_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שיחות ספרותיות[1]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

 

לוח אחיעזר, קובץ שני[2]

הלוח פותח בשיר הגדול "שירי נא, שירי, בת הלס..." מאת ישראל אפרת.  בחלק הראשון "שקיעת האלים" משתקע המשורר בעולמם המיוחד של היונים אוהבי החיים בכל תקפם ומילואם.  אחר כך הוא הולך ומספּר לנו איך באה הנצרות והחשיכה את מאור החיים ונטלה מהם את הודם, את זיום ואת הדרם.  יפה הוא השיר הזה בתבניתו וגזרתו, וגם הרעיון הכללי שבו הנהו רעיון פילוסופי-פּיוטי יפה, ובכל זאת איננו משביע רצון ואיננו ממלא את הנפש.  לא בשביל שהרעיון הכללי שבשיר הנהו כבר רעיון ישן נושן, וכבר נכתבה ספרות שלמה בענין זה.  באמת אינני מן המקפּידים המחמירים על חדושו של הרעיון.  ביאַליק אומר באחד משיריו "לא זכיתי באור מן הפקר, אַף לא בא לי בירושה מאָבי, כי מסלעי נקרתיו וחצבתיו מלבבי.  ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא.  לא שאַלתיו מאיש, לא גנבתיו – כי ממני ובי הוא".  אשריהו וטוב לו למשורר אם יש לאל ידו להביע דברים כאלה, ומעטים הם המשוררים היכולים לחזור על דבריו.  אולם אין רע אם המשורר זוכה באיזה אור מן ההפקר ואם הוא שואל את ניצוצו מאחרים, ובלבד שהאור הזה ירד בתחלה אל לב המשורר ויתחבר עמו חבור אמתי ויתדבק בו דבקות עצומה עד כי יהיו לאחד, ושם יסונן ויצורף ויזוקק שבעתים בנפשו של המשורר על ידי פּרוצס כזה שעדיין לא עמדנו על טיבו ולא גלינו את סודו, כמו שלא גלינו עוד את סוד הפּחמים העוברים איזה פּרוצס במעבה האדמה עד כי הנם נהפכים לאבנים יקרות.  ואחר כך יצא לנו דבר חדש ומקורי אשר לו יקרא שירה אמתית ואשר בקראנו אותו נשכח כי רעיון זה לא בלב המשורר נולד.  מקוריות זו אין אני מוצא בחלק הראשון של השיר.  הפילוסופיה ההיסטורית מרובה בו על השירה, ובקראי בו אינני מרגיש הרבה את רגשות המשורר שנחצבו ממקור לבו, כי-אם נזכר אָנכי בהרבה ספרים ומאמרים שקראתי בענין זה.

כי יש בכחו של המשורר לעשות לנו את הקסמים האלה ההופכים כל דבר לפיוט אמתי מראה לנו החלק השני של השיר "אל מסתתר" שבו מביע המשורר בציורים והרגשות את מחאתו המפעפעת בקרבו נגד "האל המסתתר בשפריר החביון" כשהוא מציג אותו מחזה מול מחזה נגד אלי היונים הקרובים כל כך אל האדם ואל כל מאווייו הארציים.  המחאה היא כל כך חיה, כל כך חזקה ונמרצה, וכל כך יוצאת מן הלב!  הציורים והרגשות מלאים יופי פּיוטי, ונוגעים עד הלב.

כנגד זה החלק השלישי "האמת" נופל מן החלק השני, אם גם יש בו ציורים פּיוטיים יפים.  הדרשה מרובה בו גם על הפּיוט.  והמשורר מבאר לנו יותר מדי.  למשל, הדברים שהוא מדבר בהכנסו להיכל האמת ארוכים הם.  במקומות כאלה הצמצום יפה הוא, ודברים מועטים המחזיקים את המרובה מתרשמים יותר על הלב מדרשה שלמה, שהפּיוט שבה מוטל בספק.

כל השיר בכללו מצטיין בצלצול נגינתי, בשפה קלה ושוטפת, וגם בבהירות המחשבות והציורים.

השיר הבא אחריו הוא "בת המלכה והמנגן", אגדה מאת א. ליסיצקי.  שיר זה מצטיין בקלילותה של השפה ושטף הריטמוס וצלצול החרוזים הנחוצים לבלדה.  חסרון גדול יש בו כי המשורר מפסיק את מרוצת הספּור ומתחיל בציור בוקר אביב רענן המבלבל את קריאתו הנוחה והשוטפת ומטריד אתנו באריכותו.

משוררנו ז. שניאור הוגה לנו "נכאים".  והנכאים הם נכאים טפוסיים של שניאור.  מתעמק הוא בעצם ההויה ומהין הוא להעפיל ולעלות אל ראש ההר אשר שם ישכון תמיד האפס הגדול.  בשיר הזה מוסר לנו המשורר את רגשות הנכאים אשר ימלאו את לב האדם ואת רגשות האפיסות אשר יעברו על נפשו כשהוא עומד לפני "הרעיון שבנצח" והוא מרגיש במציאותו של הרעיון בכל מלוא הויתו והנהו מתבטל מפּני האין-סוף הנורא אשר יזכיר לו לאדם מה חדל הוא ומה חגלים מעשיו הפּעוטים, מעשי "מנצחי-הבל ומנצחים קטנים אשר יחיו וימותו כשכורים".  ציור הטבע שבשיר עושה את הרושם המבוקש ומצליח להכניס אותנו אל תוך מהלך המחשבות שבהן השתקע המשורר.  יפים ונמרצים הם הדברים שהוא מדבר על בני הנעורים, אלה "החדשים הבאים בזמזום חדש ונאחזו וינקו מן הרעיון והיו אתו גובה אחד ועומק אחד" ושאינם מרגישים עוד במציאותה של "שעת הדין... כשהתכלת תקדר, הבטחה תמוט, המלוה יגבה והקרן תחסר..."

על דבר אחד יש להעיר בשיר זה.  המשורר אינו מסתפּק בזה שהוא מכניס אותנו לתוך עולמו ונותן את הדחיפה למחשבותינו.  דומה כי איננו בוטח בנו הרבה והוא חושש שמא נסור, חלילה, מן המסלה שהתוה הוא לנו, ולכן איננו מסתפק ברמזים ובחצאי רמזים אשר לתומם ומבלי דעת יעוררו בנו את ה"נכאים", כי-אם הוא הולך ומבאר לנו את מסקנות הרהוריו הוא עד גמירא.  הנה, למשל, בפּרק השני הוא מצליח לתאר לנו את הכח המושך אשר לאויר-הנכאים בערב קודר,כשלבנו נכנע ובעל כרחנו אנחנו הולכים ושואלים: "מאין תבוא, בן אדם, ואנה תלך?"  עד כאן שירה אמתית, מכאן ואילך באור מספּיק: "מנעורים אלי זקנה וכו' " עד סוף הפּרק.  מן השיר "נכאים" אנחנו באים אל השיר "נעור אל עליון" מאת הלל בבלי.

יש אשר תעבור בנפש האָדם הרגשה עוכרת, כי כל העולם וכל הבריאָה הנם כבר "בלים מזוקן".  האנושיות כבר עברה את כל המדרגות, מן המדרגה היתר מזהירה והיותר מקסמת, הלא היא תקופת הילדות היותר קדומה, בשעה שהאנושיות שאך יצאה מבין הפּטיש והסדן של היוצר פּקחה את עיניה לרווחה ובעיני ילד מלאות השתוממות ופלאים הביטה אל כל ההויה הגדולה והנשגבה וכולה נתמלאָה עליצות ואושר ולבה רחש אהבה והערצה לכל מעשי היוצר, עד תקופת הזקנה והדלדול שהניחה את הכל אחריה ואין עוד לפניה לא התנשאות הנפש ולא מעוף הדמיון.  באותה שעה מרגישים אנחנו כאלו אין עוד לפנינו כל צפיה ותקוה לעתיד מלא סודות ופלאים אשר יצוד את לבנו ואשר ימלא את נפשנו המית הנעורים וגעגועיהם.  מביטים אנחנו מסביבותינו והנה הכל נזדקן, הכל נתמזמז, הכל נתנדף.  בכל משמשו כבר ידים, הכל נעשה כבר חולין, חולין.  באותה שעה תהמה נפשנו על עלבון החיים, על עלבון היצירה והיוצר, ולבנו נוהה אחרי איזה דבר שלא עדה עליו המהלך האנושי בכל נפתולי ארחותיו, ואשר טוהר הילדות עדיין חופף עליו כביום נתינתו מאת היוצר, ואשר יכיל בקרבו את כל הרעננות, את כל משובת-הילדות ואת כל חופש-הרצון ותקיפות-הדעת שנפח בה היוצר.

ובשעה זו אם יקרה מקרנו לשוטט על שפת הים ועינינו תראינה "ים נערץ וחסון מזדקר בגאון לפניו, רן רננת חופש וגבורת מרומים וענות התהומות משמיע, מתגעש ונלחם אל חופי מבטחים ואם נצח את גבולם לא יעבור", אז נשיר מבלי דעת ביחד עם המשורר את השיר "נעור אל עליון" "שפּחד ורחב לבו למראה הענק המסתער, פּעם בו דופק היצירה מחדש ואון-העולמים בו פּרח, כי הכיר את רוחו מימים קדמונים, שמים וארץ בם ברא מרחפת עדיין על פני מים – ומיחלה לאדונה גואלה..."  את הרגש הזה מביע לנו השיר באופן יפה, בהיר ונמרץ.  היוצר העליון יוצא לחפש את "עקבות נשמתו האובדה".  הוא מוצא כי רוח היצירה הטהורה נתנדף מן הכל.  בכל הוא מוצא רוח-חולין, או גם רוח זוהמה, רוח זקנה מנוולת ומנולת.  הוא בא אל הים, היצור הנצחי עם כל שאונו והמונו, אשר מעולם לא פסק משירתו מיום ברא אלהים אותו ועד עולמי עולמים לא יחדל.  הוד-הקדומים המרחף על היצור הענק הזה בא אל לב היוצר ומוסך בו נטפי תנחומים.  הוא רואה את עצמו עוד הפּעם כבאותו היום הגדול, יום היצירה החדשה והרעננה.  השיר בכללו הנהו בהיר ונמרץ כל כך עד כי הנני נוטה להאמין כי החלק האחרון שלו "ואם יש אשר תצא אל גדות ים לשוטט וכו' " עד הסוף הנהו למותר.  המשורר הצליח לעורר בלבנו את הנעימה והיא כבר הולכת ומתנגנת בלבנו מאליה.

המשורר ב. נ. סילקינר הוא כמעט היחידי בכל הלוח המנעים לנו נעימה לאומית שהשעה צריכה לה בשירו "לארצי".

נפש האומה הישראלית מלאה וספוגה לא רק רגשות צער ויגון, יסורים ומכאובים, כי אם גם רגשות זעם, משטמה ונקמה, קללות ודמעות, אנחות ומחאות נגד כל העולם הגדול המצליב אותנו ועומד על דמנו זה אלפי שנה.  חוט זה הולך ונמשך בנשמתנו הלאומית, החל ב"נהרות בבל" וב"שפוך חמתך", שיר זה שאנחנו חוזרים עליו דוקא בלילה היותר נאצל והיותר חגיגי, וכלה בשירי הצער והזעם של ביאַליק והבאים אחריו.  בשביל זה היחס שלנו אל העולם הגדול הוא תמיד נמתח, רגשני, חולני, מלא אי-אמונה גם בחסידי אומות העולם וחשד וחרדת-לב לכל מלה היוצאת לא רק מפּיות משטינינו ומקטרגינו, כי-אם גם מפּיות אוהבינו המלמדים עלינו סנגוריא.  זוהי הפּסיכולוגיה הגלותית עם כל מרירותה וכעורה.  ובכל שעה שאנחנו מחשבים חשבונה של נפשנו הלאומית מנקרת בלבנו השאלה: אם, איך ומתי נרפא מן הפסיכולוגיה הארורה הזאת גם כשנזכה לשוב לארץ אבות ולבנות שם מרכז עברי ולהיות עם ככל העמים היושבים על אדמתם?  האם נוכל אז להשלים עם כל העולם כולו ולברוא יחס נורמלי ומבריא מבלי כל עקבות הגלות?  בשעה זו כמה אָנו מתפּללים בלבנו כי בשובנו ארצה יסיר ה' מקרבנו את הלב הגלותי ויתן לנו לב בריא ומלא טוב ואורה מבלי כל שמץ של מרירות הגלות שהשרישו בנו מהרסינו ומחריבינו!

וברגעים כאלה, רגעים של כספון וגעגועים, מה מאד תכלה נפשנו לשמע מלת תנחומים והבטחה יוצאת מן הלב כי אמנם החזיון הגדול הזה בוא יבוא, כי אוירא דארץ ישראל יטהר ויזכך את נשמתנו הלאומית מכל משא הגלות המעיק עליה!  מה מאד תאוה נפשנו לנבואה קטנה כי בשוב ה' את שיבת ציון נהיה כמתעוררים מאיזה חלום מכוער ומבהיל שהעיק על לבנו בכל ליל הגלות והנה אנחנו מקיצים בלב טוב אל יום טוב והגות צלילה ונאצלת, וכל החלום הנורא גז וימחה כענן בוקר.

ואת הרגש הזה ואת ההבטחה הזאת אנחנו מוצאים בשיר הקטן והנחמד "לארצי".  צנוע ועדין הוא משורר זה בכל רעיונותיו הפּיוטיים.  הוא איננו מרעים נפלאות ברעיונות-עולם מפוצצים ומדהימים.  מסתפּק הוא ברגש דק וחשאי, והקורא הרגיל בדבורים צעקניים וצלצולי פעמונים כבדים ידמה כי לית ביה מששותא.  גם בשיר הזה הולך לו המשורר בדרכו.  בדברים פשוטים וחמים, זכים ועדינים הוא עומד לפני שער ארצנו ומבטיח לה בחגיגיות צנועה כי "מלאכיו המלוים, טפוחי-תוגתו, לא יעברו את גבולה לרע".  את "קללת המשטמה" "והנקמה האיומה", את "הדמעה הצרופה באש נפשו" בכל הדורות, את "האנחה הנסתרה מרוחו ההומיה", את כל אלה צלמי הבלהות של הגלות מסר על דרכו למדבר ולזעות הישימון, "לגלי הים ולשואת ליל אמש", ולמען ארצו נכון הוא לסלוח גם "לעולם הגדול שהיה לו כשאול".  המשורר ברוב ענותנותו מטיל ספק בנפשו אם "מריח תקוה שוב תפריח" ואם "לבבו ששמם נצנים יפריח".  לנו אין אף צל ספק בזה.

השיר "מבין עבים" של א. דומניץ מנסה לשיר לנו את שירת הבודד הגדול הנמצא בתוך להקת ננסים קטנים.  "הרים גבנונים", אופקי מיסתורין", "סהר, מלא געגועים ענוגים וחורים", "אל בודד בהיכלו בלי רעה", "שממון של הוה משעמם בין עבים", אלה הם מנת חלקו של הבודד הגאה הזה.  וכשהוא יורד אל השפלה ומנסה להרים עמו את אחד הננסים אזי מנת חלקו הוא צחוק פּרא, שאון, יריקה בחמה, אבנים וכו'.  כך נאה לו וכך יאה לו לבודד הגאה.  הוא חש ומכיר תמיד שהוא גדול, והכרתו זו מזכירה לו בכל רגע כי עדת ננסים תסובבהו והיא ממררת את חייו עד היסוד.  ובהרימו את הננס למרום מרגיש ננס זה ומרגישים גם כל הננסים את יחסו אליהם והוא לוקח מידיהם כפלים בכל חטאותיו.  הוא מקלל את נפשו ואת יומו.  הוא מביט אל האל הבודד והוא רואה בצלמו את צלם דמותו הוא ושנא ישנא אותו... אוי לו לבודד זה שלקה בגאות ויהירות כזו וגם בהכרת ערך עצמו ואין בו אף ניצוץ של נביאות במובנה האנושי.  "בעל עמקי עינים ורום מצח גאה" הוא, אלא שלבו קר ככפור...

לכאורה ספּור ישן נושן הוא השיר, אלא שפּה ושם מנצנצים בו זהרורי פּיוט יפים ומבריקים, כולו כתוב ברגש ובסגנון נאה.  מעלותיו אלה נותנות לו לשיר זה יותר מזכות הקיום.

נעימה שונה בתכלית השינוי עוברת בשיר "ברכתי על ראשכם" מאת ש. האלקין.  הוא מתאר לנו בתאור פּיוטי חם וענוג את "אצילי הרוח הנדיבים" אשר "את אשם, זו טוב לה שקוע מחלל וענה ביד זרים, לפּידים לפּידים יחלקוה לנפשות הקופאות ממגור" וישכיחו אותם "את פּחד המות ואת תהו החיים".  המשורר שולח את ברכתו מקרב לבו הרגש אל אלה "הזונחים את מקדש נשמתם וחשים לרוחת אחיהם".  מרגישים אנחנו ביחד עם המשורר את "קדושי כיסופיו הסתומים, את טהורות דמעותיו עם ערב", ואת "רעד לבבו הפוחד כה פלאים ורוהה רענן מעוצר תשוקתו לערות את שירו החוצה".  מרגישים אנחנו במשורר צעיר זה את הרוך ואת העדנה ואת הצניעות והרטט המיוחדים לנשמת "האשה הנצחית".

לחלק השירים אשר בלוח אפשר להוסיף גם את "פּרקי השירה" מאת י. קצנלסון.  כשאָנו חפצים לחדור אל מסתרי השירה וסודותיה הנו מוצאים מכשולים גדולים ורגלינו מתנגפות על הרי נשף.  צריך לעמוד על כוונתו של המשורר ולמצוא את הרעיון ואת הרגש הפּיוטי שהיה עם לבו להוציא ולתת לנו.  אולם בזה מונח קושי גדול.  על הרוב יקרה כי מבינים ומרגישים אנחנו דברי השירה לא כמו שהיה בלבו של המשורר כי נבין אותו.  לפעמים קרובות אנחנו שומעים תלונות מאת משוררים גדולים כי הקוראים הוציאו מדבריו מה שאין בהם, או גם ההיפך ממה שיש בהם.  איבסן, למשל, עומד וטוען כי בשום אופן איננו יכול להבין מדוע לא יקראו את ה"פיר גינט" שלו אלא כמו פואימה לירית.  ומדוע ישתדלו כולם, לפי דעתו, לעקם את הכתובים, ולהוציא מן החזיון שלו מה שלא חשב ולא עלה על דעתו להכניס בשעת יצירתו של החזיון.  במי האשם איפוא האם באיבסון שיצר החזיון באופן מטעה כזה שבדרך קריאתנו יתעה אותנו ויוליכנו להכניס כונות זרות בדבריו, או בנו הקוראים, שחכמה זו, קריאת שירים, נשגבה ממנו?  באמת, גם המשורר וגם הקוראים צדיקים בריבם.  אמנם נכון הדבר כי בשעה שהמשורר יוצר את יצירתו הפּיוטית יש לו איזה רעיון או רגש ידוע שהוא חפץ להביע אותו, ורק אותו, הבעה מלאה ושלמה.  אולם היוצר הוא השליט על יצירתו רק כל עוד שלא נתן לה תמונה פּיוטית מוחשית.  אָז רק אָז יכול הוא לעמוד על גבה ולהתוות לה את הדרך אשר בה תלך.  אבל מכיון שיצאה מתחת ידו של היוצר הרי היא כצפּור דרור זו המעופפת לכל אות נפשה ואיננה מקבלת עוד כל מרות.  כך היא תכונתן של כל היצירות הגדולות.  מכיון שיצאו לאויר העולם הן מאירות ומבריקות ומתנוססות בכמה מיני מראות וגוונים שהיוצר לא ידע שחרן בשעת יצירתו.  ובעל כרחו של היוצר הנן ניתנות להדרש ולהיות מובנות בכמה פּנים, והן הולכות ומשפּיעות עלינו כל מיני השפּעות.  יצירת המשורר האמתי היא בנדון זה כמו הטבע בעצמו, שכל אחד ואחד מושפּע ומתפּעל ממנו באופן אחר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.  י. קצנלסון בפרקי שירה אשר לפנינו מוסיף על זה ואומר: "ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי לב אחרים, לגמרי אחרים.  כך המה השירים היותר טובים.  כשמים הם, המדברים אלינו מתוך עבי כסף המשתנים רגע רגע.  כמו ימי הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פּניהם ומתוים להם רגע רגע נתיבות אחרות".

אולם לא כל הקושי מונח בהבנת השירים וסוד כונתם.  יש דבר יותר קשה מזה, והוא לדעת איך ומתי לקרוא דברי שירה, למצוא את מצב הרוח שבו היה המשורר ברגעים ידועים ולעמוד על סוד נשמתו ולהרגיש כל מה שעבר עליו ברגעים ידועים ובמצבי-רוח ידועים עד אשר בא וכתב מה שכתב.  דבר זה הוא לא רק קשה כי אם גם אי אפשר לפעמים.  כי יש אשר לעולם לא נצליח לעמוד על סוד יצירתו של המשורר והלך רוחו.  ויש אשר דברי המשורר מתרוצצים ומתלבטים בקרבנו מבלי אשר נחדור אל סוד נשמתם, ופתאום, בזמן מן הזמנים, נגיע לאיזה מצב רוח ידוע ומאורעות נפשיים ידועים והנה נפתחו לפנינו שמי השמים של השיר והננו רואים את מראות האלהים אשר בתוכו.  ב"דניאל דירונדה" מלמד מרדכי את הילד הקטן כהן שיר עברי אָרוך על פּה.  הילד משנן ויודע כבר את כל השיר מבלי הבן אף מלה אחת.  מרדכי איננו חושש לזה.  הוא אומר: "יבואו הדברים בלב הנער, וסוף השביב אשר בדברים לבוא, ואַף אם יתמהמה לפעמים בוא יבוא".

כזה וכזה יקרה לכל אחד מאתנו, והאיש אשר הצליח לעבור אותו הפּרוצס הרוחני אשר עבר בו המשורר עד אשר כתב את שירו, הוא, ורק הוא, יודע איך לקרוא אותו.  אחת היא לנו איזה פּשט או כונה יכניס בעצם השיר, או אם לא יכניס בו כל פּשט וכונה.  "ביום אחד קראתי את "שיר השירים.  ואני טרם אדע היטב את פּשר המלים של השירה הנשגב הלזו, ובכל זאת הבינותיו.  למחרתו של אותו יום ערב שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפּיו את "שיר השירים אשר לשלמה" ודוקא עם באור המלים, וחדלתי להבינו..."  כך מספּר לנו י. קצנלסון ב"פּרקי שירה" שלו.  כמה פּשוטים וכמה אמתים הם הדברים הללו!  לא הכונה והפּשט הם העיקר כי אם נשמתו של המשורר ומצב רוחו וכל נפתולי לבו שהביאו אותו לידי יצירה הם הם העיקר.  והאיש הכותב על איזה משורר גדול ומספּר לנו כיצד הגיע לקרוא את השיר ולהתפּעל ממנו משורר לנו באמת שיר חדש.  הפּתגם הקדמון כי קריאת שירים היא חכמה איננה מספקת לנו.  אנחנו נוסיף ונאמר כי קריאת שירים הנה – שירה.  ושירה כזו נתן לנו י. קצנלסון ב"פרקי שירה" שלו.

הציור "על שיא הגלים" מאת ה. סיקלר כתוב ביד עדינה של אמן.  הסופר מביא את שתי הנפשות הפועלות בציורו למצב כזה שהנהו מעל למקום ולזמן ומעל כל מפעלות בני האדם הרגילים וחיי יום-יום השכיחים שלהם, והוא פּותח לפניהם את שערי הנצח והנשגב שבנצח לרגע קל.  הכל הנהו טבעי בציור.  אין בו כל אותן ההגזמות וההפלגות הידועות של המספּרים ההולכים בדרך הכבושה בבואם לרגע נשגב כזה.  הסופר מוליך אותנו בהדרגה מתונה מן הרגעים הראשונים שיש בהם רק סקרנות של אנשים צעירים מהולה במעט עגבניות בריאה וטבעית, דקה ועדינה, עד בוא רגעי הרומנטיות הטבעית המוכרחת לבוא בהשארם לבדם בלב הים עין בעין עם הטבע.  ואחריהם רגעי הפּחד והבהלה בהרגישם את הסכנה הצפויה להם, עד רגעי העיפות והמנוחה הכבירה "התוקפת את בני האדם בעמדם על סף הנצח".

השיחות מצטיינות בטבעיותן כמעט בכל הציור.  היחס המיני שבין האיש והאשה הוא יחס ישר וטבעי, בריא ומבריא, וניכר כי הסופר שאב אותו ישר מן החיים.  כך מדברים וכך מתנהגים בני אדם משני המינים שמדותיהם ונימוסיהם מזוקקים ומצורפים בכור הקולטורה והציביליזציה.  יש גם חסרונות קלים, טכניים, בציור זה, אלא מפּני שאינם נוגעים הרבה לגוף הציור ואינם מספּיקים לקלקל את הרושם הכללי לכן לא כדאי להתעכב עליהם ולטפּל בהם.

דבר נחמד מצד יפיו הפּיוטי והמוסרי שבו הוא הציור "ביהודה ובגליל" של ד. בן-גוריון.  האמת ניתנה להאמר, כשאנחנו באים לקרוא ספּור מחיי ארץ ישראל, תפּול מבלי משים מידנו אמת המדה הספרותית שהננו רגילים למוד בה את ערך כל דבר ספרותי.  וכשאנחנו קוראים את הציור הזה בפעם הראשונה הננו משתקעים כל כך באהבת המולדת המצוירה ב"יהודה ובגליל", אהבה ישרה וטבעית ונקיה מכל פּלפּולים עמוקים וויכוחים נפתלים, והננו צוללים כל כך בשירתה ובחלומה של המולדת עד כי איננו יודעים אם המולדת החביבה שפכה עלינו את הקסם או כשרונו של המחבר.  אולם אחרי קראנו אותו פּעמיים ושלש – ואיך אפשר לבלי קרוא אותו פּעמים רבות – הננו מוכרחים להודות כי מלבד קסם המולדת וכחה והשפּעתה עלינו, הנה היתה כאן גם יד הסופר לברוא את כל הלהטים האלה.  הסגנון היפה, החם והמלבב, ההרצאָה הקלה והשוטפת, אהבת המולדת התמימה והטהורה שבה נכתב כל הציור, אשר כל מלה ומלה טבולה ושרויה באהבה זו, כל אלה היו מדברים גם אל לב קורא מן החוץ הרחוק מאהבת המולדת שלנו.  כל מאורע ומאורע שבו מסופּר בחבה יתרה ובטבעיות נפלאה, מן הלילה הראשון תחת שמי ארץ ישראל עד מאורע הרובים החדשים שהשיגו הפּועלים העברים ושהשתעשעו בהם כילדים קטנים המשיגים צעצוע חדש הקונה את לבם.  כל שורה ושורה שבציור מוסרת לנו את תולדות הישוב החדש הרבה יותר מאלפי ספרים של כותבי-היסטוריה מומחים.  וכשאָנו גומרים לקרוא ציור זה לא יתקפנו רוח יאוש ומרה שחורה מפּני המכשולים הגדולים והנוראים המונחים על דרכנו.  להפך, רוח גבורה ואומץ-לב תתחיל לפעם אותנו.  מרגישים אנחנו בכל מלוא הויתנו, כי שני הקברים הקדושים האלה הנם יסוד מוסד למלדת הישנה-החדשה שלנו.  נפרדים אנחנו מן הציור באמונה שלמה כי לא לחנם נשפך דמם של שני הקדושים האלה ועוד רבבות קדושים בארץ המולדת, ולבנו מלא ההכרה העמוקה כי "יש טעם למותם כמו שהיה טעם לחייהם".

הספּור "אחת ושנים" מאת מספּרנו הידוע אברהם שוער הוא היותר גדול בכמותו שבלוח.  הספּור בכללו הנהו יפה.  השתלשלות המאורעות והתפּתחותם הנן טבעיות ברובן והולכות למישרים, ורק לפעמים רחוקות רגלינו נתקלות באבני נגף טכניות.  טבעו והלך-נפשו של אברשקה החוטף;  תכונתם של רבי שמואל ראש הישיבה ובתו, אהבתה של זו אל דוד החסון הכביר וכל מסבותיה וגלגוליה;  נשואיה ליוסף העדין והרך, החלש והרזה;  חיי השניות שלה עד גמירא.  הכל מסופּר בדרך נאה ובסגנון מלא חום ואהבה ליצורי הספּור ולכל מקריהם.  אולם אחרי אשר גמרנו לקרוא אותו לא נוסיף לקרוא אותו עוד פּעם.  אחרי ככלות הכל נעשה ונמצא כי ספּור זה איננו מלמד אותנו כל דבר חדש בחיינו שלא ידענו לפני זה וכמעט שאיננו מוסיף מאומה על רכושנו הרוחני.  כל הטפוסים שבו הנם ישנים, או גם ישנים-נושנים.  הרבה מן העובדות המסופּרות בו כבר נשנו וחזרו ונשנו בספרותנו באופנים שונים ובסגנונים שונים.  הרבה סצינות נמצאות בו היו כבר לקנין הרבים בספרות הכללית, וכל סופר וסופר זוכה מן ההפקר ומשתמש בהן.  אלא כי צריך לתת גודל למספּר, כי הצליח לזרוק עליהן אבק דק של חדוש ולפעמים עלה בידו לכסות בסגנונו היפה על חלודת הישן שעלתה בהן, עד כי אפשר לנו לקרוא אותן עוד פּעם בספור זה וגם להתענג עליהן.

צריך לציין כי המספּר מצליח תמיד כשהוא מספּר לנו את העובדות כשהן לעצמן.  מכיר הוא הכרה אמנותית ויודע הוא איך להשתמש בהן לצורך התמונה הכללית, אולם כנגד זה נכשל הרבה בשיחות חיות.  שם הוא מגדיש את הסאה לעתים קרובות, ויש שהשיחות יוצאות מגדר הטבעיות והריאליות ואינן מתאימות לתכונת הנפש המדברת.   

כשרון אמתי יש לו למספּרנו אלא שחסר לו העוז והאומץ לנער מעליו את משא המסור והמקובל בספרות היפה לצייר את הכל עד "זיבולא בתרייתא", לצורך ושלא לצורך.

הציור האחרון בלוח הנהו "המסבאה" של י. אפּטושו.  באמת צריך לעבור בשתיקה על ציור זה, אבל מכיון שציורים ממין זה אינם חזיונות בודדים וארעיים בספרות כי אם הופעות קבועות ותמידיות לכן נחוץ להתעכב עליו, ללמד לא רק על ציור זה בלבד כי אם גם על הכלל כולו.

כנראה לא נחה דעתה של מערכת הלוח בזה שהיה הלוח קב ונקי ושדעתם של נקיי הדעת לא תהא סולדת בקחתם אותו בידיהם, כי אם יגעה והשתדלה כי יהיה הלוח "עם אלהים ועם אנשים" וכי יהיה דבר השוה לכל נפש, כל לרבות אותה הנפש הנמבזה והמזוהמה המחטטת ונוברת בחלאה ובאשפּה ואין דעתה מתישבת עליה עד שהיא מוצאת את חפצה, ולפיכך, זיכתה אותנו בציור "המסבאה".

הקורא נקי הדעת ירק יירק בבוז ובגועל נפש אחרי קריאתו וילך לדרכו בחפּזון כאָדם המתרחק מגל אשפּה שריחו נודף.  אולם בכל זאת אפשר לנו ללמד זכות על הציור, כי בעצם הנהו ציור נחמד, אלא שהאשם איננו בו כי אם במקום אשר הדפּיסו אותו.  באמת, מקום הציור איננו כלל בלוח אחיעבר.  המחבר היה צריך להדפּיס אותו ב"פּאָליס גאַזעט" הידוע.  

יש בלוח אחיעבר הרבה מאמרים מדעיים, ספרותיים וזמניים, שנושאיהם נכבדים ומענינים, הן מצד עצמם והן מצד התועלת השמושית שאפשר לנו להוציא מהם, באשר כי משתדלים הם להפיץ אור על כמה וכמה חזיונות מחיינו בעבר ובהוה, ואפשר וראוי לנו להוציא מהם את הלקח הנחוץ לנו לעתיד.  נתחיל במאמר הראשון "לשאלת בקורת המקרא" מאת ד"ר דוד ניימאַרק.

לא נבוא בטרוניה עם החכם המופלג הזה על אשר אנחנו, הקוראים העברים, מוחזקים ועומדים בעיניו לבורים ועמי הארצות גמורים גם באלפא-ביתא של בקורת-המקרא החדשה, עד כי הוא מטריח את עצמו ומושיט לנו את כל האלפא-ביתא של חכמה זו בקנה.  סלח נסלח לו, יען כי בודאי אין כונתו להשפּיל את כבודנו בזה, כי אם ללמד אותנו בינה בענינים כאלה.

אחרי אשר הוא עובר בסקירה כללית יפה על יסודות בקורת המקרא הוא בא גם אל הצד המעשי שבדבר, היינו: איך ללמד את התנ"ך בבתי הספר לחרדים ולריפורמים.  זוהי באמת שאלה מכאיבה העומדת ודורשת ממנו בכל יום: פתרוני!  כל משכיל וכל מורה ומחנך מתלבט בשאלה זו ולפיכך כשהגעתי אל המאמר הזה קויתי בצדק כי חכם מופלג זה יאיר את עינינו ויעזור לנו בבירורה של פּרובלימה קשה זו.  אולם תוחלתי נכזבה.  את ענין למוד התנ"ך אצל החרדים הוא פּוטר בשורות אחדות.  "את זה ידע גם רבן של המתנגדים".  אולם כנגד זה הוא מטייל ארוכות וקצרות ומטפּל הרבה בשאלת למוד כתבי הקודש בבתי הספר אשר למתקנים.  כדרכו תמיד, הוא מטפּל בשאלה זו בעיון ובכובד ראש, כראוי והגון לתלמיד חכם שכמותו, ואין כל ספק כי עבודתו זו תביא פּרי הלולים...

בנוגע לגוף המאמר אפשר להעיר כי המחבר השמיט במאמרו את לימוד כתבי הקודש מתוך השקפה ספרותית-אמנותית.  כבר הוכיחו חכמים יהודים ונוצרים שלפעמים ראו אלה הלומדים מתוך השקפה זו מה שלא ראו החכמים והמלומדים היותר חריפים ושנונים בכל אזמלי הבקרת שלהם.  ידוע הוא כי הסופר האמן חודר לפעמים אל תוך סודות הנפש של אָדם פּרטי או של עם שלם הרבה יותר מן המלומדים המנתחים את הכל באיזמל המדע, וספר הספרים הנהו בלי ספק התפּתחות ספרותית לא פחות מאשר הנהו התפּתחות דתית והיסטורית.  מאולטן ועוד רבים כתבו ספרים נכבדים בענין הזה והאריכו לבאר את ערך היסוד הזה בלימוד כתבי הקודש.

כדי לסיים בכי טוב, לכבודו של החכם המופלג הזה, נאמר כי הצליח באופן עמוק וחודר לעמוד על סוד שלמות היהדות בתור חזיון היסטוריה שכל החוליות שבו מצטרפות לשלשלת שלמה אחת וכשם שאי אפשר להבין את ספרות ימי הבינים, מבלי כל הבנה קודמת בספרות העתיקה כן הדבר גם להיפך.  סוד זה שכל ספרות ישראל מראשיתה ועד סופה הנה חטיבה אחת, "נמצא מסוים", לא נתגלה לרבים מן החכמים הנוצרים.  עוד מעלה יש במאמר זה.  הוא מדבר את כל דבריו בענין בקורת המקרא מבלי כל סימן של הכנעה והתבטלות מפּני המלה האחרונה של בקורת המקרא היוצאת מבית מדרשם של החכמים הנוצרים.  זוהי מדה בלתי מצויה בין יתר החכמים היהודים כשהם עוסקים בחכמה זו.

יפה ממנו השכיל ד"ר מ. רייזין במאמרו על יצחק ווייז לראות את הנגעים האמתים אשר בהיכל המתקנים.  הוא איננו מתבייש ואיננו מתירא להגיד לנו דברים ברורים כי היהדות הריפורמית כחה הולך ותש מיום ליום.  הוא היטיב להדגיש כי סבת התנגדותם של החרדים לתיקונים בדת היא כי תנועה זו באה אלינו על ידי דחיפה מן החוץ, ובשום אופן לא יכלו החרדים להסכים כי גורלה של הדת הישראלית יחתך על ידי הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים.  אולם כנגד זה לא הדגיש באופן מספּיק את המניע הלאומי שגרם לדלדולה של הריפורמה.  כי לו היתה הריפורמה רק תנועה דתית ביסודה כי אז אפשר מאד שהיתה תופסת מקום נכבד בחיי עם ישראל, כמו החסידות בשעתה, שלכאורה היתה גם היא ריפורמית בנוגע להרבה סעיפים דתיים, אלא שלא זזה מן הבסיס הלאומי, ולכן לא יכלו לה גם הגאון מוילנא וחבריו, והצליחה לשנות במדה מרובה הרבה מערכי היהדות.  חוש הקיום הלאומי, נצח ישראל, הוא חזק ומפותח בעם ישראל, ותמיד ידחה בשתי ידים כל תנועה מתנגדת לקיום הלאומי.

ובאמת, כפי שמעיד ד"ר רייזין בצדק במאמרו, נעשו כבר תיקונים רבים בבתי הכנסיות של החרדים באמריקה, ואין כל ספק כי התיקונים היו הולכים ומתרבים, הולכים ומשנים מעט מעט את צורתה של היהדות אלא שפחד הריפורמה הקשורה ואחוזה בשלילה הלאומית של עם ישראל תלוי מעל לראשיהם כחרב שלופה, ותחת סף הכרתם מקננת היראָה שמא יוליכו התקונים הקטנים והקלים לכפירה בנצח ישראל.

הסופר הנכבד השכיל גם כן להעמיד בקרן אורה את ערכו האמתי של המתקן ווייז והפשיט ממנו את כל הגוזמאות וההפלגות שהלבישו אותו תלמידיו ומעריציו.  עדיין הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים בנוגע לווייז, אולם ממה שגילה לנו אנחנו רואים את ווייז קצר-הראי וצר-המבט בנוגע למהות היהדות וגורלה ועתידותיה;  את ווייז הבינוני בתור יוצר דעות חדשות ומכניס זרם מחשבות חדשות לתוך הריפורמה;  את ווייז המצוין במדותיו התרומיות הנפלאות ובכח דיבורו החלק והשוטף ובאנרגיה הנמרצה, שהם, ורק הם, עשוהו לדברן הדור.

מר מ. שיינקין משתדל במאמרו "עתידותיה של השפה העברית" לישב את שאלת ריב הלשונות האומללה על יסודות מעשיים.  מובן כי הוא מוכרח לבוא לידי מסקנות ידועות לנו מראש, אבל המשא ומתן שלו איננו מוצק ואיתן מתחלתו ועד סופו.  ראשית, הנהו מקטין את כח התנועה האידישיסטית באמריקה וביתר הארצות.  עובדא היא כי פּטריוטי האידיש בתור שפה לאומית הולכים ומתרבים בכל הקיבוצים היהודים.  ה"קולט" האידישיסטי החל לחדור גם אל תוך תוך אלה הקיבוצים שהסופר מעיד עליהם בבטחה יתרה כי מדברים הם יהודית מחמת אונס, בשביל שאינם יודעים שפה אחרת.  כמובן אין סכנה בזה לקיום השפה העברית בעתיד הרחוק, אולם אי אפשר להקטין את הקושי ואת העמל ואת הצרות שתנועה זו תגרום למהלך התנועה הלאומית, ואין כל תועלת להקטין את הרעה.  המריבות האחרונות בארץ ישראל בשביל הלשון מראות ברור כי התנועה האידישיסטית היא יותר חזקה ויותר חוצפּנית ותבענית ממה שחושב הסופר הנכבד.

גם המדעיות שבהוכחותיו צולעת על ירכה במקומות אחדים, והודאיות שלה מוטלת בספק גדול.  למשל, בדברו על אדות התפצלות השפה היהודית לדיאלקטים שונים בארצות הגלות השונות הוא שוכח כי דבר זה יקרה גם לשפה העברית כאשר תשוב ותהיה שפה מדוברת בפי כל העם.  באמת, הסבה לזה כי השפה העברית נשארה בשלמותה ולא נשתנתה שינויים עיקריים מימות התנ"ך והתלמוד עד עכשיו היא רק בשביל שלא דברו בה ותמיד נשארה רק שפת הספר בלבד.  ויפה אָמר לץ אחד, כי הסימן היותר מובהק והראיה היותר נצחת כי השפה העברית מתה, כי עדיין אנחנו מבינים הבנה מספקת את התנ"ך שנכתב לפני אלפי שנים, כי בשפה חיה לא יוכל בשום אופן לקרות דבר כזה.  באו וראו כי זה רק שנים אחדות שהתחילו מדברים עברית בארץ ישראל וכבר יש הבדל דמינכר בין שפת הארץ לשפת הגלות.  זאת ועוד אחרת.  הסופר מראה כי השפה היהודית הולכת וקולטת הרבה מלים אנגליות ובזה תאבד לה עצמיותה מעט מעט.  דבר זה עדיין צריך עיון.  אי אפשר לחשוב דבר זה לחולשה.  כן עשו וכן תעשינה כל השפות שבעולם, גם היותר עשירות שבהן.  ובכל זאת לא אבדה להן עצמיותן, באשר האורגניזמוס הפּנימי של השפה מסגל את המלים החדשות אל המבנה המיוחד שלה ואל דרכי ביטויה.

המקום החלש באמת שבתנועה האידישאית הוא בזה שהנם, ברצון או באונס, מחייבי הגלות.  אַחרת אינם יכולים להיות, באשר כי כל הקולטורה היודית הנה כולה ילידת הגלות, ואי אפשר לה להתכחש לצור מחצבתה.  מחולשה זו תוצאות לסתירות פנימיות ולערבוביה גדולה במוחות האידישיסטים, ובזה כבר מונחה "ההתחלה של הסוף" לכל ה"עבודה הזרה" הזאת.  כאן היה הסופר הנכבד יכול להרחיב את הדבור ו"להלום את המסמר על ראשו", ולהראות לכל את ערוות התנועה.  ודוקא דבר זה לא השגיח הסופר להטעים הטעמה יתרה ולהוציא את התולדות ההגיוניות והפסיכולוגיות המוכרחות.

כל זה הוא בנוגע לחלק הראשון של המאמר, לחלק "בגולה".  בחלק השני "בארץ ישראל" עומד הסופר על קרקע יותר מוצקה וכמעט שאין כל פּרץ נבעה בהנחותיו ובהוכחותיו.

מערכת הלוח חפצה להאיר את עינינו גם בשאלה הבוערת העומדת על פּרק היום, שאלת הבולשביות.  ולכן הואילה לתת לנו את המאמר "הבולשביות והיהודים" מאת א. ש. זאַקס.  ומכיון שטרחה לתרגם מאמר זה הרי יש לנו הצדקה לצפות כי מאמר זה יהי באמת "מאיר עינים" בנידון זה.  ואמנם בהתחלת המאמר אנחנו מוצאים דברים נכוחים ונמרצים בנוגע לזה כי יש ליהודי הזכות להביע את רגשותיו ודעותיו כרצונו.  שומעים אנחנו בו מחאה סוערת וצודקת נגד העבדות והשפלות הנטועה בלב אחינו היהודים, ביחוד העשירים ואלה שעלו לגדולה, העומדים ומתנצלים לפני כל העולם על החטא שחטא עם ישראל כי רבים מבניו נספחו אל הבולשביות ואל יתר התנועות הקיצוניות והרדיקליות.  אין כל ספק כי ליהודי בתור איש יש הצדקה המוסרית להספח אל איזה זרם או תנועה שבעולם, ואם הנהו יהודי כזה שאנושיותו קדמה ליהדותו אז בודאי יש לו הזכות להשתתף בכל תנועה חברתית, אם גם ביסודה היא מתנגדת ניגוד גמור אל היהדות ורוחה, ואין כל כוח מוסרי שיעכב על ידו.  כל זה הוא טוב ונעים ונחמד.  אולם אחרי הקדמתו זו בא הסופר למצא סמוכין לבולשביזם מן התורה ולהראות כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק ולא עוד אלא כי עליו להתגאות כי יהודים עומדים בראש התנועה הזאת.  דבר זה צריך קצת עיון.

ואם נעיין קצת בדבר אז נמצא על נקלה כי באמת אין ליהדות, בתור השקפה דתית או לאומית, כל נקודת מבט וכל יחס ישר לא רק בנוגע לבולשביזם כי אם גם בנוגע לכל סדרי-חברה או לכל תקונים סוציאליים-כלכליים, וכל הבא לשפּוט את הבולשביזם בתור תקון כלכלי מנקודת מבט יהודי הרי הוא בעינינו כאותו התלמיד היהודי שהטיל עליו המורה לכתוב חבור על הפּיל והלך וכתב חבור על "הפּיל ויחסו ליהודים".  היהדות, בכל צורותיה השונות, דרשה תמיד צדק, צדק חברתי מוחלט, ותמיד העמידה נביאים שתבעו את עלבון הצדק ועמדו לימין הנדכאים והנלחצים.  אבל צדק יכול לשלוט בכל סדר חברתי שהוא, אם רק לא יעקמו בני אדם את הכתוב ולא יעשו את תורתם פלסתר כי אם יקיימו אותה בכל פּרטיה ודקדוקיה, ועשוקים ונלחצים ימצאו בכל סדר חברתי, גם ביותר אידיאלי, ותמיד תהיה האנושיות זקוקה ללוחמים ולנביאים שיעמדו לימין אלה הנדכאים בתגרת יד התקיפים מהם.  ויען כי היהדות דורשת צדק כללי המיוסד על רגש היושר שבנשמת האָדם ושיש לו בסיס פּסיכולוגי בחיי האדם לכן לא יכלה להניח את תורתה ואת השקפת-העולם שלה על איזה סדר חברתי שהוא, לוא גם היותר טוב בשעתו.  כי-אם השתדלה תמיד להסתגל לכל המצבים ולכל הסדרים החברתיים ולעמוד ממעל להם.  הכרת היהדות היתה תמיד כי כל סדר חברתי אינו נצחי וסופו להתמוטט ולנפול וסדר אחר חדש יבנה על משואותיו.  ידע ידעה תמיד כי חוק השינוי האַכזרי והמוחלט ידו בכל ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה לעצור את מהלכו.  ולכן בנתה את מצודתה בנפש האָדם שהנה אחת מראש הדורות ועד סופם.  בשביל זה היו הנביאים "עובדי האדם" היותר גדולים שקמו לעולם, ולא עובדי סדרים ומצבים ידועים.

מזה יוצא לנו כי כל תנועה חברתית להטבת מצבם הכלכלי של בני האָדם הנה לא יהודית ולא אַנטי-יהודית, ולכן, לוא היתה התנועה הבולשביסטית רק תנועה הבאה לשנות את סדרי החברה וערכיהם החמריים ולבער את הלחץ הכלכלי וכל הרעות המסתעפות ממנו אז היה באמת כל יהודי רשאי להיות בעדה או כנגדה, הכל לפי אמונתו בסדר החדש עד כמה הוא אפשר ורצוי ומתאים אל מטרתו, מבלי לגעת בזה כל נגיעה ישרה ביהדותו, אבל גם אז אי אפשר היה לסופרנו להחליט כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק.  אין סמוכין לבולשביזם מן התורה.  מבחינה עיונית אפשר למצוא סמוכין בתורה לקצת סוציאַליזם.  אפשר למצוא רמזים בתורה ובתלמוד כי למדינה יש כח ידוע לכפות את דעתה על היחיד ולהכניע אותו במדה ידועה אל הכלל ולהכריח אותו להקריב לה חלק מפרטיותו.  אבל אי אפשר למצוא אף רמז קל שבקלים כי התורה מכחישה את זכות האָדם הפּרטי ואת חוק הרכוש הפּרטי, וזה הלא הנהו אחד מיסודות הקומוניזם הטהור כמו שהשתדלו הבולשביקים לבאר אותו להלכה ולמעשה.

אולם נניח כי יעלה ביד איש אחרי נבירות וחטוטים ובעזרת דרכי הגיון עקשים ונפתלים ופלפּולים עקומים כי הבולשביזם בתור רפואָה כלכלית יסודתו ביהדות ובתור יהודי צריך להיות בולשביק וגם מצות-עשה היא להתפּאר כי פּרי הלולים זה הנהו פּרי הרוח העברי וכי דור דור ודורשיו: "משה היה אדון המחוקקים וכו' וכו' ומבשרי הסדר החדש הם שוב יהודים: טרוצקי, לווין, זינוביוב ועוד ועוד..."  כדברי סופרנו הנכבד.  אבל לצערנו הבולשביזם הנהו הרבה יותר מתנועה כלכלית.  ראשית, הבולשביזם הנהו השולל היותר גדול של הלאומיות והכופר היותר גדול בנחיצות לאומים נפרדים, ובזה הלא יש כבר יחס שלילי ישר וסתירה פּנימית בין הבולשביזם והיהדות, שהיסוד הלאומי הנהו נשמת נשמתה מיום היותה ועד היום הזה.  שנית, הבולשביזם, בין כמו שהוא על הניר ובין כמו שהבולשביקים מוציאים אותו לפעולה בימינו ולעינינו, בא גם בשם אידיאל מוסרי ועומד הוא וטוען כי הפּסוק "צדק צדק תרדוף" הוא נר לרגליו, אלא שהצדק שלו איננו כללי ואיננו מוחלט כאותו הצדק של היהדות כי אם מוגבל ונוטה לצד אחד, וזהו שוב ניגוד יסודי ופנימי בינו ובין היהדות.  ולפיכך מוכרחים אנחנו לבוא לידי המסקנא כי אין כל יסוד לדבריו של הסופר הבא לכרוך את שתי התורות, תורת היהדות ותורת הבולשביזם, ולאכלן ביחד.  ואם סופרנו קורא להתנצלות היהודים העשירים והגדולים עבודת עבדות ושפלות אזי נקרא אנחנו לדבריו הוא הוללות, פּרי הגיון עקום או פּרי אי-הגיון.

כל הדברים האלה נאמרו רק מבחינה עיונית.  אולם אם נעזוב לרגע את הצד העיוני ונבוא להתבונן כיצד הבולשביזם מתגשם במעשה על ידי הדיקטטורה שלהם לטובתו ולתועלתו של העם הרוסי ועל ידי הקומיסרים היהודים לטובתם של היהודים שברוסיה, אזי נבוא לידי מסקנא כי אויב איום ונורא, משמיד ומהרס, ליהודים וליהדות גם יחד, כבולשביזם זה זה לא קם לנו זה מאות בשנים.  כדי לדון את סופרנו לכף זכות הנני חפץ להאמין כי בשעה שכתב את דבריו אלה עדיין לא הגיע אליו שמץ דבר מכל המעשים הנעשים לרוסים בכלל וליהודים בפרט תחת ממשלת הבולשביקים, ולכן הוא עומד ותובע בתום לבב ובנקיון כפים את הזכות לכל יהודי לבטא את ה"אני" שלו במלואו, והוא עומד ומוכיח כי "ממשלה של סוציאליים יהודים וממשלה של בעלי רכוש נוצרים – איזו מהן רצויה לנו? – הוא אומר: נוחה לנו הראשונה מן האחרונה".  אמת הדברים כי לא היו כל פּרעות וטביחות תחת ממשלת הבולשביזם.  אולם אין כל צורך בפרעות וטביחות.  על פּי השיטה הבולשבית ישמדו היהודים והיהדות מתחת שמי ה' ממילא, בלי כל כונה להזיק להם, כי אם בדרך הלוכה הטבעי של תורה זו.

גם אנחנו מודים כי כל בן חורין גמור יש לו הזכות לביטוי ה"אני" שלו.  אולם אם ה"אני" הזה הנהו מקודש ברוח היהדות המסורתית מימות הנביאים ועד היום הזה, אזי יבחל "אני" זה בתנועה זו שאיננה נופלת במעשי החמס והרצח נגד מתנגדיה גם ממשלת ניקוליי השני, ושהיהודים המשתתפים בה רצים "כעבדים לפני מרכבת האדון או מאחריה", ושכליון גמור לעם העברי נשקף מהם.

שם ד"ר ג. דייטש ושם מאמרו "הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה" עוררו את התקוה כי נמצא בו דבר נכבד.  אולם באמת קשה לדעת מה בא חכם מובהק זה להשמיענו.  ראשית הוא בא בהקדמה ארוכה לבאר לנו מה היא פילוסופיה של היסטוריה, ומביא משל ממעשה דרייפוס.  אפיריון נמטייה לחכם זה על טוב לבו ללמדנו בינה, ובהיות לבנו מלא על כל גדותיו רגשות הכרת-טובה לא נתרעם עליו על אשר הוא עומד ומלמד אותנו דברים כאלה כאלו היינו תינוקות של בית רבן שלא שמעו את המלים היסטוריה ופילוסופיה של היסטוריה מימיהם.  מדה זו, לחשוב את הקורא העברי לנעור וריק איננה מיוחדת רק לו, כי-אם מקננת בהרבה מגדולינו, וכבר נגענו בזה בהערותינו על מאמרו של ד"ר ניימארק.  אחרי הקדמה "מחכימת פּתי" זו הוא בא אל הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה הישראלית והוא מראה לנו את הפּרוצס הידוע של "פּוחת והולך" בנוגע ליהדות ולהשכלה.  אינני יודע דבר שהמליצה "קמחא טחינא" מתאימה לו יותר מדבר זה.  על זה יכול להעיד כל קורא עברי, גם הפּחות שבפּחותים.  גם התשובה לדברים אלה היא ברורה וידועה.  כל עוד שבני ישראל נמצאים בגלות תחת השפּעת עמים זרים העולים עליהם בקולטורה ותרבות, בודאי שהפּרוצס יהיה תמיד "פּוחת והולך" עד שיגיע לידי שמד, או עד שתתחיל רוח חדשה מנשבת ותביא אותם אל המחנה.  וכשיהיו בני ישראל בארצם או באיזה גיטו בארץ אחרת ויחיו חיים מיוחדים בלי לחץ מן החוץ, גם אָז בודאי שהיהדות תשתנה ותלך מדור לדור, אלא שמהלך ההשתנות יהיה לא "פּוחת והולך" כי אם "מתפּתח והולך".  יש כשרון נפלא ביהדות לפשוט צורה וללבוש צורה.  צורה ולא חומר.  החומר ישאר תמיד בעינו.  תמיד יהיה חוט עובר בכל דורות היהדות ובכל מהלך התפּתחותה.  כל הדברים האלה ידועים היום גם לבר בי רב דחד יומא בעניני היהדות, וכאן עומד חכם מובהק זה ומעמיד פּני תם ושואל: מה יהיה הסוף?  וגומר בהלצה כי גם הוא איננו יודע.  תשובה זו נאה היא לריפורמי מושבע המרגיש כי הקרקע מתמוטטת תחת רגליו, באשר כי התנועה הלאומית מצד אחד וההתבוללות מצד שני השאירו את התנועה הריפורמית פּשוטה ועורה, וחיה היא עכשו חיים מנוולים ומעוררים גועל נפש, אבל איננה נאה כלל וכלל לחכם מובהק כד"ר דייטש.

אבל מובטחנו בו כי גם הוא יודע כמונו כולנו כי "נצח ישראל לא ישקר", וכי רווח והצלה יעמוד תמיד ליהדות מאיזה מרכז חדש, והשינויים בדתיות ובנימוסיות לא יפעלו לרעה עליה כי אם, להיפך, יחדשו את נעוריה תמיד.  כולנו מאמינים בחוק השינוי המוחלט ובחוק ההתפּתחות הטבעית, אבל איננו מאמינים בחוק הגויעה והאפיסה, בחוק של "פּוחת והולך" עד גמירא.  הנה למשל, בנוגע לדתיות רואים אנחנו כי בימי תקופת בית שני התגברה הדתיות מפּני סבות שונות ועלתה הרבה מעלות על תקופת בית ראשון.  בכלל אי אפשר לנו לדעת מה שתעשה ותחדש יהדות בריאה ושלמה ונורמלית על אדמתה בתוך אוירה המיוחד לה, וכל הבא לדרוש בענין זה ולשער השערות ולהניח הנחות הרי זה מניח את כשרונו ואת עבודתו המדעת על קרן הצבי.

ולחנם משתדל ומתיגע החכם המובהק הזה למצוא מה הוא עיקר היהדות, הלאומיות, הדתיות או איזה יסוד אחר?  עיקר היהדות הוא – היהדות.  כשהשעה צריכה לכך אזי הדתיות מתגברת ועולה, וכש"נצח ישראל" מרגיש כי זו איננה מספקת הרי היסוד הלאומי בא ונוטל חלקו בראש.  הכל תלוי בחוש הקיום החזק והנצחי הנטוע בעמקי נשמתה של האומה הישראלית.

מלבד המאמרים הנזכרים יש בלוח מאמרים אחדים המשתדלים להפיץ אור על חזיונות קולטוריים וספרותיים ועל ספרים שונים בעבר ובהוה שזכו להיות לטפוסים מיוחדים בספרותנו, וגם מאמרים אחדים המשתדלים לבקר ולמצוא חשבון צדק בהופעות ידועות בחיינו.

המאמר "לתולדות התיאַטרון היהודי" מאת מ. זייפירט יש בו הרבה דברים מענינים.  ראשית הוא מספּר לנו הרבה דברים נכבדים בנוגע לבית היוצר של נשמת התיאטרון היהודי.  אולם עוד יותר מזה מענין הוידוי הנפשי של הסופר שהעניות העבירה אותו על דעתו הספרותית ועל טוב טעמו והכריחה אותו להעשות שותף לליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ וכל כת דילהו, והוא נאבק בכל כחו עם ה"סטרא-אחרא" של האמנות לבל ישקיע אותו בנ' שערי טומאָה של "שונד".  ולסוף, כשנמלט מידו, הוא מברך מקרב לבו "ברוך שלא עשני חוזה חזיונות!"  וידוי זה יקר לנו מאד גם מצד ערכו המוסרי לכל קורא שיש אלהים, אלהי האמנות, בלבו וגם לאלה העוסקים במלאכת כתיבת חזיונות וכל דברי ספרות.  אחרי קראנו את המאמר הזה איננו מתפּלאים עוד על החזיון המוזר כי אלה המספּרים את תולדות התיאטרון היהודים כשהם מגיעים לבית מדרשם של ליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ אינם מונים גם את זייפירט בתוכם.  באמת הצדק אתם.  זייפירט היה ביניהם, אבל לא היה אחד מהם.  הם עשו את מעשיהם מתוך רצון פּנימי ו"כשרון" אמתי למיני חזיונות כאלה, והוא עשה את מעשיו מתוך אונס והכרח, ולבו היה מכה אותו בשעת מעשה.  הם היו בכל מחשבותיהם והרגשותיהם חלק מן הקהל הגדול אשר לשמו ועל חשבונו עשו את כל "מעשי התעתועים" שלהם, והוא היה אדם שהיה לו רגש הכבוד גם לו לעצמו וגם לקהל היהודי ששמו מנואץ בפי כל הבריות הללו.

במאמרו "עניני ספרות" נוגע ד"ר נ. טורוב בפצעים מכאיבים בספרותנו.  הוא מדבר על היחס האי-נורמלי והחילוני שבין סופרינו, על מכת הכתבנים השורצים ורביםעד לבלי כלכל, על טיב העריכה ומיני העורכים, על הסופרים הצעירים המשתדלים לעשות בלהטי הלשון והסגנון לתפוס את הקוראים בלבם כשאין להם באמת דבר-מה להגיד להם.  כל הדברים האלה הם גלויים וידועים לכולנו ואין מי שיחלוק עליהם.  אולם כאן צריך להעיר על דבר אחד, ולא עוד אלא כי נחוץ להעיר ולחזור להעיר בכל מקום שימצא השקר המוסכם הזה.  הגיעה השעה להפּטר מן המכה הזאת בספרותנו.

בכל פּעם שבא סופר משלנו להראות על איזה נגע בבית ספרותנו איננו שוכח להראות באצבע כי נגע זה מיוחד לנו, ורק לנו, וכי כדבר הזה לא נשמע ולא נראה בכל לשון וספרות שבעולם.  נעימה זו תמצאו כמעט בכל מאמר.  היא עוברת כחוט השני בשורות ובין השורות.  וכל כך חדרה נעימה זו אל תוך ספרותנו עד כי גם סופר מובהק ונקי הדעת כד"ר טורוב איננו יכול להשתחרר ממנה.  הנה, למשל, בא הוא להראות את נגע הכתבנים שופכי-הדיו והמלהגים אשר בספרותנו, הרי הכל טוב ונכון, אלא שאיננו שוכח להוסיף את הדברים: "מסופקני אם יש עוד ספרות בעולם אשר הכניסה אליה תהיה קלה כל כך כמו הכניסה לספרות העברית".  דרשה זו נאה היתה לפני שלשים שנה, בשעה שרוב הקוראים העברים היו חובשי בית המדרש שלא ראו מאורות מימיהם.  אָז היה אפשר לבוא ולספר להם את הגדולות והנפלאות אשר בעולם הגדול, שהכל שם מתוקן ומשוכלל על צד השלמות, אבל לא עכשו, כשכל קורא עברי מצוי גם אצל הספרות הכללית ויודע הוא כי הרבה מן הנגעים הנראים בספרותנו נמצאים גם שם, ואין כל צורך להשפּיל את כבוד הספרות העברית בעיני הקוראים העברים.  מה שנחוץ עכשו להגיד לקוראינו הוא כי כל המכות הנמצאות בספרותנו נמצאות גם שם בעולם הגדול, חוץ מן המכה הזאת, היינו: לחזור באזניהם בכל עת ובכל שעה כי אשמנו מכל עם בושנו מכל ספרות וכל הקינה הידועה.  זוהי באמת מחלה ממארת שדבקה גם בסופרינו וגם בקוראינו ושאין דוגמתה בכל אומה ולשון.  כל אחד מהם עומד ומדמה ומשוה כל חזיון ספרותי אצלנו לזה שכמותו בספרות הכללית ותמיד הוא בא לידי אותה המסקנא הידועה המכאבת ומשחתת כל חלקה טובה בספרותנו ואוכלת את תמצית יצירתנו מנפש ועד בשר, היינו: כי אנחנו הננו השפלים והירודים בין הספרויות.

הנה, למשל, בנוגע למכת הכתבנים די לכל קורא בלתי משוחד להכנס אל איזו ספריה שהיא ולבחון ולבדוק את האיצטבאות המלאות ספרים אין קץ, ואָז יראה ויווכח בכמה עמל ויגיעה יעלה לו למצוא ספר הגון במלוא מובן המלה בין כל המון הספרים שיצאו מידי כתבנים.  אפשר כי אצלם הסמרטוטים האלה יש להם צורה יותר נאה ויותר לוקחת את העין, אבל התוך שבהם אחד הוא.  רובם ככולם הנם מהמין הידוע שאדם כתבן קורא מאה ספרים משל אחרים ואחר כך הוא יושב וכותב את הספר המאה ואחד משלו, ובא הכתבן השני והמשיך את העבודה וקרא מאה ספרים ואחד וכתב את הספר המאה ושנים משלו.  ולמה לנו להשפּיל את כבודנו בעינינו אָנו ובעיני הקוראים ולקונן תמיד כי עולמנו אָנו אפס ואין הוא לעומת העולם הגדול?

מה שנוגע לעריכה ולעורכים טעות היא לחשוב, כי שם בעולם הגדול הכל טוב ונחמד.  עורך אַנגלי מפורסם התוודה בספרו בהתגלות לבו כי משפּטם של העורכים על סופרים צעירים הנהו על פּי רוב משפּט מעוקל, והנם נכשלים הרבה מאד כשהנם באים לדחות או לקרב.  להיפך, בענין זה נרהיב לומר, כי רוב עורכינו בהיות שהעריכה היא להם גם אידיאל לבנות את הספרות העברית ולעשותה מתוקנת ומשוכללת עד כמה שידם מגעת, הנם מטפּלים בכתבי-יד בכלל ובכתבי צעירים מתחילים בפרט הרבה יותר מן העורכים שלהם שהעריכה איננה עוד להם אידיאל כי אם עבודה ספרותית תמידית ומיכנית.  ועל כתב יד של סופר מתחיל הנם מביטים בקנה המדה של סנסציה ומשתדלים הם רק למצוא אם יכול הוא למשוך את לב הקוראים ולהגדיל את מספּרם.  אין כל ספק כי בנידון זה מחייבים רוב עורכינו את רוב עורכי אומות העולם.

חביבנו "הזקן" הידוע מ. ווינטשבסקי שב אל המחנה "והוא מרגיל את עצמו לכתוב עברית על ניר אמריקאי כמו שהיה רגיל לכתוב על ניר גרמני" וזהו חזיון משמח מאד.  ברוך בואו של הזקן החביב, ויהי רצון שישאר במחננו לאורך ימים.

חביב עלינו לשמוע את הזקן מדבר אלינו בעברית עוד הפּעם, אולם קשה לנו מאד להסכים לדבריו על "מל"ל ויחוסו אל הסוציאליזם".  וביחוד את דעתו של "הזקן" על מכתבו של לילינבלום שכתב לו בהתגלות לבו.  לפי דעתנו אָנו יש בחיי כל איש צעיר תקופה שבה הוא מרגיש פּתאום כי צר לו המקום בתחום עולמו ועמו וחפץ כביר מתעורר אָז בלבו לחבק זרועות עולם באיזה רעיון נצחי רם ונשא.  אם יקרה מקרהו של צעיר זה להיות עברי ומזלו גרם לו לסבול הרבה מאד בחומר וברוח ונוסף לזה הנהו מטבעו תמים, ישר וטוב לב באמת, אזי הוא תופס בשולי הסוציאליזם המבטיח צדק מוחלט ויושר גמור לכל הנדכאים והמעונים.  אולם תקופה זו איננה מאריכה ימים.  אותו החפץ הכביר לחבק זרועות עולם חולף ועובר עם עבור תקופת הנוער וחום הנעורים.  ובפרט כשצעיר זה רואה את התנועה הסוציאלית כמו שהיא הולכת ומתגשמת בחיים הממשיים אָז בודאי שהתלהבותו מתקררת עד מדרגת האפס.  אחת היא מה הן הסיבות הגורמות לאופן התגשמותה של תנועה זו, אם זוהי תולדה מוכרחת של כל תנועה עממית, כמו שמשתדל "הזקן" להוכיח, או כי זה מוצא ברברי של מלחמת-המעמדות.  העיקר הוא שהאילוזיה של ימות המשיח מתמזמזת ונעלמת, וממילא תבוא אז ההתפכחות הגדולה והיקיצה מן החלום הנעים, וביחד עם אלה תשוב אותה ההרגשה העמוקה שקדמה בבריאתה בנפשו של הצעיר לבריאתו של הסוציאליזם, וזוהי כי יש בעולם אומה סחופה ודוויה שלא רק שאין לה כל תקוה להגאל על ידי התנועות החדשות כי אם גם תעבור ותבטל מן העולם על ידיהן, ויותר שתהא תנועת-הגאולה קיצונית ומחזקת בכלל "יקוב הדין את ההר" יותר תגדל הרעה לעם ישראל החפץ להשאר חטיבה מיוחדת בתוך שאר העמים (הבולשביזם ברוסיה יוכיח על זה כמאה עדים נאמנים).

ומהלך-נפש זה, או קרוב לזה, עבר גם בחייו של לילינבלום.  אבל בשום אופן לא היה סוציאליסט במובן הידוע והמקובל, ובשום אופן לא היתה לו הפּסיכולוגיה הפּרולטרית ואהבת הפּרולטריזם לשמה אשר בלעדי אלה אי אפשר לו לאדם להיות מקושר קשר של קיימא עם תנועה זו.

בנוגע לטענותיו של מל"ל נגד הסוציאליזם, וביחוד נגד נושאי דגל הסוציאליזם ונגד כל "מעשי התעתועים" שלהם, צר לנו להגיד כי "הזקן" כמעט שלא ענה עליהם במאמרו.  הוא אומר לנו בסוף מאמרו כי "כל דרדק מחדרו של מארקס היה אומר לו שכל תנועה עממית גדולה התחילה באופן זה".  אבל השאלה היא: האם כשרה ורצויה היא התחלה זו.  ואם אין התחלה אחרת מלבד התחלה ברברית זו?  מנויה וגמורה היא בסוד רבים מחכמי התורות החברתיות כי אין התקדמות ושנויים לטובה באים לעולם אלא על ידי ריבולוציה, ואין ריבולוציה בלי"דם ואש ותמרות עשן".  מדוע?  יען כי כך עשו כל הדורות.  ולפיכך מביטים הם על חזיון זה כעל חזיון טבעי שאין לשנותו, וכבר היה להם ה"חזיון" למדע, ומנקודת מבט מדעי זה הם מביטים על כל המעשים שמקורם ב"פּסיכולוגיה ההמונית העורת" ופוסקים הם בהחלט כי כך צריך להיות ואחרת אי אפשר להיות.  אולם עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי מדע זה אין לו כל יסוד בנשמת האדם, וכי כל המהפּכות שהיו בעולם בצורתן הידועה מקורן הוא במצבים חיצוניים שאפשר לשנותם, ולפיכך אפשר כי כאשר תתפּתח נפש האדם למעלה למעלה אז תמצא את הדרך לעשות מהפכות ושינויים עיקריים בלי דם ואש ומעשה חמס ורצח כי אם על ידי "מלחמה בשלום".  ואין כל פּלא אם נמצאים אנשים שאינם חפצים ואינם יכולים להשלים עם הרעיון כי האדם נברא לכתחלה להיות טרף לשני איזה "פּרוצס היסטורי" עוור, ולכן אין להתפּלא אם נפש תמימה וישרה כזו של מל"ל, שהפּסיכולוגיה הפּרולטרית לא עוורה את עיניו ולא קלקלה את שורת הדין שלו, היתה סולדת מכל תנועה המכריחה מעשים כאלה ומניחה אותם ליסוד שלה.  איש כמל"ל ראה בתנועה זו רק התגברות מפלגה אחת על השניה, אבל בשום אופן לא יכול לראות בה את "ימות המשיח" אשר יסירו את לב האבן מקרב האנושיות ויתנו לה לב בשר.  "הזקן" מבטיח לשוב בקרוב לענין זה.  הלואי שישוב, כי אם הבין מל"ל את מלחמת המעמדות או לא, אם חוג מבטו היה צר ומוגבל או לא, טענותיו שטען במכתב ל"זקן" לפני שנים רבות עומדות בעינן גם היום ומחכות הן לתשובה יותר מכרעת ויותר נצחת מזו שהננו מוצאים במאמר אשר לפנינו.

"בשנות חרום" מאת נ. אלפסי הוא מאמר מלא בקורת זעומה על מצב היהדות באמריקה.  צריך להודות, כי הביקורת היא נכונה וצודקת, ומעלה יתרה לה כי לא נכתבה לשם קנטור כי אם ברוח מלא אהבה וכאב לאומי.  הסופר הנכבד הולך ומונה את היצירות שיצרה היהדות באמיריקה במשך ימי המלחמה, ואין לו למבקר זה אלא מה שעיניו רואות.  אבל זה איננו קריטריון נכון למוד על ידו את התפּתחות היהדות באמריקה.  יהדות זו היא עכשו במצב ההתהוות.  חמרי-יצירה וגלמי-מעשים הולכים ומרפרפים בחלל העולם ועדיין לא התלכדו ולא הצטרפו לגופים מוצקים.  ולא עוד אלא כי חמרים הרבה יש בהם כח-דוחה פּנימי שאיננו נותן להם להתגלם ולהתחבר עם יתר החמרים.  למשל, הקונגרס היהודי לא הצליח במשלחתו בשביל שאין לעת עתה במה משותפת שעליה וממנה יוכלו הרדיקלים מצד אחד והמתבוללים מצד שני וכל יתר הכתות השונות לבוא לעמק השוה עם הלאומיים ולעבוד עמהם שכם אחד.  ההגנה כנגד האויב הכללי מבחוץ, שמר שמ"ר משתדל להוכיח כי יכול הוא לשמש לבימה מוצקת לכל הכתות, איננה מספּיקה, כנראה, להביא את התכלית הנרצה.  האגפים השונים שלנו אינם מכירים עדיין את האגף הלאומי לגוף הנושא בקרבו את תמצית נשמת האומה והמכיל בקרבו את הכח החיוני שבו, ולכן אין תעודה מרכזית ואין רעיון מרכזי בקונגרס היהודי.  כיצא בזה הוא גם ה"רעליף" ויתר המוסדות העממיים הגדולים.  אולם ההכרה הלאומית הולכת ומתגברת בין היהודים באמיריקה, אם גם אי אפשר עוד להראות באצבע על מופתים חותכים וממשיים, ויש לשער כי במשך הזמן יהיו הלאומיים רוב מנין וממילא גם רוב בנין בכל המעשים הצבוריים.

בכלל עושה מאמר זה רושם של "נאום הקטיגור", ומקומו היה מכירהו יותר בעתון שבועי הנותן השקפות וסקירות כוללות מזמן לזמן, השקפות התופסות הרבה ענינים חשובים וכוללת אותן יחד.  אבל יצירה פּובליציסטית שמתוך השלילה יצא לנו גם דבר חיובי ושתראה לנו לא רק את המוגמר כי אם גם את המתהוה איננו בשום אופן.

אחד המאמרים הנכבדים שבלוח המשתדל להפיץ אור על חזיון ספרותי הוא המאמר "הזר" מאת י. ז. פרישברג.  הוא מטפל בחזיון הספרותי הנקרא דוד פרישמאן, ולא בכל החזיון מרובה הצדדים והגוונים הזה כי אם רק בחלק ממנו, היינו: דוד פרישמאן בתור מבקר ומקומו בבקורת העברית.

פרישמאן בתור הופעה ספרותית היה לנו תמיד לחידה סתומה שבפתרונה היינו מתלבטים ימים רבים.  בימים הראשונים לצאתו על במת הספרות ברעם וברעש להלחם עם "התהו ובהו" ששלטה אז בספרותנו היה בעינינו כ"עלוי" ספרותי והבטנו אליו כאל "ענפאנט טעריבל" שלנו, שהכרת כחות עצמו הגדולים והעצומים לאין חקר ממלאה אותו ודוחפת אותו לעשות מעשים כבירים וגם לדבר דברים המעוררים פּחד וגם בהלה בלב השומעים.  מי מאתנו איננו זוכר את טפוס העילוי של בית המדרש הממלל רברבן וניצוצות ניתזין מפּיו בחמת רוחו והוא מתרומם ומתגדל על כל הלומדים, ועל הרבנים והגאונים ידבר נוראות ונפלאות.  ר' יצחק אלחנן הנהו בור שאיננון מבין גם את פּשט הגמרא, ור' חיים מבריסק הוא עם הארץ גמור שאיננו מבין גם משנה כהלכתה, וכל העם היו רואים את הקולות ואת הלפּידים והיו נרתעים ברתת וזיע, אולם גם הערץ העריצו את העילוי הצעיר שאורייתא קא מרתחא ליה לבטא בשפתיו דברים כאלה, ולבם היה מלא תקוה כי העילוי הזה יהיה לרב ולגאון בישראל. גם דבריו על הציוניות הם, לכאורה, נכונים וצודקים, אלא כשאָנו מסתכלים בציוניות לאור המעשים שנעשו במחנה הציוניים בימים האחרונים אָנו רואים עוד הפּעם כי יש הרבה יסודות באויר שהם עדיין במצב ההתגבשות וההתגלמות, ואי אפשר עוד להחליט את אפין וצורתן.  פּלא הוא כי הסופר הנכבד השמיט לגמרי את החנוך הלאומי שעלה בימים האחרונים מדרגות הרבה, לא רק בזה שנתרבו בתי ספר מתוקנים בכל המרכזים אלא גם בזה שהדרישה על חנוך לאומי מתוקן הולכת וגדלה, והאויר נעשה יותר מוכשר לעבודה יותר פּוריה.

וכשהגענו עכשו אל המאמר "הזר" המטפּל בחידה זו קראנו אותו בחשק רב ובעיון גדול.  ואמנם נמצאים בו הרבה דברים החודרים אל עצם הענין.  בדברים שנונים הוא מתאר את הנזק הגדול שהביא פרישמאן לספרותנו בהשפּילו את כבודה בעיני הקוראים והסופרים שהושפּעו מדבריו.  כמה יפים וקולעים אל המטרה הם דבריו כשהוא מבאר את יחוסו של פרישמאן ללילינבלום:

"מה רחוק הוא – הוי, מה רחוק! – מלהבין את הנפש הפּצועה והעמוקה הזאת, שנפתלה נפתולי אלהים בדרכה – דרך בקשת האמת!  אותו לילינבלום שבעיני מסתכל מבפנים הוא בבחינת "מחולל מפּשעי הדור ומדוכא מעוונותיו", שבאמת האלהים והשטן נלחמים בנפשו;  שינוי דעותיו, חטאתו ותשובתו הם באמת מחזה היסטורי נשגב – סמל מכאוביו ועינויי הנפש של דור שלם, – בעיני פרישמאן הוא אָדם מבולבל וחסר-דעת שבשנה פּלונית הוא כותב כך ובשנה אחרת הוא שוכח וסותר את דברי עצמו.  "חטאות נעורים" שבו נצטלמו בכל פּרטיהם מסבותיה וגלגוליה של תקופה סוערת ורועשת בישראל, לגבי פרישמאן – אינו אלא ספר שנקרא במספּר שעות או ימים.  והרי הוא, פרישמאן, מתגעגע כל כך על האמת היצירית!  והרי הוא מתפּעל כל כך כשהוא מוצא בספרי הגויים את האדם.  "רבונו של עולם", הוא קורא "מה מוכרח היה אדם  לשאת ולסבול בקרבו... אדם כזה הוא משורר.  את זה אני מבין..." ובכל זאת לא הבין את האדם שבלילינבלום..."

כאן אנחנו רואים את הסופר המביט על חזיון ספרותי בפרספּקטיבה ההיסטורית הנכונה.  כאן אנחנו שומעים דברי סופר שהשפּעתו ויניקתו מן הספרות העברית קודמות להשפּעתו ויניקתו מספרות הגויים.  הוא מראה לנו גם את חטאו של פרישמאן בזה שהעמיד את כל ספרותנו על ההשפּעה, ודוקא על ההשפּעה מן החוץ, ואת הבטלנות המסתעפת מזה שהכניס אל תוך ספרותנו.  אבל מה הוא המפתח לכל החזיון הזה?  סופרנו הנכבד מכחיש בפה מלא כי יש בפרישמאַן שמץ מצרות עין וכו'.  אחת מראיותיו היא כי בדברים כאלה אי אפשר לו לאדם לבצר מקום בראש במשך עשרות שנים.  שכח סופרנו כי הרבה גרמו ל"בצרון" הזה סגנונו היפה והמבריק, השנון והמקסים, של פרישמאַן ואופן הרצאתו המיוחד, המצודדים את לב הקורא כל כך עד שלא בהכרתו הוא בולע בנעימה את כל דבריו, גם אותם הדברים שבודאי ובודאי היה מוחה כנגדם בכל עוז לוא נאמרו בסגנון פּשוט והרצאה שכיחה.  סגנונו והרצאתו הם הם שעוורו את עיני הקוראים וסלפו גם את מחשבות המשכילים והנבונים שבהם.

אולם נניח כי צדק סופרנו בנוגע לישרת לבו הספרותית של פרישמאן.  אבל הרי השאלה עומדת במקומה.  שמא הוא הכוח השלילי הנטוע בטבעו לראות רק את הצד החלש והגרוע שבכל דבר?  אבל, ראשית מדוע הוא מצליח תמיד למצא את המאורות הגדולים אשר בספרות הכללית ואיננו מצליח למצא אף שביב קטן בספרותנו אנו?  ושנית, הלא פרישמאן זה כשהוא בא לכתוב את ספּוריו ושיריו ופיליטוניו הנהו כולו מלא חיוב, כולו מלא אור ספרותנו כיתר סופרינו הגדולים, ומדוע נתכה חמת ה' רק על המבקר שבו?  שמא תאמרו כי הוא מדבר את דבריו המרים והמחפירים מתוך אהבה עמוקה לספרותנו וקנאת האמנות העברית אכלתהו, והנהו בזה בבחינת יל"ג שהמטיר את חציו והרעים את רעמיו על ראשנו מאהבתו הגדולה שאהב אותנו?  אולם הלא גורדון זה כתב לנו גם את השיר הנפלא "אחותי רוחמה" ולא אחת ושתים מסך נטפי נוחם בלבנו וגם שלח את כל מגפותיו אל לבות שונאינו ומנדינו, בעוד אשר מפרישמאַן לא שמענו אף פעם אַחת כי ישפוך את רגשות אהבתו בדברים חיוביים.  כאן המקום להביא ציטטה מוצלחת ממאמרו של פרישברג המראה לנו את תכונתו של פרישמאן בנידון זה:

"ויש אשר, לכאורה, רוח שמחה שורה על פרישמאן והוא מתחיל להתפּעל גם ממשורר עברי.  "והן זוכר אתה היטב כי כשנתגלה אלינו, למשל, ביאליק, או אפילו משורר אחר קטן הימנו, מיד תפש אותך בלבך ולשכח לא יכלת עוד בשום אופן לא אותו ולא את שירו".  כשאתה נתקל בדברים אלו הנך עושה את אזנך כאפרכסת.  הרי קולו של פרישמאן מדבר אליך, הוא ולא אחר.  אָמנם אין הוא רואה כאן "אותן התהומות העמוקות והחשכות הקרואות גיטה או בירון";  אין הוא בא לידי שכחת עצמו כקריאות מעין: "הוי אלי, פּחד אבי ואמי, אלהי אורי ולילותי", וכדומה מן הפרזות השכיחות אצלו ביד רחבה כשנפשו טובלת באורה של ספרות הגויים; – אבל מכל מקום הרי יש "תפישה בלב" ו"אי אפשר לשכח", ומי יודע מה יבא עוד... ואתה עוצר את נשימתך וקורא הלאה;  אבל הקול... קולו של פרישמאן... אינו עולה כי אם יורד דרגה אחת: "היה שם איזה דבר שלחש לך באזנך כי עסק לך פּה עם ענין אמתי, שאיננו מזויף"... יהא כך!  גם זו לטובה, ואתה מוסיף לקרא, והנה... הקול יורד פּתאם דרגות רבות, יורד ואיננו עולה שוב: ואפילו אם השיר לא היה מן המשובחים ביותר, ואפילו אם היו לך עליו אלפי טענות..."

 כאן אנחנו רואים את פרישמאן המושבע ועומד לדבר השכם והערב ולשנן לנו כי הגדול שבגדולינו לא ידמה ולא ישוה לגדוליהם הם;  את פרישמאן המתהלך תמיד בפנים זעומים ואיננו מרשה לעצמו אף לרגע להראות פּנים שוחקות.  ליזר יענקל, אביו של הירשלי ב"עמק הבכא", איננו מגלה את אהבתו לבני ביתו, ותמיד הוא מתהלך לפניהם בפנים זעומים.  אבל יש שעה כזו שגם ליזר יענקל זה יוצא מגדרו ומתגלה בכל רגשותיו   החבויים, בשעה שאחד מבניו חולה על ערש דוי, ומדוע לא גלה לנו פרישמאן את רגשות אהבתו וחבתו אף פּעם אחת?

 סופרנו הנכבד מוצא את התשובה לכל הפּליאות האלה בזה שהנהו "זר" בספרותנו, "ושמחת הזר איננה שלמה לעולם.  בעצם תענוגיו יש לו עין לראות את אלפי הפּגימות וכו' " אולם, כמו שהזכרנו למעלה, פרישמאן המספּר והמשורר איננו זר כלל וכלל, כי אם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.  כמנדלי, פּרץ, ביאליק וכו' שאב גם הוא ממקורות היצירה העברית ועשה בהם נפלאות.  האמנם, הנהו בעל דו-פרצופים, פרישמאן האָמן ופרישמאן המבקר?  על שאלה זו לא מצאנו תשובה נכונה גם במאמר זה.

 לאחרונה נוסיף כי סופרנו הנכבד מודד את פרישמאן האמן באותה המדה הזעומה שהוא מודד את פרישמאן המבקר, וכאן יש טעות עיקרית.  הוא מקטין את ערכו של יצירותיו החיוביות של פרישמאן ופוסק הלכה כי "הקובץ הקטן של ספּורים קלים ויפים הנהו הוספה חשובה לספרות בני הנעורים שלנו".  לאט לך, סופר חביב!  ספּורים כעין "שלשה שאכלו", "כהן בבית הקברות", "מצוה" ועוד יהיו תמיד לנס בספרותנו לגדולים לעולם ועד.  הוא פּוסק הלכה כי שיריו של פרישמאן הנפ רק "פיליטונים שנכתבו בשורות מדודות ובחרוזים יפים ומצלצלים".  חזור בך, סופר חביב!  שירים כ"משיח" או כהבלדות היפות והמקסימות המיוסדות על האגדה העממית הטהורה ושהצליח כך כך לשפּוך עליהם אור יקרות וחום נפש של פּייטן בחסד עליון, אי אפשר לבטל בדבורים קלים אחדים.  הם ישארו תמיד נכסי צאן ברזל בספרותנו, ודוקא בספרות לגדולים.  לא בפרישמאן האשם אם סגנונו המלבב והמקסים המלא רומנטיות רעננה השובה את הלב הצעיר הכשירה את יצירותיו להיות חומר מובחר מן המובחר לקריאה גם לנערים וילדים.

רגש של נעימות וקורת רוח מהול בעצב ומרירות הנפש תוקף אותנו בשעה שאנו קוראים וחוזרים וקוראים את "הדפים המקוטעים" של זקן סופרנו באמיריקה ראובן בריינין.  לרגע הננו מדמים כי שבו אלינו ימי הנעורים ושוב הננו יושבים בבית המדרש ושותים בצמא את דברי הסופר הזה שהיה אחד מבוני הספרות החדשה.  אותו הסופר שקנה את לבנו לאהבה את סגנונו הפּשוט והבהיר, הרך והנעים, שזהרורי רגשות וניצוצות מחשבה נתזים ומרצדים פּה ושם על פּני שטח הפּשטות והבהירות.  קוראים אנחנו את הדפּים המקוטעים, והנה הקול קול בריינין הידוע לנו והחביב עלינו כל כך מ"גסיסת הסופר" עד היום.  כמדומה כי אין סופר אחר בספרותנו שכחו גדול כל כך ב"שיחות טרקלין" ספרותיות, המרפרפות בנעימות ובלבוב כזה על פּני אנשים וספרים, מעשים וחזיונות, כראובן בריינין.  והשיחות הן שיחות פּשוטות של תלמיד חכם שאינן צריכות עיון, כי נקראות הן מאליהן בעונג.  גם בדפּים המקוטעים האלה אפשר למצוא הרבה דברים פשּוטים, לכאורה, אבל יפים הם ומלבבים.  כמה פּשוט ונאה הוא הספּור שהוא מספּר לנו איך לימד את ידיו לכתוב בהיותו ב"חדר".  כמה רגש יש בדבריו שהוא מדבר על הכנר הידוע חפץ, ועוד כאלה.  אולם רגש מר ומעציב ממזמז ומנדף את חלומנו היפה כשאָנו קוראים ומרגישים כי בריינין זה משתדל למתוח קו ולהגיע אל ה"סך הכל" של חייו בספרות ובצבור.  האמנם זקנה רוחנית קפצה עליו וידיו כבדו מזוקן להוסיף לכתוב לנו מאותם הדברים שהיה רגיל לכתוב לנו שנים רבות, דברים שהיו מלאים תמיד אמונה בכחות עצמו ובכחות ספרותנו ושאיפה חזקה ונמרצה לראות את ספרותנו בשכלולה ובהדרה?  קשה לנו להאמין דבר זה.  מכאיב לנו מאד להשלים עם הרעיון הזה.  ממשיכים אנחנו את קריאתנו והננו מגיעים לדברים שפּלט עטו בדפים האלה, והדברים האלה עושים עלינו רושם מעציב ומדכא:

"עלי נפל הגורל להספּיד את כל אחד מחברי בכתב ובפה בשנים האחרונות: – הספּד אחר הספּד.  הנני חי כיום בחוג סופרים ועסקנים, לוחמים וחולמים, שכבר הלכו למנוחות עולמים.  מלא אני עוד מרוחם ומהויתם.  כצללים הם עוטרים עלי ואני נתון בעולם שכבר גז, שכבר התנדף ונתעלם לנצח".

האפשר הדבר כי עלינו לקבל את הדברים האלה כצורתם ולהשלים עמהם?  האפשר כי צללי העבר האלה מזקינים את הסופר בלא עת?  חפצים אנחנו להאמין ולקוות כי ככחו אז כחו גם עתה לעמוד בשורות הראשונות של הבונים והלוחמים בספרות העברית. 

אחרי עברנו על כל הלוח הנו באים לידי מסקנא כוללת כי הוא גדול בכמותו וגם נכבד באיכותו, בתור קובץ ספרותי.

הסתדרות אחיעבר שהוציאה את הלוח והעורך מר מ. ליפסון בודאי ובודאי שהם ראויים ל"יישר כח" יוצא מן הלב בעד מתנה זו שזיכו בה אותנו.  כה לחי, עד הלוח השלישי!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה              

 



[1] מקוצר ממאמרו שיחות ספרותיות" שנדפס ב"מקרן זוית", הוצאת "נריה".  דיטרויט, תרפ"א.

[2] ערוך ע"י מ. ליפסון, הוצאת הסתדרות "אחיעבר", ניו-יורק, תרפ"א.