_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ברגע האחרון

אליהו מידניק

לתוכן הענינים

 

עד שקנה לעצמו רובה, ניסה בלילה אחד לאבד את עצמו לדעת על ידי חניקה.

מחשבה זו על דבר איבוד עצמו לדעת בצבצה במוחו פתאום, בשעה ששכב חולה בקדחת עצבים חבוי בחדרו, מזדעזע מתוך כל קול רם פחות או יותר הנשמע בחצר, ומקשיב בלב סולד מתוך אי מנוחה להדומיה שמסביב וחושש שמא תופרע...

"הרי אפשר לשים קץ לכל זה", כך לחש לו כוח השופט הרפה שלו, שעד אותה שעה היה תועה בתוך תוהו ובוהו של חזיונות משונים ומרגיזים, "צריך אני רק לתלות את עצמי בליה זה..."

בה בשעה נפגשו מבטי עיניו בציר הברזל הקבוע בתקרת החדר בשביל עששית תלויה.

וכיוון שנכנסה מחשבה זו לתוך מוחו נעשתה תיכף אצלו להחלטה גמורה, שממנה לא יסור.  ומעכשיו דאג רק לדעת מה שיהא עד אותה השעה, שבה יוציא את החלטתו לפועל.

השעה כבר היתה סמוכה לבין השמשות, שעה מוּכֶנת לפורענות.  אוזניו ולבו היו ערים כבתחילה, אך מן המיטה לא יכול לקום מתוך חולשת הגוף, וכך שכב עד שהואר חדרו על ידי אורו החיוור של הירח.

לבסוף קם מפני שחפץ ליכָּנס אל הנערה שאהֵבהּ – היא דרה באותו חצר עצמו – ושלא ראה אותה כמעט מאז הבוקר.  התנהגותו היתה יכולה להיראות בעיניה משונה ביותר, גם חשש שמא תכיר מעצמה ותבין איזו עינויים הוא סובל בלבו וכמה גדולה היא הסכנה...

מאותו יום שבו נתפרסמה הפורענות עדיין לא חבקו זה את זו ולא נשקו זה לזו אפילו פעם אחת...  החשק יקפא בתוך הלב ביחד עם הדם.  הגוף והנשמה שניהם התחילו בפעם אחת מתנהלים לאט לאט: תאוות האוכל סרה לגמרי, השינה היתה חלושה וחטופה ומרגיזה בחלומות איומים; התנועות נעשו אטיות: הם בחרו לֵישב מבלי נוע על מקום אחד.  הדיבורים נעשו מועטים מאו והקול –  נמוך, צרוד כחנוק...  היא היא המדברת על פי רב, והוא מתאמץ להשיבה באופן שלא תכיר מה עִמָּדוֹ.

על אודות אותה הפורענות הנוראה לא היו מדברים ומזכירים כלום, הוא לא יכול אפילו להעלותה על השפה, והיא – כלום היו אף לה ידועות אותן ההרגשות שמצצו את תמצית חייו באלו הימים?

כך היה שואל את עצמו בהציצו לתוך פניה באופן שלא תרגיש במבטו.

להשמועות המרגיזות העוברות בכְּרך על דרך הפורענות הצפויה – אף להן היה ייחוס שניהם שווה: שניהם היו מתרעמים על אלו שמסרו אותן מפה לפה וכאילו לא האמינו להן, ושניהם כאילו לא היו אלא מתייראים מפני השיחות שהרגיזו עצביהם וזעזעו כל קרביהם...

הוא נכנס לתוך מעון אבותיה, חיוור, דל פנים ובלי כוח לעמוד על רגליו.  היא יצאה לקראתו – ושניהם שתקו.  הוא ישב אל השולחן למולה.

אמה, שבימים האלו קמה ממיטות יולדת, אף היא היתה חיוורה, דלת בשר, חסרת כוח.  היא התהלכה בחדר ומתוך חזה התפרצה לפעמים שלא מדעתה גניחה מלאה תוגת מוות.  ותוגה כעין זו אחזה אף אותו, וכנראה גם את אהובתו.  היא קמה מאצל השולחן וקראה לו בקול נמוך שיצא עמה לתוך האכסדרה.  מתוכה היו נראים השמַים והכוכבים, והיא אהבה לֵישב כאן בערב ולהסתכל, שותקת, למעלה.

הוא הלך אחריה למרות רצונו.  מתוך האכסדרה היה קרוב יותר להרחוב ושאונו, שכל כך היה קשה לו.  היא ישבה, שותקת, ועיניה כלפי השמים הכחולים והבהירים; הוא ישב עֵר ומקשיב בחשד של חולה.  מסביב שררה דומייה כמעט שלמה, שלא הופרעה אלא פעמים על ידי קולות מצויים ובמידה מצויה.  על לבו העיק משא כבד כעופרת.  כשהתחלחל היה כאילו נצרב באש.

היה אביב.  הלילה היה בהיר ביותר והשמים השתרעו במרום בהדר.  שבוע קודם לכן היה מרגיש רגשות מתחדשים בתוך לבו עם בוא האביב; עכשיו לא הרגיש בהידור זה, ולא בבהירות, ולא באביב.

מקום לנוס אליו מפני הסכנה לא היה תחת השמים הנהדרים, ובליל יפה זה.  בליל יפה זה, לאור ירח יקר זה, מהלכים מסביב אנשים חיות טרף...

הארץ תחת רגליך ברזל והשמים מעל ראשך נחושה – עמדה לו מחשבה בתוך מוחו כל אותה שעה.

אתלה את עצמי, דיבר לעצמו מבלי הגה כשהוא שקוע כולו בהרהורים, אתלה את עצמי, אתלה את עצמי...  ושום רגש פחד מוך הרהורים אלו לא היה לו.  אדרבה, הוא כאילו שמח לאותו דבר והמתין לו בקוצר רוח.

והיא?...  אותה כמעט לא זכר כלל.  רק פעם אחת צפה מתוך הערפל הנטוי על מוחו מחשבה לא ברורה כל צורכה על אודותיה.

מחר תמצאני מת בחדרי...  היינו הך...  הרי הם כולם צפויים למות. 

והיא לא הפריעה כל אותה שעה את שתיקתה אפילו בדיבור היותר קל.

"ניכנס לתוך החדר," אמר לבסוף באיזה קול קר.

"אני אשב בכאן," השיבה היא בקול נמוך.

ונשאר יושב אצלה.  אלא שבתחילה לא מצא בעצמו לא את הרצון ואף לא את היכולת לדבר אליה כדי להפיג קצת קשי רוחה.

וכמקודם שתקו וישבו בלי נוע עד שקראה לה אמה ליכּנס אל הבית.  הגיעה השעה להם להיפרד.  הוא כאילו התנודד פתאום, בפעם אחת; בעיניו נראה אות חיים, והוא דיבר דברים אחדים.  הוא אמר לה לפני הפרידה איזה דברים ושאלהּ איזה שאלות – דברים ושאלות של מה בכך.  והיא השיבתו כמו בלי רצון.

הם נפרדו והוא שב לחדרו בלי שום פחד.  הוא הרהר על מה שעתיד הוא לעשות בעוד זמן מה ולא פחד.  הוא פתח ספר לקרוא בו עד שתשכב היא לישון.

ובשעת קריאתו היה חותך במספריים מן המגבת העבה רצועה רחבה לאורכה, בלי איזו כוונה ובתנועה מיכנית.  הוא היה שקט – כשקט של מת...  הוא הספיק להסתיר את המגבת יחד עם הרצועה שחתך ממנה – והנה משכו בדלת חדרו הסגורה, כאילו חפצו לפָתחהּ.

הוא קם, ניגש אל הדלת וַימהר לפָתחהּ.  הוא ידע שהיא היא, ואמנם מאחורי הפתח עמדה היא.  היא מציצה אליו, מציצה אליו...  מסתכלת בפניו כמו בחשד...  זה הפעם הראשונה שבאה לחדרו בלילה, והוא ידע למה באה לכאן.  והוא אמר לה:

"עדיין אינך ישנה?" למה נכנסה לכאן לא העז לשאול.

היא לא השיבה דבר ורק עמדה והסתכלה בפניו, הציצה לתוך עיניו; הוא לא השפיל את עיניו ושני המבטים נפגשו.

"למה מוזר אתה כל כך בערב זה?" – שאלתוּ בסוף בקול חֶרש.

"מוזר?" חזר בבת צחוק קפואה ומעושה, "בשביל מה אני נראה לך מוזר?...  בואי נא לתוך החדר."

הוא משכהּ בתנועה רכה בידה אל החדר.

"לא אכָּנס," השיבה כשקועה במחשבות ונשארה עומדת בפתח הפתוח, מסתכלת בפניו.

"קר לי, לסגור הפתח..." התחיל ולא כילה.  הדיבורים שוב נחנקו בתוך הגרון.  רגעים אחדים עברו ככה בשתיקה.

"קורא אני; עוד מעט אשכב לישון," התחיל שנית, מציץ לה ישר לתוך עיניה.  הוא גחן אליה, חיבק בידו את צווארה וַיִשקהָ על לחיה נשיקה קלה: שפתיו נדנדו בחולשה.

היא נעה ממקומה וכנואשה סרה מעל הפתח, והוא יצא ללַווֹתה בגילוי ראש.  בשתיקה נכנסה לתוך מעון אבותיה וסגרה אחריה את הדלת.

אחר רבע שעה כיבה הוא את העששית ושכב על המיטה.  כעבור איזה זמן קם מעל המיטה וקרב למקום ששם הניח את רצועת האֵטוּן העב וּנטלהּ וישב אל המיטה בתוך חשכת החדר, ועשה ממנה, אחר שכְּפלהּ וקשר שתי קצוֹתיה ביחד, כמין עניבה...

אחר כך נטל עֵט וכתב, לאור הירח שנכנס לתוך החדר, על פיסת נייר: "בבקשה שלא להאשים שום אדם במותי."

עם העניבה בידו שהה עוד איזה זמן על המיטה.  אחר קם ונטל כיסא והעמידו בזהירות, כחושש להקים שאון, סמוך למקום שבו ציר הברזל תחוב בתקרה, ועלה ועמד על גבי הכיסא ושׂם קצה העניבה על הציר, והנה העניבה רחוקה ממנו מאוד ולא יוכל להכניס ראשו לתוכה.  אז ירד וקיבץ כל הספרים שנמצאו בחדר והניחם על הכיסא ועמד על גבם...  הוא נאזר בכל כוח שרירי ידו האחת שבה אחז בעניבה התלויה על ציר הברזל ומשך את עצמו למעלה, ובשנייה התאמץ לשים את העניבה על ראשו; וגופו מתנודד באוויר, מזדעזע ומתעוות, אף פניו מתעוותים כולם ונהימה משונה יוצאת לו מתוך שיניו הקפוצות, מפני התאזרות הכוח הגדולה.  אך הנה הכניס את ראשו בעניבה ונטל ידו שבה אחד ברצועת האֵטוּן...  הוא נופל על הרצפה...  העניבה נקרעה.

אז שב לשכב מתוך מין מפח נפש וייאוש.  במוחו לאל היו שום מחשבות זולת האחת – שהדבר לא עלה בידו.  הרצועה שחתך מן המגבת היתה דקה ביותר, והוא לא שם לב לזה מראש.

ואחרי איזה שהות קם מעל המיטה ונטל את המגבת, ועשה ממנה עניבה באופן הקודם.  עניבה זו היתה עבה מאוד והוא הידק קשריה היטב-היטב.  מאחר שייתָלה בזו – יבוא הסוף.

ולא ניגש תכף ומיד להוציא הדבר לפועל.  הוא שכב עוד הפעם על המיטה, והעניבה העבה עם הקשרים העבים מונחת אצלו על הכר.  השעה נמשכה וחלפה, והוא הביט לחשכה בעיניו הפקוחות, ובתוך מוחו נמצאה רק מחשבה אחד: שצריך לקום ולהוציא הדבר לפועל; אלא שהוא שה אף על פי כן, כאילו היו הרגעים האחרונים האלו יקרים לו וכאילו רצה להמשיכם.

"צריך לקום," אמר לעצמו לסוף בקול וקם.

הוא עמד על הכיסא ועל הכרכים שעליו ושם את קצה העניבה על הציר.  אלא כשרצה להביא את ראשו לתוכה לא יכול לעשות זה בשום אופן.  הוא נמשך על העניבה בידו האחת שאחזה במגבת הקשורה וידו השניה פרפרה והחזיקה בעניבה, אלא שעד שהספיק לשים את העניבה על ראשו, היה נופל למטה ועמד על גבי הכיסא והכרכים.  עוד הפעם הוא חוגר כוח ידיו ומתנשא למעלה עד שראשו מגיע לתקרה.  העניבה קרובה לראשו, אלא שהיד הכפופה הנושאת משא גופו מזדקפת והוא יורד למטה.  עוד הפעם, ועוד הפעם...  כל גופו היה מכוסה בזעה מידַבקת קרה, והוא עייף ויגע ולא עצר כוח עוד לאחוז בידו במגבת ולהתנשא באמצעותה...  הוא הוריד את העניבה מין הציר וירד מעל הכיסא וישב בקצה המיטה כשהוא אוחזה בידו.

ואחר איזו שהות שכב עליה והשתטח, כאילו כדי לנוח ולהחליף כוח...  אחר כך קם והתחיל מבקש תקנה לעניבה, ולא נשאר לו אלא לנסות להדק קשרי העניבה עוד יותר כדי שתארך עוד קצת, ומשך בכל כוחו במגבת הכרוכה עד כמה שהיה אפשר, ושכב עוד הפעם ואת העניבה שם על צווארו ומשך בה, עד ששמה לו מחנק והתחילו רקותיו דופקות, והרפה ממנה קצת – ונשאר שוכב כך.

הוא רצה, ראשית, לנסות טיבה של החניקה מה היא, והשנית, להתרגל לכאב הבא מתוכה.

ומאחר ששכב כך זמן מה, עלתה מחשבה על לבו:

מחר ימצאוני תלוי ומראי יהיה נורא: כחול עם עיניים מבולטות, והעיניים תהיינה פקוחות...

ולעומת הרהור זה בא שני, שאם יישאר בחיים יבוא הבוקר ואותה פורענות תהא צפויה לו כקודם, ומתוך הרהור זה תקפהו שיממון של מוות...

להיתלות, להיתלות – קשקשה מילה בתוך ראשו ולבו כאחת.

והוסיף לשכב עוד זמן רב, ומכונס ומשוקע בתוך עצמו.

וכי אין שהייה זו סימן שאני חוזר מדעתי? אמר לעצמו מתוך אי מנוחה.  עוד אשתקע בשינה ולא אספיק...

אבל הוא שכב כבתחילה בלי נוע.

פתאום קם מן המיטה ועלה על הכיסא ועל הספרים ושם את העניבה, שהורידה מעל צווארו, על הציר ואחז בה ביד אחת ונמשך אחריה במין כוח מיוחד ועלה על התקרה ושלח ידו השנייה כדי לשים את העניבה על צווארו, וטיפל בדבר ולא עלה בידו, עד שנפל למטה.  שוב עלה וירד, עלה וירד, ולהכניס את ראשו בתוך העניבה לא יכול.

לבסוף נואש ממחשבתו וירד מעל הכיסא בראש שחוח והפיל את עצמו על המיטה.  הוא התמתח על המיטה כמעט לתיאבון.  מה שיהא ביום מחר לא הפחידהו הפעם, ואחר שעה קלה נם שנתו...

כל אינו-יהודי מן ההמון היה בעיניו כסמל הסכנה, והיה נראה לו שזה חושב לעצמו לצדקה מה שאינו מתנפל ואינו מכה ואינו הורג באותו מעמד.  מפני אינו-יהודי וכל שכן מפני שניים שלושה אינם-יהודים ההולכים לקראתו היה סר הצדה, כשהוא יודע בעצמו שאילו עלבוהו אלו בדברים או אפילו שלחו בו יד, לא היה תובע עלבונו מידם ולא היה אלא משתמט מהם דומם.  הכרת ערך עצמו, שהיתה תמיד גדולה אצלו יותר מברבים אחרים, אבדה לו בפעם אחת לגמרי, ביחס לכל אינו-יהודי, מאותה שעה שנודע לו אותו מאורע.  הוא הרגיש עכשיו שהוא מסוגל להשפיל את עצמו לפני הקטן, הפחות שבהם מתוך התבטלות, הכנעה ובקשה של פחדנות הכלב, משעה שנוכח שיש לעשות עמו מה שלא היו נותנים לעשות לכלב בשוק.

במחקריו של טולסטוי עסקתי, בשיטותיו של סְפֶּנְסֶר אני בקי, על דבר הדרת גאונו של "האדם העליון" על פי שיטת ניטשה הייתי מדבר, ואחר כל אלו ימחצו לי את ראשי באבן בתוך הרחוב לעיני כל הבריות, כאילו הייתי גרוע אפילו מכלב, שביחס אליו צער בעלי חיים יש – חשב בפני עצמו כשהוא מהלך בצדי המדרכה.

אופן נפילת עצמו בידיהם שלהם היה מתאר לעצמו בדמיונו כפרפור הארנבת ידי משיגיה: חסרת אונים, מוגת לב ומזדעזעת בכל גופה כמתוך הקדחת...  ובבחינת ארנבוּת כגון זו חיו כל ימי חייהם אבי זקניו ואבי זקניהם של כל ישראל, בני דורו של חמלניצקי, של כל ימי הביניים: חרדים בכל רגע ובכל שעה לחיים, עצביהם היו בכל רגע ובכל שעה ממותחים ומזדעזעים כמיתרים, ודמיהם היו מתחמצים ומתקלקלים...

היאך היו יכולים לשאת חיים כאלו, היה הוא שואל את עצמו בתמִיהה, לחיות כל הימים במגור ובפחד מוות? וכך חיו דורות רבים, זה אחר זה...  ובשביל מה חיו?...  הרי משעה של חיים כאלו טוב המוות...

ונדמה לו שבכל הסובבים אותו ובו בעצמו הריהו מכיר סימנים מובהקים של בנים לאותם אבות-זקנים, נרדפים ונהרגים על קידוש השם בלא הרף, שעומדים בפני הפורעניות לא במחאה, בעלבון של אנשים חיים המתקוממים על נפשותיהם, אלא בפחד ומורא בלבד, כאילו הוא דבר המצוי, רע מוכרח...

ואת עצמו היה שואל לא פעם אחת, למה גדול בו כל כך הפחד מפני אותה סכנה; הרי לא מפני המוות הוא מתיירא, שהוא היה מוכן לאבד את עצמו לדעת.  וכשבא לנתח הרגשותיו היטב נראה לו שלא מפני שיקומו עליו להכותו או אפילו לרָצחו הוא מפחד כל כך, אלא מפני שזה יהא באמצע הרחוב לעיני השמש ובפניהם של בריות עומדים ומסתכלים.  ומתוך אינוס גופני מאוס ונורא זה היה טיבעו, טבע היהודי, סולד כל כך...  עוד נראה לו שבשביל זה מפחידתו אותה סכנה כל כך, מפני שהוא לא יימָצא בה אלא במצב של ארנבת מפרפרת באין אונים ובלב גוסס מתוך פחד בידי רודפיה השׂוחקים למִשבּתיה...

ובשביל זה, מאחר שקנה לעצמו באחד הימים במקרה רובה, לא אמר לשים בו קץ לעצמו, מעשה זה שהיה חושב עליו כל אותם הימים – על דבר מיתה בחניקה לא בא לחשוב עוד אחר אותו לילה שבו לא עלתה בידו להיתלות – אלא התחיל מהרהר על התאבקות והתקוממות, ואת המיתה בידי עצמו ראה כמעשה של מורך לב שאינו מהוגן...  עוד קודם שעלתה לו לקנות לעצמו הרובה, בשעות שלא היה עדיין אלא מתכוון להמית בו את עצמו, היה נראה לו שהוקל לו לעשות כדבר הזה בכל שעה שירצה, אלא מכשבא הרובה לידו נוכח שלא קל הדבר כלל, כמו שנראה לו, ושלא היתה ידו מתרוממת לשלוח כדור אל רקתו או אל פיו...  והוא היה נושא אצלו תמיד את הרובה כשהוא טעון...

ועל אודות אותה "השעה שלא תבוא", בשעה שהיה הכל מסביב כתיקונו, היה מעכשיו יכול לחשוב ברוח קרה במידה ידועה.  מפני המוות לא היה מתיירא.  מקור ישותו כאילו הורעל אחרי אותו המאורע הנורא, ובכל אותם הימים היה נראה לו שלחיות אינו מסוגל עוד והוא צריך למות.  ומכיוון שנוכח שלעצמו קשה לו לשלוח יד בעצמו, היה אפילו כאילו נושא נפשו למיתה בידי אחרים...

והיא לא ידעה על דבר הרובה איזה זמן כלל, אף על פי שהוא היה נתון אצלו תמיד בתוך כיס מעילו שמצדו הפנימי.  כמה ימים היה מסתיר דבר הימָצאוֹ אצלו.  וכשנודע לה הדבר לבסוף, הכסיפו פניה ואמרה לו:

"היכן נטלת אותו?"

"קניתיו...  במקרה הציעו לפני לקנותו וקניתיו," השיב לה בגיחוך קל מעוּות.

"למה הוא לך?" שאלתו כמעט מוך ייאוש.

"מה משמע?...  הכל צריכים עתה לרובה..."

היא שתקה זמן מועט.

"אין צורך לך ברובה," אמרה בקול של צער.

"אם כן הרי טיפשית גמורה אַת...  הרי לא כדי שאמית את עצמי בו קניתיו..."

"איני רוצה שתהא מחזיק אצלך רובה," אמרה ועיניה התחילו מטפטפות.

לא רחמים ולא השתתפות לא היו לו באותה שה לנערה זו, שאהבתו אליה באלו הימים נחלשה במקצת.

"איני מבין דמעות הללו למה הן," אמר לה כמצטער מתוך דמעותיה.

אלא שהיא הציצה לו לתוך עיניו בעינים עגומות, ונדמה לו שאין לרמותה, מפני שמחשבותיו מחשבותיה.  כנראה אף לה נראה איבוד עצמה לדעת כמוצא יחיד ממצב נורא זה, ואפשר שאף היא חושבת על כך כל אותם הימים.

אפשר שלא אני לבדי כך, אלא שכל מכירי וחברי נושאים בתוך לבם אותו הגיהנום עצמו שנושא אני בלבי, אלא שהם מסתירים הדבר שלא יכירו בהם...  הרי אף אני מתחפש ומסתתר, חשב הוא באותה שעה וסיים במחשבתו, אילו הייתי מאבד את עצמי לדעת, היתה אף היא שולחת יד בעצמה...

הוא ידע מידת עצמו: למראה כל פה הנפתח בדיבור היה ממתין לשמוע בשורה רעה, ואת כל אדם הנכנס לתוך הבית היה רואה כמבשר לא טוב.  פעמים תכופות היה שומע כשהוא ברחוב דיבורים על דבר סכנה קרובה מפי אינם-יהודים ויהודים, מבלי שיכול אף על פי כן לֵידע בבירור, אם לא הטעהו חוש השמיעה שלו...  ביציאתו לרחוב היה פעם בפעם מראה הרחוב נראה לו חשוד מאוד, נראה לו שבריות רצים, בריות אצים מתוך כוונות רעות, ואחרים נסים בפחד, ועם זה, כנראה, לא היה שום אדם אחר זולתו מרגיש בכך.

לפיכך לא האמין בשעה הראשונה לעצמו, ואמר לעצמו שההמון שנקהל שם בתוך הרחוב לא נקהל אלא בשביל סוס של רכב שנפל ארו בשביל עניין דומה לזה; אלא מכיוון ששמע קול רָם – כאילו שפכו לתוך גופו מים של קרח שצרבו לו כל קרביו.  רקותיו התחילו דופקות וכואבות בכאב גדול, בגולגולתו ועורפו חלף קילוח של אֵלֶקְטְרִי.  ברכיו כשלו.

ובתוך הרחוב ההמון הולך וגדול...  אינם-יהודים רצים מכל העברים...  נשמעות שריקות חלילים של השוטרים...

והדבר סמוך להבית ששם חדר מעון שלו.  הוא נכנס בעד השער לחצר בברכיים כושלות, כשרוצעת לו את מוחו המחשבה הקצרה:

"הנה התחילה..."

הוא כאילו נס לתוך החדר.  וכאן מיהר והוציא בידיים רועדות מתיבת השולחן את הרובה – שהפעם לא נשאהו בתוך כיס מעילו ומה שקודם לכן היה מתאר לעצמו בקלות יתרה, נראה לו עכשיו לאי אפשר כלל – שיורה מן הרובה במתנפלים...

בעד החלון ראה שמתוך החצר רצים כמה תינוקות ואף אחד גדול לחוף.

תיכף יישָמע הדבר אף לה, נצנצה במוחו, תכף יתפרצו לתוך החצר...

היאך יוכל לראות בזה? שׁוֹמְמָה כל ישותו.

הוא הרים את הרובה ושהה שעה קלה ושם את הקנה לתוך פיו – ושהה עוד קצת.

ולבו בקרבו התרוצץ מתוך כאב גדול, ובאוזניו נשמעות שריקות חלילים של מהומה, קולות פראים, קולות קוראים לעזרה, גניחות.

והיא הרים את יד הרובה ולא הספיק לחשוב על תוצאותיו של מעשה זה – ונשמע קול אדיר וחזק בתוך החדר...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה