_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מקלט[1]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

 

יוצא אחת לחודש.  העורך: י. ד. ברקוביץ

המוציא: אברהם יוסף שטיבל.  ניו – יורק,

תשרי-אדר תר"ף, כרך א-ב ספר א-ו.

 

יפה נאמר: "יוצא אחת לחודש".  כי אמנם "המקלט" אינו ירחון, אין בו אף סימן של זמן ותקופה.  אפשר לכם לשנות מן המטבע שטבע העורך, להעתיק את המאמרים מחוברת תשרי לחוברת אדר ולהיפך – וה"מקלט" יעמוד בעינו.  שש חוברות ה"מקלט" אינן אלא מאסף, קובץ דברי-ספרות קטנים וגדולים, שהמערכת חלקה אותו לחוברות, או לספרים, והוציאה אותם אחת לחודש.  אין ב"מקלט" רוח כללי, אשר יאחד את כל הדברים ויעשה אותם לחטיבה אחת ולגוף אורגני.  אין בו כל זרם וכל נטיה, כל עמדה וכל יחס. מאמרים פובליציסטיים, הנוגעים בשאלות-השעה ודנים עליהן מתוך השקפות ידועות, כמעט שאין בו.  ומאמרים אלה הרי הם ה"דינמיקה" של כל ירחון, העושים אותו לכח פּועל ומשפּיע על דעת הקהל.  ה"מקלט" אינו טבוע בחותם המקום.  יוצא הוא בניו-יורק של אמריקה.  כך,אמנם, כתוב מפורש על גבי ה"שער".  אולם אם תסירו את ה"שער" מבחוץ ותשמיטו שנים-שלשה מאמרים קלים מבפנים – אפשר לכם לאמר, כי הוא יוצא בווילנה, או בלבוב או בירושלים.  ה"מקלט" תלוש מן החיים, מחיי-ההוה ושאלותיהם, ותלוש מן הקרקע, מקרקע גידולו.

אולם כשאנו מסיחים את דעתנו, כי ירחון לפנינו; כשאָנו קוראים אותו חוברת חוברת כמאסף ספרותי, אָנו מוכרחים להודות, כי ה"מקלט" הוא הופעה חשובה, שמעטים דוגמתו בספרותנו.  הקרוא העברי, המשתוקק למלה עברית, מוצא בו חומר-קריאה מלבב ומענין, משופר בתכנו ומשוכלל בצורתו, שיש בו להזין את הנפש ולספק את החוש האסתטי.

חלק השירים ב"מקלט" הוא עשיר ומגוון.  החוברת הראשונה פּותחת בפּואימה מאת ז. שניאור בשם: "ווילנה".  למקרא השם הזה מתעוררים בקרבנו זכרונות רבים הקשורים ב"קריה נאמנה" זו ב"ירושלים דליטה" ומקוים אָנו למצוא בשירו של שניאור את ווילנה כמות שהיא, כלומר: את כל הקוים, השרטוטים והתכונות המיוחדים לה; את ווילנה מרכז התורה וההשכלה, המלאה חכמים וסופרים, הידועה ברבניה, וגאוניה, בחזניה ובפרנסיה; את ווילנה העתיקה והחדשה; את ווילנה של תקופת הגאון ושל תקופת אד"ם ומיכ"ל, של ימי ההשכלה ושל ימי השביתות וה"בירזות".  אולם אחרי קראנו את הפּואימה אנו מרגישים, כי נכזבה תוחלתנו.  אפס קצה של ווילנה ראינו בה.  רק שברי-תמונות וקטעי-ציורים עברו לנגד עינינו.  אמנם המעט שהמשורר נותן לנו הוא מובחר מן המובחר. הציורים בולטים וחיים.  ציורו הנפלא של "דפוס האלמנה והאחים ראָם" נוגע בנימי-נשמתנו היותר דקים.  מועט המחזיק את המרובה הוא ציור העיר "טרוקי" מקום הקראים.  אולם העיקר חסר מן הספר.  ווילנה עצמה, נשמתה של ווילנה, אין בפואמה, ויש, שהמשורר כרוך אחרי דרשנות, אחרי ריטוריקה, הפּוגמת את יפי הציורים.  כך נפגם הציור של פּסל משה על-ידי הטירדה הארוכה של תוכחת מוסר, שהמשורר "מתעכב לרגליו ומדבר אתו משפּט".

שונה לגמרי בתכנה ובסגנונה היא השלישיה "משירי הגורל".  שלשת השירים: של "כורה הזהב" של "דולה הפנינים" ושל "איש הרוח", מושכים את לבנו ומפליאים אותנו בחידושם.  משיבים הם את נפשנו, שכבר עיפה לאותם המשוררים, הכותבים כולם בסגנון אחד ובנוסח אחד וכשהם פוסקים לנו את חצי-פּסוקם הראשון אנו מסיימים בעצמנו את החצי השני.  השּלישיה של שניאור היא שירה חדשה, שירתם של אלה, שעלה עליהם הגורל להיות ממחפּשי-תעלומות וממגלי-נסתרות, וברצון או באונס הם נפתלים נפתולי אלהים והשטן למצוא את "המחשבה הסלעית" ואת "נטפי אור גנוז" ואת "כל צפון בבריאה ובדמיון האדם".  אולם יש בשירה זו כל החסרונות הכרוכים בדרך חדשה. השפה היא קשה ויבשה בהרבה מקומות וברובה יחסרו לה הרעננות והגמישות, הברק והזוהר, הרוך והיופי, אשר בנוסח השגור ובסגנון המקובל.  מלבד זה משתקע המשורר בתאוריות ארוכות, שהן לפעמים מיגעות ומשעממות ועושות את הרושם, כי הדברים אינם יוצאים מלב המשורר, אלא מראשו, ממוחו.  ברם עלינו להחזיק טובה לשניאור, כי השתדל לתת לנו דברים חדשים בצורה חדשה וזעזע במעט את הירוקה שעל פּני מי-שירתנו.

השיר "מגלת מנוח" של פ. גינצבורג הוא ספּור סימבולי, כתוב בדרך שיר בלי חרוזים.  הסימבול הוא ישן, אולם הפסד זה יוצא בשכר השפה היפה והסגנון הבהיר.  בעיקרו ראוי השיר הספּורי הזה לבני-הנעורים יותר מאשר לגדולים.

השיר "הן אמנם כי נהרסו מוסדי מקדשי" של הלל בבלי כתוב ברגש.  ואם גם "התפלה שאיננו יודעים מאין היא נובעת, מאין ולמה ולמי היא" היא תפלה ידועה לכל אלה, שנחרבו מוסדות מקדשי נעוריהם, אולם המשורר מתפּלל אותה ברגש וברטט פּנימי והיא יוצאת מלבו.

השיר "והיו אָז חיי אדם" של ש. הלקין – הפילוסופיה, כביכול, מרובה בו על הפּיוט.  כנראה ירא המשורר לשיר לנו שירת הבציר עם "הזית הבציר הבהיר", שמא לא נבין את סמל "הבינה הטהורה" ולפיכך הוא שוקד על תקנתנו לבאר ולהסביר לנו את הרעיון במילים ברורות, ובזה חטא לבת-שירתו, שהנה, ככל בנות-השירה, שובבה וקשת-עורף ובלתי נשמעת לבעליה, ועל הרוב היא מראה לקורא בזדון את ההיפך ממה שחפץ המשורר להראות.

שני שירי ב. נ. סילקינר "ושותת עוד דמך" ו"קומי ולכי לך" הם באמת שנים שהם אחד, כי רוח אחד מפעם אותם.  בחלק הראשון יש רעיון פּיוטי לאומי עמוק ויפה. המשורר מתודה לפני בת-עמו, כי "קטן הוא הנואש מהיות לה לבן", כי בעת אשר הוא כבר נאלם דומיה מעצמת הכאב הלאומי הנה "יש מלים לנפשה הרצוצה ואם תדום עיפת כאב".

גם החלק השני "קומי ולכי לך", אם כי איננו מגיע במעוף הרעיון הפּיוטי אל הראשון, כל שורה ושורה שבו היא מחאָה עצורה אבל נמרצת כנגד הנכרים והמתנכרים לאומה העברית ו"בקדרות פּניה לא ראו הקשת במצוקתה – את שער השמים"...

בשירי א. ברמסון אין, לדעתי, שום דבר, מלבד דיקדנטיות בלתי מובנה.  השיר השני יש בו קורטוב של רעיון, האיש שחטא "חטא בדידות יהירה" ו"התקשט ביסוריו הנאים והשתעשע בפרכוסי הלב" עד אשר קצה נפשו ושב לשוטט "בין סמטות הכרך בין שואה וחטא ומשטמה".  אולם המשורר מרבה דברים לפרש ולבאר את הרעיון, שהנהו ברור לנו גם בלי "צוחת הזונה ושועת ההורסים ודם ההרוגים".  והפּירושים האלה מפחיתים את ערך השיר ועושים אותו לצעקה בנלית.

קלים ועדינים הם השירים "בשרון" של יעקב פיכמן.  ביחוד עלה בידו השיר הראשון: "על הירקון".  יש בו הרבה חיים וציור ושפע.  הרגשות כאלה הנן תמיד חדשות, כשהן יוצאות מלב משורר מרגיש ולעולם לא נלאה מקרוא אותן.

השיר "על החיים אשר כבדו" של ש. גינצבורג הוא ספק שיר, ספר "פּזמון" – וודאי "בוסר".  תמהים אָנו, שדבר זה יצא מתחת ידי משורר מוחזק כש. גינזבורג.  אין זאת, כי יש לו למשורר שתי בנות-שירה, האחת בבחינת "רחל שירת האור" והשניה בבחינת "לאה ההויה הכהה", ובשיר זה נתחלפה לו "רחל בלאה, שירת אור בהויה כהה"...

מקום מיוחד קובעים להם שירי י. קופּילוביץ ודוד פוגל וראוי ליחד עליהם הדבור.

"מנהג חדש בא למדינה" – לכתוב שירים, שאינם אלא פטומי-מילים, גבובי-דברים, ללא רגש וללא רעיון. אמנם בספרויות אחרות יש עכשיו טנדנציה לשנות את ערכי השירה, להוריד אותה מגדולתה, להסיר מעליה את המחלצות, שהיא לבושה בהן מימות-עולם ולהלביש אותה בגדים פּשוטים. מחלה זו עברה גם אל הספרות האידית ועושה שמות גם שם (עיין, למשל, קובץ השירים "אין זיך").  אולם גם באותם השירים החדשים, עד כמה שהם בנליים ואין בהם אף לחלוחית של רטט פּנימי וזעזוע-הנפש הנקראים בלשוננו "שירה" – הנה מעלה אחת יש בהם, לפחות, וזוהי: הננו מבינים אותם ויודעים מה המשוררים סחים!  ואילו בשירים הנידונים אין גם מעלה זו. הנה, למשל, שיריו של דוד פוגל.  אם העורך טרח להדפּיס אותם בחוברת הראשונה וודאי מצא בהם איזו זכות הדפסה.  אולם הנסתרות לעורך והנגלות לנו, הקוראים, וב"נגלות" אין כל מלבד מלים, מלים, מלים! ושירי פוגל הקטנים הנם עוד כטיפּה מן הים לעומת השיר הגדול "להבות" של י. קופּילוביץ!  כ"בושם" הזה כמעט שלא בא עוד בספרותנו!  מתחיל אתה לקרוא את השיר הזה – והדברים נמשכים כ"גומי-נלעס", ללא המשך וללא ענין.  מסופקני, אם אף קורא אחד עצר כח לקרוא את השיר הזה עד תומו.

 

בחלק הספּורים תופס מקום בראש הרומן "על בלימה" מאת ד. קמחי.  הרומן הזה יפה מאד בציוריו ותאוריו מטפוסים וחיים ידועים, שהוא נותן לנו, אלא ששני חסרונות בו.  א) השפה היא "שפה של חול".  אמנם מדויקה היא, ויש שהדיוק מגיע עד לידי אכזריות, אולם קשה היא ו"מסומרה" יותר מדי, ולפעמים גם יבשה.  ב) רבוי תאורי הטבע לכל פרטיהם.  המחבר עומד ומתאר תאור מדויק את כל עוף הפּורח באויר, את כל עלה נדף ואת כל רוח נושבת, בין שנחוץ ובין שאינו נחוץ לגוף הענין או לבריאת אטמוספירה מיוחדה.  אמנם הקןרא הבינוני ימצא בו עוד חיסרון.  כל הספּור מלא רגשניות יתרה, חולניות ולפעמים גם אבנורמליות. אולם באמת אין זה אלא לשבחו של הספּור, כל החיים המצויירים בו הם חיים של רגשניות וחולניות, והגבורים מחטטים ומנקרים בתוך נפשותם פּנימה למצוא את ה"עצם" ואת ה"מהות" שבנפשותיהם הם ובכל החיים אשר מחוצה להם.

הספור "הכנסת כלה" מאת ש. י. עגנון, הוא פּנינה חדשה ביצירותיו העממיות של המספּר רב-הכשרון הזה, שבחר לו דרך חדשה בספרותנו. העממיות בספּור מגיעה למדרגה עליונה, אלא שהמחבר מגדיש במקצת את הסאה.  אף בספּור עממי אין להגזים יותר מדי. 

בספור "כרת" מאת י. ד. ברקוביץ מצויר בכשרון ודעת הלך-נפשה של אשה זקנה "תלושה", שנעקרה ממקום-גידולה והובאה לכאן, לאמריקה, לבית בנה, שעלה כאן לעושר ולגדולה וגם הצליח ל"התאמרק".  בקוים בולטים הוא מצייר את קלסתר פּניהם של אלה היהודים, את הדלדול והניוול הרוחני שבנפש "האולרייטניקים", שעזבו מורשת-אבות, את המסורה הנהדרה של היהדות העתיקה ומן החיים החדשים תפסו רק את קליפתם וחיצוניותם.  וכדי להראות את כל הניוול שבהם בצורתו היותר מכוערה מראה לנו המספּר הלוית-המת, כמו שהיא נעשית באמריקה.  הבן עומד לו כשידו נעוצה בתוך כיס מכנסיו ומטלפן לידידים ומכרים ו"מזמין" אותם להלויה.  "כחייהם כך מיתתם, חולין, חולין, חולין".

משונה הוא הספור "בימי הרג רב" מאת שופמן. גבור הציור הוא צעיר פּסיכופט, שמקומו יכירו בבית-המשוגעים וגם שם יהיה "דגול מרבבה". והשאלה היא, איפוא: מה מלמד אותנו ספּור כזה, ואיזו הנאה רוחנית ואיסתטית אנו נהנים בקריאתנו? כלום באמת עלינו לדעת פּסיכופטיה של צעיר חדל-אישים ברגעים ידועים ובמצבים ידועים המתראה גם בנפשו המזוהמה רק לעיתים רחוקות מאד?

טובות יותר בנידון זה הן הרשימות הקטנות של "האמן הזקן" מאותו המחבר, אף כי גם הרשימות האלה מראות לנו את השפלות והדלדול שבאדם, כמו למשל, המניעים הנסתרים, אשר יניעו את המינסטר לצדד בזכות המלחמה ("בבית הרחצה").

הספור "ביער, ט"ו בשבט", מאת דוד פרישמן, הוא חומר-קריאה יפה מאד לבני הנעורים.  פרישמן הנהו כמעט היחידי בספרותנו, שסגנונם ורוחם של ספוריו הקטנים מדברים כל כך אל לב בני הנעורים, שזה עתה פּקחו את עיניהם לקראת עולם יה ומלואו, ומעורר בקרבם שירה, רומנטיות ורעננות.

אם נצרף לזה גם הספּור הסימבולי "הפּסל" מאת יעקב כהן – והיה בידינו כל חלק הספּורים שב"מקלט".  יוצאים מכלל זה הם שני הספּורים של י. אפּטושו, שהם תרגומים מיהודית ואינם מקוריים.  ברם זכור לטובה התרגום המצוין של דניאל פּרסקי.

בחלק המאמרים ראוי לציין ביחוד את המאמר "גלות וארץ", מאת ד"ר יעקב קלצקין.  הדברים עושים רושם כביר עלינו, בין שאנו מסכימים ובין שאין אָנו מסכימים לכל דעותיו של המחבר.  כל המאמר מלא רוח מחאה וקריאת-תגר על חיי העלבון והגסיסה, שהננו חיים בתור לאום וחפץ כביר מבצבץ מכל שורה שבו להביא את המצב הזה לידי הכרעה: מי לחיים טבעיים ושלמים ומי לאפיסה וחדלון! בנוגע לגוף המאמר – הנה הטכניקה וסידור הדברים לקויים בכמה מקומות.  הרבה דברים נשנים ללא צורך, ובמקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בדברים. לשונו היא שנונה וחריפה, ספוגה שפת המשנה והתלמוד, שהמחבר משתמש בה בכישרון גדול, אלא שהוא מפריז לפעמים על המדה ומגיע לידי קיצוניות. 

המאמר "מקרן צפונית מערבית", מאת בר-טוביה הוא עני במקום זה ועשיר במקום אחר, יש שהוא מכביר שפע מלים ומבטאים על רעיון אחד, עד כי הוא טובע בים של מליצות, בעוד אשר במקומות אחרים הוא רק מרמז בקטעי דברים על רעיונות נכבדים מאד הצריכים ביאור.  סגנונו של המאמר הוא פּיוטי-פילוסופי, או פילוסופי-פיוטי, אלא ששני היסודות האלה לא נתמזגו יפה לחטיבה אחת.  הערפליות הכבדה העוטפת את כל המאמר ניכרת ביותר, כשאָנו עוברים מדברי המחבר עצמו אל הציטטות, שהוא מביא ממומזן ומיתר החכמים.  כשהננו מגיעים אל הציטטות הללו הננו מרגישים כאילו נקרעה פּסת-תכלת טהורה באמצע שמים מכוסים קדרות-ערפל, והננו מתפּלאים כיצד אפשר היה למומזן להביע את השקפותיו העמוקות בסגנון בהיר ויפה כל-כך.  מאמרים כאלה מביאים, אמנם, את הקורא לידי השתוממות ומדהימים אותו בשעת קריאה, אך אחרי הקריאה לא תשארנה במוחו כי אם פרזות מצלצלות והשקפות קטועות, שאינן מצטרפות לדבר אחד שלם.

נאה הוא המאמר "אחרי המהפכה" מאת ד"ר ש. מלמד.  הסופר סוקר את כל המאורעות מתוך גובה ידוע ומסתכל בעין בהירה ובלי כל רגשנות מופרזת על מהלך הדברים והמעשים שבעולם.  אחת היא לנו אם תתקיימנה נבואותיו המלאות אפּטימיות או לא.  חכם המראה לנו את מהות המאורעות וקלסתר פּניהם כמו שהם עדיף לנו לפעמים מנביא.  כנגד זה קלוש הוא מאמרו על מכס נורדוי.  הסופר איננו מרמז אף במילים מועטות על הזרם החדש, שהכניס נורדוי בספרות, באָמנות ובמדע.

יש ב"מקלט" גם שני מאמרים קטנים על "אחד העם".  אחד מאת ד"ר יעקב קלצקין: "שרבוטים אחדים לדמותו של אחד העם" ואחד מאת ש. ב. מקסימון: "קרובים שנתרחקו".  במאמרו של קלצקין אין אף שרטוט אחד בצורתו הרוחנית של אחד העם, שלא ידענו לפני זה.  מקסימון, תלמידו הותיק של אחד העם, בא במאמרו לידי אותה המסקנה הידועה, שנהיתה כבר בספרותנו ל"נוסח", כי הרצל היה מדיני ואחד העם הוא רוחני וכי זהו ההבדל העיקרי שביניהם.  דעה זו היא מן "השקרים המוסכמים" שבספרותנו.  אחד העם איננו רוחני בלבד.  גם הוא חפץ במדינה ממשית "עלי אדמות", אלא שהוא מוסיף, כי נחוץ כח מוסרי ורוחני לבנות מדינה זו ולתת לה תוכן לכשתוסד. וד"ר הרצל לא היה מדיני בלבד.  גם הוא ידע אלף-בית זו, כי ה"רוחניות" תברא את הסבלנות ואת הכח המוסרי לבנות את המדינה ולהמשיך את קיומה, אלא מתוך חינוכו וסביבתו, שנולד ונתגדל בה, קשה היה לו לעמוד על מהותה של הרוחניות, אשר תחולל את הנפלאות האלה בנפש האומה – והדברים עתיקים.

המקצוע המדעי של ה"מקלט" הוא קטן ודל.  מיודענו ד"ר ש. ברנפלד כותב מאמר מדעי פּופּלרי על "שיר השירים". כבודו של הסופר הגדול הזה לא יגרע במאומה אם נאמר, כי מאמר זה הוא דל בערכו, וכל תלמיד ותיק הרגיל במקצוע זה יכול לכתוב מאמרים כאלה בלי יגיעה יתירה. מלבד זה יש להתנגד בכלל אל הנטיה השולטת בהרבה מחכמי המקצוע הזה ל"סדר" את כתבי-הקודש ולמצוא בהם חבור הגיוני וקשר פּסיכולוגי על-פּי קנה-המדה של המאה הי"ט.  יש גם ב"מקלט" שני מאמרים מאת ד"ר ד. ניימאַרק: "דורשי רשומות ודורשי חמורות" ו"אחדות המשנה", שיש להם ערך של לקט ואסיפת חומר לחקר התלמוד.  צרפו לאלה גם את מאמריו של חיים טשרנוביץ ו"התפלה העתיקה" של ד"ר הלפר (מאמרו של יקותיאל גינצבורג, אף כי נכתב בסגנון יפה ויש בו הרבה השקפות צודקות, שייך יותר אל חלק הפּובליציסטיקה) – והרי לכם כל המדע שב"מקלט".

בחלק הבקורת תופס מקום חשוב מאמרו של ז. שניאור על ביאליק.  קוראים אנו את המאמר הזה בעונג ואין אנו מהרהרים אחרי המחבר, אם כוון אל האמת או לא.  משורר גדול אחד מעריך את עבודתו של משורר גדול אחר בלב חם, ברגש אהבה ובהערצה גמורה – ומי זה יואיל לבוא ולחטט בפרטים: אם התקופה הראשונה של שירת ביאליק נופלת בערכה מן התקופה השניה או להיפך, ומה בכך אם אנחנו הכנסנו לתוך דברי ביאליק כונות אחרות ופירושים אחרים מאלה של המחבר.  המאמר הוא יצירה בפני עצמה. הסגנון מזהיר ומלבב.  הבנין שלם ומשוכלל בתכלית השלמות והשכלול עם כל התפאורות והקישוטים.

מאמרו של ש. גינזבורג על ש. טשרניחובסקי הוא יותר אוביקטיבי ויותר "מדעי", והאוביקטיביות עולה לפעמים ביד המבקר באופן מוצלח.  כך הם, למשל, דבריו על ההבדל בין טשרניחובסקי ובין יתר משוררינו הגדולים ביחסם אל האשה ואל החיים.  אולם יש אשר הוא נוטה מן הדרך והטון הראוי למאמר ממין זה אינו נשמר בו.  יש שהדברים משתפכים כתהלה רפסודית על המשורר, ויש אשר הוא מרחיק ללכת בהערכותיו והנהו מפריז מעט על המדה.  את הליקויים והפּגימות אשר במשורר איננו רואה כלל, או הנהו מבטל אותם כאילו אינם, ודברים כאלה חסרונות הם לגבי מאמר כזה.

לחלק הבקורת מצטרפות גם הריצנזיות על ספרים חדשים.  אולם לא כולן עומדות על הגובה הראוי.  יש מהם הכתובות בשטחיות יתרה ואינן נותנות אף מושג כלשהו מן הספר המבוקר.

ההשקפות "מחודש לחודש" נכתבו בשני הספרים הראשונים על ידי ד"ר א. גינזבורג וביתר החוברות על ידי ש. ב. מקסימון.  הראשון לא התרומם בהשקפותיו על הגובה של משקיף חדשי, כלומר: להביט על פני כל הדברים והמאורעות מתוך פּרספּקטיבה רחבה ובהירה.  השקפות כעין אלה, שבשני ספרי "מקלט" הראשונים, הננו מוצאים כמעט בכל עתון.  המשקיף השני, ש. ב. מקסימון, יש לו חולשה יתרה להביא מארבע כנפות הארץ אפּיזודות בלתי רגילות ושכיחות ולבנות עליהן השקפות ידועות.  אולם ההשקפה האמתית מיוסדת היא על הכלל ולא על היוצא מן הכלל.  ההשקפה האמתית צריכה לסקור את החזיונות וההופעות הנכבדים והתדירים ולמצוא את הקשר ההגיוני או המוסרי שבהן ולא את ה"קוריוזים" הבודדים.

המחלקה "בספרות ובחיים" הולכת ומתפּתחת מחוברת לחוברת.  המאמרים הקטנים האלה נוגעים בהרבה שאלות ספרותיות, הראויות לעמוד על הפּרק ולהעסיק את כל העמלים עם הספרות העברית.  יש מהם כתובים בכשרון ובדעת והדברים ראויים להשמע.  החסרון הניכר ברובריקה זו הוא, שכמעט כל המאמרים עוסקים ב"ספרות" ולא ב"חיים".

השפה ב"מקלט" הנה בכלל "שפה של שבת" ונקראת בקלות ובעונג.  גם מאמרי המדע נכתבו בשפה יפה ובסגנון קל ומובן.  אולם סגנונו של ה"מקלט" שמרני ביותר.  אין בו התקדמות, תנועות-חיים, גידול והתפּתחות.  הכל לקוח מן המסוכם ומן המקובל, כאילו חפצה המערכת לצאת ידי חובת השמרנים הצועקים חמס גם על חידושים טבעיים ועל התפּתחות אטית בשפה ובסגנון.  בנוגע לחיצוניותו: הנייר, ההדפסה, ההגהה, הציורים ועוד, עומד "המקלט" במדרגה גבוהה וכמעט שלא היתה לנו דוגמתו בספרות העברית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לוח אחיעבר, קובץ שני, ערוך על-ידי מ. ליפסון, בהוצאת: הסתדרות אחיעבר, ניו-יורק, תרפ"א.