_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּמְעוֹן קַיִץ

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

(ציור)

   על פי עצת הרופא עזבתי את הקריה העליזה, להנפש מעט מעבודתי באחת מערי-השדה.  שכרתי לי חדר למעון בבית ר' "אברהם הסוחר", הרחוק מן הבצה, אשר יטבעו בה יתר הבתים, והקרוב אל היער, הסובב את העיר, ואל הנהר, המסתתר בחרש היער.

   פעם אחת, בשובי מן העיר הביתה, שמעתי קול שאון והמֻלָּה עולה מן הבית.  ור' אברהם רץ לקראתי, ומספר לי בקול מבקש סליחה ומחילה:

   – הנני כותב " תנאים" היום!

   – אין דבר! – עניתי, בחפצי לעבור על פניו ולבוא למעוני – אעבור אל חדרי.

   אך ר' אברהם אחז בכנף מעילי.

   – בחדרך, אדוני – הוסיף במבוכה – המחותנת והכלה. –

   – אם כה, – אשב להנפש מעט על יד הבית ואחר אשוב אל היער... ואם ארעב, אלך העירה.

   – לא, אדוני, היה לא תהיה – התנפל עלי ר' אברהם בתוכחה מגולה – כי אתנו תאכל.  הלא "שמחה" היום במעוני, ועוד מעט ונכתוב את התנאים... השדכנים כבר נצים על דבר "השדכנות"!

   – רבי אברהם! רבי אברהם! – נשמע קול זר קורא מן הבית, ובעל-הבית עזבני לנפשי ואני ישבתי על הספסל אשר לפני החלונים.

* * *

   מבעד החלון הפתוח מאחרי, אני שומע את ריבות השדכנים וקולות המחותנים, המתאמצים לפשר ביניהם.  אך כל עמל המפשרים לריק.  השדכנים הם שלושה במספר, כל אחד טוען: "כולו שלי", ועוד מעט ויקראו למהלומות.

   מַשתי ממקומי ואשב לפני חלון חדרי, ששם, כפי דברי ר' אברהם, יושבות עתה המחותנת וגם הכלה.  אל אזני עולה קול משק כלי-מילת, וגם קול אשה באה בימים, שכפי הנראה, היא המחותנת:

   – בתי יחידתי, יפתי! שלמה כזאת אין בכל העולם כלו, וגם נערה בתולה יפה כמוך אין בכל העולם כלו, גם במדינת הים! אינני יודעת, במה זכה ר' אברהם למצוא כלה כמוך לבנו.  ה"מחותנת" תהיה "כפרתך" האמינה לי...

   – אבל, אמי! – נשמע קול רך, כפי הנראה קול הכלה.  הלא הדלת פתוחה...

   – ומה מני יהלוך?! ישמעו כלם, הלא בתי יחידתי את.  כל פארי והדרי!

   – ומראש אגיד לך – אמרה המחותנת – כי אם לא יתנו להחתן מלבושים יקרים, אקרע את התנאים! מתחת החופה אקחך!

   – אבל, אמי... ובקול הכלה נשמע גם צער גם פחד.

   המחותנת נשאה עוד פעם את קולה, אבל עתה אזני קשובות לדברי שני המחותנים, אשר יצאו ברגע ההוא את הבית וישבו לימיני.

   – הנח להם, להשדכנים, מחותן! – אמר ר' אברהם – אין ריבם שוה בנזק הזמן! ינצו כנפשם ואנחנו נגביל פה את זמן החתונה... הן עוד מעט ויהי ערב!

   – יהי כן – ענה המחותן במנוחה – נגביל את זמן החתונה.

   – החתונה – מתחיל ר' אברהם –

   – תוכל להיות, אם ירצה השם – עוזר לו המחותן –

   – ולמזל טוב – מוסיף המחותן משלו.

   – ביום?... פונה ר' אברהם אל המחותן בשאלתו...

   – אבל – משסע אותו המחותן – שכחתי להגיד לך ר' אברהם, כי...

   אבל גם הוא לא כלה את דבריו, כי ברגע ההוא יצאה אשתו ותעמוד לפניהם, ופניה צוהלים ומפיקי רצון, והיא לבושה שמלה בהירה מְעַוֶּרֶת עינים, ומקושטת בעדיי זהב וחרוזי פנינים.

   ועיניה מתרוצצות ונוהרות.

   – ר' אברהם, מחותן! – פנתה אליו בשאלתה – למה זה ישבו החתן והכלה כלואים בבית? מדוע לא יצאו לשוח מעט לרוח היום?

   המחותן הוציא מנחיריו קול פליאה והסכמה גם יחד ור' אברהם מנענע בראשו:

   – אנכי... בימי – אמר – לא הלכתי לשוח את הכלה! כמדומה לי, שלא ראיתי את פני רחל'ה שלי עד עבור חדש ימים אחרי החתונה! אבל אין רע! זמנים חדשים ומנהגים חדשים! אם רוצה המחותנת, ילכו לשוח מעט!

   המחותנת נעלמה ובין רגע יצאו החתן והכלה לשוח.

   הולכים הם רחוקים זה מזה כשתי אמות במדה.

   הכלה היא ילדה יפה מאד;  פרח שושן טרם יתפתח;  אבל מרגיש אני שֶׁדַּיָּהּ לנשיקה אחת לעורר את "הנקבה", הנרדמה בתוך הגויה הצעירה והרכה הזאת! דיה לנשיקה אחת להטיל סער בחזה, להדליק נרות בבבות עיניה, לתת נשימת-עדן לאפה ושפתים דולקות לפיה...

   החתן גם הוא עוד לא הגיע לבחרותו, טל של ילדות שפוך על לחייו הרזות ומתחת לעורו הזך בירכתי המצח נראו העצבים.  ופתילי התכלת, הנשקפים מתוך אׁדם העור הצח, מוסיפים לו לוית-חן.

   פני החתן הורים ובעיניו תמהון.  מרגיש הוא, כי בריאה חדשה תתפלג בו עתה והוא מתפלא עליה.  על פני הכלה צחוק-חן, הלא בת חוה היא, והיא יודעת מראש את פרח האביב, אשר יציץ ציץ בחדרי לבה!

   עיני רדפו בנעימות אחרי "הזוג" עד העלמו בחרש.

   אך לפתע-פתאם נזדעזעו כל אברי לקול הקריאה בבית:

   – "זולל-התרנגולות"! –

   – מגושם, בעל תאוה! –

   – שניכם גזלנים! –

                                                                        

   – השדכנים עודם נצים! –

   – ןבכל זאת – קרא המחותן, באמרו לקום ממקומו – אלכה נא ואעשה שלום ביניהם.

   – אל נא, מחותן, – מעצרהו ר' אברהם, – אל תבלה זמנך לריק... יריבו עד עת קץ – הן לא הגבלנו עוד את זמן החתונה והחזן כבר בא לכתוב את התנאים –

   – יהי כן – ענה המחותן – למעני תוכל להיות החתונה למזל טוב...

   – ובשעה מוצלחת – עוזר לו ר' אברהם –

   – אבל – מסיחו המחותן עוד הפעם לדבר אחר, – הלא אמרתי, כי שכחתי להגיד למחותן...

   – כי?

   – כי לא הבאתי אתי את כל הכסף במזומנים.

   הָשְלך הס.  הבטתי בפני ר' אברהם והנה הלבינו מאד.

   – שמונה מאות – הוסיף המחותן – הבאתי במזומן, ועל שתי מאות אוכל לתת שטר-חוב.

   – שטר חוב? – קרא אברהם בתוכחה מגולה – ומי יאבה לקחת שטר-חוב? האם כן נדברנו?

   המחותן מניע את כתפיו.

   – האם לא צחוק אתה עושה לי, מחותן? – שואל ר' אברהם.

   – לא עת לצחק היום, – ענה המחותן במנוחה–כאשר אמרתי כן הוא; לא הספיקה לי השעה לאסוף את כל הכסף... הלא ידעת, כי מעות הסוחרים מפוזרות ומפורדות...

   – לא הספיקה השעה? – נהם ר' אברהם – מ"ראשי הפרקים" עד היום הזה עברו "ארבעה חדשים" ועוד לא הספיקה השעה...

   – ומה אעשה – ולא הספיקה...

   – ומה אעשה – ואני שטר-חוב לא אקח...

   – ר' אברהם קם ממקומו ואחריו – המחותן.

   – שמע נא, ר' אברהם! – הרים המחותן את קולו, – אתה ידעת היטב, כי איש אמיד אני –

   – ובכל זאת שטר-חוב איננו כסף מזומן...

   – אתה יודע, ר' אברהם! כי לוּ חפצתי ללכת העירה, כי עתה יכלתי בנקל להחליף את חתימת-ידי בכסף מזומן... אבל...

   – אבל? – חוזר ר' אברהם בלעג.

   – אבל? כיון שהמחותן אינו מאמין לי על שתי מאות רובל כסף – לא אובה ללכת העירה! –

   ר' אברהם מתאמץ בכל כוחו לדבר במנוחה:

   – ואני אם לא יהיה כל הכסף במזומן לא אחתום את ה"תנאים" –

   – עשה כחפצך, ר' אברהם!

   פני ר' אברהם אָדמו והלבינו חליפות מכעס.

   – שמואל! – קרא פתאום בקול עז.

   – שמואל! – שִׁנָּה עוד הפעם בראותו כי אין מענה.

   – שמואל!! – שִׁלֵּש את קריאתו ביתר תוקף ועוז.  ומן החרש נשמע קול פחדים, קול החתן:

   – מה אתה חפץ, אבי?

   –שמו-אל! שמו-אל! עזוב כרגע את הכלה ורוץ הנה!

   עברו רגעי מספר ושמואל רץ מן החרש נבהל, נרעש ונפחד, ואחריו מדדה הכלה וכֻלה רועדת.

   ור' אברהם רץ לקראת בנו, ויאחז בכפתורי מעילו, ויאמר בקול עז, למען ישמעו המחותן והכלה, והאנשים אשר בבית:

   – שמואל! לך כרגע והחלף את שמלותיך! לא חודש ולא שבת היום! והכלה אינה כלתך, והתנאים היה לא יהיו... השומע אתה?! אין לך כלה, ולא יהיו "תנאים" – ושוב אל חדרך!...

   – מהר! – הוסיף ויצו, בראותו כבנו עומד כהלום-רעם –

   – מהר! שִנה בכעס ועוז...

   – החתן שב הביתה אבל וחפוי-ראש והכלה החלה לבכות בקול.

*

   ברחתי מעמק הבכא.  מעולם החשבון...

 

   היום רפה לערוב... ואני עודני יושב על שפת הנהר מבלי דעת מה נהיה בבית, השמש מתעלמת בנבכי דם ואש ומנגד לה יוצאת הלבנה מתוך ערפלי טוהר, ומְדַדָּה כתרנגולת בין אפרוחיה – הכוכבים.  יושב אני בצל החרש... השמים הזכים ממעל וצלמם ודמותם במי הבדולח מתחת, המית הגלים הקטנים, המרדפים זה את זה כילדים מצחקים, הקצף על תכלת המים, רעד עלי החרש יחד עם נשמת הדשאים והפרחים, המעולפים ספירי טל, רסיסי הליל, קול הזמיר מבין העפאים – כל אלה נשאוני על כנפי האביב אל עולם האצילות..

   לבי התרחב כפתחו של אולם וימלא צער על כל בעלי החיים ואהבת כל העולם כולו, ונפשי בקרבי עיפה, עורגת וחולמת...

   והנה מרחוק נראתה סירת-דוגה, מבין צללי הליל מתבלטת תמונת מלח צעיר לימים;  ומתוך שקט הערב תשָמע תנועת המשוט והסירה...

   לאט לאט תקרב הסירה ואתה לאזני גם שירת המלח:

מִצְחֵךְ הַזַּךְ לִי רָקִיעַ,

             יָהֵלוּ שָׁם כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ;

בִּלְעָדֵךְ צַלְמָוֶת כָּל חֶלְדִי,

                        כִּי שִׁמְשִׁי – הַצְחוֹק עַל שְׂפָתָיִךְ.

 

אַתְּ אוֹרִי, אַתְּ חַיַּי!  בִּלְעָדֵךְ

             אֲנִי רֶגֶב בֵּין רִגְבֵי אֲדָמָה!

                                            יַעַן אַךְ מִנְּגֹהוֹת עֵינַיִךְ

       נַפְשִׁי בַּסֵּתֶר נִרְקָמָה;

 

אַתְּ חַיַּי, אַתְּ אוֹרִי, כִּנּוֹרִי;

                 בִּלְעָדֵךְ גַּם זְמִרוֹת לֹא אַנְעִים,

כִּי כָל חֲלוֹם חַיַּי וְשִׁירַי –

              הַקֶּסֶם עַל שִׂפְתֵי שׁוֹשַׁנִים...

 

   קול המלח נדמה; אך שירתו עוד נשמעת לאזני מכל אפסים.  אותה יענה החרש ברבבות עליו, אותה יענה האחו ברבבות דשאיו ופרחיו, אותם יענו רסיסי הטל, נשמת האויר, הכוכבים והירח ממעל...

   הקול נחבא בין הגלים הקלים, ועוד גל אל גל קורא: אהבה! וקצף תכלת המים הומה: אהבה! והזמיר מבין העפאים ישתפך בנעים קולו: אהבה! אהבה!

   וגם נפשי תשתפך בקרבי, כי גם היא חולת אהבה...

 

*

 

   הסירה מתחלקת על פני המים, והמלח משורר שירת שַמיסא:

 

אֶת לֵיל הָעֹנֶג אַזְכִּירָה,

הִכַּרְתִּיךְ אָז יַעֲלַת אֲהָבִים:

עֵין הוֹלֵךְ רָכִיל לֹא שָׁרָה

אַךְ בִּמְסִלּוֹתָם – כּוֹכָבִים.

 

הֵן כּוֹכְבֵי הַזָּהָב, אָמַרְנוּ,

הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁוּ כַּדָּת...

וְאֶל הַיָּם נָפַל אָז אֶחָד

וַיְגַלֶּה לַגַּלִּים הָרָז.

 

הַגַּלִים לַמָּשׁוֹט סִפֵּרוּ,

הַמָּשׁוֹט לַשּׁיָט הַמָּהִיר,

וַיּוֹצֵא הַדִּבָּה הַמָּשׁוֹט

בְּאָזְנֵי הַמַּלָּח הַצָּעִיר!

 

וּבְאָזְנֵי יָפָתוֹ הַמָּלָּח

שָׁר בְּלֵיל עֹנֶג הַשּׁיר;

וְעַתָּה יָרֹנוּ, יָשִׁירוּ

בְּחוּצוֹת וּרְחוֹבוֹת הָעִיר!

 

   עוד הפעם נדמה המלח וענג אין קץ נשפך מסביב – לבי בקרבי כהולם פועם;  חולם אני בהקיץ.  כמדומה לי, שרואה אני מרחוק בהרת לבנה וגדולה, ורועדת בצללי הליל... והבהרת היתה לבית, רוחץ בקרני הירח... מסביב הס... בחלונות אין אור... אך סירת-הדוגה מתחלקת ומתקרבת אל הבית... באחד החלונות יציץ נר.  עוד מעט והחלון הזה יפָּתח בלאט, ובו תֵרָאֶה נערה יפהפיה, הנה היא!  עיניה מפיקות אור, אור אהבה, ועוד מעט, ותפתחנה שפתותיה שושנים ואני שומע את המענה למלח!

   אך קול המלח העירני מחלומי... הוא משורר:

 

נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְמוּסַר

חֲנֵפִים אַל תַּטִּי אָזְנַיִם;

הָעֹנֶג הָאֶחָד – אַהֲבָה

בִּלְעָדָהּ אַךְ הֶבֶל הַחַיִּים!

 

– יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי יָרֵאתִי

עֵין אִמִּי אֶל קִרְבִּי חוֹדֶרֶת:

"שַׁלָּמָה אַתְּ, בִּתִּי, גַלְמוּדָה

וּלְכָל הָעֲלָמוֹת סוֹרֶרֶת?"

 

– נַשּׁקִינִי, נַשּׁקִינִי וּלְאִמֵּךְ

כֹּה תֹאמְרִי, יוֹנָתִי הַתַּמָּה:

"יַעַן אַהֳלֵי קֵדָר כֻּלָנָה

וַאֲנִי יָפָה וּבָרָה כַּחַמָּה".

 

יָרֵאתִי, הָהּ, דּוֹדִי, יָרֵאתִי...

עָלַי אָבִי כּוֹעֵס תַּמְרוּרִים:

"עַד מָתַי תַּסְתִּירִי פָנַיִךְ,

תָּנוּסִי מִפְּנֵי הַבַּחוּרִים?"–

נַשְּׁקִינִי יָפָתִי וּלְאָבִיךְ

כֹּה תַעֲנִי, סוֹעֲרָה עֲנִיָּה:

"יַעַן עֶגְלֵי מַרְבֵּק כֻּלָּמוֹ

וַאֲנִי יַעֲלַת חֵן, יְפֵהפִיָּה!"

                                        

– יָרֵאתִי, דּוֹד חוֹנֵף, יָרֵאתִי,   

תִּגָּלֶה אַהֲבָה נִסְתָּרָה...

וְאִמִּי כִי תִשְאַל: "הָהּ, בִּתִּי,

שַׁלָּמָה כֻתָּנְתֵּךְ כֹּה צָרָה"?– –

 

   החרוז האחרון פרץ בקול צחוק אדיר.  ובין רגע וכל הטבע מסביב נהפך לי לאחר...

   הזמיר נדמה, כאלו נחבא קולו במתק תאוה נהיה... פני הירח נהפכו לירקון כפני גבורי הדור, שהחיים יוצאים מאפם... והכוכבים מתנוצצים וקורצים עין בצחוק... וקול צחוק אשמע במשק מי הבדלח, ושכבת הטל נראתה לי ככסות-עינים על דודי הפרחים הזונים...

   קול המלח נדמה, אך שירתו עודנה מחוללת בקלות-ראש עם הקצף על פני המים; ערומה ועריה היא מפזזת ומכרכרת מגל אל גל ומתנשא משם אל החרש, לשפוך את רוחה על העלים הרועדים בנשף החשק...

   וסירת-הדוגה עברה על פני, ותתעלם. קול המלח נדמה במרחק, ולבי החרד פנה אל מוחי בשאלתו:

   – האֻמנם זאת היא האהבה וזה מרום קצה? – –

   אך תחת מענה המוח הגיע לאזני קול רבי אברהם:

   – אדוני, אדוני!  מהר נא בטובך!  כבר נכתבו התנאים ותסב עמנו לסעודה.

   עזבתי את עולם האצילות לשוב אל עמק החשבון, ועד היום הזה לא ענה מוחי על כל שאלות הלב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה