_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

באגף המשוגעים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א

רופא או חולה?

בית-החולים הוא עולם בפני עצמו.  איננו מרובה כל כך באוכלסין, אין בו גם ל"ז לאומי אשכנז עם תעודותיהם השונות ומוּסרם השונה; אבל יש כאן כתות-כתות של חולים שונים למיניהם.  ולכל כתה – מחלה מיוחדת, אגף מיוחד, שומרים מיוחדים ורופא מיוחד משגיח עליהם... כי התעודות – רצוני לומר: המחלות – מתדבקות...

את גבולות האגפים, והמגרשים אשר סביב להם, מציבים האפוטרופסים, המתעסקים בצרכי צבּור לשם שמים.  וספר כתבו בשביל השומרים והרופאים עם החולים יחד, ספר מלא עצות טובות וסדרים טובים, וסייגים, וסייגים לסייגים, מלא ציוּנים ומראי-מקומות, לאמור: "עד כאן תבוא ולא תוסיף, פן..."

פן יוכּה השגעון בשחפת, או תשתגע האסכרה, רחמנא ליצלן!

ויש אומרים, שעוד האגפים קרובים זה לזה יותר מדי, והם מציעים לכרות שוחות עמוקות בין האגפים ולמלאות את השוּחות קארבּוֹל; והכול מודים שהשמירה איננה מעולה, שיד השומרים תקצר, וגם אינם ממלאים את תפקידם באמונה, לפי שעיניהם נשׂואות אך אל הנדרים והנדבות... ויש יועצים לבנות מצפה באמצע הבית, להושיב בו שומרים גבוהים עליהם... אך גם בית-החולים אין לו די כסף להזדיין כראוי.

ועל-כן יקרה לפעמים, כי תעבור איזו מחלה ממדור אל מדור ומאגף אל אגף, ותמלא את כל בית-החולים.  מסַפּרים, כי פעם אחת חלו כל בני הבית בתאוָה לגריסין; שבפעם אחרת הציק לכולם הרעב!

ביחוד מורגש העדר השמירה המעולה באגף המשוגעים.  אמנם, המסוכנים אסורים בחבלים וסגורים על מסגר, אבל גם השוקטים שבהם מסוכנים הם; למשל, אם יורשה להם לצאת הגנה לשׂוח, ישבו כולם בשורה אחת על האדמה, על יד הקיר המבדיל ביניהם ובין עזרת-הנשים, ונוקפים באצבעם בקיר.  ליבּ הפילוסוף, הטוען, שאין בין הנשים והאנשים אלא השם בלבד, מסית את חבריו לקרקר קיר, לבלי השאיר אבן על אבן מחומת ימי-הבינים.

אך יוחנן המלמד יועץ לכבוש את יצרם ולחכות עד ראש השנה.

– ובראש השנה? – שאלתי.

בראש השנה, בהתפלל המשוגעים, יתקע המלמד בשופר, ותפול החומה מאֵליה; אך בתנאי קודם למעשׂה, אם אשתו איננה עצורה שם!

אך שנַים הם המתרחקים מן החומה תמיד, האחד הוא "בעל האדֵים" (תמונתו לקמן), הבורח מן החברה בכלל, והשני יונה הקדוש, אשר בשמעו שם אשה יליט את פניו בכנף בגדו ויט הצדה.

מכלל הנשים יוצאת יעֶנטיל החנוָנית.  זקנה צומח; קולה עב והיא כגבר לכל דבר.  לה יתנו השומרים לצאת ולבוא בתוך הגברים ולסחור את כל האגף, והקדוש מדבּר אתה גלוי עינים.  אך ליב הפילוסוף, המגין על זכויות הנשים בהתלהבות עצומה, עד רדת רירו על זקנו, אינו סובל את יעֶנטיל החנוָנית ולא יוכל דבּרה לשלום...

גם פה ההרגשות אינן מתאימות עם הדעות, או – להיפך!

כן, אדוני הקוראים, לאו דוקא בית-החולים, גם אגף המשוגעים הוא עולם בפני עצמו.  ולא נפלָאת היא, אם ביני לבין עצמי, בשבתי על ספר זכרונותי ואין איש אתי, אני מסתפק לפעמים: מה אני? רופא או חולה? ואולי כל בית-החולים לא היה ולא נברא ואני מסַפּר ובודה מלבי?

ומודה ומתוַדה אני, כי השאלה הזאת לא תגזול את מנוחתי, ואקווה כי גם את מנוחתכם לא תגזול.  למאי נפקא מינה? כולנו משוגעים או כולנו בריאים!

ליבּ הפילוסוף אומר, כי אין אמת ואין שקר בעולם, ועל אחת כמה וכמה שאין שגעון ומשוגעים.  ישנן אך דעות שונות, ותלויות הן בכמות ואיכות ההרגשות, שאנחנו מקבּלים על ידי החושים, ואולי גם בסדר הרכבתן; כמו שטבע החומר תלוי בכמות ואיכות וסדר הרכבת הפּרוּדות, אשר נקבצו בו והיו לחומר אחד... יוחנן המלמד, העוזר תמיד על ידו ב"הדא הוא דכתיב", אומר: אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר:

חוָה אכלה מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך לא אמת ושקר! ובאמת, היעלה על לב הזהב לומר על הכסף: טעות סופר; על הנחושת: שקר וכזב; על הברזל: תועה ומתעה; או – שנחוץ לסגור את הבדיל באגף מיוחד, שמשוגע הוא? כזאת תעשׂה אך קנאת האדם!

לפעמים יעלה עוד על לבי, כי אלה המשוגעים בעיני הבריאים, הם תיירים, תיירים גבורים, העולים בדרכים לא סלולות, לגלות ארצות חדשות בעולם הרוח...

ולפעמים ינעם לי מאד, כי יושב אני באגף המשוגעים, כי יודע אני אותם, את התיירים הגדולים, ואת תוכם שהוא כברם, כי לפנַי נגלו כל האיים והימים, והארצות, וכל ש"י העולמות, שהם מגלים בכל יום ויום...

ב

שׂיח ושׂיג עם בעל האדים

גם בעל האֵדים, המתנכר לכל חבריו, מגיד לי לפעמים את שׂיחו!

אתמול, למשל, נגש אלי לפתע פתאום, ובלי כל מבוא והקדמה החל לספּר לי על אודות הויכּוּח הגדול, אשר התלקח פעם אחת בבית-המדרש בין ראובן, שמעון, לוי ויהודה – הבטלנים הגדולים...

"והארץ לעולם עומדת, כי עמודיה ברזל ואשיותיה נחושת" – דברי ראובן.

"נוֹע תנוע הארץ כשכוֹר, כי עומדת היא על גב תנין, ובהניע התנין את זנבו, יצנוף את הארץ צנפה ויקלחו הרריה אש!" – דברי שמעון.

לוי אומר: "הארץ תלויה על בלימה", ומפרש על פי הפשט: על בלי מה.

ויהודה, רב לעתיד לבוא, המכין את עצמו לבחינה, ציוָה לאלפי אלפי רבואות גופיפים דקים מן הדקים לרוץ סחור סחור, רצוֹא ושוֹב, ולהכות בכוח נפלא על כל נקודה ונקודה של שטח האדמה, לבל תזוע ממעגלה סביב השמש...

– שוטים! – התמרמר בעל האֵדים – למה הם שואלים ודורשים על דבר העמודים והאשיות, אם העיקר היא שאלת האֵדים, המתקבצים בבטן האדמה! הלא, בעוד הם יושבים על המדוכה ומזיעים, תבּקע הארץ, ותבלע באלפי פיותיה את כל הבטלנים והזיותיהם גם יחד!

– ואתה אמרת להם?

– השכּם ודבּר! השכּם ודבּר!

– ולא קבּלו את דעתך?

– את דעתי? את האמת אינם יכולים לקבל! וכי מסוגלים הם לשמוע דבר אמת?

– ומה אמרו?

– קראו לי בשם "בעל האֵדים!"

– ומה איכפת לך?    

– מעצמו מובן, כי צחקתי; יקראו – אמרתי – כאַוַת נפשם! נערים החלו להתקלס בי; יתקלסו כנפשם שׂבעם, אך (פה השח את קולו) את חותני יראתי מאד.

– גבר אַלָם?

– עיקש! הוא ביקש שאתן לבתו גט!

– ולא חפצת?

– וכי יכולתי? ממה נפשך – אם בריא אני, למה אתן לה גט, ואם משוגע אני, איך אני יכול לתת לה גט?

והיא מה אמרה?

– היא, חוָה? מה היה לה לאמור?מובטח אני בחוָה, שלא עלה גם על לבה להתגרש ממני, וכי איננה יודעת, כי זווּג אנחנו? אני אמרתי לה פעם אחת, שבשעה שהכריז עלינו המלאך: בת פלוני לפלוני, היתה בוכה משׂמחה, ונענעה לי בראשה...

– ועל דבר האֵדים מה אמרה? הגילית לה את הסוד?...

– לה לגלות סוד? הלא היא יודעת חכמת הפרצוף, הלא היא הבינה כל הגיגי עוד טרם נעו שׂפתי, הלא קוראת היא מעל פני, כמתוך ה"צאינה וראינה" או מתוך התחינות שלה...

– וגם היא האמינה באֵדים?

– בלי ספק; הלא כאשר נודע לה הדבר, נפלו פניה מאד מאד, ומאז הלכו עיניה הגדולות הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך וגדוֹל מפחד האדים! האומללה! כל היום היתה מנהמת כיונה: גבריאל, גבריאל... ובמה אוכל להושיע לה אני? לפני האֵדים מי יעמוד, הלא?

– ומי גילה לשניכם את הסוד?

– לי נגלה הדבר בחלום.

– אומרים, כי החלומות שוא ידבּרו...

– כה אמרה גם חוָה תחיה, אך החלום נשנה ונשלש, ואחרי כן קרה מקרה מפליא מאד.

– איזה מקרה?

שעת רצון היתה מלפני בעל האדֵים, ויספר לי:

פעם אחת יצא אחרי תפילת המעריב, ונערים הוללים רדפו אחריו כפעם בפעם, ויאיצו בו לגלות להם סוד האֵדים, והוא לא התרצה להם מיראה, פן יוָדע הדבר לחותנו, ויגד לחוָה, ותבכה כל הלילה... וישׂא את רגליו לברוח מפני הנערים, אך אחד מהם אחז בכנף בגדו.  וירא כי רעה נגד פניו, כי אם יקרע הכנף ויוָדע הכול, ויעזוב כיוסף הצדיק את בגדו ביד הנער וינס כחץ מקשת...

"וכה רצתי, רצתי בלי מנוח, בלי דעת לאן.  כבר פעמי הנערים נחבאו, ואני רץ עוד מבלי הרף, מבלי שאוֹף רוח, עד – עד אשר נכשלו רגלי באבן נגף, ואפול מלא קומתי ארצה.

והנני שוכב.  פניתי כה וכה, ומה אני רואה? קברים אני רואה! הנני בעולם האמת! איך קפצתי בעד הגדר ואני לא ידעתי? נפלאתי מאד, אך יותר מזה השתוממתי למראה הקברים.  המצבות מתנועעות, והמתים קמים מקבריהם, בלילה פשוט וקודם חצות, והולכים אנה ואנה על פני השׂדה!"

– ונפחדת?

– חס ושלום, מה יעשׂו לי המתים? "מה לכם – קראתי – מתים, מה לכם כי נזעקתם?"

ומת זקן ונשׂוא-פנים קרב אלי ויאמר באנחה:

– אסון נורא קרה אותנו, במעבה האדמה נקבצו אֵדים, ופרצים יעלו אל הקברים ולא יתנו אותנו השב רוח... נחנקים אנחנו!

השעון מכה חצות לילה, המתים הולכים להתפלל, ואני נשארתי על מקומי, משתטח ומטה אוזן קשבת לכל הנעשׂה בתוך האדמה.

– ושמעת?

– שמעתי! שמעתי רעש, ואחר הרעש קול, ואחריו – שני קולות, אחד שואל ואחד משיב, ואדע כי האֵדים מסַפּרים.

– ומה היו מסַפּרים?

ובעל האֵדים משנה את קולו לשני קולות, לחקות את האדים.

– "מתי?"

– "יוּתן אות!"

– "ומתי יוּתן אות?

– "כאשר יבשל הפרי ויפּול מן העץ!"

– "ומתי יבשל הפרי ויפול מן העץ?"

– "כאשר –

אך פה קם רעש ונבלע המַענה.

– ויותר לא שמעת?

– שמעתי! אחרי רגעי מספר עוד הפעם אֵד שואל:

– "ומי יתן אות?"

ואֵד משיב:

– "חנינא יתן אות!"

כשמעו זאת, קפץ על רגליו וירץ העירה כחץ מקשת, לקחת דברים עם חנינא בעל האות.  אך בעל האֵדים הוא בן עיר אחרת, ועליו לשאול ראשונה את פי חוָה על בית חנינא בעל-האות, וחוָה אמרה לו באנחה, כי לא חנינא אחד יש בעיר, שישנו חנינא מלווה ברבית, חנינא פרוש, חנינא השמש של החברה "סומך נופלים", חנינא הסנדלר, חנינא הפועל-בטל... "ואל מי אפנה?"

– ומי הביאך הלום? – שאלתי אחרי רגעי דממה.

– אני לא הובאתי הלום – ענה בגאון – אני נסתי הנה, מתגרת יד חותני נסתי...

– ועזבת את חוָה?

– את חוָה – ענני בלעג – את חוה לא עזבתי, היא מבקרת אותי...

– מתי? – השתוממתי.

– מדי לילה – לחש אל אזני.

– מדי לילה?

– כן, היא רוכבת על קרני הירח ובאה אלי.

ואמנם, אך באופן הזה יתּכן הדבר, כי אני לא ראיתי את חוָה מעודי...

– ובכן – על קרני הירח?

– בלי ספק! היכול אני לחיות בלעדיה אף יום אחד!

– ובימות הגשמים? – שאלתי בלי משׂים, ובעל האדֵים נתּר פתאום ממקומו, ויתבונן בי בשאט-נפש וחרדה גם יחד.

– חוקר ודורש! – קרא בזעם, ויפן ממני סר וזעף לדרכו...

אשתדל להניח דעתו, לבל יחשוד בכשרים...

ג

הקדוש

חוָה – אשת בעל-האדֵים – רוכבת על קרני ירח, ושפרינצה אשת הקדוש – על מטאטא! חוָה באה לבקר את בעל-נעוריה ולהמתיק את דינו המר, ושפרינצה מביאה יין-שׂרף ודגים מלוחים למחנה הקלגסים, הצובאים בל בית-החולים בלילה, לבל ינוס ממנו הקדוש... לולא השמירה המעולה הזאת, יכול הקדוש להיות רואה-ואינו-נראה ולצאת נכחו! חוָה היא בת חוָה, בשר ודם, ושפרינצה – בעמוֹד אתה הקדוש תחת חופתו, הריח כרגע ריח גפרית! אך כבר אֵחר את המועד: הרב כבר החל את הברכה, ואמו עם חלת דבש גדולה בידה היתה מוכנה ומזומנה לצאת במחול... ואחרי כן, כאשר אמר לגרשה, קשרה עליו קשר ותביאהו הלום...

וגם פה לא תתן לו מנוח, ומלבד שהיא שומרת עליו בעזרת השֵדים, עוד עשׂתה חוזה עם הד"ר ב. להלעיטו נבלות וטרפות בסממניו... וגם השומר ג. בקושרים, הלא על-כן הוא משכים קום, לכבּד מדי בוקר בבוקר את החצר, לבל יכּירו האנשים את פעמי השדים על החול...

תעודת הקדוש גדולה מאד במלכות השמים, אבל אין לו אף פעולה קלה על הארץ.  לוּ היה צדיק ובעל מופת, לוּ יכול להבטיח ולקבּל, לוּ נשׂא בצלחתו אף מפתח אחד מאלפי המפתחות, אשר לאוצרות השמים, להריק על הארץ, כי אז לא הובא הלום... אך הוא פנה עורף לכל צרכי החיים, מבלי הבדל בין חייו וחיי אשתו, וחיי קרובים ורחוקים, ויהי אך ורק לעוזר תמידי להקב"ה במלחמתו – מלחמת מצוַה עם השׂטן – עסק שאינו מביא אף אגורה אחת, ועל כן נאסר בעבותים והורץ אל הבור...

ובכל זאת פני הצדיק לא נפלו, ואיננו אומר נואש.  מובטח הוא, כי סוף סוף, בגלגול השני או השלישי, יַדבּר שאוֹל תחת רגליו! וגם עתה בבואו בין המצרים, גם בהטמאו על-ידי הסטרא-אחרא בכל מאכל פגוּל, ולא יוכל לקרוא בשם המפורש, עוד יש לו כלי-זיין כנגד המזיקין... יכול הוא לכוף אצבע באופן כזה, אשר וכו'...

איש מן הבריאים לא הציל את הקדוש מידי מחבליו.  ומה יאמרו עליו המשוגעים? רבים מאמינים בו.  אחשורוש אומר, כי נעים לו מאד, כי בא קדוש עליון אל ממשלתו, ותקוָתו חזקה, שיפעל לטובה על המוּסר והמידות מהודו ועד כוש.

יוחנן המלמד אומר: צריך להאמין! והוא תומך יתדותיו בדין תורה: אין אדם משׂים עצמו רשע, אבל אדם משׂים עצמו צדיק! בעל-האֵדים מניע כתפיו: מה מני יהלוך? לא יועילם צדיק ביום עֶברה.  יעֶנטיל החנוָנית מבטיחה לפתוח מראשית השנה חנות של שמן לסגולות ואסימונים לקמיעות.  השאר קוראים: קדוש, קדוש, קדוש! מבלי חקוֹר הרבה, אך ליבּ הפילוסוף מתגרה בו בחרון-אף.  מדוע?

כאשר אדמה – מקנאה.

מקנאה יגש אליו כפעם בפעם ויאחז בסנטרו, ויגביהנו למעלה למעלה וישאלנו בלעג וחמת פתנים:

– קדוש! האמת הדבר, כי מאכילים אותך פה נבלות וטרפות?

– אמת! ברור כשמש בצהרים – עונה הקדוש במנוחה.

– ולמה אתה אוכל ושותה?

– יען כי, יען כי – כפי הנראה בא במבוכה, אך חיש יצא ממנה: – יען כי אם לא אוכל ולא אשתה, אמות ברעב!

– ומה אם תמות ברעב, הלא אז תכּנס לחיים טובים?!

והקדוש עונה בענוַת תוֹם:

– בני, אם אמות ברעב, לא אוכל להשׂרף באש!

הפילוסוף השתומם ויעזוב את סנטר הקדוש וישאל:

– ולמה לך להשׂרף באש?

– עלי לקדש את השם... להשׂרף באש ולהטהר...

הפילוסוף לא שאל עוד וילך לדרכו.  דימיתי, כי מהיום והלאה יהיה שלום אמת בין שני הדרים בעולמות העליונים, אך ביום המחרת נגש הפילוסוף עוד הפעם אל הקדוש וישאל בחרי-אף:

– קדוש, מתי תשׂרף?

והקדוש עונה במנוחה כדרכו:

– יבוא יום!

– ומדוע לא היום? מדוע? הלא עוד היום גדול!

– עוד לא בא מועד!

– ולמה לא תדחק את הקץ?

והקדוש עונה בתכלית הפשטות:

– אין לי עצי-גפרית!

ויעֶנטיל אומרת שיש לה סחורות מכל המינים, ונכונה היא לתת כל אשר לה בלי מחיר להקדוש, אך עצי-גפרית אין לה, כי ירד מחירם מאד ואין שוֹוה לסחור בם.

אחרי ימים אחדים, בשבת כולנו בין הערבּיִם בגן, נגש הפילוסוף אל הקדוש, ולמען תשמע כל העדה, וגם הנשים אשר מעֵבר לקיר, קרא בקול רם:

– קדוש! אם לא תשׂרף במשך חודש ימים, אומַר לכול, כי מונה אתה ומרמה את הבריות!

– יהי כן, – אמר הקדוש – חכה עד המולד!

ואשמור את הדבר בלבי.

ד

השׂריפה ואחר השׂריפה

ובליל המולד קמה ונהיתה!

בליל ההוא, אך נרדמו החולים, והקדוש קם ממטתו, ויפתח בלאט את החלון, ויקפוץ החוצה; משם בא אל המסדרון הפתוח וַיוצא (ליבּ הפילוסוף אומר: וַיגנוב) מכּלי השומר הישן עצי-גפרית, – השאר מובן מאליו.

ישן נושן הוא אגף המשוגעים.  יוחנן המלמד אומר, שנברא על-ידי המן בשעתו, ליב הפילוסוף – שקדם למתן תורה, לדברי הקדוש נברא במעשׂה בראשית – ערב שבת עם חשכה... אך לכל הדעות היה עץ יבש מאד, ובהריחו אש התלקח כפתיל הנעורת ויבער בתאוָה עזה.  בעיני ראיתי קרשים שהתעקמו, וינועו, וילָפתו אל תוך המדורה; אחד העמודים סבב על צירו סחוֹר סחוֹר, אך הלך הלוֹך וקרוֹב לחבּק חיק שלהבת...

והתבערה נוראה – מהומה ומבוסה ומבוכה! יליל חולים – אנשים, נשים וטף, ומשוגעים... ים של יללה... ובתוך הלילה: שעטות סוסים דוהרים, סאון אופנים על אבני החצר, קריאות מכבים ומצביאיהם, רעם כשיל וכילפות ומקרקרי קיר, שריקות צינורות בקלחי מים... ולשונות אש הומות ושורקות בזעם, ומתאבּכות ומתגלגלות בתוך גאות עשן, בין תמרות עננים... והקדוש? הקדוש עומד בראש הגג, עומד הכן, כאילו הוא נשען על עמוד הענן, עד ארכובותיו כרוכות לשונות אש כנחשים, כשׂרפים...

והוא עומד – כפיו פרושׂות, עיניו מאירות ונטויות השמימה, וקולו חודש כמרצע כליות ולב:

– שמע ישׂראל! שמע ישׂראל!

ולא יסף, כי נשבר הגג תחתיו.

_________________

מלבד הקדוש לא היה אסון באדם, ומלבד האגף יתר בית-החולים נצל... ואותנו – אותי ואת השומרים עם המשוגעים – הכניסו אל לשכה אחת גדולה, לשכת המועצה.

מעצמו מובן, כי בהתאסף כל המשוגעים אל לשכה אחת – רמה קרנם מאד ויד השמרים רפתה, ומהומה וקולות כל היום...

יעֶנטיל נכנסת ויוצאת גם פה, והיא רוח החיה בהלשכה.  ה"משׂא-ומתן" שלה – לפי דבריה – הולך ומתרחב, ובעזרת השם תתפרנס בהרחבה, היא עם בעלה  חולה-המעים ועם כל בני ביתה; ובני ביתה: שתי בנות אלמנות וצאצאיהן, שני חתנים לומדי-תורה ויוֹצאי חלציהם, מלבד ששה ילדים מבעלה הראשון, ואחדים – מבעלה השני.

הסחורות הן: פתותי לחם, פירורי טבּק משאריות סיגריות, שאריות של בד, זנבי נרות, והכסף: שברי זכוכית בתורת מעות במזומנים, ופסות ניר צבוע – שטרי המלכות, ונייר פשוט – שטרי-חוב.

והקולות לא יחדלון, ועל כולם מתגבר קול יעֶנטיל.

– רוצחים, הלא זה כל חלקי מכל עמלי!... גזלנים, אינני יכולה לתת את הסחורה בהקפה... אכזרים – למה תגנבו את סחורתי?! והקונים לא ישׂאו בשׂרם בשיניהם גם הם, ומחרפים ומגדפים אותה על דבר רמאות, אחיזת-עינים וכל מידה לא נכונה ושבועת שוא...

אחשורוש, המולך גם פה מהודו – התנור מצד אחד, ועד כוש – הכיריִם מן הצד השני, הולך אנה ואנה בגאוַת מלכים, ונגש כפעם בפעם אל הכותל לכתוב בריר פיו את חשבון המסים והארנוניות, שהוא גובה מן המסחר, אשר, תהילה לאל, יפרוץ בארצות ממשלתו.  או יקרא:

– יעֶנטיל, העידותי בך – אַת תבואי אל הצינוק!

– זרח, אין רחמים בדין, ולא אוַתר אף פרוטה אחת מהמגיע לי, ואם תברח לאמריקה, בציצת ראשך אביאך הנה! גם שם דבר מלכותי נשמע!

– ברוך, אם תקנה ד' מאות על ד' מאות פעם אחת, תקבּל אות כבוד מהמדרגה העשׂרים וחמישית.

יש אשר יגש אל בעל-האֵדים המתבודד, או אל הפילוסוף והמלמד, המתוַכחים על דבר תעודת האדם, השמים והארץ, ויציע לפניהם לכרות אתו ברית מסחר על הצד יותר טוב... וכה מסתוללים אנחנו עד אור הבוקר, ולכל הפחות עד קריאת התרנגול.

_____________

ומדוע עד קריאת התרנגול?

קריאת התרנגול היתה לסיסמא חדשה בעולמנו.

"סימן שינה למשוגעים – אמר אחד החולים – היא קריאת התרנגול".

– מנלן? – שאל המלמד, ותיכף ומיד ענה לעצמו: – לישנים ביום וערים בלילה קוראים משוגעים, שמע מינה שעל המשוגעים לישון ביום ולעשׂות את מלאכתם בלילה – שמע מינה!

יעֶנטיל, אשר לא תוכל לבוא אל לשכת הגברים בערב, ערכה מחאה; בעל האֵדים שתק; אחד יעץ לעמוד למנין, אך אחשורוש ציוָה להביא את הדבר לפני יועץ המלכות, הוא ליבּ הפילוסוף.

מתי היה ליבּ ליועץ המלכות, לא ידע איש, אך אחשורוש אמר והוא קבּל את המשׂרה בצחוק קל וענוָה, ועל השאלה "אם באמת סימן שינה למשוגעים היא קריאת התרנגול" ענה שלא ממין השאלה:

– אף התרנגולת!

– שוטה! – קראה יעֶנטיל בחימה שפוכה – התרנגולת איננה קוראת!

אך המלמד בא גם הפעם לעזרת הפילוסוף:

– קוראת, אך שוחטין אותה!

ויהי לחוק!

ובכן מסתוללים אנחנו עד קריאת התרנגול, לפעמים עד אור הבוקר, ואני מרגיש שכאב ראשי הולך ומתגבר, ואם לא השתגעתי עד היום, אשתגע מחר.

ה

באולם הגדול

ובאולם הגדול מתקוטטים המטורפים, שאינם מסוכנים ביותר, וכנהוג – על דברים של מה בכך; אך המהומה רבה ואיש לא ישמע את שפת רעהו.

אך שנַים, לבושים לבנים, עומדים על יד החלון.  השנים הללו הפנו עורף לכל צרכי הצבּור ועניניו, ועיניהם נשׂואות השמימה.  הם שכחו את מקומם, את תעודתם ואת עצמם וטבעו בדממה בשאלה הנושנה:

– מי הם השמים? וצבא השמים?

פתאום הזהירו פני האחד, כאילו נזרקה בו רוח נבואה; כאילו נגנב אליו ניצוץ מן האור הגנוז לעתיד לבוא.

– אני יודע! – קרא.

– הגד – מבקשוֹ השני בדמע.

ובין המשוגעים נשמעה שׂיחה כזאת:

– המאמין אתה, כי שם בשמים, או בשמי השמים, יושב היוצר?

– ברור כשמש!

– וסביביו מלאכיו, משרתיו עושׂי רצונו, וכרובים, ושׂרפים...

– גם זה אינו מוטל אצלי בספק.

– אבל, לפי דעתך, כמה מלאכים ברקיע?

– אדַמֶה – הרבה, הרבה מאות.  למאות, לאלפים ואולי לרבבות...

– ואני אומר: עוד יותר; אין לשער ואין לספור.

– בלי ספק! והיוצא לנו מזה?

– הגד נא לי, מה הם עושׂים המלאכים? מה הם עושׂים?

– את רצון קונם; בפירוש איתמר.  הלא ראה אותם יעקב על הסולם... עולים הם ויורדים ועושׂים את שליחותם באמונה.  זה יורד לבשׂר לשׂרה שתלד בן, וזה הולך להפוך את סדום ואת עמורה... וזה – מציל את לוט.  אמנם, לוט בעצמו אינו כדאי שיתרחש לו נס; כידוע, מעשׂה נח בידו! אבל זכות אברהם עמדה לו... שארו ובשׂרו היה אברהם.

– כן הוא, אבל נתת עבודה לשלושת מלאכים, והשאר?

– איני יודע מה עושׂה השאר.

– ואני יודע.  השאר מהלל ומשבּח ומרומם ומפאר ומעלה ומקלס וכו' וכו'...

– יתּכן מאד.

– וכל זה הם עושׂים בקידה ובהשתחוָיה, בפישוט ידים ורגלים ממש... מלוא קומתם...

– גם זה מתקבּל על הדעת.

– ועל מה הם משתטחים?

– על הרצפה, בלי ספק!

– טוב מאד.  אבל הרצפה שלהם היא, השמים שלנו, מה שאנחנו קוראים בכאן שמים ושמי שמים, קוראים שם: רצפה, פשוט: רצפה.

– גם על זה איני חולק!

– אבל מעצמו מובן, שרצפת המלאכים ושמי האדם אינם עץ או אבן, ועל אחת כמה וכמה שאין הרצפה עשׂויה, חס ושלום, זפת...

– ומה היא עשׂויה לדעתך?

– בדולח טהור!

– כמדומה לי, שקראתי כזאת ב"מנורת המאור".

– הכל יודעים! אבל הנופך משלי הוא, שבעד רצפת הבדולח מזהירות עיני המלאכים, הכורעים ומשתחוים לפני הקדוש ברוך הוא!

– והיוצא לנו מזה?

– שוטה! הלא נפתרה כל החידה! הכוכבים אינם כוכבים כל עיקר, כי אם עיני המלאכים, המזהירות בעד הבדולח!

– ומדוע כה רבּו הכוכבים?

– שוטה, הלא אמרתי מראש, שיש אלפי אלפים רבבות לגיונות של מלאכים, והם כורעים ומשתחוים תמיד, ועל כן אנחנו רואים את הכוכבים תמיד... ואם נדמה לך לפעמים, שאתה שומע שירה יורדת ממרומים, הוי ידוע שלא הכוכבים מזמרים, ולא הגלגלים, כאשר חשבו הקדמונים, אלא ששירת המלאכים אתה שומע...

והשני נאנח בתמימות וענה:

– הדבר יפה מאד, אבל ככל דבר יפה אינו נכון.

– ומדוע אינו נכון?

– לפי שאנחנו רואים את הכוכבים רק בלילה ולא ביום.

– ומה אתה אומר?

__________________

השני החשה מעט ואחרי כן אמר:

– לפי דעתי: השמים הם שׂמיכה בעלמא, שׂמיכה יפה...

– ולמה השׂמיכה?    

– למה? להסתיר דבר.  מלכותא דרקיע כעין מלכותה דארעא... כמה וכמה דברים יש להסתיר...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה