_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בתולה נישׂאת

(מזכרונות אשה)

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

זוכרת אני את עצמי בהיותי ילדה קטנה, משׂחקת בחול ובעצמות ואופה חלות-חימר.  את אחי הקטן והצהוב כשעוָה – אשר חלה מיום היוָלדו – הושבתי באור השמש, והוא היה מביט בכובד-ראש, איך אני משׂחקת עם שאר הילדים אשר בחצר.

אולם בימות החורף הייתי כלואה בבית על-יד ערשׂו.  הייתי מזמרת לו ומספרת מעשׂיות, אשר שמעתי מפי בני-גילי...

לאמי לא היה פנאי, עשׂר "פרנסות" היו לאמי.  סוחרת היתה בכל מיני מזון, אופה עוגות וחלות-דבש קטנות וכל מיני רקיקים, עוזרת על-יד בעלות-הבית בימי שמחה וסעודת-מצוָה, מטבּלת אותן ומקריאה לפניהן ב"ימים נוראים" וקונה בשבילן כל צורכי אוכל-נפש.

אבי היה בא הביתה משבת לשבת. לבלר היה אצל ר' זיינוויל טירקלטויב הסוחר ביערות וישב ביער כל ימות החול...

שני אחי הבריאים למדו ב"חדרים".

–––––––––––––––––––––

ואז היו הימים הטובים –

אבי היה מקבל שלושה רוּבּלים לשבוע; אמי השׂתכּרה גם היא.  המלמדים באו על שׂכרם בעתם; גם בעל-הבית, אשר גרנו בחצרו; ויהי גם לחם לפי הטף... ביומא דפגרא – כאשר "באה הברכה במשלח ידה" – שבה אמי הביתה בערב, שׂמחה וטובת לב, ותעשׂ לנו דייסה של כוסמת.

אך זה קרה לעיתים רחוקות.

על פי רוב שבה אמי הביתה כחצות ליל, והיא עיפה מעמלה למן הבוקר, ולעיתים קרובות עיניה מלאות דמעות ולבה עליה מר.

האומללה התלוננה על בעלות-הבית, המצווֹת לקנות על חשבונן, וכשהיא תובעת מהן – דוחות אותה ב"לך ושוב"  ו"עד לחשבון", וסוף כל סוף, כבוא יום החשבון, אינן זוכרות היטב. אך כמדומה להן, שאי-אפשר שלא שילמו בעד חצי ליטרא חמאה או מספר ביצים; והן מתוַכּחות הרבה, ואחרי משׂא-ומתן ארוך מחליטות לשאול את פי הבעל, כשישוב בערב מבית-המדרש; הבעל היה באותו מעמד, והוא, תודה לאל, בעל זכרון נפלא, ובוַדאי לא שכח את החשבון; למחרת היום ייוָדע הדבר, ששכחה לשאול את פי אישה; אחרי אלו ימים – שגער בה בעלה, על אשר תייגענו בהבלי נשים וחשבונותיהן; ושהיא תשתדל בעצמה להעלות על לבה את כל פרטי החשבון... ואחרי ימים עוד – נזכרת בעלת-הבית, ויודעת היא אל נכון, ברור כשמש ששילמה עד פרוטה אחרונה, ושאמי ביקשה להונות אותה; וזוהי הפעם האחרונה, אשר תתן למחוצפת לדרוך על סף ביתה...

ואמי היתה בעצמה בת גביר.  לולא ה"פריץ" , שהפקידו בידו את הנדוניא ופשט את הרגל, היתה בלי ספק אחת הראשונות והמיוחסות שבבעלות-הבית. ועל כן שבה מדי פעם בפעם הביתה ופניה חמרמרו, וַתּפול על משכבה, וַתּבך, וַתּמרר בבכי עד שפכה את כל לבה במר שׂיחה וַתּקם וַתּבשל  לנו מעט עיסיות עם שעועית.

וקרה, שכילתה את חמתה בנו, רצוני  לאמר – בי; שהרי את בריל החולה לא תקלל; את אחַי, השבים מן החדר מוכים ונמרטים – לא תאוֹר, והייתי אני השׂעיר לעזאזל.

– מרשעת, למה לא הבערת אש, לא שַפַתּ על הכירה מים?

אך גם עם עשׂיתי זאת, לא הוטב מזלי.

– ראו נא את בעלת-הבית שלי! אש הבעירה, העצים בחינם? ר' זיינווילי, ימח שמו, נותן עצים בחינם? אני עובדת עבודת-פרך, משׂתכרת בנפשי, והיא, הזוללת, אינה יכולה לחכות עד שובי...

לפעמים גם את אבי תחרף – שלא בפניו... יושבת היא על המיטה, מאפס כוח לקום, ומביטה בעד החלון, ומתאוננת בקול:

– בכאן הגיהינום עם כל מלאכי-החבלה, והוא יושב לו שם בגן-עדן – ביער, שואף רוח  צח  כאחד הרוזנים, סרוח על ירק עשׂב, זולל חלב וחלב-חמוץ, וסובא מכל הבא ליד.

–––––––––––––––––––

ובכל זאת, כפי שהזכרתי, היו אז הימים הטובים; חרפת רעב לא סבלנו, וככלות ימי השבוע, ימי העמל והרוגז, באה שבת של שׂמחה, לכל הפחות – של מנוחה, ועל אחת כמה וכמה, כששב אבי מן היער הביתה לשבות אתנו יחד.  אבי בא, ואמי למראית-עין לא פנתה ולא שעתה אליו, אך פניה נהרו ועיניה היו מזהירות, ובהכינה לכבוד השבת היתה מדלגת ומקפצת מפנה אל פנה, מכלי אל כלי, כעולת-ימים וכאשה צולחה.... ואחר הדלקת הנרות, כצאת אבי ואחי אל בית-המדרש להתפלל, ישבה אתי על ערשׂ בריל החולה, וַתּשעשע אותו, וַתּצפצף,  וַתּמחא כף לעומתו, וַתּשק גם לי פעם בפעם...

ואני ידעתי את סוד הנשיקה...

לפי כשאבי לא בא – הייתי "מכשפת"; אמי חופפת את ראשי לכבוד השבת ותולשת את מחצית שׂערותי, ופעם בפעם תנחת גם ידה על שכמי הדלה... ואני החשיתי; לא בכיתי וגם לא נאנחתי, לבי מרגיש ויודע, שלא אמי מַכּה אותי, כי אם מזלה המר.

אבל אחרי כן באו הימים הרעים, נכרת היער, נמכרו העצים, ואבי שב הביתה לבקש לו "פרנסה" או משׂרה אחרת – ולא מצא.

לעיתים קרובות היינו גם חסרי-לחם ורעבנו. רצוני לאמור, אבי ואמי ואני.  לבריל החולה היה די במי-גריסין, וגם בלעדיהם היה  שוכב ומסתכל בתקרה... לאחי, לומדי-התורה, הוכן תמיד איזה תבשיל חם לשׂובע נפשם, אך אני – הגדולה וההולכת בטלה – יכולתי לצום בשעת הדחק יחד עם אבי ואמי.

ואבי ואמי משׂיחים בדאגה, ומזכירים את הימים הטובים באנחות;  ואני להיפך – לי טוב עתה מאז! כרוב המחסור, כן תרב אהבת אמי אלי, חופפת היא את ראשי לאט ובנחת, בעצמותי הרזות לא תשלח יד, לפעמים מַרגשת אני בדמעה חמה, הנופלת על לחיי מעיני אמי. ואבי לוקח אותי פעם בפעם, בשעת האוכל, על ברכיו ומשׂחק אתי, ומשעשע אותי, להסיח דעתי מן החלוקה, הנעשׂית על ידי אמי במשׂוא-פנים לאחַי לומדי התורה... ובימות הצום נחשבת אני לגדולה, והנני צמה עם הגדולים!

בימים ההם מת אחי בריל.

באחד הלילות שׂוחחו אבי ואמי, מתוך נדודי שינה, בלחש, ואמי אומרת: תהילה לאל, לבריל שלנו הוקל מעט, הנו ישן כל הלילה וקולו לא נשמע מן הערב.

ולמחרת נמצא בריל מת, ולא נשמע עוד קולו...

–––––––––––––––––

עברו ימי האבל ואבי חלה; ונעשׂה הרופא בן-בית אצלנו.

כל זמן שהיה במה לשלם, בא הרופא הזקן בעצמו.  אבל אחרי כן, כשיצאו מן הבית הכרים והכסתות, גם המנורה התלויה מן התקרה, גם ארון-הספרים, אשר זמן רב לא נתנה אמי לנגוע בו – חדל הרופא מבוא בעצמו, וישלח תחתיו את הבחור העוזר על ידו.

והנער לא מצא חן בעיני אמי, לבושו קצר, שׂפמו מסולסל  ומדי פעם בפעם הוא משתמש בדבריו במבטאים פולנים.

ואני יראתי מפניו, בלי דעת מדוע נסתי מפניו החצרה ולא שבתי עד צאתו.

פעם אחת חלה גם אחד השכנים מגרי הבית – וגם הוא, כפי הנראה, לא היה משלם במזומנים, ויעבור הבחור – עד היום אינני יודעת את שמו – דרך החצר, וימצאני יושבת על אחת הקורות, וַיקרב אלי וַיאחז בסנטרי וַירם את ראשי, אשר הורדתי מפחד פתאום, ויאמר:

– לא נאוָה לנערה יפה, שתהיינה שׂערותיה, פרועות ושתהיה מתביישת בפני בחור.

התחמקתי ממנו ורצתי הביתה, ולמען הסתיר את מבוכתי ואודם פני, עמדתי מאחורי התנור, ואפתח את ארון הכלים לכביסה, כאילו אני חפצה  למנות את הכבסים.

ביום השלישי הזכרתי לאמי, כי לא חפפה את ראשי, זה ימים רבים.

– אוי ואבוי לי – קראה אמי – ראשי עלי סחרחר, ושוכחת אני הכּוֹל.

אך בן-רגע נתּכה עלי  חמתה:

– מכשפה, ואַתּ בעצמך? האִם חסרת-ידים את? נערה אחרת בימיך היתה עוד חופפת את ראשיהם של אחיה!

– אל נא תצעקי, שׂרה – התחנן אבי.

ואמי קוראת בקול: מכשפה, השומעת אַתּ? ברגע תחפפי את ראשך בעצמך! גשי כרגע וקחי לך מים חמים.

ואני יראה לעבור על פני אמי ולגשת את הכירים.  יודעת אני כי בדרך הילוּכי לא אינקה מתנופת יד אמי. אך אבי, העומד תמיד בצר לי, הושיעני גם אז.

– שׂרה, – התחנן – אל נא תצעקי; חש אני בראשי מאד. וַתשעה אמי אליו, וָאעבור בשלום אל סיר המים.

וחופפת אני את ראשי, ושומעת את תלונות אמי באזני אבי:

– רבונו של עולם, גדלה היא, בלי עין הרע, כאלון; ברה היא כחמה... ומה יהא בסופה?

ואבי עונה לה באנחות עמוקות ומנוד-ראש.

 

––––––––––––

 

הרופא אומר, כי אבי "איננו חולה כל עיקר", שכל איבריו בריאים ושלימים, אך עוגמת-נפשו מעיקה על לבו, ו"הלב לוחץ מצדו על על החזה"; זולת זה אין דבר, ועיקר הרפואה – שישתה חלב הרבה ושייזהר מעוגמת-נפש, ושיתרחק מן העצב והדאגות, וירבה ללכת ולשׂוח בשוק.

ואבי ענה, שאין שותין חלב אם אין עֵז ואין כסף לקנות חלב; שאיננו רודף אחר הדאגות, אלא שהן רודפות אחריו, ושברגלים צבות לא נקל הוא לשׂוח בחוצות.

ועוד, שרגליו כואבות עוד ממעשׂהו ביערות.

וספר אבי, שהיו חוטבים בכל פינות היער – בעשׂרים מקומות בבת-אחת.  ומדוע? מטעם פשוט: היער הוא נחלת ה"פריץ", אך לאִכּרים יש שם דריסת רגל ושעבּוּדים.  להם שייכים הענפים הנושרים והמתגוללים על האדמה, גם העצים שהכּה הרעם; ואם יכּרתו עצי היער, תאבד זכותם. ועל כן קובלים האִכּרים ומערערים על מכירת היערות. ויראים היינו, פן תעצור הרשות את העבודה, וַנמהר את מעשׂינו, ונעמיד עוד ארבעים חוטבי-עצים, וכאשר בא הפקיד לחקור ולדרוש – כבר הכּוֹל נעשׂה ואין  להשיב.

"ועלי היה לרוץ מן הבוקר עד הערב ולשמור על החוטבים..."

– רבונו של עולם! – צעקה אמי מנהמת לבה – ואני אמרתי כי אך טוב לך שם כל הימים!  כי יושב אתה במנוחה ושותה חלב...

– בוַדאי – מתלוצץ אבי במרירות – גם נטף חלב אחד לא בא אל פי...

– וכל זה – התמרמרה אמי – בעד שלושה רוּבּל לשבוע?

– הבטח הבטיח להוסיף לי על שׂכרי. אך ר' זיינוויל איננו "אומר ועושׂה" . בין כך וכך טבעו הרפסודות, ואמר, שהפסיד הרבה מעות ואיננו יכול להוסיף.

– ואתה מאמין לו?

– מי יודע?

– תמיד הוא מתרושש, ועושרו הולך וגדל מיום ליום – התמרמרה אמי.

– הכּוֹל בידי שמים!

– ובמה הוא מתעסק עתה? – שאל אבי, אשר לא יצא זה כבר מפתח ביתו.

– סוחר הוא בפשטן, בביצים... מלבד בית-המזיגה אשר לו.  אך פֶּרילי אשתו חולה היא.

– ומה שלומה?

– אומרים, כי היא הולכת ודלה מיום ליום.

– חבל, אשה טובה היא.

– אשה יקרה, אבן-חן! היא בעלת-הבית האחת, אשר לא תפחית משׂכרי אף פרוטה אחת.  ולולא ר' זיינווילי, הפוסק לה לצרכי הבית ביד זעומה, מובטחת אני, שהיתה משלמת תיכף ומיד במזומנים.

– כמדומה לי – אמר אבא – שפּרילי היא אשתו השלישית.

– בוַדאי!

– אין אדם בלי צער, אי אפשר בלי יסורין, – מעיר אבי בכובד ראש – הנה ר' זינווילי עשיר הוא, מוצלח בעסקיו, ואין לו מזל לנשים! כמה ימי שני חייה?

– צעירה היא לימים מאד; מסופקת אני, אם מלאו לה עשׂרים שנה.

– אסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ובכל זאת – הפלא ופלא! הוא בן שבעים והיא בת עשׂרים; וכוחה ידל מיום ליום, והוא – –

– הוא חסון כאלון. עודו מפצח אגוזים בשיניו.

– ובלי משקפים!

– ומהלכו? האדמה רועדת תחתיו.

– ואני – נאנח אבי – שוכב במיטה.

כל אברי הזדעזעו, אך אמי משתדלת לנחמו:

– רופא כל בשׂר – לו התשועה...

– אבל היא, היא...  – והוא מורה עלי באצבע.

––––––––––––

ואל הענין הזה שבו אבי ואמי גם בלילה, אנחותיהם העירו אותי משנתי.

– גדלה היא, בלי עין-הרע, כעל שמרים...

– בגדה על חזה חישב להיקרע...

– ופניה ברים כחמה.

רגע דממה ואבי נאנח: – אין אנו יוצאים ידי-חובתנו.

– ומה לנו לעשׂות? – שואלת אמי בקול רווי דמעות.

– כמה היו ימי חייך בעומדך תחת חופתך?

– צעירה הייתי ממנה.

– רואה אתּ?

אמי נאנחה.  ובאותו רגע נשמע קול דופק על החלון – דפיקה אחת ושניה.  אמי קפצה ממיטתה וַתּפתח את החלון, וַתּוצא את ראשה החוצה, וַתּקרא בקול פחדים:

– מה קרה?

– פרילי הלכה לעולמה! – נשמע קול מן עונה מן החוץ.

אמי נרתעה אחורנית.

– "ברוך דיין האמת!" – קרא אבי על משכבו.  ואמי ענתה אחריו כהד ותוסף:

– בזה הרגע דברנו בה, ועתה איננה.

––––––––––––

ולי היו ימים, אשר לא ידעתי את נפשי. בלילות נדדה שנתי וביום הייתי כחולמת.  ורקותי דופקות, ולבי עוגם עלי, כאילו הוא מפחד תמיד.  ולפעמים אני בורחת מפני כּוֹל, ומסתתרת, כאילו שתו עלי אנשים רעים, מבקשים את נפשי.  ולפעמים עגמה נפשי להועיל ולהיטיב לכּוֹל, ולחבק ולנשק לכּוֹל, כי כל העולם כולו מלא טוב והכּוֹל טובים ויפים מאד. ואז הרגשתי כי גלמודה אני.

אחַי לא נתנוני לגשת אליהם; גם יוחנן הקטן בועט ברגליו ואינו חפץ שתשקהו אחותו הנערה. ואמי זועפת וזועפת תמיד, וטרודה כל היום במסחרה בכל משלח-ידה... ומחלת אבי תכבד מיום ליום... שׂערו הפך לבן,  פניו נקמטו בלא עת כקלף, ועיניו מביטות תמיד נכחן בתוגה חרישית ובתחנונים. ומפני המבט הזה אני בורחת החצרה בלב נמס מבכי...

ואז עולה זכר בּריל המת על לבבי.  באוזניו יכולתי לספר הכּוֹל, אותו יכולתי לחבּק ולנשק כאוַת נפשי. אך הוא טמון שם בחושך, במעבה האדמה הלחה...

ונחל דמעות שוטף מעיני.

אבל דמעות היו פורצות מעיני גם בלי סבּה נכונה.

יושבת אני בערב על-יד החלון ומשקיפה אל החצר, ורואה את הירח והוא מדדה ושׂוחה בין עננים קלים, כאילו הוא מתאמץ לעבור את הגדר הלבנה, הסובבת את החצר, ואינו יכול, ואני מתמלאה רחמים אל הירח ועיני זולגות דמעות.

ולפעמים עיפה אני מאד, עיפה למות.  מאור עיני חשך, באוזני שאון וראשי עלי כבד מאד וסחרחר, ובלי דעת מדוע, מתקנאה אני בבּריל אחי, השוכב שם בקברו במנוחה.

וחלומות רעים מבעתים אותי. חולמת אני כי מתּי וצר לי בקבר האפל! או שטה אני ופורחת למעלה, למעלה השמימה.  ואני עירום ועריה, אך כתונת בד קלה על בשׂרי, שׂערותי פרועות... ואני בוֹשה מאד להביט למרום,  ששם מתעופפים המלאכים, המכוסים בכנפיהם, ומביטה אני לארץ, ורואה את כל הנעשׂה מתחת...

––––––––––

גלמודה הייתי אז.  ריעוֹתי, שהיו משׂחקות ומשתעשעות עמי בחול ובעצמות, עזבוני; ואחרות תחתיהן לא מצאתי.  אחת מריעותי הקודמות כבר יוצאת בשבתות בלבוש משי, ושעון זהב מיטלטל על חזה על שרשרת זהב.  בעוד ימים מועטים תכּנס בשעה מוצלחת לחופה.  האחרות כלות הן או מועדות להיות כלות בקרב הימים; שדכנים דופקים על דלתותיהן ולא נאה להן עוד להתחבר עם עלמה פרועה וערומה כמוני.  ולהתחבר עם ילדים צעירים ממני לימים לא יכולתי ולא אביתי; המשׂחק באבנים ובעצמות כבר היה לי לזרא, ואחדל גם מצאת אל החצר והייתי כלואה כל היום בבית.  וגם אם חפצתי לפעמים לצאת תחת אמי ולהביא איזה דבר, לא נתנוני ללכת.  אך בין-הערבים הייתי יוצאת לשׂוח מאחורי הבית, בין האסמים והממגורות, על שׂפת הנהר.

ולפעמים איחרתי שם עד חצות הלילה.

לראשונה היתה אמי יוצאת אחרי ועומדת בשער לשמור עלי מרחוק.  אך כרבות הימים חדלה מזה ותעזבני לנפשי.

ואני הולכת אנה ואנה, או יושבת על הזיז אשר לפני הבית, מקשבת להמית הנהר המפכה, או מרדפת את העננים בשמים... או סגרתי את עיני וָאשתדל להביט פנימה אל קרבי, לראות את הנעשׂה שם, אך מאומה לא ראיתי.

–––––––––––––––

ופעם אחת שמעתי שירת תוגה מרחוק, את הקול הצעיר והרענן הכרתי כרגע. הוא קול הבחור של הרופא.  גם השיר שלו הוא; לא "זמירות" הוא שר, כי אם שיר של חול.

ומרגישה אני ,כי עלי לקום ולשוב כרגע הביתה, לבלי תת אוזן קשבת לשיר כזה, ולבלי ראות את פני הנער אשר אחז אז בסנטרי, ובכל זאת איני זזה ממקומי! ויושבת אני עיפה מאד ולבי דופק, דופק בחוזקה.

והשיר הולך וקרב אלי.  הנו עובר את הגשר, וכבר אני שומעת קול צעדים על החול.  ועוד הפעם חפצה אני לקום ולשוב הביתה, ואיני יכולה; גופי העיף אינו סר למשמעתו, והוא הולך וקרב אלי.

– האת היא זאת, לאה?

איני עונה דבר.  השאון באוזני מתגבר, הרקות דופקות ביתר שׂאת ובמוחי אך מחשבה אחת: קולו נעים מאד. והוא יושב סמוך אצלי על הקורה ומתבונן בי.  אני אינני רואה את מבטו, כי לא אשׂא את עיני, אך מרגשת אני, כי לחיי מתאדמות ובוערות באש.

– נערה יפה את, לאה, אך למה זה...

יותר לא שמעתי וָאברח.

ביום המחרת וגם ביום השלישי לא יצאתי מפתח ביתי בערב.  אך ביום הרביעי, בערב שבת, לחצה על לבי תוגה איומה, ולא יכולתי עוד לשאוף רוח בבית.  ואך יצאתי, ועמד לנגדי.

– למה את בורחת מפני, לאה? – התחנן אלי – בחברתי  לא יאונה לך כל רע.

אני מחשה,  והוא משורר שיר תוגה בקול נמוך ורך.

עיני נמלאו דמעות; מרגישה אני, שהדמעות מתגלגלות על לחיי, ואיני יכולה לעצור בעדן.  ובושה אני מאד, ובוכה בקול דממה דקה.

– ולמה אַתּ בוכה, לאה? – ובדבּרו הוא אוחז בידי.

– שירך מלא תוגה... – עניתי, בהוציאי בלאט את ידי מתוך ידו.

– יתום אני – ענה – וגלמוד...

צל עובר נראה על החול, ונַסנו איש לעברו.

–––––––––––––

את שירו למדתי לדעת בעל-פה,  ועוד באותו הלילה שרתי אותו בחשאי על משכבי.  ומתוך שירה ישנתי ומתוך שירה הקיצותי.  ובכל זאת קשה היה לי יום המחרת, כי עינה אותי מוסר הלב, על התוַדעי אל הבחור הרופא הגלוח והלבוש קצרים.  "לו היה, לכל הפחות, יהודי נאמן במנהגיו כרופא הזקן!" ויודעת אני, שאם חס ושלום ייוָדע לאבי שמץ מזה, יהיה הדבר בנפשו.  והסוד, שהיה לי בפעם הראשונה מעיק על לבבי כמשׂא כבד.  כשאני מרגישה פתאום במבט אבי או אמי, ברכי כושלות מפחד.

ובכל זאת אני יוצאת אליו מדי ערב.  ובכל ערב אני מבטיחה לו להתראות אתו ביום המחרת, וגם אין לי כל סבּה נכונה להשתמט ממנו, איננו אוחז עוד בידי, אינו מהלל עוד את יופיי.  אך שותק הוא או מספר על חייו ותלאותיהם, או מלמד אותי שירים שונים.

––––––––––

פעם אחת נתן לי חרוב.

– אכלי לאה – התחנן.

לא אביתי לקחת.

והוא שואל בעצבון: מדוע?

ואני לא נזהרתי בלשוני, ובחפזה אמרתי לו, שלא לחרובים אני צריכה, שבביתנו אין לחם...

–––––––––––

פעם אחת היו פניו חיוורים מאד, וקולו בדברו – מלא-דמעות.  שאלתי לשלומו, והוא ענה, כי הנו ברוך השם "בקו הבריאות", אך עליו לנסוע מזה.

– לאָן? – שאלתי וקולי נשתנה.

– לעמוד למבחן הצבא.

אחזתי בידו מפחד: – הנך הולך לצבא?

– איני יודע – ענה – יוכל היות, כי לא יקחוני... חולה אני קצת.... מחלת-הלב... אך עלי לעמוד למבחן.

– ואם כן,  שוב תשוב? – שאלתי בנפש עגומה.

– אקווה – ענה בקול מוזר לי, – אבל שבועות אחדים אשהה שם.

אני מחרישה, הוא מביט עלי בתחנונים.

– ואַתּ תזכריני, לאה?

– כן – עניתי בלב סוער.

וַיאחז בידי.

– הנני הולך – אמר – היי שלום לאה .

– לך לשלום – עניתי.

הוא הטה אלי את ראשו, וַישקני, וַיעלם.

ונשארתי לבדי.  ראשי סובב עלי כשכורה, ולבבי דופק, דופק בחוזקה.  אז העירני קול אמי.

– לאה – קראה לי אמי מפתח הבית, ומשתוממת אני מאד, כי הקול הוא קול אמי מימים עברו, קולה מערבי-שבתות, כשוב אבי מן היער... חדוָה ובשׂורה בקול.

– לאה'שי – קראה שנית ונזדעזעתי כולי; זה ימים רבים אשר לא נקראתי בשם-החבּה הזה.  ובכל זאת אני הולכת בדאגה; יראה אני להיראות בשׂפתי הדולקות עוד מנשיקתו.

ואת הבית לא הכרתי.  על השולחן שתי מנורות דולקות, בקבוק יין וטס מלא מגדנות, בראש השולחן אבי מיסב על כיסא; מבין קמטי פניו הצהובים נוהר צחוק של נחת.  ואנשים זרים בבית.

ואמי החזיקה בי, וַתּחבקני, וַתּנשקני, וַתּאמצני אל לבה, ובצחוק ובכי יחדיו קוראת היא לי: "מזל-טוב לך, בתי, מזל-טוב!"...

ולא ידעתי נפשי. וכאשר הרפתה ממני אמי, קראני אבי אליו, וַאגש, ומבלי כוח לעמוד על רגלי נפלתי על ברכיו, ואתמוך את ראשי על חזהו, והא מעביר את ידו על שׂערותי.

– עתה לא תרעבי עוד, בתי, לא תדעי כל מחסור... לא תהיי עוד ערומה ויחפה... אַת תהיי לעשירה, ל"גבירה" אדירה.... בעד אחַיך תשלמי שׂר-לימוד, ולא יגרשום עוד מן החדרים... וגם לנו תהיי לעֵזר...  ואני אשוב לאיתני...

– והיודעת אַתּ מי הוא החתן? – שומעת אני את קול אמי –– ר' זיינווילי בכבודו ובעצמו!

שארית כוחי עזבתני ונשמטתי מעל ברכי אבי ארצה.

–––––––––––

הקיצותי לרוח היום, ואבי ואמי עמודים עלי.

– יהי שם ה' מבורך – קראה אמי.

– ברוך הוא וברוך שמו הקדוש – קרא אבי.

ועוד הפעם חבּקוני ונשקוני.  ועוד שאלו, אם חפצה אני במיץ-פירות, בדברים מתוקים, ואולי בדבש או חלב?

ואני עוצמת את עיני ובוכיה בקול מתחנק.

– טוב מאד, טוב מאד! – קוראת אמי בחפזון – תבכה כאוַת נפשה וירוַח לה, ותגולנה האבנים הכבדות מעל לבה.

וַתּשב למראשותי  וַתּוסף:

אנחנו האשמים, בתי, כי לא הגדנו לך מאומה מקודם, וַתּבוא עליך הבשׂורה לפתע פתאום... סכנה גדולה היא להגיד בפעם אחת... אך ברוך השם, שאַתּ בוכיה! עוד מעט ויקל לך, ובעזרת השם תישטפנה כל צרותיך יחד עם דמעות עיניך, ולא תוסיפי לבכות עוד, ולא תצטערי עוד... ויחֵלו חיים חדשים, חיים של עושר וכבוד... חיים של שלום ושׂובע...

––––––––––––––

שני מלאכים מלַווים את האדם –  יצר-טוב ויצר-רע; והמה מתרוצצים בי ומריבים.  יצרי הטוב יועץ לי לשכוח את הבחור-הרופא, לאכול מן המגדנות של ר' זיינווילי, לשתות את מיץ פירותיו ולשׂמוח בחלקי, ועוד ועוד... ואז ילבישוני וינעילוני על חשבונו, ואחי ילמדו בחדרים, ועוד ועוד דברים טובים ונעימים הרבה.

והצד שכנגדו – היצר הרע, מסית ומדיח, ויועץ להגיד את האמת, לגלות את אוזן אבי ואמי, שאינני רוצה בשום אופן...

את ר' זיינווילי לא ראיתי מימי, ואולי ראיתיו ושכחתי את קלסתר פניו, אך גם שלא בפניו שׂנאתיו, וכשאני עוצמת עיני, יצרי-הרע מצייר אותו לפני בדמות עכביש...

ובאחד הלילות חלמתי, שעומדת אני תחת חופתי. מובן מאליו שהחתן הוא ר' זיינווילי  והשושבינות סובבות אותו עמי שבע פעמים, והן מרימות ונושׂאות אותי באוויר, לפי שרגלי כבדות, כבדות מאד ואיני יכולה למוש ממקומי...

והן מובילות אותי בחזרה, ואמי יוצאת לקראתי במחול, ובידיה חלה קלועה, ואחריה – המון נשים מחוללות, והמון חלות קלועות פורחות באוויר... 

וכבר יושבת אני אל "מרק הזהב"; ויראה אני מאד לפקוח את עיני, פן אראה איש עיוור וגבּן, בעל חוטם ארוך וחד... בכל אברי  – קור, וזיעה קרה מכסה את בשׂרי. פתאום הוא מַטה אלי את ראשו ולוחש באזני:

– לאה'שי, יפה את מאד!

והקול איננו קול איש זקן; הקול – קולו! ולאט לאט אני מניפה את עפעפי ומתבוננת, והנה – הוא! לא ר'  זיינווילי מיסב אצלי , כי אם הוא  – והוא לוחש באזני:

– התאפקי, דומי... אל נא יוודָע לאיש! רימיתי את ר' זיינווילי,  הולכתיו שולל, וָאוליכנו אל היער – אמרתי לו, שיש יער לקניה – והוא הלך אחרי, ואני קמתי עליו, והפלתיו ארצה, ואסרתיו בחבל, ושׂמתיו בשׂק, והשלכתיו אל היאור – כעין מאורע כזה ספרה לי פעם אחת אמי – ואני באתי הנה להיות תחתיו.

הקיצותי, ובעד סדקי התריס חדרו קרני הירח, וָאשתומם מאד בראותי לאורן, כי המנורה שנתּנה בעבוט שבה אל מקומה, גם הכרים והכסתות למראשותי  בני הבית הם.  אמי ישנה במנוחה שאננה, וגם את אנחות אבי לא אשמע.

ויצרי-הטוב מתגבר עלי ואומר:

– אם תאבי ושמעת, שוֹב ישוב אביך לאיתנו ואמך לא תעבוד את עבודת הפרך לעת זקנתה, ואחיך ילמדו בחדרים, ויגדלו והיו ללמדנים גדולים, לרבנים מפורסמים...

"ור' זיינווילי יחבק וינשק אותך – מרגיז ואומר היצר-הרע – פעם בפעם יגש אליך, ויאחז באצבעותיו הרועדות בסנטרך, ובשׂפתיו הלבנות ישק וישק לך... בעיניו הכהות והכבות יאכלך, את נפשך ואת בשׂרך יאכל... ויענה אותך, כאשר עינה את נשותיו הקודמות והוא, כשובו , נפשו עליו תאבל, ולא ישיר עוד, ולא ישמיע את קולו;  הלוֹך ודמוֹע ילך... אך אַל תיראי, אַתּ לא תוסיפי לראות את פניו עוד; עם ר' זיינווילי תשבי כל הימים וכל הלילות; מערב עד בוקר, מבוקר עד ערב; ותשאפי את נשמת אפו הקרה, את פניו הקרים – פני הקלף – תחממי בנשימותיך..."

ולא ישנתי עוד עד אור הבוקר.

ובבוקר דברי אבי הראשונים היו אל אמי לאמור:

– היודעת את, שׂרה, אני ישנתי כל הלילה.

– תהילה לרופא כל בשׂר! – קראה אמי בעליצות נפש.

– כמדומה לי – הוסיף אבי – שהוקל לי הרבה, ומי יודע, אם לא אקום וארד היום ממיטתי... ואולי אצא גם החוצה.

– בעזרת השם יתברך, גם החוצה תצא.

– והכּוֹל בזכות בתנו הצדקת, הכּוֹל בזכותה ובמזלה.

– החלב, שאני שותה, מַחלים אותי; צדקו דברי הרופא...

ויצרי-הטוב מתגרה בי לאמור:

– הוציאי מפיך דברי בליעל, אך מלה אחת, אך הגה קל, ואביך, השב לאיתנו, יפול ממטתו ארצה, ומוֹת ימות כרגע.

ואבי אומר לאמי:

– שמעי בקולי, שׂרה'לי, חדלי ממשלח-ידך, רב לך!

– מה אתה דובר?!

– את אשר אזנך שומעת! עוד היום אתראה פנים עם ר' זיינווילי.  יתן לי איזו משׂרה במסחריו הרבים, או ילווה לי איזה מאות ונפתח לנו חנות... לראשונה אעזור על ידך, ואחרי-כן תסחרי לבדך, ואני אשׂא עיני אל חיטים או שׂעורים...

– הלוַאי! יתן ה' ויהי כדבריך!

– בוַדאי יתן ה'! רואה אני שהתעוררו רחמיו עלי, כבר בא מועד! וכשתלכי היום לקנות בגדי חתונה ללאה,  קחי גם לך, לכל הפחות, שתי שׂמלות.  הלא כה אמר: קחו את כל הדרוש.

ואבי שׂוחק; הלא גם את תהיי בין הקרואים, ואל נא תעטי חרפה על בתך!

– חדל נא, חדל – ענתה אמי בקורת-רוח – ראשונה נחוץ להלביש ולהנעיל את הנערים, ראובן יחף, ובשבוע שעבר ננעץ קוץ ברגלו, ועודנו צולע עד היום... הולכים וקרבים ימי החורף, בגדי חורף נחוצים...

– קחי, קחי הכּוֹל!

ויצרי הטוב אומר:

– האם אַתּ שומעת? אם תחטאי בשׂפתיך, תישאר אמך בלי שׂמלה חדשה.  ואת יודעת כי שׂמלתה הישנה קרועה מאד, ואחַיך הלוֹך ילכו החדרה בכל ימות החורף בלי מנעלים; ובימות הקיץ ינעצו קוצים ברגליהם...

– הנני להגיד לך את האמת – קראה אמי, בחושבה כי ישנה אני עוד – נחוץ היה לדבּר עמו דברים ברורים, ולהתנות "ברחל בתך הקטנה", הוא איננו מן הטובים יותר מדאי... והעיקר – שיפסוק לה סכום מסוים לאחרי מותו... הלא יורשיו רבים, ואין סומכים על הנס.  ואם לא ירצה ללכת אל הנוטריון, יחתום, לכל הפחות, בחרם...

– אולי צדקת...

– בלי ספק! לא עוּל-ימים הוא, ומאה שנים לא יחיה עוד... עוד שנה, שנתים...

– במנוחה ובתענוגים – התאנח אבי – ירבו הימים...

– אינני חפצה, חס ושלום, במיתתו!  אבל אל תשכח, שבן-שבעים הוא ואולי עוד יותר... מאחורי אזניו עורו כעור הבר-מינן...

ויצרי-הרע מתרה בי:

– "אם החרש תחרישי, תכּנסי לחופה עם בר-מינן; עם הבּר-מינן תשבי כל הימים ובחיק הפגר תשכבי!"

– החיים והמות ביד ה'! אומר אבי.

אמי נאנחת והוא מוסיף:

– ומה היה לנו לעשות? לא היתה לנו עצה אחרת... לולא מחלתי... לו יכולתי להשׂתכר אף פת לחם יבש... – וקולו נפסק, ואמי לחשה:

– והנערה גדלה  וגדלה, ונעשׂית בוגרת...

– היודע אני? אולי טוב היה למכור את הכר האחרון ולקנות שטר-גורל...

ואני – החרשתי.

בן שבעים הוא החתן שלי, אבל – מזיל הוא מכיסו כמה מאות על מלבושַׁי ולהוצאות החתונה, וחותם "תוספת כתובה" על סך אלף  וחמש מאות. ובני אדם אומרים, שמאושרת אני מאד, שמזלי מזהיר ככוכב בוקר.

וַתּשובנה אלי ריעותי, ובעלת שׂמלת הפסים, השעון והשרשרת, כבר היתה אצלי כמה וכמה פעמים.  ואושרה גדל מאד, כי נכנסות אנחנו לחופה בחודש אחד.

אַתּ תהיי חברתּי האחת; לא במהרה תינשׂאנה האחרות, אין נדוניא ואין מלבושים – אמרה בבוז.

רבקה (שם חברתּי) נישׂאת לבן עיר אחרת, אך שלוש השנים הראשונות יֵשב הזוג פה בבית אביה.  והיא חפצה, כי במשך הימים האלה נתרועע יחדיו.  היא תבוא אלי פעם בפעם לשתות ציקוֹריה ואני אליה. בשבתות וימים טובים נשתה מי-פירות...

– וכקרוב ימי ללדת – הוסיפה ופניה נהרו מגיל – אַתּ תשבי למראשותי... האם לא?

אני נפעמת ומחרישה, ורבקה, ברצותה להפיס את דעתי, אומרת שברצות ה', מולידים גם לשבעים שנה.

ובראותה כי החטיאה את המטרה, התבוננה בי בחופזה ותלחש:

– ואם לא – מה בכך?! הן לא לעולם יחיה... עוד תהיי אלמנה יפה וצעירה לימים; כה יתן לי אלהים וכה יוסיף –

גם היא איננה חפצה במות ר' זיינווילי, חס ושלום אף "שהוא כלב שבכלבים ואת אשתו פּרילי עינה..." אבל היא היתה חולנית, חולנית תמיד, ואַתּ, תהילה לאל, בריאה ושלמה כאגוז... אותך לא יענה; מובטחת אני, שיאהב אותך מאד מאד, ראויה אַתּ... "

–––––––––––––

הוא שב!...

לאבי הוטב מעט, אך בלי ידיעת הרופא מתיירא הוא לצאת החוצה. כמדומה לו, שמרוב שכביתו ושבתו התכנס הדם אל האיברים הפנימיים, ועל כן ידיו ורגליו קרות, ונחוץ לפזר את הדם על ידי קרני דאומנא.

וקרני דאומנא מציג תמיד ה"בחור" ולא הרופא בעצמו, ואבי שואל, אם אובה ללכת ולקרוא לו.

אבל אמי לא נתנה ל"הכלה" ללכת ותלך היא.

ואבי מתבונן בי מבלי משים, וקורא בחרדה:

– למה זה חָורו פניך?

– אין דבר  – עניתי.

– אבל זה ימים אחדים אני רואה, כי פניך אין אתך...

– נדמה לך, אבי!

– גם אמא אומרת...

הנני מתאמצת להראות לו פנים שׂוחקות, להרגיעו; והוא חפץ לשׂמחני בבשׂורה טובה, כי עוד היום יבוא החייט ויביא את המלבושים.

– ואינך שׂמחה בזה?

– בלי ספק שׂמחה אני.

בין כה וכה שבה אמי עם הרופא; בעצמו בא!

שאפתי רוח, אך לבי עגום עלי בסתר; מי יודע, אם אוסיף לראותו עוד!

והרופא בא ברוב דברים, כדרכו.  אוי לו לדור שהוא הולך ומתמעט ומתמוטט. ר' זיינווילי, בן שבעים, לוקח לו נערה בתולה לאשה, וליזר'ל  בן הגבאי נעשה פרוש וברח מאשתו.

– ליזר'ל? – קראה אמי בתמיהה.

– כן, הוא, כרגע שמעתי.

– ואני – הוסיף הרופא להתאונן על הדור – אני, בן שישים, הולך ברגל מן הבוקר עד הערב, והבחור שלי עוזרי מתחַלה ועולה על המיטה, ועלי למלאת את מקומו!

ואמי שמחה לאידו של הרופא – אל יחזיק "גוי" בביתו.

– במה הוא "גוי"?

– מה בצע בדברים בטלים! – מפסיק אבי את השׂיחה בקוצר-רוח – עשׂה את מלאכתך!

אבי הוא בעל מזג טוב ונוח לבריות מאד.  ובשעת חוליו היה מקבל את כל הבא אליו בסבר פנים יפות. בשׂמחה גלויה; אך  לרופא בוז יבוז, אותו לא יוכל לדבר מטוב ועד רע, ומה גם את הבחור עוזרו...

 

–––––––––––––

 

והוא חולה!

אז אמר לי, כי חש הוא בלבו.  על אודות מחלת-הלב שמעתי ויודעת אני כי חולי-הלב נופלים למשכב, ובכל זאת אומר לי לבי, כי גם אני אשמה במחלתו.

ובלילה בכיתי בשנתי.  אמי העירתני וַתּשב למראשותי.

– הסי, התאפקי בתי, ואל תעירי את אביך משנתו.

ומשׂוחחות אנחנו בלחש, מפה לאוזן, ורואה אני, כי אמי נפעמת מאד, שהיא מביטה אלי בעינים חודרות, שהיא חפצה לחקור ולדרוש אותי,  לדעת "אמת לאמיתה".  ואני גמרתי בלבי לבלי הגד לה דבר, ועל כל פנים  – בשעה שאבי ישן.

– למה זה בכית, בתי?

– איני יודעת, אמי.

– האינך, חס ושלום, בקן-הבריאה?

– כמדומה לי, שבריאה אני; אך לפעמים אני חשה בראשי. 

אמי הסבה על משכבי, ואני שׂמתי את ראשי על חזה.

– אמא, שאלתי, למה זה כל-כך דופק לבבך?

– יראה אני, בתי.

– הגם את מפחדת בלילות?

– לא בתי, אך לך אני דואגת.

– לי?

אמי מחשה ודמעות חמות נופלות מעיניה על פני.

– את בוכיה, אמי?

והדמעות נופלות ונופלות בלי הרף. ואני נשבעת בנפשי, שלא אגלה לה מאומה, ויעבור עלי מה!

– בתי – שאלה אמי אחרי הירגעה – האם לא ספרה לך רבקה איזה דבר?

– על אודות מה?

– על אודות ר' זיינווילי ...

– האם היא מכירה אותו?

– לוּ הכירה אותו, כי אז לא דברה דבר.  ועתה היא מעלה גירה מפי אחרים.  האחרים הולכים רכיל מקנאה.  ובלי ספק יש במה להתקנאות – יהודי עשיר, גביר וידו משׂגת לקחת לו לעת זקנתו נערה בתולה! – ועל כן מרננים אחריו.

ואמי שואלת עוד:

– האם לא הגידה לך, כי הוא אשם במיתתה של אשתו האחרונה?

– שמעתי כזאת, אבל אינני זוכרת מפי מי.

– בוַדאי מפי רבקה, יסכר פיה לעולם!

– ומה היתה סבּת מיתתה באמת?

– מחלת הלב.

– וכי מתים ממחלת הלב?

– בוַדאי.

–––––––––––

ואני מפורסמת בכל העיר, ובפי רבים הנני לברכה, ומתפלאים עלי, שאינני חשה באושרי.

אבי ואמי משתוממים, ועוד יותר החייט, שאינני מחוָה את דעתי על דבר הבגדים, ומבקשת תמיד שיעשׂו כרצונם ומה שלבם חפץ.

רבקה ריעתי תישוֹם ותשרוק: היתּכן לסמוך בענינים כאלה על דעת אם!

מובטחת היא שבגדי יהיו מכוערים, שלא אוכל להיראות בהם לא בחוץ ולא בעזרת-הנשים ולא בשום שמחת מצוָה! "את נפשך אַת עוכרת, אַת שוחטת את עצמך!"

ולבי אומר לי, כי שחוטה אני זה כבר. ובלב שוקט כלב המתה מחכּה אני לקראת "שבת נחמו", ל"יום הכיסא", שבו בוא יבוא אלינו ר' זיינווילי שלי לקידוש.  בשבת שלאחריה ייקרא לתורה ובאחד מימי השבוע נכנס לחופה.

אבי שב כמעט לאיתנו הראשון.  יוצא הוא פעם בפעם לשוק ושואל ודורש על דבר שער התבואות; לפי דעתו שעת-כושר היא לקנות ולהרוויח, אבל עוד לא הספיקה לו השעה לדבּר עם ר' זיינווילי על דבר הלוָאה.  אמי יועצת לו להזמין את ר' זיינווילי בשבת "נחמו" בשעת הקידוש לסעודה השלישית, ובשעת חדותא להפיל איזה דבּור..

אינני יודעת באיזה אופן, אך עוד קודם ההלוָאה הוטב מצבנו החומרי מעט. ואף כי הרופא מקיף לנו בבטחה ואינו שולח עוד את נערו תחתיו, בכל זאת מצווה אבי להשיב את המגיע לו.  השליח היה אחד מאחי, בדרך הילוכו לחדרו.

באותו יום בא פתאום הנער.

– מה זאת? – קרא אבי לקראתו – המעט?

– לא ר' יהודה, בלי ספק שלחת הרבה, אך אני באתי לשאול לשלומכם...

– לשלומי?

כלומר: מה לי ולך? ולבי אומר לי: מחויבת אַתּ להגן עליו, אבל הוא עונה במנוחה:

– כן... נוסע אני מזה...

ואבי מגמגם אחריו:

– נוסע אתה, נוסע אתה – סע בשלום.

וַיפן אלי, וַיוסף:

– בתי, תני לו איזה גדולים...

ופני הנער חוורו מאד, בעיניו התלקחה אש ושׂפתיו רעדו.

– למה? מדוע? אינני מבקש... היו שלום.

וַיפן, וֵיצא בחופזה.

ובקולו רתחו הדמעות...

––––––––––––––––

ואז התעלפתי בפעם האחרונה.

כשובי לאיתני שמעתי את קול אמי:

– אל תפחד, יהודה, אין דבר; חולשה כזאת קודם החתונה היא מעשים בכל יום.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה