_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אותלו[1]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

הרבה דרשות נדרשו על יאגו הנבל והמניעים הנפשיים אשר הניעו אותו לעשות את מעשה נבלותו. רבים טוענים כי אין מניע מספּיק למעשיו שעשה מלבד שהנהו נבל מלדה, בעוד אשר שקספּיר, לא די שהספּיק לנו טעמים ונמוקים בעד נבלותו הנוראה בכלל ובעד כל חטאות-שאול שלו בפרט, אלא שמראשית ראשיתו גרם לו ליאגו להסתבך ולהלכד ברשת של מעשים משתלשלים עד אשר לא יכול עוד להמלט משחיתותם. ואם נצרף לזה את נבלותו המונחת בעצם הויתו ובעצם הוית כל אדם במדה גדולה או קטנה, אזי לא ישאר שום מקום לבקורת זעומה או לפרושים דחוקים. הטפּש רודריגו, למשל, עשה הרבה יותר להתפּתחות הטרגדיה והשלמתה על ידי טפּשותו מאשר עשה יאגו על ידי אפיו המושחת.

עם הרמת המסך, בפתיחת החזיון הראשון, עומד רודריגו ודורש ותובע דין וחשבון מאת יאגו על האהבה שנושאת דסדימונה בלבה לאותלו. יאגו, שעברתו שמורה בלבו לאתלו בשביל משרת ליטננט, שלפי דעתו נמסרה שלא בצדק לאיש שהנהו רק "מחשב חשבונות", ושבאמת ראוי הוא יאגו, להתעלות זו מפּאת כשרונותיו ומוחו החריף, יאגו זה מתעורר עכשו על ידי רודריגו. הוא מתעורר ביחוד בשביל אוצרות כספו שרודריגו מסר לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו, ואשר למפתחות האוצרות הללו נשא את נפשו זה כבר. כך ניסכה כוס-הרעל הראשונה.

בסוף המערכה הראשונה בהווכח רודריגו כי המזמה אשר זממו לעוֹרר את אבי-דסדימונה לכל קצפּוֹ וחמתו עלתה בתהוּ, הוא רץ אל יאגו וביאושו ומרי-נפשו הוא קורא: “מה היא עצתך אתה, ואעשנה?" בנוגע ליאגו עצמו, נבלותו היתה מגעת אל קצה בנסיון לעורר את ברבנטיו, וכאן היתה נשלמת. על קריאת היאוש של רודריגו הנהו עונה בהלצה: “מה לך? שכב על מטתך וישן!" אולם רודריגו בהיותו הולך שולל בחמדתו שחמד את דסדימונה, בוכה לפני יאגו ואומר כי אין לפניו דרך אחרת כי-אם להטביע עצמו בנהר. יאגו שוחק על משבתיו ושופך את לעגו על תאותו באמרו, כי "טוב לו להפוך את נשמתו ואת רוח האנוש אשר בקרבו לקוף מאשר להטביע את עצמו בשביל אהבת איזו תרנגולת-פותה". אולם עיניו נופלות על צרור הכסף שביד רודריגו, איזה דבר מתחיל תוסס בקרבו ומעסיק ומטריד את מוחו החד ואת כח- הממציא שלו. הוא מבטיח לרודריגו שהנהו ידידו ושהנהו קשור אליו בעבותות חזקים אשר לעד לא ינתקו. הוא אומר ושונה: “הכן את צרור הכסף, וצא לך בעקבות המלחמה".

בהשאר יאגו לנפשו איננו יכול לכלוא את התפּלאותו והשתוממותו על כח הממציא והמחדש שלו. בהיותו מלא על כל גדותיו רגש של שביעת רצון רצון, הוא קורא: “ככה אני הופך את האויל למוצא כסף". אולם כשהוא מתעמק בהבלות נשמתו הוא מרגיש כי נחוץ למצוא גורם יותר חזק והצטדקות יותר נכונה מאשר “לצחוק ולראות שכר טוב". הוא הולך אָז ומדבר אל נפשו: “שונא אני את הכושי הזה; שמועות בחוץ תרונה כי חלל את יצועי". הוא אינו יודע אם אמת הדבר, אבל הוא מחליט כי הספק והחשד הנם כוודאים בעיניו.

כך נמשך יאגו הפּקח ומובל אל יון המצולה ביד הטפש רודריגו אשר היה אומר עליו כי "יחלל את כבוד חכמתו אם יבלה את עתו עם הטפש הזה:, זהו הלעג הגדול שלועג האמן לקרבנו, ליאגו הפּקח.

חזיון נפרץ הוא בחיים כי הטוב והיפה, הנעלה והנאצל שבנפש זולתו דים לעורר ולזרז את הנבל לחטוא את חטאתו. יאגו בעצמו מתודה כי "הטוב והנעלה שבתכונתו של קאססיו מטיל כעור ודופי בו". הרבה אמת יש בודוי זה. כמה וכמה נבלים נתעוררו ונזדרזו למעשי-שחיתותם רק בשביל שהכל היה טוב ויפה יותר מדאי, מלא תום ואושר הנפש יותר מדי. זהו סוד התעוררות יאגו בסוף המערכה השניה, בשעה שכוס האושר היתה מלאה, להסית את רודריגו לבלוע ולהשחית. התנגשות בין זוהמה ונבלה ובין אושר ותום פּועלת את פעולתה. כמובן אין לשכוח את הקנאה הישנה הצודקת במקצת השמורה בלבו.

אולם בעת אשר מזמתו הולכת ומתבררת, הולכת ומתלבנת, והוא רואה בדמינו את מפלצת הבלהות אשר ברא, הוא מוצא מפלט מפּני מצפּונו המרגיז אותו בטענה הישנה שבינתים התפּתח בנפשו ונהפכה מספק לודאי. והוא הולך ומדבר בהלך נפשו כי החשד מנקר במוחו ובנפשו כי הוא, אותלו, עלה על משכבו. החשד יורד ואוכל את כל הויתו ו"הנהו כרקב לעצמותיו". בנוגע לקאססיו, שעליו התחיל לחרוש את נכלי מזמותיו, הוא אומר כי “הוא ירא גם את קאססיו בצניף-הלילה שלו". האשמה האחרונה הזאת הנה המצאה חדשה בהחלט שאיננה מיוסדת בשום דבר מלבד ברוח דמיונו, ונולדה בו ברגע שהחליט לסבך את קאססיו ולאחזו ברשת מזמותיו.

כך מושך שקספּיר את יאגו אל לב-יון המצולה. הוא נופח בקרבו רוח משחית, רוח רקבון, גדול וחזק למדי לרדוף אותו על צואר ולהדריך אותו מנוחה עד הגיעו אל סוף הטרגדיה.

סופר בינוני היה מניח עכשו את ידו מיאגו והיה נותן אותו לכלות ולהשלים את מזמתו בכוח האנרציה. לא כן שקספיר. הוא אינו מכיר במציאות נבלים על פּי הזמנת המחבר. מתירא הוא פּן ירך לבב האדם שבנבל ונרתע ושב לאחור. דבר זה נראה גלוי בסוף המערכה הרביעית. שקספּיר מפחד פּן תגע תחנת דסדימונה, תחנה מלאה תום אין קץ, עד לב יאגו. כי עוד לא דפק לב נבל כזה אשר לא ימס למשמע שאלתה-תחנתה של דסדימונה שהתחננה אל יאגו: “מה אעשה להשיב אלי את לב אדוני? לך אליו, ידידי, כי באור השמש נשבעתי כי אינני יודעת איזה רוח רע הסיר את לבו מאחרי".

ברגע המכריע הזה מופיע רודריגו ומראה לו ליאגו כי רוח חזק ואמיץ יפעם אותו. יאגו מנסה להשתמט ממנו ולדחותו בתשובות-קש ומבטיחו וחוזר ומבטיחו כי "הכל על מקומו בשלום". אולם אזני רודריגו כבדות משמוע את הדברים הריקים הללו. "אני אומר כי הכל אינו על מקומו בשלום", הוא מרעים לעומתו. “אתודע לדסדימונה. אם היא תחזיר לי את תכשיטי אז אמשוך את ידי מכל העסק, ולא – בטח כי היא אעמוד לדין עמך". הנה כי כן אוחז הטפש רודריגו ביאגו הערום ומטלטלו ומשליכהו אל הבור אשר הוא, יאגו כרה ויחפּרהו.

שמים וארץ וכל סדרי הבריאה הטרידו את עצמם "ויצאו ממסלותם" הקבועות למען הבא את אותלו להרוג את דסדימונה היפה והתמימה.

אותלו הנהו מטבעו איש בעל רגשות לוהטים ונוח להתעורר ולהתרגז. בטחונו ביאגו נשתל ונשרש בתוך לבו עוד בתחלת המחזה, ובכל עת אשר שם יאגו נישא על שפתיו, התואר "נאמן-רוח" הולך תמיד לפניו, וכאשר רצה למצוא איש נאמן שיוכל לסמוך עליו ולשים את דסדימונה תחת חסותו, לא מצא איש יותר הגון ורע יותר נאמן מיאגו.

יאגו מצדו מתנהג כנחש ערום. ביחוד תתגלה ערמומיותו העמוקה בראשית המחזה בהשתדלו לנסוך את טפת-הרעל הראשונה. הוא נזהר אז זהירות גדולה ויתרה. הוא עושה את הרושם כאיש הניגש אל סוגר חיה במטרה להכניע את פּראותה. השלשלאות הנן טמירות ונעלמות, אולם הן נכונות בכל רגע לפעול את פּעולתן. בחפצו לרמז על היחס החשוד שבין דסדימונה וקאססיו, יאגו פּותח במאמר מרובה-המשמעות: "דבר זה לא נראה לי כלל". הננו רואים מיד כי החיה נפצעה, ותיכף אחר זה שם שקספּיר בפי יאגו את השאלה שהוא שואל בזהירות רבה: "היודע קאססיו שמץ דבר מאהבתו את דסדימונה? "החיה כבר אוסרה בנחושתים לבלי החלץ עוד מהם לנצח. הנבל הזהיר מראה כי ראוי הוא למשלחתו. כאשר אַך יוכח כי חץ הרעל חדר אל לב אותלו, אָזי הוא נסוג אָחור ונשאַר עומד מן הצד. הערמה הזאת פּועלת את הפּעולה המבוקשת על לב אותלו הער והנוח להתרשם מכל דבר. "בריה זו", אומר אותלו, "נאמנת רוח היא, רואה ויודעת הרבה, מגלה טפח ומכסה טפחיים".

בעת אשר יאגו מסב את פני הדברים למען אשר יאמין אותלו כי קאססיו נותן אמון בו והוא בעצמו מספּר לו ליאגו איפה כיצד ומתי כבש ועוד יכבוש את דסדימונה, בשעה זו הולכת ומתבשלת במחו של אותלו במהירות גדולה המחשבה להרוג את הבוגד קאססיו ואת הבוגדת דסדימונה. בדברו אל יאגו אחרי כן הוא רואה אותם כבר בעיני רוחו נהרגים ומתים. הוא רק שואל את יאגו: "איך אהרוג אותו , יאגו? "בנוגע לדסדימונה הוא אומר: "תרקב ותכלה ותלך לאבדון בלילה זה. כי לא תחיה עוד אחרי כל אלה". דבר זה מונח בטבע הענין והתנאים הפּסיכולוגיים של אותה השעה . ברגע זה שהוא כבר רואה אותה מתה לפניו הוא נאנח ואומר: "נפש יפה שכמותה אין בכל העולם!" יאגו אינו יורד לסןף מקורה של קריאת –אנחה זו, ובטעותו הנהו חושבה לחולשה וחרטה מצד אותלו, ולכן הוא ממהר ועונה: “בגלל זה עוד יגדל עוונה שבעתיים!" אותלו מסכים לזה בקראו: “שבעים ושבעה!" לבו של אותלו עוד הפּעם התחיל מפעפע ושותת דם לזכר דסדימונה היקרה, וממעמקי לבו המורעל והפּצוע הוא קורא: “מי ינוד לי, יאגו, ומי ינחם לי!" ושוב יאגו טועה את טעותו הקודמת ומעיר: “אם עודנה נושאת חן וחסד מלפניך, אזי תן לה ללכת בשרירות לבה!" אותלו קורא אז: “אגזור אותה לגזרים! “דעתו של יאגו נחה אז והנהו שבע רצון.

מצב נפשו של אותלו מגיע למדרגה כזו עד אשר הוא רואה את עצמו כ"קדוש". “מות תמות" הוא אומר, “למען לא תטמא עוד את בני האדם!" אמיליה מסתכלת בו והיא מעירה אחרי כן באָזני דסדימונה: “מראהו עדין וחביב מאד". ואין כל פּלא – כך הוא מראה ה"קדושים", עדין  חביב ונעים. כך הוא גם  כן מראה הכהן המקריב את קרבנו לאלהיו.

סופר מן הסוג הרגיל היה בוטח באותלו עכשו לבצע את מעשהו. לא כן שקספיר. הוא מוביל את קרבנו עד לכבש המזבח. ברגע היותר מכריע הוא מראה לאותלו את מעשיו הנעלים של יאגו  “הנאמן" . “אתה מורה את הדרך לפני", הוא אומר אליו בראותו כי הוא יאגו הרג את קאססיו. הוא מעריץ את יאגו הטוב, אמיץ הלב ונאמן הרוח, והנהו מוכן ללכת בדרכו המלאה רצח ודם.

עוד עובדה אחת ראויה לתשומת לב במחזה שלפנינו. ברגעים ידועים, ברגעי הרת-עולם, מתחיל כל אחד מקרבנותיו של שקספּיר לחוש בחוש כהה ומעורפל את האוירה המלאה קטב ושחיתות מסביב לו.

דסדימונה בלכתה לשכב על מטתה אשר ממנה לא ירדה עוד אומרת אל אמיליה: “על אמונתי, הנני מלאה תמיד מחשבות פּותות! אם מות אמות לפניך אנא עשי עמדי חסד ועטפי אותי באחד הסדינים האלה".

אותלו בדרכו על אַדמת האי אשר עליו כבה כוכב חייו אומר: לוא בא אלי עתה המות כי אז הייתי המאושר באדם. ירא אנכי פּן שתיתי רויתי מכוס האושר והברכה עד תומו. אושר יותר גדול מזה לא יפול עוד בגורלי המכוסה בצעיף העלטה של אי-הידיעה".

קאססיו כשנפתה מאת יאגו לשתות “רק עוד כוס אחת", היא הכוס שהיתה הסבה לכל האינטריגה, הוא אומר: “שתה אשתה, אבל למרות רצוני".

אמיליה בחרפה את בעלה, ובגמרה לשפּוך את לבה “למרות שמים, בני האדם ושדי שחת ", זה המשא האחרון לה עלי אדמות, היא אומרת: “מי יודע, אולי לא אשוב עוד אל ביתי לעולם".

רודריגו בשלוח אותו יאגו לבצע את מחשבתו-דם להרוג את קאססיו, ושעל ידי זה ירד הוא, רודריגו, לשאול תחתיה, אומר: “לבי לא ילך אחרי המעשה הזה".

ברבנטיו, אבי דסדימונה, שהעירו אותו משנתו להודיע לו את אשר עשתה בתו, צעק: “חלום נעכר חלמתי. אמונתי בחלומי זה מעיקה על לבי כמשא כבד".

גם יאגו מבלע מבלי דעת והכרה ברורה את צעיף העלטה המכסה את האוירה הנשחתה והמלאה זוהמה. בתוך כל המהומה והמבוכה הוא מדבר אל נפשו ואומר: “בלילה זה או אגיע אל מרום קצי או כי אפּול לבלי קום עוד".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] רעיונות וקטעי רעיונות שרשם מרקסון אגב קריאה בספרי שקספיר. ב. א.