו, נפש הנביא הגדול של המאה הי"ט, לא התחלחלה ולא חרגה ממסגרותיה על הדם השפוך, דם יהודים או דם צוענים או דם כל נפש חיה.  שוב מעשה באמן גדול בדורנו שהגיע למדרגה נשגבה מאד באמנות ובהרגשת האמנות, ויש רגעים אשר בהם יש לו "עלית נשמה" ממש בעולם האמנות.  באחד מציורי המסע שלו[iii]) הוא מגיע אל מחזה טבע מרום ונשגב ואָז הוא נאלם דומיה והוא מתירא להוציא את רגשות-הקודש שלו אל חלל העולם, ומעטו נפלטו רק הדברים האלה כי מה שראה שם ישאר סוד-נצחי בינו ובין הטבע.  וכמה נתכווץ ונתקטן האמן הנפלא הזה בשעת מלחמת גוג ומגוג!  את עט-האמן שלו כתת לחרבות ואת מכחולו לחניתות ובדברי אמנות ושירה העיר ועודד את בני ארצו ולשפּוך את דמו עד הטפּה האחרונה.  והיכן היו דבריו כאש של זה אשר כפּטיש יפוצצו סלע?  מדוע לא קרא קול גדול ולא יסף את הקריאָה הקדמונית: "הלנצח תאכל חרב!?"  לא עמדו הנביאים החדשים האלה במסה, וביום הגדול והנורא נפלו גם הם בנופלים!  אמנים הם, משוררים הם, ואם תרצו גם נביאים במובן ידוע, אולם אהבת האדם של הנביאים הקדמונים זרה להם.  קרובה היא לפעמים בפיהם, אולם תמיד היא רחוקה מכליותיהם.  עדיין לא באו לידי ההכרה כי העולם הזה הנהו ראשית וסוף לכל ידיעתנו, וכי תכלית חיינו עלי אדמות היא: להנעים ולהמתיק את העולם הזה עד כמה שאפשר, ולמעט ולהקטין את מדת היסורים והפורעניות עד מדת האפס;  לאהוב את האדם, את הפּרט, לא אהבה מתוך אמנות ושירה, לא אהבה מופשטת וקבוצית, המרפרפת תמיד בחלל האין סוף ואין לה כל אחיזה ממשית בנפש האדם הפרטי, כי אם אהבה פּשוטה, תמימה ונאמנה, בלי כל התחכמות ופילוסופיה עליונה;  לשנוא את הדם בכל תמונותיו ולתעב את האגרוף בכל צורותיו, ולהרגיש אותו גועל הנפש ואותן הבלהות והזועות גם לשמע המלים: דם, רצח ונקם.  ואת כל התורה הזאת עליהם ללמוד מן הנביאים הקדמונים ומן היהדות האמתית.

לפני מאות שנים אחדות באה ונהיתה הריניסנס הידועה.  העולם היוני, עם כח היופי והשירה והאָמנות שבו, שהיה טמון בחושך מאות בשנים, נתגלה לכל העולם כולו ושנה את כל פני מהלך החיים שנוי עצום וכביר.  אולם האנושיות נזקקת עדיין לריניסנס חדשה, ריניסנס עברית, אשר תגלה לפניה את העולם העברי עם רוח הנבואה ואהבת האדם וכל האוצרות המוסריים הצפונים בו, כמו שהתפּתחו והתגלמו בכל הדורות מימות הנביאים הקדמונים עד ימינו אלה.  וכשיבהיק זיוו של העולם העברי הזה מסוף העולם ועד סופו אז יבוא הקץ לכל התלאות אשר מצאונו עד הנה.

תשועת האנושיות בכלל ותשועת ישראל בפרט עתידה לבוא על ידי נביאי-אדם, פּרי הרוח העברי, ולא על ידי נביאי שירה ואמנות ופילוסופיה!

כשאני מהרהר בכל חזיונות הדם והאש של כל הדורות בכלל ושל אלה שהיו והווים עתה לנגד עינינו תדכא אותי המחשבה המרה והמעציבה כי לא רק את דמנו שפכו כמים בראש כל חוצות כי גם את נשמתנו הלאומית השביתו מטהרה וזרקו בה את כתמי הדם אשר נבלו את הדרה.  לא רק על "הבכיה לדורות" שכל מבול של דם משאיר בנפשנו הנני קובל ומתרעם, כי אם גם על ה"קללה לדורות" הבאָה בעקבותיו.  במסתרים תבכה נפשי על ה"שפוך חמתך" הלאומי המנהם כבת קול מחרבות נפשנו מדור דור.  לבי ישבר לזכרון הקללה "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" שנבראה אצלנו בתגרת בני נח ובני עשו החיים על דמנו ואליו תשוקתם תמיד.  הד קולן של הקללות האלה מעיב את שמי חיינו גם בשעת שלום ומנוחה.

בשנות 1904-5 אירעו המאורעות הגדולים ברוסיה: המלחמה הגדולה, המרד והמשבר וקל"ו הפּוגרומים שבאו בעקבותיהם, כנהוג בכל מקום ובכל זמן.  במקרה נזדמן אז לידי בפּעם הראשונה בימי חיי החזיון הידוע "הסוחר מוויניציה".  טענותיו ומחאותיו של שילוק היהודי עשו אָז עלי רושם משמים ומדכא עד היסוד.  בסערת רוחו מזכיר שילוק לאנטוניה, הנדיב הנוצרי, את כל הרעות אשר עשה לו זה בשם אמונתו, אמונת האהבה והחמלה, אמונת החסד והרחמים.  "ובשביל מה?  בשביל שאני יהודי!"  שילוק הולך ומזכיר לאנטוניה כי הוא וכל בני אמונתו למדו אותו, את שילוק היהודי, במעשיהם הנוראים והנתעבים, את מדת הנקמה שהיתה זרה לו תמיד, ואת התשוקה לשפּוך את דם אנטוניה, דבר רחוק כל כך מלב יהודי.  הוא עומד ומבטיח לאנטוניה כי למד את המדות הנשחתות האלה, נקמה ושפיכות-דם, על בורין, וגם ישביח על תורת מוריו הנוצרים ויוסיף עליה נופך משלו.  תחת השפּעת המאורעות הנוראים ברוסיה וחזיונו של שקספּיר קראתי אָז ביחד עם ביאַליק:

אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,

וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה

אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,

אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם

וַיֹּאמַר: נָקָם!

בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת,

זוּ הֲכִינוֹתֶם לְנַפְשֵׁנוּ,

גִּדַּלְתֶּם חַיָּה רָעָה אַחַת,

וַתְּחַיּוּ אוֹתָהּ בְּדָמֵנוּ.

זְמַן רַב בַּסּוּגַר דֹּם נֶאֱנָקָה,

וַחֲרוֹן אֵין אוֹנִים רִתַּח דָּמָהּ,

אַךְ-עַתָּה מֵעָצְמַת כְּאֵב נָהָקָה –

וְאוֹי לָכֶם בְּקוּם הַנְּקָמָה!

וכאילו שקדה ההשגחה למלא את סאת המרירות והזמינה לידי גם את השיר הגדול "ברוך ממגנצא".  אודה ולא אבוש כי מעומק לבי קללתי אז את כל הקללות הנמרצות שברוך מרעים על ראשי נוסעי הצלב, ועל כל ארור שבו עניתי ואמרתי: אמן!  בכל כחי.  ומאָז והלאה עד מלחמת גוג ומגוג וכל תוצאותיה לעולם הגדול בכלל ולנו היהודים בפרט ממרר את לבי הרגש כי כל המלחמות האלה הולכות ומשמידות מעט מעט מקרב לבנו את גועל נפשנו לדם ואת שנאתנו לרצח ולנקמה שנשרשו בעומק לבנו באביב ילדותנו, וכי עוד מעט וסר כחנו, כח אלהים שינקנו מכתבי הקודש שלמדנו בחדר, וחלינו והיינו כאחד מבני נח ומבני עשו, צמאים לדם ונקמה, ומלאים רגשות רוצחים וחיתו טרף.  תאלתי להם על הרעה הגדולה הזאת!

יש רגעים שבהם הנני נכון לסלוח להם מעומק לבי על כל הרעות שהרעו לנו ועל כל העלבונות שהעליבו אותנו;  נכון אני גם לשרש מלבי כל רגשות איבה ונקמה על דמנו הרב ששפכו.  אולם אינני יכל לסלח להם על העלבון שהננו חפצים להעליב אותם והמפעפע בכל דמי עורקינו;  אינני יכל לשכח להם את רגשות הנקמה והתאוה לדם אלה שלימדו אותנו את התורה הזאת;  תמיד אטור להם בלבי על ה"קללה לדורות" אשר נטעו והשרישו בלבנו!

שומע אני לפעמים קול תלונה על משוררינו וחוזינו הצעירים כי כל סערות העת האחרונה עברו על נפשם מבלי השאר כל רושם קיים אשר יתפּרץ וישתפּך בשיריהם ובחזיונותיהם ואשר ישאיר לנו זכרון לדורות את המית מיתרי נפשם למראה עיניהם ולמשמע אָזניהם.  אפשר כי תלונה זו צודקת היא מנקודת מבט האמנות והשירה.  אפשר כי באמת היו צריכים כל המאורעות הנוראים להשתקף בנפשות חוזינו שהיו עדי-ראיה או עדי-שמיעה לכל הפּורעניות ולהוציא מלבם צלילים אשר יגעו עד נפש האומה וינקבו עד תהום נשמתה.  אולם אנכי אגיד ולא אכחד כי בקהל המתלוננים האלה לא אחד.  כשהנני מתכנס ומתכווץ לי בקרן זוית ואני מתיחד עם הצער ועם הזעם והנני מתחיל תובע את "עלבון כל הדורות מראשם ועד סופם" אזי הנני אומר לנפשי: גם זו לטובה!  ראויים הם חוזינו לקבל שכרם על הפּרישה והשתיקה בשעה כזו יותר מאשר על הדרישה והשירה.  כי מובטחנו, שאם יבואו להגיד לנו את כל אשר בלבם ונוספה לנו עוד שירת צער וזעם, שירת קללה וקריאַת-תגר, ונוסף לנו "שפוך חמתך" חדש.  והאם אין די לנו ב"שפוך חמתך" שיש לנו מימות"נהרות בבל" עד שירי הזעם והצער של ביאַליק וחבריו?  הלא חלק מחיי הייתי נותן לוא יכלנו להשכיח מלבנו את כל אלה!  מה יתנו ומה יוסיפו לנו חוזינו אלה אם במקום "שירת אל-רחמן לאדם, שנזלה בהמיה חרישית ותמלא את לבות השומעים בחסד וברחמים, ותבקש מאנשי השבט הנבחר לשוב לתומם מקדם ולהשיב את הבקעה הברוכה לרוח ששלט בתוכה וירחף מסוכה לסוכה" ישירו לנו את "שירת הברזל בסלע-האבן כי יחד" (ב. נ. סילקינר "מול אוהל תמורה")?

כי אותה הצעקה ואותה האנחה אשר יוציאו משוררינו וחוזינו בשעה כזו בודאי תשאר "בכיה לדורות ו"קללה לדורות"

ואבות ובנים ישבו ושירת הדמים טפחו,

רבו את שירת הנקמה, עד גדלה עד חזקה ותנהר

מאופל זויות ותמלא הסוכות מקצה לקצה;

ובצר לה המקום ותפרוץ לה דרך לבקעה בחזקה,

ותשטוף לארכה ולרחבה ותך את גליה החומרים

ברצפת הבקעה ותנפּצם אל הרי חלמיש הגבוהים,

עד סלע לסלע יביע את שירת הדמים בעוזה

וגבעה לגבעה תחוה את שירת הנקמה בקצפה.

נעניתי לכם, חוזינו ומשוררינו החביבים;  אל תבטאו את הדבר בשפתותיכם!  שירו לנו על הכל: על ששון החיים ויגונם;  על הדר הטבע ויפי עולם-יה;  על האהבה ומנעמיה ויסוריה.  אבל אל נא תוציאו מלבבכם את שירת הזעם הגדול והצער הנורא, את שירת-הדם-והנקמה החדשה, כי עוד תכבדנה כמשא כבד על לבנו קללות הדורות מראשם עד סופם וגם תעבנה את נפשנו ותשבתנה אותה מטהרה!

אויה לי, מתי תכרת זו שירת הדמים מפּיהם? –

ודורות על דורות יחלפו, בטרם תכבס נשמתם

מכתמי הדמים, השאירו חללי האויב עליה!...

 

ניסן, תר"ף.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



                

 

[i]) "מקרן זוית", קובץ לעניני ספרות, הוצאת "נריה", דיטרויט, תרפ"א.

([ii] מלחמת העולם שהתחילה בשנת 1914.

[iii]) רודיארד קיפּלינג בספרו "רשמי-אמריקה".  – ב. א.