הַיָּתוֹם

אליהו מידניק

לתוכן הענינים

 

א.

יעקב הקטן, נער בן שש שנים, פקח את עיניו.  קַוֵי השמש חדרו בעד הַמָסָךְ הפּרוש על פני חלון חדר הַמִטוֹת ויאירו באור בהיר את פני הנער הָעֲגֻלִים והיפים ויעירוהו.  יעקב שמח מאד על האור הנעים, וברב עֹנֶג הִתְמוֹדֵד על מטתו הקטנה והרכה וַיִתְכַּס בַּשְׂמִיכָה.  – והנה אמו עומדת על סף החדר.  בּת-צחוק נעימה הופיעה על שפת הנער למראה פני אמו האהובה.

– הַכְבָר הֱקִיצוֹתָ, בני?  – קראה אליו אמו באהבה ותקרב אל מטתו וַתַּעֲבֵר את ידה הרכה על ראשו המכֻסֶה תלתלים שחורים, – הֱעָרְבָה לךְ שׁנתך?

יעקב לא ענה אותה דבר, אך הוסיף להתמודד תחת הַשְׂמִיכָה הַחַמָה.  והוא מביט אל אמו ופניו מאירים מצחוק תענוגים.  מה טוב ומה נעים לו עתה!  אור-בֹּקֶר נעים כזה, חֹם מתוק כזה, ואמו הטובה, אמו האהובה עומדת גם היא אצלו – ומה לו עוד?

– ישנת דַיֶךָּ, בני, ועתה הגיעה העת לקום;  אַבָּא מחכה לךְ בַּחֲדַר-הָאֹכֶל, – דברה אליו אמו רכות.

ויעקב אוהב את אביו מאד.  והנה גם זה מחכה לו עתה.  הנה אך זה עתה הֵקִיץ משנתו הָעֲרֵבָה – וכמה דברים טובים ונעימים, כמה אהבה ושמחה ועונג הוא מוצא מוּכָנִים לפניו!  מה טוב לו, ומה טוב יהיה היום הבא!

יעקב קפץ מעל משכבו וַיִשַׁק לאמו פעמים רבות, וגם היא נשקה לו באהבה.  אחר לבש את בגדיו וירחץ פניו וידיו;  אז אחזה אמו בידו ותובילהו אל חדר האכל.  הַמֵחָם הרוֹתֵחַ עמד כבר על השלחן, ואבי יעקב ישב על כסאו ויקרא בעִתּוֹן;  ואולם אך נראו על מפתן החדר, ויסב אביו עיניו מן הגליון וַיַבֵּט אליהם באהבה.

– שלום, בני הטוב!  – קרא אליו בחבה, – הערבה לך שנתך?

צחוק גיל האיר את פני יעקב הקטן, ויגש אל אביו וַיִשָׁקֵהוּ וגם הוא נשק לו.

– עתה, בני, קְרָא את תפלת הבֹקר – אמרה אמו – וַתַּקְרֵא לפניו, והוא ענה אחריה את הדברים האלה:  “מוֹדה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה;  רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד...” יעקב קורא את התפלה עברית, ובכל זאת הוא מבינה הֵיטֵב, כי אביו בֵּאֵר לו את כל דברי התפלה הזאת.  הוא מודה בכל לבו להאל הטוב הנותן חיים לו ולהוריו האהובים;  ולבו יִמָלֵא אהבה וכבוד להאל הגדול והטוב הזה.

אחרי התפלה ישב יעקב על כסאו אצל השלחן, ואמו הגישה לו כוס חלב חם.  והוא שותה את המשקה המתוק והטוב ומקשיב לשיחת הוריו המדברים על אודות הָעִנְיָנִים אשר קראו בָעִתּוֹן.  יעקב איננו מבין כמעט מאומה מדבריהם אבל קולם עָרֵב לו מאד.

– מה חכמים המה אַבָּא וְאִמָא!  – חושב הוא בהביטו אליהם.  כבר כִּלָה לשתות את כוסו, ועודנו יושב על מקומו ומביט אל אביו ואל אמו ומאזין לדבריהם;  אך הנה כלה גם אביו לשתות את הַתֵּה ויקם ממקומו.  השעה התּשיעית הגיעה ואז הוא צריך לצאת לעבודתו בבית-המסחר, אשר הוא עורך שם את סִפְרֵי-הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.  פני יעקב נפלו מעט בראותו את אביו לובש את מעילו;  אך אביו פנה אליו ויחבקהו וישק לו.

– צריך אני ללכת עתה לעבודתי, בני, אמר אליו בְּחִבָּה – היום נִתַּן לנו לעבודה, יקירי;  כאשר תגדל, בני הקטן, אז תעבד גם אתה, ועתה שַׂחֵק לך בצעצועים לעיני אִמָא הטובה.  עוד מעט ובאו חבריך הנה וְשִׂחַקְתָּ עמהם;  הלא טוב לך לשחק עמהם.  ובצהרים אשוב הביתה ואביא לך מתּנה יפה!

ויצא.

אם יעקב הֵחֵלָה לְנַקוֹת את חדרי מעונם, כי אהוב אהבה תמיד את הַנִקָיוֹן והסדר הטוב, ויעקב החל להשתעשע בצעצועיו.  וצעצועים רבים היו ליעקב הקטן:  סוס ורוכבו, רַכֶּבֶת[1] מְהַלֶכֶת, כלי-בית ועוד חפצים שונים.  כאשר כלתה אמו את עבודתה בבית, ישבה אל השלחן ותתעסק בתפירה.  ויעקב הביא את צעצועיו וישַׂחֵק אצלה, וַיַרְאֶנָה את צעצועיו השונים ואת כל מעשיו אשר הוא עושה בהם.  כפעם בפעם השמיע קול צחוקו הרך והעלז.  ואמו הביטה אליו באהבה ולבבה שמח מאד להביט אל בנה היפה וְהַמְאֻשָׁר.  והנה הוא נוהג את סוסו על פני רצפת החדר וקורא אחריו:  הוֹ!  הוֹ!  ככל אשר יקראו הָעֶגְלוֹנִים הנוהגים בסוסיהם, ובשחקו ככה הֵרִים את שוטו ויך בו את הסוס פעם ושתים.

– מה אתה עושה יעקב?  – קראה אליו אמו בתוכחה.

– סוסי אינוֹ רוצה לרוץ, לכן אני מכה אותו בשוטי, למען אשר יִשָׂא את רגליו – ענה יעקב בצחוק.

– מי זה אמר לך לעשות כדבר הזה?  – שאלה אותו אמו שנית.

ראיתי את העגלונים עושים כן לסוסיהם – ענה יעקב.

– דע לך אפוא, בני, כי אך אנשים רעים מניפים שוט על בהמה להכותה – הוכיחה אותו אמו בדברים רכים – החושב אתה כי לא יכאב להסוסים אם יכו אותם?  הטוב הדבר לְצָעֵר את מי שיהיה?

– כן גם לסוס יכאב אם יכוהו בשוט – דבר יעקב כמו לנפשו והוא שקוע מעט במחשבות, אחר פנה אל אמו ויאמר:

– סלחי נא לי, אמי, ואני לא אוסיף עוד להכות את סוסי.

– אני סולחת לך – אמרה לו אמו – ואתה שמע תמיד בקולי והיית נער ישר ואאהבך.

– שמוע אשמע לך תמיד, אִמָא, וְאַתְּ אֱהָבִינִי – קרא יעקב בשמחה ויחבק את ידה וישק לה פעמים רבות, ואמו הַמְאֻשָׁרָה נשקה לו גם היא על מצחו;  אך יעקב לא שב עוד אל צעצועיו, כי עלה על הכסא, אשר עמד אצל החלון לא רחוק ממושב אמו, וַיַּשְׁקֵף אל הרחוב ויתבונן אל כל הנעשה שם.

– ראי נא, ראי, אמי!  – קרא יעקב פתאום.  ואמו קמה ממושבה ותקרב אל החלון לראות מה נעשה שם; והנה איש שיבה עובר ברחוב, בגדיו קרועים ובלים, וּמִנְעָלָיו הַמְטֻלָאִים נראו אצבעות רגליו.  הזקן הלך שחוח, ופניו היו דלים וכהים מאד.

– מדוע לובש האיש הזקן הזה בגדים קרועים כאלה?  – שאל יעקב את אמו.

– איש עני הוא – השיבה לו אמו – ואין לו כסף לקנות בגדים ונעלים חדשים.

– אין לו כסף?  התפלא יעקב, וידום רגעים[2] אחדים;  ואחרי כן שאל שנית:

– ומאין לוקח אַבָּא כסף?

– אבא עובד עבודתו ומקבל בשכרו כסף, אשר יהיה לנו די צרכינו – עָנַתְהוּ אמו.  – אלהים נותן לְאַבָּא הטוב כח לעבד ולהרויח דֵי מִחְיָתֵנוּ.

– והאיש הזקן הזה?  – הוסיף יעקב לשאל.

– האיש הזקן הזה?  איש חַלָשׁ וחולה הוא, ואין לו כח לעבד, על כן הוא נִצְרָךְ למתנות אחרים.

– ומדוע לא נתן אלהים גם לזקן הזה כח לעבֹד?  – הוסיף הילד לשאל.

– מדוע?  – שָׁנְתָה אמו את שאלתו ותדום רגע, – אלהים הטוב הדואג לכל בריותיו, חפץ כי גם אנחנו נהיה טובים ודואגים זה לזה, לכן העמיד בעולם אנשים הנצרכים לעזרת אחרים, למען אשר נִלְמַד להיטיב ולהושיע לאחרים, לדאג ולטרֹחַ לא רק לנו לעצמנו...

– כן?  – קרא הנער, ויבט על אמו בעיניו השחורות והמפיקות מחשבה עמקה.  והעני הזקן הלך הלוך וקרוב אל ביתם.

– אמא, הנה הוא בא אלינו!  – קרא יעקב.

– כן, בני;  עוד מעט וסר גם אלינו.

– ומה נעשה לו?  – שאל יעקב.

– נִתֵּן לו מעט כסף, גם אֹכֶל נִתֵּן לו, ואכל ושבע, כי בודאי רעב הוא.

– האיש הזקן הזה רָעֵב?  – קרא יעקב משתומם.  – ומדוע מַנִיחִים לו להיות רעב?  ומדוע לא ילבישו גם אותו בגדים נאים כמו שילבש אבא?  הלא צִוָנוּ אלהים לדאג לו ולאהב אותו.

והאם שומעת את שׁאלות בנה הַמְחֻכָּמוֹת וּשְׂמֵחָה בלבבה וּמִתְגָאָה בבנה הטוב והחכם.

– בודאי כל איש ישר מְחֻיָב להיות לְעֵזֶר לעני ככל אשר תשיג ידו, – עונה הוא תשובה קצרה על שאלותיו הרבות.

– אנא, אִמָא, תנה לי את כספך ואתנהו לעני הזה.

עודנו מדבר והאיש העני פתח את הדלת ויבא אל החדר אשר ישב בו יעקב ואמו, ובקול נמוך וְעָצֵב בֵּרְכָם לשלום.  יעקב הביט ביראה ותמהון אל הֶעָנִי הבא, אך כעבר רגע נגש אליו בצעדים מהירים, ומבלי דַבֵּר דָבָר הושיט לו מטבעת-הכסף שנתנה לו אמו.  הזקן הביט אליו בתודה וצחוק קל חלף על שפתיו השחורות והצנומות.

– נער טוב, נער טוב, – אמר בקול נמוך ורך – יְבָרֶכְךָ אלהים ויתּן לך חיים ארכּים, חיים טובים ומאֻשָׁרִים.

יעקב הביט פעם אל העני ופעם אל אמו כשואל מה לעשות, ובראותו כי נהרו פני אמו משמחה – שחק גם הוא מטוב לב.

– רב תודות לך, איש טוב, על ברכתך, – אמרה אמו אל הזקן העני, – יתן אלהים ויגדל בני והיה לאיש טוב ורצוי לאלהים ולאנשים;  ועתה שב נא רגע וסעד לבך.

פני הזקן אוֹרוּ לשמע דבריה הטובים, וישב על הכסא, והיא הגישה לו צַלַחַת מלאה תַּבשִׁיל חם.  העני אכל בתַּאֲוַת נפש, ויעקב הקטן התבונן בתמהון אל כל תנועות ידיו החלשות ואל עיניו הכהות והלחות.  כאשר כלה העני לאכול, בא בדברים עם האשה הטובה, ויספר לה את כל נגְעֵי לבבו;  ויעקב שמע את דבריו בשום לב, אף כי לא הבינם היטב.

האיש הזקן ספר, כי אין לו כל קרוב וגואל בעיר הזאת;  כי בעיר רחוקה מזה גָרָה בתו האחת, והיא עֲנִיָה מאד, וכי גם בעיר הזאת היתה לו בת, אלמנה מאישה, אבל היא מתה זה לא כבר והשאירה אחריה נער קטן בן שבע שנים ונערה אחת בת שתים עשרה שנה.  הנערה משרתת עתה בבית אנשים טובים האוהבים אותה וחומלים עליה, וטוב לה בביתם;  גם את נכדו הקטן אספו אנשים טובים אל ביתם, ואף כי עניים הם וגם להם יש ילדים בכל זאת אוהבים הם את היתום כְּאֶחָד מבניהם.  “היטיבה, ד', לאנשים הטובים האלה!”

– נער קטן הוא נכדי – הוסיף העני לדבר, – הוא כמעט בן גילו של בְּנֵךְ זה הטוב והיפה; אבל בנך הוא נער יפה ובריא – כה יתן לו אלהים וכה יוסיף כל הימים – ונכדי הוא נער רפה, דל וְחִוֵר מאד.

אנחה כבדה פרצה מלב הזקן בדברו את הדברים האלה.

מספורי הזקן הבין יעקב, כי רע ומר לו מאד, וַיִכְאַב לבו הרך עליו מאד, וכאשר ספר העני על אודות נכדו החלש, זָלְגוּ עיני יעקב דמעות.

– היש לך נער קטן כמוני?  – שאל את העני.

– כן, בני, – ענהו העני – נער קטן כמוך, יתום קטן ואמלל.

– יתום?  – שנה אחריו יעקב ויפן אל אמו בשאלתו:  – ומה זה יָתוֹם?

– אם הנער הזה מתה עליו וגם אביו מת, והנה הוא עתה יתום בלי אב ואם, – בארה לו אמו, אף כי קשה היה לה מאד לעשות כזאת.

– אמו ואביו מתו, אין לו אב ואם?  שָנָה יעקב את דבריה משתומם.  הוא חש בלבו, כי גדולה מאד צרת הנער האמלל הזה.

– כן, כן, יתום הוא בלי אב ואם אמר העני אל יעקב. – אין לו הורים טובים אשר יאהבוהו ואשר ישמחו בו, כאשר תשמח בְּךָ אמך הטובה.

יעקב בכה בדבר העני את הדברים האלה, גם עיני אמו מלאו דמעות.

– נער טוב, נער טוב אתה, בני!  – אמר העני ליעקב בחִבָּה ויעבר ידו הרזה על תלתליו היִפים. יעקב אחז בידו וֵיִשְׁקֶהָ, ואחרי כן נפל על צוארי אמו.

– אִמָא, אִמָא!  – התחנן אליה – בקשי מאת הזקן הזה, כי יביא אלינו את נכדו היתום!  נער אמלל, אין לו אב ואם!  יביאהו אלינו, הלא תֶאֱהָבִיהוּ, אִמָא, גם אותו כאשר תאהבי אותי, אמא!

האם הטובה חבְּקָה את בנה ותשקהו;  והזקן הוריד את ראשו ושתי דמעות גדולות ירדוּ מעיניו על לחייו הצנומות.

– נער טוב לב.  – דובבו שפתי העני כמדבר לנפשו.

– הָבֵא-נא הֵנָה את נכדך הטוב – הפציר יעקב בזקן.  – אני אֶאֱהָבֵהוּ וַאֲשַׂחק עמו, לי יש צעצועים רבים מאד, בֹּא ואראך את צעצועי – אמר יעקב, וירץ וַיָבֵא לפני העני את כל כלי משחקו.  באותה שעה הביאה גם אמו אחדים מבגדי אישה וַתִּתְּנֵם ליד העני, גם מעט כסף נתנה לו, והזקן הודה לה ויברך אותה ואת בנה ויצא.

הֶאָח!  – קרא יעקב אל אמו אחרי צאת הזקן, – הלא יביא אלינו את נכדו היתום;  הוא יהיה לי לאח;  הלא אין לי אח אחר.  וְאַתּ תהיי לו אם אוהבת תמיד!  – הוסיף בְּחַבְּקוֹ את צוארי אמו, וגם היא חִבְּקָה אותו באהבה ותשקהו נשיקות רבות.

כעבר זמן מה באו אליו חבריו הקטנים לשחק עִמוֹ.  אך הפעם שחקו הילדים מעט מאד, כי ספר להם יעקב על אודות הנער היתום, אשר אין לו אב ואשר אין לו אם, ואשר יבוא אליו לשחק עמו, והוא, יעקב, יאהבהו כאח ויתן לו במתנה את כל צעצועיו;  גם אמו תאהב את הנער, אשר אין לו אם אוהבת.  יעקב ספר להם גם על דבר הזקן הַחַלָשׁ, בעל העינים הכהות והלחות, אשר אין לו במה לקנות לו בגד יפה ונעלים שלמות וְהָרָעֵב גם ללחם...

רבות רבות דִבֶּר הנער החכם הזה אל חבריו, אשר שמעו את דבריו בשום לב ותמהון.  והילדים היו כלם טובים וּמְאֻשָׁרִים, כלם לא ידעו עֳנִי ומחסור בבית אבותיהם, כלם היו אהובים להוריהם ואוהבים אותם מאד:  ולכן התפלאו בשמעם מפי יעקב חברם בפעם הראשונה, כי ישנם אנשים רעבים ללחם וערומים מבגד, וילדים – שאין להם אִמָא טובה, אמא המחבקת והנושקת ונותנת כל דבר טוב, כל צעצוע יפה, והם חשו, כי רע וּמַר לילדים ההם, רע ומר מאד.

בשעה הרביעית אחרי הצהרים שב אבי יעקב מבית-המסחר, ויעקב רץ לקראתו בצחוק גיל:

– אבא, אבא!  – קרא אליו – איש זקן היה פה והוא איש טוב מאד, עני הוא, ולו נער קטן כמוני, יתום.

ואביו נשק לו ויקחהו אל חֲדַר-הָאֹכֶל.

– מי זה היה פה?  – שאל את רעיתו.

וַתְּסַפֶּר לו על דבר העני הזקן ואת כל אשר דבר יעקב אליו;  ובדברה הביטה באהבה אל בנה האהוב, גם אביו הביט אליו באהבה.

– טוב עשית, בני היקר – אמר אליו, – אֱהַב אנשים תמיד ועשה טוב לכל איש, והיית גם אתה אהוב לאלהים ולאנשים.

יעקב שמח לשמע את דברי אביו הטובים ויהי מאֻשָׁר אין קץ.

– אָהוֹב אֹהַב אלהים ואנשים, אבי, – קרא יעקב.

ואביו הוציא מכיס בגדו ספר קטן ויתנהו ליעקב באמרו:

– הלא הבטחתיך להביא לך מתנה, הנה היא לפניך.

– ספר!  – קרא יעקב בשמחה.  – הספר הזה לי יהיה!  האין זאת, אבא?  הלא גם אתה גם אמא קוראים;  מהיום הזה אקרא גם אני בספר!  – ויפתח את הספר ויחל להפך בו, והנה הוא מלא תמונות רבות, תמונות בהמות וחיות וכלים שונים, אשר מצאו חן בעיניו מאד.

– ראו נא!  – קרא יעקב בשמחה רבה בהפכו את העלה הראשון,  – ראו-נא, הנה כלב, כדמות הכלב אשר בחצרנו, והנה חתול;  ראי-נא, אמא, הנה חתולנו פה בספר!  – ויעקב הוסיף למצוא בספרו תמונות ידועות לו וישמח עליהן מאד.

אך הנה על הֶעָלֶה השלישי תמונה מוזרה אחת;  הוא התבונן בה ואחרי כן פנה אל אביו וישאלהו:

– אבא, מה שם החיה הזאת?

– אם חפץ אתה לדעת את שם החיה הזאת וּפֶשֶׁר כל התמונות הנמצאות בספרך – אמר לו אביו, – עליך ללמד, בני, את התָּוִים והַקַוִים, אשר מתחתיהן;  אז תדע לקרא את שמות כל הדברים אשר בספר.  הרוצה אתה בזה?

– בודאי, בודאי אני רוצה!  – ענה יעקב בשמחה.  וביום ההוא הורהו אביו בפעם הראשונה דעת הקריאה והכתיבה;  והלמוד הזה היה לו שׁעשֻׁעים, עד כי עזב בגללו לשעות שלמות ביום את כלי משחקו וצעצועיו.

 

ב.

כה היה יעקב מאֻשָׁר בבית הוריו הישרים אשר אֲהֵבוּהוּ ויורוהו לאהוב את הטוב ולשנא את הרע, עד מלאת לו שבע שנים.  אך פתאם בָּאַתְהוּ רעה גדולה מאד, – וזה הדבר אשר קרהו. –

באחד מימי הַסְתָו חלה אביו וַיֵאָנַשׁ.  יעקב התעצב אל לבו מאד, בראותו את אביו שוכב כל היום על משכבו, ואת אמו, – והיא עצובה מאד.  הרופא בא אל ביתם ויאחז זמן רב ביד אביו החולה, הטה אזנו אל בטנו ואל חזהו וידפק עליהם באצבעותיו, ואחרי כן כתב דבר-מה על פִּסַת ניר, ואחרי קבלו את שכרו מיד אם יעקב יצא כִּלְעֻמַת שֶׁבָּא.  יעקב הקטן היה מלא פחד;  לבו הרך נִבָּא לו איזוֹ צרה אשר לא ידע מה היא.  אז נִגַשׁ יעקב בִּרְעָדָה אל מטת אביו;  אמו ישבה על הַכִּסֵא אשר עמד על יד המטה.  מבטי יעקב ואביו נפגשו.  אביו חפץ לצחק אליו באהבה, אך כָּבֵד היה לו לעשות כזאת;  שפתיו התנועעו בתנועה מוזרה וכל שחוק לא נראה עליהן.  החולה חפץ להרים ראשו מעל הַכַּר ולשבת, ולא יכל;  אך את ידו הושיט בכבדות לבנו.  יעקב אחז בה וַיִשָׁקֶנָה פעמים רבות.

– אבי, אבי, – קרא הילד בעצב – מה לך, אבי?

– אין דבר, בני, – ענהו אביו בקול נמוך ורך.  יעקב הביט אל אמו וירא דמעות בעיניה;  אז נפל אל חיקה ויחל לבכות, רגעים אחדים הֶחְשְׁתָה אמו ודמעות נגרו גם מעיניה;  אבל היא התעודדה וַתִּמַח דמעה מעל פניה ותאמר ליעקב באהבה ועצב:

– מדוע אתה בוכה, בני?  שלום יהיה לאַבָּא, הרף מִבֶּכִי, אהובי, כי לא נעים לאַבָּא לשמע קול בִּכְיֶךָ.

יעקב הביט רגע אל אביו ויחדל לבכות, אך כמשא כבד לחץ על לבו.  ביום ההוא שחק אך מעט עם חבריו.

– אַבָּא חולה, ואִמָא בוֹכָה – אמר יעקב אליהם, והמה כמו הרגישו את יגונו, ולא יכלו לשמח ולהשתעשע כדרכם תמיד.  גם בספר לא קרא יעקב עם אמו כאשר הסכין לעשות בכל יום.

עברו ימים אחדים ואבי יעקב לא קם עוד ממשכבו.  ובביתם רבה העזובה, כי אמו לא שָׂמָה עוד לבה אל הסדר והנקיון, ותשב יומם ולילה אצל מטת אישה החולה.  גם יעקב היה עצוב מאד.  ויש אשר עמד והביט אל אביו, ואחרי כן אל אמו, ופתאם התחיל לבכות בכי מר מאד;  ואמו דברה נחומים על לבו ותמח את דמעותיו מעל פניו.

השמחה אשר מלאה עד העת ההיא את כל חדרי מעונם חלפה כלה;  קול יעקב וצחקו העלז לא נשמעו עוד בין קירותיהם.  פעם בפעם באו אליהם רבים ממכיריהם, אשר ישבו אצל מטת אבי יעקב, וידברו עם אמו בלחש, כאלו יראו להפריע את מנוחת החולה, ויהיו גם המה עצובים מאד.  יעקב ראה את אמו מדברת עם האנשים המבקרים בביתם וּבוֹכָה – ויבך גם הוא עמה.  מכירותיהם ומכיריהם הביאו לו מתנות שונות, דברו אליו דברים טובים, ובימים האחרונים לקחוהו גם אל ביתם, למען אשר ישתעשע שם עם בניהם-חבריו.  אבל יעקב הלך אתם בלי חמדה ולא השתעשע כמעט כלל עם חבריו.

ביום אחד גדלה העצבת בביתם יותר מכל הימים אשר חלה אביו.  הרופא ישב בחדר החולה מאז הבקר, גם אחדים מקרוביהם היו כל היום ההוא בביתם.  את יעקב לקחה לאה מַכִּירָתָם, שֶׁגָרָה ברחוב השני, אל ביתה לשחק עם שמעון בנה ועם צִלָה בתה הקטנה.  בתחלה ישב יעקב עצוב רוח ולא השתתף במשחקי בני לאה;  אך מעט מעט נמשך לבו אחר הַמִשְׂחָק ויחל גם הוא לְשַׂחֵק וכמעט שׁשׁכח את יגונו, עד אשר באה אשה אחת להביאהו אל בית אביו.

– בא נא, יעקב, עמדי, כי אביך חפץ לראותך – אָמְרָה לו האשה.  יעקב שמח מאד ויאמר: “האם קם אַבָּא ממשכבו, ואמא לא תבכה עוד?”  אך האשה החרישה ולא ענתה דבר.  לב הנער היה מלא תקוה ופחד, בלכתו עם האשה בדרך.  אך בבואו הביתה עמד נבהל ומחריש. בחדר, ששכב בו אביו, נמצאו מלבד אמו והרופא עוד שנים ממכיריהם, תוגה חרישית היתה שפוכה על כל החדר.  פני אמו היו חִוְרִים מאד ועיניה היו אֲדֻמוֹת;  היא ישבה קְדֹרַנִית על כסאה על יד מטת אישה.  יעקב עמד נבהל מרחוק.

– גשה-נא, בני, אל אבא – אמרה אמו אליו בקול רועד.  יעקב הביט אל אביו וַיִתְחַלְחַל. מראהו היה נורא, פניו הדלות כְּתֻמִים כְּשַׁעֲוָת, ועיניו שקועות בחוריהן.  אך החולה הִפְנָה את ראשו אל עַבֵר בנו ויכונן מבטו אליו;  וימהר יעקב לגשת אל מטת אביו, וישם את כפו בתוך כפו הדקה והצנומה מאד.  רגעים אחדים היתה דמיה בחדר;  עיני כֹל היו נשואות אל יעקב ואביו.

– יעקב בני – החל החולה לדבר בכבדות ובקול דממה, – הנני מת...

אם יעקב בכתה חרש, ויעקב עמד נבהל מאד ועיניו הגדולות פקוחות מאד.  החולה התבונן חליפות פעם באשתו ופעם בבנו.

– הנני מת – החל החולה שנית לדבר אל בנו, – ואתה תהיה יתום בלי אב...  מִשְׁנֵה אהבה אֱהַב את אמךָ היקרה...  היא תהיה לך גם לאב גם לאם...  אֱהַב את ד' בכל לבבך...  אב טוב ומיטיב הוא ליתומים...  אהב את אמך...  והיה נחמתה בחיים...

אם יעקב בכתה באין הפוגות לשמע דברי אישה, אך יעקב לא בכה, ויקשב רב קשב לכל הֶגֶה היוצא מפי אביו;  אחרי רגעים אחדים הוסיף לדבר:

– יתום תהיה, בני...  אבל אנשים טובים לא יעזבוך...  הזוכר אתה איך נכמרו רחמיך...  על הנער היתום...  נכד הזקן?...  למד, בני, והיית מְאֻשָׁר...  עברי אתה...  אהב את עמך...  בכל לב, בכל נפש...  עתה אינך מבין את דברי, שמרם בלבבך ואל תשכחם...  תגדל ותבינם...  אז תמלא את שֶׁאֱלָתִי האחרונה...  וברוך תהוה...

החולה חדל לדבר ויעצם את עיניו וישאף רוח בכבדות, ואחרי רגעים אחדים פקח עיניו וַיַבֵּט אל אשתו ואל בנו ויעצם אותן עוד הפעם.  יעקב התעורר כמו מתרדמה כבדה ויבט זמן-מַה בפני אביו, ויתן פתאם את קולו בבכי גדול, האנשים אשר היו בחדר לקחוהו על זרועותוהם וישאוהו אל חדר אַחֵר ויתאמצו להרגיעו ולנחמו;  אבל יעקב הרבה לבכות מאד ולא שָׁעָה לכל דברי נחומיהם;  לבו הגיד לו, כי עוד מעט ולא יהיה לו אב עוד;  עוד מעט והיה יתום...  לאה לקחה אותו שנית ותביאהו אל ביתה וַתֶּרֶב לדבר על לבו דברים טובים ונחומים, אך יעקב לא שמע לדבריה וישב לו באחת הַפִּנוֹת ויבך בכי תמרורים.

היום רד ויהי לילה.  יעקב בכה כל העת, עד אשר לא היה בו עוד כח לבכות, וישב דומם בפנה, כאיש שקוע במחשבותיו, מבלי הבט אל כל הנעשה סביבו, ולבו הרך כָּאַב בו עד מאד.  לאה נגשה אליו ותשאלהו בקול רך מאד:

– הלא רָעֵב אתה, יקירי;  אֱכָל-נא, בני, חתיכת בשר ומעט מרק.  מדוע זה לא תְשַׂחֵק עם שמעון וצלה?  מדוע תשב עצוב ככה, בני?  לך נא ושחק עם שמעון, יקירי!

אבל יעקב לא קם ממקומו, לא אכל מן הבשר ולא טעם מן המרק אשר נתנה לו ולילדיה, גם אל המשחקים לא הביט.  ופתאם הרים קול בכי.

– הביתה הוליכוני!  חפץ אני לשוב הביתה, אל אמי ואל אבי!  – שָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ דבריו, בראשונה בתחנונים, ואחרי כן בזעקות וקשי-ערף.

– חשׁךְ עתה בחוץ, בני, וגשם גדול יורד ארצה.  יראה אני ללכת עתה בחוץ – דברה אליו לאה רכות, – אנה נלך עתה?  לין פה הלילה, יקירי, ושחק נא עם שמעון וצלה;  ומחר בבקר נלך אל ביתכם.  מה מאד תשמח בך אמך!  היא בקשה ממני, כי תלין הלילה בביתי ותישן עם שמעון במטה אחת.  הלא אוהב אתה את שמעון?  הלא נערים יפים וטובים אתם שניכם?  ואתה, שמעון בני, החפץ אתה לישן עם יעקב?

ושמעון וצלה הקטנים, אשר הביטו אליו בראשונה כמשתוממים, נגשו עתה אליו ויביטו בו בעיניהם הטובות והיפות.

– כן, אמא;  אני רוצה מאד לישן עמו, – ענה שמעון הקטן על שאלת אמו.

– ידעתי, כי אוהבים אתם איש את רעהו, – הוסיפה לאה לדבר אל יעקב באהבה.  – ומדוע אפוא לא תשחקו יחדו?  הָבֵא-נא, שמעון בני, הֵנָּה את ביתך עם כל כליו וְהַרְאֵם את יעקב. התשחק, יעקב יקירי עם שמעון?

– גם אני אשחק עמהם, אמי!  – קראה הילדה צלה שְׂמֵחָה ועליזה.

יעקב הביט אל הילדים הטובים והשמחים האלה ויחדל לבכות.  ושמעון וצלה הביאו לפניו את כל צעצועיהם:  סוס ועליו רוכב חַיָל לבוש הדר, גם עגלה יפה, גם בית וכליו, גם פסילי אדם ובהמה;  אז החלו לערך חנות של צעצועים, וכל אחד חִוָה דעתו לפי טעמו איך להציג את הסחורה, ותהי מריבה בין שמעון וצלה אחותו ואי-סדרים בחנותם.  אז לקח יעקב וַיַצֵג את החפצים על מקומותיהם, כל אחד לפי טובו וערכו, ויראו הילדים כי טוב עשה ויניחו לו לְסַדֵר לפי דעתו.  ויצג יעקב את כל צעצועיהם מערכות, מערכות, ככל אשר ראה בחנותו של יוחנן החנוני, השכן הקרוב ללאה.  שמעון היה החנוני וצלה ויעקב קנו ממנו חֲפָצִים שונים בחַרִסֵי קערה שבורה.

לאה הביטה אל הנער באהבה ורחמים רבים, ותשמח לראות, כי שׂם יעקב את מַעֲיָנָיו במשחקו.

כאשר כלו הילדים את משחקם, נתנה להם לאה לאכֹל, ואחרי אכלם הביאה אותם אל חדר-הילדים ותשכיבם לישן;  יעקב שכב במטה אחת עם שמעון.

– נומו, ילדי הטובים, וערבה לכם שְׁנַתְכֶם – אמרה להם לאה.  נומה, יעקב יקירי, – אמרה בחבה מְיֻחֶדֶת ליעקב – אמנם, טוב מאד לישן עם שמעון יחד?!

שמעון חִבֵּק בידיו הרכות את צוארי יעקב וישק לו.

– הלא משחקנו הוא יפה מאד – אמר ליעקב בשחוק תענוגים, – גם ביום המחרת נשחק במשחק הזה.

יעקב חבקהו גם הוא בזרועותיו, ובעוד רגעים אחדים ישנו שניהם שנת מנוחה נעימה.  רק מלב יעקב הישן התפרצה לרגעים אנחה כבדה.  לאה עמדה ותבט אל הילדים הישנים, ובשמעה את האנחה היוצאת מלב יעקב התמלאָה חמלה ורחמים גדולים להנער האמלל הזה וַתֵּאָנַח גם היא מרה.

יעקב קם משנתו בבקר וילבש את בגדיו גם שתה תֵּה וישב לשלחן לאכל ארוחת הבקר אשר נתנה לו לאה.  פתאם קם ממקומו ויאמר בקול רועד:  “רוצה אני ללכת אל ביתנו" והתחיל לבכות.

– אל נא תבכה, בני, – אמרה לו לאה ברחמים גדולים, ועיניה מלאו דמעות, – עוד מעט נלך אל ביתכם, ועתה חדל נא מבכי – ותמח את דמעותיו.

עוד ביום האתמול לפנות ערב מת אבי יעקב והוּבַל לקברות.  בעל לאה הלך ללותו עד מקום מנוחתו – מנוחת עולמים – ולאה אחרה בלילה בבית יעקב על יד מטת אמו, אשר הִתְעַלְפָה, בעת אשר הוציאו את אישה מן הבית, ואחרי שוב רוחה אליה שכבה נדהמה ונואשת על מטה, ורֵעוֹתֶיהָ דברו על לבה ותנחמנה אותה.

לאה הלבישה את יעקב את מעילו וַתּוֹליכֵהוּ אל בית אמו.

– אל נא תבכה, בני, ואל תתעצב – דברה אליו לאה בהיותם בדרך.  – אֱהַב את אמך והיה לה לנֶחָמָה בחיים.

– ואבי מת?  – שאל יעקב בקול עצוב מאד.

לאה ראתה עתה, כי יודע הוא יעקב ומכיר היטב את הצרה שבאה עליו, אך לא יכלה לענותו דבר ברגעים הראשונים, כי כאב לה לבה מאד.

– נער אמלל!  – קראה, ועיניה מלאו דמעות.  – אבל אל תתאבל, בני:  האלהים הטוב הוא יהיה לך לאב רחמן ולא יעזב אותך ואת אמך הטובה.

ויעקב בכה דומם וילך עם לאה עד בואם לבית אמו.  שוממים וריקים נראו החדרים ליעקב כאשר נכנס עם לאה למעונם.  אמו ישבה עצובה וחִוֶרֶת על כסא נמוך ושמעה בעצב דברי אשה אחת היושבת על ידה.

בראותה את בנה הבא שמחה לקראתו ופניה אורו מעט.  ויעקב נגש אליה בצעדים מהירים ויפל על צוארה בבכי תמרורים.

– אמי, אמי, אמי!  – קרא בקול נפסק מתוך בכי ויתרפק על אמו ויחבקנה בחזקה, כאלו ירא לבל תעזבהו גם היא.

– בני, בני היקר!  – קראה גם אמו בחבקה את ראשו בידיה ותשק לו, ודמעותיה ירדו מעיניה על תלתליו היפים.  – יתום אתה, בני, מאביך...  אבל אלהים הוא אבי יתומים והוא לא יעזבך...  ואני רב לי כי הותיר ד' בן יקיר כמוך, והיית אתה נחמתי בחיים...

– אמי, אמי!  אין לי אבא עוד!  – קרא יעקב מנהמת לבו וַיְמָרֵר בבכי.

האם ובנה בכו יחדו.  לאה והאשה השניה בכו גם הן עמהם:

– רב לכם רב!  – קראה לבסוף לאה באהבה וחמלה רבה, ועיניה מלאות דמעה – הלא תחטאו לאלהים אם תרבו לבכות – רב לכם, אהובי!

– כן, הרף נא, בני, מבכי, – אמרה אליו אמו, ותמח דמעותיו מעל לחייו:  האלהים הטוב עשה כרצונו.  אל תבכה, בני!

– לא אבכה, אמי, ענה יעקב ויחבק וינשק לה פעמים רבות, והיא גם היא חִבְּקַתְהוּ בכל עז. ככה ישבו שניהם חבוקים יחד.  נדמה היה כמו הוקל ללב האם והבן וירפו מבכי...

 

ג.

אם יעקב לא חפצה לשוב אל בית אביה, כי היו לו בנים ובנות קטנים ממנה שהיו סמוכים על שלחנו וכל מחסורם עליו; גם לא חפצה לּקח כל משען כסף מאת מכיריה, ותהי מוֹרָה לנערות את מְלֶאכֶת-התפירה ודעת השפות אשר ידעה, ומכיריה שלחו אליה בחפץ לבב את בנותיהם לְלַּמְדָן, וכן מצאה לה די כסף מִחְיָתָה לה ולבנה האהוב, ולכל הדברים הנחוצים להם.  אחרי מות אישה עזבה את מעונה הַמְרֻוָּח, אשר ישבה בו שנים אחדות וראתה חיי-אֹשֶׁר עם אישה הטוב, ותשכר לה ולבנה מעון קטן באחד הרחובות הפשוטים ששכר הדירות לא רב שם.  גם עתה לא ידע יעקב כל מחסור בבית אמו; ואמו התנחמה אחרי מות אישה בבנה האהוב.  אהבתה אותו הִשְׁכִּיחַתָּה את צרת לבה; ויעקב גם הוא התנחם באמו האהובה, אף כי לא הוסיף להיות שמח ועלז כאשר היה בחיי אביו.  עתה ישב כמעט תמיד בחברת אמו הטובה.  פעם למדה אותו קְרֹא או כְתֹב פעם שִׁחֲקָה אתו, ופעם ישבו ונדברו יחדיו – ויעקב שמע בשים לב את דברי אמו הנעימים.  לעתים לא רחוקות דברה עמו על אדות אביו הַמָנוֹחַ, אשר זכרונו יָקַר ליעקב מאד, וישמע את דבריה עליו בשים-לב וביראת הכבוד.

– אביך בני, לא מת, – אמרה פעם לבנה, אשר הביט עליה בעיניו השחורות, המפיקות מחשבה, והקשיב לכל הֶגֶה היוצא מפיה, – חי הוא עתה, בני בעולם שֶׁכֻּלוֹ טוב, שם מרחפת נשמתו יחד עם נשמות כל האנשים הטובים אשר עזבו את האדמה הזאת, – מרחפת ומתענגת על נעימות אלהים.  בעולם ההוא אין כל צרה ופגע, העולם ההוא מלא אורה וטוב, אהבה ושמחה בלי סוף...  שמה מביא אותנו אלהים להתענג על רב נֹעַם וטוב, אחרי אשר ראינו חיים פה על האדמה.  ודע לך בני, כי עין אביך הטוב צוֹפִיָה אלינו ממרום בכל עת ורוחו חַי אִתָּנוּ תמיד; לכן עשה, בני, את הטוב והישר בעיניו.  אֱהַב את אמך ואת כל האדם, וֶהֱיֵה חרוץ בלמודיך, – כי זה היה כל חפץ  אביך הטוב בעודנו חי אתנו פה; אז תשמח בך נפש אביך ותשלח לך ברכתה ממרום, והברכה הזאת תְּלַוְךָ כל ימי חייך, והיית מְאֻשָׁר בחיים...

כדברים האלה דברה אליו כפעם בפעם, ולבב הנער נמלא רגשי כבוד לאלהים ולאביו ואהבה רבה לאמו – ויהי מאשר.

– אהב אֹהַב אותך, אמי, ואת הכל וְכַבֵּד אֲכַבֵּד את זכרון אבי היקר – קרא יעקב בחם לבו, – אני אעשה תמיד ככל אשר תּוֹרִינִי.

– בני היקר!  תקרא אמו ברגש, והיא מְחַבֶּקֶת ומנשקת ולוחצת אותו אל לבבה, ופניה מפיקים אֹשֶׁר אין קץ.  קשים היו לה עתה החיים, חיי אַלְמְנוּתָהּ, אך בנה החכם והטוב היה נחמתה וְאָשְׁרָהּ בחיים.

ככה חי יעקב עם אמו הטובה ויהי מְאֻשָּׂר באהבתה, אף כי יתום היה מאביו.  אך לא ארכו ימי הטובה לילד הטוב הזה. 

כחצי שנה אחרי מות אבי יעקב עברה שמועה מבהילה, כי מחלה נוראה מִתְדַבֶּקֶת מתהלכת בארץ.  ולא ארכו ימים והמחלה הנוראה הזאת פרצה גם בעיר מגורי יעקב ואמו.  העשירים והנבונים בעם הֵחֵלוּ לְהִשָׁמֵר במאכל ובמשתה ולהקפיד על הַנִקָיוֹן בבית ובחוץ רב יתר מאשר עד עתה.  ידוע ידעו כי אך הנקיון והזהירות במאכל ובמשתה יוכלו להגן על האדם בפני כל מחלה וָנֶגֶף.  לא כן האנשים הנבערים מדעת האומרים: "אם אלהים לא ישמרנו, שוא נִשָׁמֵר אנחנו", גם בני דלת העם החיים בְּעֹנִי ומחסור ויושבים בדירות קטנות ולא-נקיות המה לא נשמרו כראוי מכל הדברים המזיקים לבריאות האדם, על כן גברה המחלה הקשה בקרב העם, וַתַפֵּל בהם חללים רבים, ובין אנשים כאלה  גרו יעקב ואמו.  בימים האלה ישב יעקב לבדו בבית, כי אמו לא הניחה אותו לצאת אל חבריו, וחבריו גם המה לא באו אליו.  באחד הימים האלה ישב יעקב על יד החלון, ופתאום עלה באזניו קול בכי וצעקה בחוץ, וַיַשְׁקֵף בעד החלון וירא והנה מן הבית אשר ממול ביתם הוציאו אנשים אחדים ארון שחור ויניחוהו על עגלה הרתומה לסוס אחד, היא עגלת המקברים, ואשה וילדיה לוו אותה בבכי ובצעקה מרה מאד.  ראה הילד ויתחלחל.  אמו ישבה אז על המטה, ותתפר לו כֻּתֹּנֶת חדשה.

– יעקב –  קראה אליו, – למה זה תביט החוצה?  גשה נא אלי, בני וקרא לפני בספרך.

יעקב נגש אל אמו וישב בחיקה וַיִתְרַפֵק עליה באהבה רבה, וגם היא נשקה לו על מצחו, וּמִבְּלִי משים זלגו עיניה דמעות.

ברוח נכאה פתח יעקב את ספרו ויחל לִקְרֹא לפני אמו אגדה נחמדה אחת.

אם יעקב לא ידעה מנוחה בנפשה כל היום ההוא.  בבקר יצאה לקנות צרכי הבית, וֵתָּשָׁב עצובה ונפעמה מאד.  מראה הרחובות השוממים, האנשים המעטים המתהלכים כצללים ופניהם הַחִוְרִים המפיקים אימת המות הנורא – כל אלה עשו עליה רושם נורא.  ובקרבה אל הרחוב אשר שם מעונה פגשה בעגלת המקברים אשר מִהֲרָה להרחיק את אַחַד המתים הרבים מגבול הנשארים בחיים.  המראה הזה החריד את נפשה מאד.

רעיון נורא חלף אז במוחה:

– ומה יהיה אם אמות גם אני?  מה יהיה אז לבני?...

אבל היא התאמצה להרחיק את הרעיון הנורא הזה מלבבה, ותמהר ללכת אל מעונה; היא עוברת על פני אחד הבתים הקרובים למעונה וקול בכי וצעקה עולה באזניה, ותעמד מלכת.  והנה שתי נערות בוכות, אחת כבת חמש עשרה והשניה כבת תשע שנים, נגשו ויתחננו אליה להושיע לאמן האומללה, אשר חלתה פתאם ואין איש אתן בבית, אשר יוכל להחיש לה עזרה.

מבלי חֲשֹׁב הרבה, הלכה אחרי הנערות על מעונן וַתֵּשֶׁב אצל אמן החולה, ואותן שלחה לקרא לרופא.  וכאשר ישבה עם האשה החולה ותתאמץ לְהָקֵל את מכאוביה לא עלה על לבבה פן תִּדְבַּק בה המחלה הנוראה הזאת.  היא שכחה רגע את נפשה למראה החולה האמללה, ואך אחרי בוא הרופא והאנשים העוזרים על ידיו להחיש עזרה לחולים, עזבה את החולה בלב שוקט.  ואולם בשובה אל ביתה ובראותה את בנה הַשָּׂמֵחַ לקראתה עלה רעיון נורא על לבבה ותתחלחל, – אז חבקה את בנה בחזקה וַתִּשַׁק לו באהבה רבה ובגעגועים גדולים, כאלו עוד מעט ועליה לְהִפָּרֵד ממנו לעולם.  ומאז הבקר לא שבה מנוחתה אליה.

היא ישבה על המטה ותתפר, ופתאם הרגישה כאב-ראש גדול וְגֹעַל חזק עד להקיא – ותחרד מאד.  אך היא התאוששה ותאמר בלבה: אך חלי קל הוא, ותוסף לעשות את מלאכתה.  ובראותה את בנה מביט בעד החלון, קראה אותו אליה וַתְּצַוֵּהוּ לקרא בספר לפניה.  אך בטרם כִּלָּה עוד לקרא את השיחה עד תֻּמָּהּ הביט אל אמו ויחרד חרדה גדולה, כי היו פניה חִוְרִים כשיד.

– מה לך, אמי?  – קרא בקול חרד. 

– רע לי מאד, בני, – אמרה אליו אמו בקול נמוך, –  לך וקרא אלי את הַשְּׁכֵנָה.

יעקב מהר לצאת ויקרא בקול בוכים לִשְּׁכַנְתָּם הקרובה.  ובבואם שניהם הביתה ראו והנה אמו עומדת ומקיאה, ראשה נשען על הקיר וכל גֵּוָהּ מִתְחַלְחֵל, השכנה שלחה מהר את יעקב לקרא לאישה, וכעבור זמן מה היה החדר מלא אנשים.  את יעקב הוציא איש אחד מן הבית ויביאהו אל בית לאה מַכִּירָתָם, אשר נבהלה מאד בשמעה את דברי האיש, אז פשטה מהר מעל יעקב את בגדיו, ותקח מבגדי שמעון בנה ותלבישהו, גם זרקה עליו מים, אשר הפיצו ריח לא-נעים מאד.  אבל יעקב לא ידע ולא הרגיש כמעט כל אשר נעשה בו, וישב נִדְכֶּה ונבוך מאד ולא שעה אל שמעון וצלה, אשר סבבוהו ויביטו עליו מחרישים ומשתוממים.

לאה צִוְּתָה את הנערה המשרתת לשמר על הילדים, והיא מהרה אל בית רעותה הטובה, אל אם יעקב, ותמצא שם אנשים ונשים ושני רופאים אשר החישו עזרה להחולה.  אבל כל התְּרוּפוֹת לא הועילו לה.  היא סבלה מכאובים גדולים מאד, ותתהפך על מטתה מבלי הַכִּיר ומבלי דעת את אשר לפניה.

אך כשש שעות התהפכה האמללה בציריה – ותמת.  לפני מותה הוּנַח לה מעט: אז זכרה את יעקב בנה ותשאל אדותיו.  ותגד לה לאה, כי הוא נמצא עתה בביתה וכי תְאַמְצֶנּוּ כבן לה וכאח טוב לשמעון ולצלה.  ותשא הַגֹּוַעַת עיניה למרום ושפתותיה נעו; נראה היה, כי מתפללת היא לאלהים כי יהיה לאב רחמן לבנה האמלל, אשר עוד מעט והיה יתום נעזב מאביו ומאמו יחד, וכי ישלח את ברכתו לאנשים הטובים אשר ידאגו ליעקב...

ואחרי רגעים אחדים השיבה רוחה אל אלהים.

 

ד.

יעקב לא ידע מאומה מכל הנעשה עם אמו, וכאשר שבה לאה אל ביתה, אחרי אשר הוּבְלָה רעותה האמללה לִקְבָרוֹת, התאמצה להסתיר את יגונה מעיני היתום הקטן ותאמר לו באהבה ובחמלה:

– יעקב, יקירי, אמך חלתה מעט וַתָּשָׁב אל בית אביה; ולפני לֶכְתָּה מאתּנו בִקְּשׁה ממני לקחת אותך אל ביתי, כי היא תתמהמה אצל אביה.  ואתה אל תתעצב אל לבך יקירי, כי אך טוב יהיה לך בביתי; אתנו תשב, עם שמעון וְצִלָּה תְשַׂחֵק והיית נער טוב וחכם, ואנכי ואישי נאהב אותך מאד.

יעקב הבין את דבריה בְּמַשְׁמָעוּתָם הפשוטה, ואף כי לבו פחד וחרד מאד, האמין בתֻמּוֹ לדברי לאה; אך התפלא מאד על אמו, אשר עזבה אותו פתאם, ותסע אל אביה לבדה.

– כן רצה אביה בני; ועלינו לעשות את רצון אבינו תמיד – הוסיפה לאה לדבר אליו, –  אבל אל תתעצב, יקירי, עוד תשוב לראות את אמך הטובה...

ויעקב לא הבין על מה היא רומזת בדבריה, וַיַּאֲמֵן בפשוטם, כי לא הסכין מעודו לשמע דְבַר שקר מפי איש.  ובכל זאת דִכְּאָה את רוחו תוגה נוראה.

ובלילה כאשר עלה על משכבו, לא יכל לישֹּׁן ויחשב רק אדות אמו, גם התחיל לְהָטִיל סָפֵק בדברי לאה.  פעם נדמה לו, כי אמו מבקשת אותו ברחובות בַשְׁוָקִים ולא תוכל למָצְאוֹ, והיא בוֹכה ושואלת את כל העוברים ושבים: אולי ראו את יעקב בנה תועה; ופעם נדמה לו, כי אנשים נוראים הדומים לאנשים אשר הוציאו אז ארון שחור על כְּתֵפָם מן הבית, אשר ממול בית אמו – כי האנשים ההם באו ויקחו גם את אמו, ועתה המה מכים אותה ומציקים לה – ויבך יעקב הרבה בכי על משכבו.  אך לפני אור הבקר נרדם מעט וירא בחלומו: והנה הוא יושב בביתם וקורא בספרו לפני אמו, ופתאם באו אנשים רמי הקומה ועל ראשיהם כובעים שחורים, וַיַכִּירֵם כי המה האנשים אשר ראה אותם בעד החלון מוציאים ארון שחור; אך הוא איננו ירא מפניהם, @הוא יושב לו במנוחה על יד אמו.  הם באו כלם, כחמשה אנשים, ויוציאו מצלחתם צעצועים שונים ויקראו אותו אליהם.  "בוא נא אתי – אמר לו אחד מהם – ואתן לך עוד הרבה כאלה" יעקב הביט אל אמו, כשואל: התתנהו ללכת אחרי האיש הזה?  ואמו אמרה לו: "לך, בני", וילך, ויביאהו אל ביתו.  הוא, יעקב, מביט מסביב – והנה זה בית לאה.  ויפן כה וכה – והנה הוא בדד בחדר, ויחל להתבונן אל הקירות ואל כלי הבית, – ופתם ראה מרחוק את אמו שוכבת על מטתה, והאנשים רמי הקומה, בעלי הכובעים השחורים, התנפלו עליה ויאחזו בשערות ראשה ויִמְשְׁכוּהָ איש לְעֶבְרו.  למראה הנורא הזה התחלחל ויאמר לרוץ אל אמו, אך לא יכול למוש ממקומו, – אז צעק צעקה גדולה –וייקץ.  והנה לאה עומדת ומביטה עליו ברחמים גדולים.

– מה לך, יעקב, כי צעקת?  – שאלה אותו.

 חפץ אני ללכת אל אמי, ענה אותה הילד הנפעם וַיָחֶל לבכות.

– אל תבכה, יקירי, אל תבכה – קראה לאה, שאך ברב עמל התאפקה מבכי, –  הלא שבה אמך אל אביה ואיננה עוד אתנו; – אנחנו כלנו נלך אליה, כשֶׁיִרְצֶה אביה; אבל עתה לא נוכל לראותה.  הֶרֶף מבכי, יקירי! 

יעקב נשׂא אלּיה את עיניו הגדולות וַיַבֵּט אל פניה, אשר הפיקו אהבה, חמלה ויגון גדול – ויחדל לבכות.

– – כן, כן, יקירי – אמרה לו לאה בראותה כי חדל לבכות, – אל תבכה עוד, לא נָאֶה לבכות לנער חכם כמוך.  הֱיֵה שָׂמֵחַ, בני, ראה נא את שמעון, איך הוא שָׂמֵחַ וטוב לב תמיד.  היה גם אתה כמוהו ואֶאֱהַבְכֶם גם שניכם...

יעקב לא ענה דבר, רק הביט אליה ואל שמעון ביגון.  לאה הלבישה אותו, רחצה את פניו וידיו, ותתן לו לשתות ולאכל.  אבל יעקב אכל ושתה בלי חמדה, ואחרי כן ישב לו בפנות החדר ויסף לחשב על אדות אמו.  החלום אשר חלם בלילה לא מָשׁ מזכרונו.  ופתאם עלתה מחשבה על לבו – ללכת אל הבית אשר ישב בו עם אמו ולראות את הנעשה שם.  אך לא הגיד את חפצו זה לאיש, כי החליט בנפשו לעשות כדבר הזה מבלי שְׁאֹל את פי לאה.  אבל כל היום ירד מטר עז בחוץ ולאה ישבה עם הילדים, ולא יכל יעקב להתגנב מן הבית וישב כל העת עצוב-רוח מאד.  בלילה שכב על משכבו בחדר הילדים, ולא יכל לישן; הנרות כבר כבו וכל בני הבית נמו שנתם, – והוא שוכב בעינים פקוחות – אינו יכול לישן.

פתאם עלה רעיון על לבו לְהִתְחַמֵק כעת מן הבית וללכת לראות את בית אמו.  ויקם ממשכבו וַיְמַשֵׁשׁ בידיו למצא את בגדיו, וכאשר מצָאָם לבש אותם לאט ובזהירות, כי יָרֵא פן יתעוררו הילדים משנתם.  קשה מאד היה לו הדבר הזה, כי חשך היה בחדר, ובצעדו צעד אחד פגע באחד הכלים, ויקם שאון קל בחדר; בכל זאת לא הקיצו הילדים, והוא יצא לְאִטוֹ מחדר הילדים ויבוא אל חדר הָאֹכֶל, ואחרי אשר נכשל פעמים רבות בכסאות חדר, מצא גם את הדלת ויחל לממש בידיו למצא את כַּף-הַמַנְעוּל, – אך לדאבון לבו היתה הדלת סגורה על מַסְגֵּר והמפתּח תקוע בחור המנעול.  הוא נִסָּה לְהָסֵב את המפתח בחור המנעול ולא יכֹל; אז אחז בו בשתי ידיו הקטנות ויאסף את כל כחותיו וַיָסֶב את המפתח אל עבר החור השני; והפעם נָסַב המפתּח בַּחוֹר בהמולה; וכבר אמר לפתּח את הדלת והנה עודנה סגורה.  בעמל רב הֵסֵב יעקב את המפתח בחורו עוד פעם ושתים, אך הדלת לא נפתחה.  אגלי זיעה קרה התגלגלו על מצחו, ודמעות נזלו מעיניו מִכְּאֵב לֵב.  זמן רב עמד יעקב אצל הדלת הנעולה; לבסוף נוֹאַשׁ מִתִּקְוָתוֹ לפתחה, ויאמר לשוב אל מטתו אשר בחדר הילדים, ולא יכל למצא את דרכו החשך ולא ידע איך לצאת מחדר האכל.  ובבבית חשך ואפלה, רק נַחֲרַת הישנים נשמעה מעברים שונים.  אימה נפלה על יעקב והוא הולך ומגשש כְּעִוֵר, הולך ונכשל פעם בפעם בכסא או באיזה כלי אחר, וַיֵלֶא למצא את הפתח.  פחד הילד הלך וגדול עד מאד, עד כי הרים פתאם קול בכי גדול, ולקולו הקיצו אנשי הבית משנתם.  לאה יצאה מחדר משכבה ותתפלא מאד בשמעה קול בכי יעקב המגשש באפלה בחדר האֹכל; הנערה המשרתת הדליקה נר – והנה יעקב עומד באמצע החדר והוא לבוש בגדיו.  ויוסיפו להתפלא עד מאד.

– מה לך, יעקב?  – שאלה אותו לאה בחרדה, – אנה זה חפצת ללכת, בני?

יעקב חדל לבכות, אך היה נִּפְעָם ונבעת ולא יכל לענות דבר.

– מה לך, בני?  – שאלהו אישה של לאה, אשר התעורר גם הוא לקולו, – החפץ אתה דבר-מה?  הגד נא ואתן לך.

אבל יעקב החריש ולא דֵּבֵּר דָּבָר, ותקחהו לאה ותביאהו אל חדר הילדים, ותשכיבהו על מטתו, ותדבר על לבו דברים טובים ונחומים, אז החל שנית לבכות, ויבך רב בכי, וַיַרְטֵב את הַכָּר אשׁר מְרַאֲשׁוֹתָיו וגם את השמיכה, אשר כֻּסָּה בה.

– אמי!  הוי, אמי, אמי, קרא לרגעים מתוך בכי מר.

ולאה ישבה למראשותיו ותשפך גם היא דמעות חמות על מות רעותה הטובה ועל בנה היתום הָאֻמְלָל.

– ראה-נא, בני – אמרה אליו מתוך בכי, – הנה שמעון וְצִלָּה יְשֵּׁנִים במנוחה נעימה ואתה בוכה.  הרף מבכי, יקירי, הלא קול בִּכְיְךָ יעיר אותם משנתם ; ואתה הלא אוהב אתה את שמעון וצלה וגם הם אוהבים אותך מאד, אהובים ונעימים אתם כלכם לי.  אנא, יקירי, שכב במנוחה וִישַׁן!  יְשַׁן, מַחְמַדִּי...

ויעקב חדל מעט מעט לבכות וַיֵרָדֵם, ויד לאה היתה תחת לראשו.  כראות לאה שהוא יָשֵׁן הוציאה לאט לאט את ידה מתחת לראשו באנחה מרה ותקם ותשב לה אל חדר משכבה.

יעקב אחר לקום משנתו בבקר; על פניו נראו עקבות הדמעות הרבות ששפך בלילה ועיניו היו אֲדֻמוֹת.  כל הבקר ישב עצב ושקוע במחשבותיו, מבלי שים לב אל שמעון חברו ואל צלה רעותו.  מחשבה אחת – לצאת מן הבית הזה ולבוא אל בית אמו – מִלְאָה את כל נפשו, ולא הרפתה ממנו אף רגע; ובכליון עינים חִכָּה לשעה מֻכְשָּׁרָה לזאת.  עד ארחת הצהרים לא יכל לְמַלֵא את חפצו, כי כל בני הבית נמצאו אתו בבית.  אך אחרי הארוחה הלך לו אישה של לאה לרגל עֲסָקָיו, גם לאה יצאה הַשׂוּקָה לקנות כל הדרוש לה, וַתִּשָׁאֶר אך הנערה המשרתת לשמר על הילדים.  והנה יצאה גם היא אל הַמִּטְבָּח ותתמהמה שם מעט, אז מצא לו יעקב שעת הַכּשֶׁר למנוסתו וישם פעמיו הַמִּסדְּרוֹנָה.  שמעון ראה כי יעקב פונה לצאת, ויאמר.

– גם אני חפץ ללכת אל החצר, נלכה יחדו.

יעקב התפלץ ויאמר אליו בקול בוכים:

– חֲדַל ממני, אני חפץ ללכת לבדי. 

שמעון הביט עליו בתמהון ויחדל ממנו; ויעקב יצא אל המסדרון ומשם החוצה וישם פניו אל הרחוב אשר גרה שם אמו.  והמַּרְצֶפֶת היתה מְכֻסָּה בבֹץ, האויר היה קר ורוח חזק נשב ממזרח.  עננים כבדים שטו במרחב שמים: פעם נדמו כחיות אֲיֻמּוֹת הזוחלות אשה על רעותה או בולעות אשה את אחותה, ופעם נעלמו בתהום שמים, – והנה הופיעה השמש מפאתי דרום, אך אורה איננו נעים ואיננו חַם; ופתאם התקדרו השמים בעבים שחורים ונטפי מים קרים נפלו ארצה.  ויעקב הלך בראשונה לאטו, אך כאשר הרחיק מעט מבית לאה החל לרוץ בחפזון, ויעבר רחוב אחד ושני וַיָסָב אל רחוב שלישי ויעבר את כל הרחוב לארכו ויבא עד מקום מושב אמו, והנה עֲרֵמַת סיד צבוּרָה לפני פתח הבית, וידמה כי לא זה הוא הבית; אך בהתבוננו היטב נוכח כי אך בבית הזה ישב עם אמו.  ויבא אל הבית, והנה כל החדרים ריקים, ואך סיד דק שפוך על הרצפה, ויבא אל החדר אשר ישבה בו אמו תמיד, אך גם הוא ריק, אין נפש, אין כלום, אין מאומה...  אז התנפל על הארץ ויתן קולו בבכי, ויצעק מנהמת לבו בקול קורע לב:

– אמי אמי!  אַיֵךְ, אמי?  הה, אמי, אמי!

ואנשים מן הרחוב שמעו את צעקתו המרה ויבואו אל הבית, וַיִשָׁבֶר לבם בקרבם למראה הנער האמלל היושב על הארץ וּמיַלֵל: אמי!  אמי!  ויבואו גם אחדים מן השכנים ויכירו את יעקב.

– נער אמלל!  – אמר אחד מהם אל העומדים בחדר, – אמו מתה והוא קורא לה, אמלל...

ויעקב ישב על הארץ ויקרא בקול תחנונים:

– איה אמי?  אנא הגידו לי, איה היא?  אנה הלכה?

בין כה ובין כה שבה לאה מן השוק, ובבואה לחדר הילדים ראתה, כי אין יעקב שם, ותשאל את הילדים על אדותיו ויגידו לה כי יצא החוצה.  אז שלחה את המשרתת לבקשהו בחצר ולא מְצָאַתְהוּ.  ותתחלחל לאה מאד; לבה הגיד לה, כי הלך הילד אל הבית אשר ישב בו עם אמו, ותלך שמה ותמצאהו יושב על הרצפה ומילל מרה, ותקחהו עמה ותביאהו אל ביתה.

מהיום ההוא והלאה היה הילד כְּמֻכֶּה בשׁמָּמוֹן; לא שם לבו לחבריו ולמשחקיהם, ללאה, לאישה ולדבריהם, אשר נסו לדבר על לבו ולנחמו, כאלו לא שמע ולא הבין את אשר דברו אליו, ויהי עצוב-רוח ומחריש תמיד.  לאה ואישה התעצבו עד מאד, בראותם כי הרוח הרעה לא תרף ממנו, וידרשו ברופאים, אבל גם המה לא הועילו מאומה.  כפעם בפעם סר הנער אל אחת מפנות הבית, וַיֵשֶׁב שם בלי נוע שעות תמימות, כאיש החושב מחשבות רבות, נפשו הרכה כמו צללה וטבעה בתהום זכרונות.  כמעט החל לחשב על אדות אמו, אשר לא נִסְתַּלְקָה[i] מזכרונו אף רגע, והנה גם אביו עולה על זכרונו; והוא רואה בדמיונו את החדר אשר ישב בו הרופא הנורא ועוד אנשים אחדים; הנה גם המטה, ועליה שוכב אביו בעל הפנים הרזים והעינים השקועות בחוריהן; אבל מקום אמו נפקד אצל המטה.

– איה היא אִמָּא?  – תבוא מחשבה במֹחוֹ, – אנה הלכה, אנה נעלמה?

השאלה הזאת מְנַקֶּרֶת במוחו מאד ואיננו מוצא לה תשובה, והיא מוסיפה לְנַקֵּר וּלְּחַטֵּט במוחו ומכאיבה לו מאד מאד...  ופתאם יאבדו כל החזיונות והזכרונות ומוֹחו ריק מכל מחשבה ומכל זכרון...  אך בלבו הוא מרגיש לחץ גדול עד מאד; הוא מתאמץ לזכר נשכחות, אבל לשוא, וכן יֵשֵב שעות מספר מבלי יכלת להעלותן עוד הפעם על לבו.

באחד הימים ישב יעקב בחדר הילדים שומם ונבוך כדרכו.  ופתאם נשא את עיניו וירא מעיל תכלת מֻנָח על המטה, ויכירנו, כי הוא מעילו שהיה לבוש בו בחרף העבר וחגור באזור עור; ויזכר כי אמו תפרה אותו ותתנהו לו מנחה ליום הלדתו ביום מלאת לו שבע שנים.  והוא זוכר את הערב ההוא, כאשר באו אליו חבריו, ואמו נתנה להם מגדנות, אגוזים ותפוחים, הוא זוכר ורואה את פני אמו, אשר הביעו אז אהבה ונחת אין קץ; הנה הוא רואה גם את פני אביו הטוב – הפנים הַחִוְרִים והיפים, את זקנו השחור והקטן שֶׁסָּבַב את לחייו, את מצחו הרם והלבן ואת עיניו השחורות המפיקות מחשבה עֲמֻקָּה וטוב לבב גם יחד, העינים אשר משכו כה את לבו אליהן.  – והזכרונות האלה עוררו בקרבו רגשי שמחה וגעגועים אל הנפשות היקרות והאהובות האלה...  ופתאם זכר כי האנשים האהובים האלה אבדו ממנו ואינם עוד, וַיִכְאַב לו מאד מאד, ודמעות חמות נזלו מעיניו: הוא בכה בפעם הראשונה אחרי בַקְּרוֹ בבית אשר ישב בו עם אמו.

בעת ההיא בא שמעון החדרה, וירא כי יעקב בוכה, וירץ אל אמו ויספר לה את אשר ראה; ותמהר לאה אל חדר הילדים ותמצא את יעקב בוכה חרש: "אמי!  אמי!" ולא יכלה להתאפק ותבך גם היא.

–יעקב יקירי, למה אתּה בוכה?  – אמרה אליו באהבה רבה.  ויעקב נשא אליה את עיניו המלאות דמע, ויאמר:

– האמנם מתה אמי?

– לאה לא יכלה לענות לו, כי גדל כאבה מאד.  אבל היא ידעה והכירה, כי נרפאה נפש יעקב הפעם מהרוח הרעה אשר בִּעֲתַתְהוּ, וכי דמעותיו אלה תַרְגַעְנָה את רוחו וּתְקִלֶּינָה לו מצוקות נפשו, ושב ורפא לו.  אז החלה לדבר באזני יעקב הבוכה דברים טובים ונחומים, אשר יצאו מלבה הטוב המלא אהבה ורחמים, ויהיו לו דבריה כדברי אמו הטוֹבה.  והוא הוסיף לבכות, אך הרגש הרגיש כי אבנים כבדות נגֹלוֹת מעל לבבו. 

אמנם האלהים לקח אליו את אביך ואמך הטובים – דברה אליו לאה, –אבל המה נמצאים עתה בעולם עליון, וטוב להם שם שבעתים מאשר היה להם פה עלי אדמות.  יום יבוא, בני הטוב, ובאת גם אתה אל העולם הטוב ההוא, ושבת להיות עמהם יחד ולא תִפָּרְדוּ עוד לעולם.  ועתה התחזק, בני, והיה לאיש.  האל הטוב נותן לך חיים וּמְצַוְּךָ לחיות.  הוא לקח ממך את הוריך ויתן לך רחמים בלב אנשים אחרים האוהבים אותך בכל לב וּמְאַמְּצִים אותך כבן להם.  כן, בני; לא יתום נעזב אתה בתבל, כי הורים טובים ואחים אוהבים לך; אתה ידעת את ענוּת היתום – ותרחם אותו תמיד ותאהבהו כאח; על כן יֶאֶהֱבוּ גם אותך וִירַחֲמוּךָ מאד.  היה לנו אפוא לבן מקשיב, לילד חכם וטוב, ואני ואישי נהיה לך אבות טובים ובנינו – לאחים אהובים, וטוב לך.

כן דברה לאה – ויעקב הבין היטב את כל דבריה הנעימים והנכוחים, ולבבו הרך הרגיש כי אמנם לא יתום ונעזב הוא, כי יש לו אנשים אוהבים הדואגים לו מאד, וַיִרְוַח לו, ומעט מעט חדל לבכות.

– אמנם נפשות הורי חיות עמדי תמיד!  – ענה יעקב על דבריה ויחדל מבכי, – ועלי לעשות תמיד ככל אשר צוו אותי אבי ואמי בעודם בחיים?  האין זאת?

– כן, כן דברת, יקירי – אמרה לאה, אשר התרגשה מאד לשמֹע דברים נכוחים כאלה מפי נער קטן, ודמעות חמות נזלו מעיניה, דִמְעוֹת חמלה ואהבה לנער החכם הזה ולנפשו הַזַּכָּה.

*

ולמן היום ההוא והלאה היתה רוח אחרת עם יעקב.  אמנם רוח כֵּהָה היתה נסוכה על פניו בכל עת אבל הוא השתעשע עתה עם חבריו אשר שמחו לקראתו, ויהי נער טוב ונבון, ויאהב בכל נפשו את שמעון ואת צִלָּה כאח ואחת, ואת לאה ואישה כהורים טובים, וגם המה אהבוהו מאד.  לאה שכרה מורה לו ולשמעון, וישקד יעקב על למודיו ויעש בהם חיל.  מורהו היה איש טוב מאד, ובראותו כי לב טוב ומבין לתלמידו, אֲהֵבָהוּ מאד, וַיֶרֶב לדבר עמו ולספר לו ספורים נעימים מדברי ימי עם ישראל וארצו הקדושה, אשר אליה ישא כל בן ישראל את לבו, – ויעקב שמע באזנים קשובות לכל דברי מורו האהוב לו, ובאותה שעה נדמה לו, כי אביו המנוח הוא הַמְדַבֵּר אליו את כל הדברים הנעימים האלה, – ויהי לבו מלא רגשי אהבה לעמו ולארצו, ארץ ישראל.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] שורת המרכבות העוברות במסלת הברזל – צוג.

 במקור כתוב רגים צריך להיות רגעים הערת פרויקט בן יהודה.[2]



[i] חלפה