_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הגבור שמעיה

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

ה"מנין" של חב"ד כמרקחה.  המרא דאתרא העיז פניו לבכר את ה"חיי אדם" על ה"רב-שולחן-ערוך", ובפירוּש אמר שאין לסמוך על "שולחן ערוך" של הרב!

– הנשמע כזאת? – צוחו אראלי המנין.

– שם שמים מתחלל! – רגזו וחלו המצוקים.

– מיום הוָסד ארץ – קרא אחד הצעירים לימים – לא נעשׂתה נבלה כזאת!

– כן, נבלה נעשׂתה בישׂראל, והרב ישׂא עווֹנו!

זה אומר שמצוָה לקרעו כדג ביום הכפורים שחל להיות בשבת (אבל הדבר נפל בחוה"מ סוכות), אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו! וזה אומר שדי לשמתו, לנדותו, "לעקור אותו מן השורש", לקרוע את הספּוֹדי"ק מעל ראשו ולעשׂותו (ולא פירש את מי? את המרא דאתרא או את הספּוֹדי"ק) כעפרא דארעא.

אחד הזקנים התכונן להשקיט את הסערה, לשכּך חמת הקנאים, אך שומע לא הי לו, ודבריו שנאמרו בנחת היו עוד כשמן למדורה.

– רבותי, – אמר הזקו – הנני מתרה בכם! הרב תלמיד-חכם הוא, כל הנוגע בו לא יִנקה!

– זקן אשמאי! – קרא אחד הצעירים ברוגז.  וכרוז יצא בחיל: את מי נשלח ומי ילך לנו לעקור את הרב מן השורש?

– אני אלך! – קפץ שמעיה המלמד בראש.

– אתה, שמעיה, תלך?! – השתוממו מסביב.  כי ידעו את שמעיה לגבר-חלש, אשר היה מחוסר פרנסה, יען לא יכול להכות ולייסר את תלמידיו, כי על כן מאסו בו כל בעלי-הבתים.

– כן, אני אלך! – התלהב שמעיה. – עת לעשׂות לה'. והחלש יאמר גבור אני, אני אלך!

– לך בכוחך זה! – קראו החסידים.

– זה התרנגול ילך למיתה! – שרק הזקן ויאבה להחזיק בכנף בגדו.  אך שמעיה נשמט ממנו וירץ החוצה.

---

ושמעיה רץ בחפזון אל בית הרב.  דברי הזקן: "זה התרנגול ילך למיתה" צללו באזניו.  מרגיש הוא, כי אם יעצור רגע במרוצתו ונשתה גבורתו, וישוב על עקביו, ויהי לצחוק בעיני "כל העולם", ועל-כן הוא רץ בכל כוחות, בלי שאוֹף רוחו ובלוֹע רוקו.  כבר הנהו על המעלות, הדלת כבר נפתחה...

והרב ישב אל שולחנו, על יד החלון.  נר של שעוָה מאיר לו נתיב ב"ים של שלמה", בימינו יפלג לשנים את זקנו הלבן כשלג והיורד עד אזורו, ובשׂמאלו מקטרת, אשר ראשה בפיו, וממנו יוצאים עגילי עשן ומתנשׂאים ומתפשטים ומתגנבים החוצה.  הצעדים על המעלות העירו את הרב מעיוּנו, ויעף את עיניו לקראת הבא, והנה הוא שמעיה המלמד.  אך מה נעווּ פניו! חיורים הם כסיד, ועיניו בוערות כלפידי-אש.

– מה היה לך, שמעיה? – התחלחל הרב לקראתו.

– לי לא כלום, – ענה שמעיה בשאפו רוח בכבדות, – אך לך יקרה האסון, לך! לך! הנני באתי לעקור אותך מן השורש...

הרב נדהם, ויחשוב את שמעיה למשוגע.

– הבה נא לי את הספּוֹדי"ק שלך! – קרא שמעיה.  ובראותו כי אין מענה, הושיט את ידו ויקרע את הספּוֹדי"ק מעל ראש הרב, ויכלה בו את חמתו, וינס החוצה.

הרב העביר יד על עיניו ועל מצחו ויתנשׂא ממקומו, ויפנה אל החלון, וירא את צל שמעיה הבורח, ויקרא אחריו:

– שמעיה, אתה חייב מיתה, אבל אני מוחל לך, והלוַאי שתשלים את שנתך!

דברי הזקן הקודמים ודברי הרב עתה התבוללו ויצלצלו  באזני שמעיה.  אך הוא רץ כצבי לבשׂר את הנצחון לאנשי-שלומו.

– מן השמים, – אמר, – נלחמו לי! מן השמים! אתם יודעים את רפיון ידי, והספּוֹדי"ק היה חדש וחזק מאד, ומתוֹם לא נשאר בו! ולא הרגשתי מאומה!

– אצבע אלהים הוא! – מחאו כף הקנאים. – חיש יובא יין!

– אני לא אשתה עמכם! – אמר הזקן – כעסכם – עבודה-זרה, ויינכם יין נסך.

– אל תשמעו לשוטה הזה, – קראו בשאון, – נשתה לחיי שמעיה!

– לחיים, לחיים, שמעיה! – קראו מסביב.

– ברכה לבטלה! – אמר הזקן.

כל הנאספים רגשו עליו, אך עוד הזקן עומד על דעתו.

– המורד במלכות חייב מיתה, ומאן מלכי? רבנן!

– אבל הרב מחל לי! – התעורר שמעיה, ויספר את אשר קרא אליו הרב מן החלון.

פני החסידים הלבינו, והזקן אמר:

– תלמיד-חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחול!...

---

בלב נפעם שב שמעיה הביתה.

הזקן – התנחם בלכתו יחיד – כבר פג טעמו, ובכלל לא בסבי טעמא, ומעולם לא הצטיין בדבקות והתלהבות כדבעי.  והרב מחל לי ולא יתבע עלבונו, ושם בפמליא של מעלה אדמו"רנו יעמוד לי!

ובכל זאת בלכתו התפלל בלי משׂים בלחש...

"רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשׂיתי זאת ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבוד תורתך"...

בנשׂאו את עיניו השמימה ראה את הירח, ונדמה לו כי פניו נזעמים.

– ר' יהושע! – קרא אל הירח בתלונה – גם אתה עלי ברוגז?! ר' יהושע! עבד משה איש האלהים! אתה כועס עלי?!

אך ברגע ההוא התכסה הירח בעננים.

– "חַה-חה-חה!" – מילא פתאום צחוק פיו – שוטה גדול אני! אין לה להלבנה ענין אחר לענות בו! שוטה אתה, שמעיה, שוטה גדול!

פתאום הרגיש, כי נגע בחטמו בכותל, ובהשפילו את עיניו והנה ביתו לפניו.

"ובכל זאת – אמר בלבו – מפחד אני מאד"... ויצעד מעט אחורנית.

– "לא – התנחם – רק עייף אני ויגע", ותחת לפתוח את הדלת נגש אל החלון, וישב להנפש מעט על האצטבה אשר תחתיו.

פתאום התעורר החשק בלבו להביט אל הבית פנימה.  ויקם ממקומו, וירא בעד הזכוכית והנה הילדים שוכבים ישנים על המטות, ואשתו שׂרה-ביילה נרדמת בעמידה, בשענה על יד הברזל המחזיק את הכירים.  אז נחה דעתו מעט.

– תודה לאל! – לחשו שׂפתיו בלי דעת, – כי הילדים חיים וקיימים, וגם שׂרה-ביילה חיה וקיימת!

אבל באותו הרגע נעוו פניו מפחד פתאום.  רואה הוא והנה צללים מתהלכים הלוך ושוב בחדרו, וכמדומה לו שהוא מכיר בהם אנשים ידועים לו, את אבותיו וקרוביו המתים.  את קולם איננו שומע, נדמה לו בתנועותיהם כאילו הם משׂיחים, מתייעצים ומתוַכּחים, ובלכתם הנה והנה נגשו אל אשתו שׂרה-ביילה ויעמדו, ויניעו וינידו לה בראשיהם, כאומרים: צר לנו עליך, שׂרה-ביילה... ואחרי כן שבו ויגשו אל המטה אשר שם הילדים, ויניעו וינידו ראשיהם על הישנים, ואז נדמה לו כי שומע הוא את קולם: צר לנו עליכם, יתומים, אך קצרה ידנו מהושיע!...

צוָחה נוראה התפרצה מלב שמעיה ותעל עד גרונו, אך שם נחבאה, והגה לא יצא מפיו.  ובכל זאת הרגישו בו הצללים וינוסו.

ברגע זה נעורה שׂרה-ביילה ותרא את בעלה בחלון.

– מה אתה מבלה את זמנך לבטלה? – קראה אליו. – בוא הביתה! הילדים לא חפצו לאכול בלעדיך, ותפוחי-האדמה מתקלקלים.

ולשמעיה נדמה, כי מן החלון ועד מפתן ביתו עבר מרחק רב במדבר חול.  בבואו החדרה כבר נעורו גם הילדים, ועל השולחן הקערות מלאות תפוחי-אדמה.

– שתה מעט יי"ש! – אמרה שׂרה-ביילה.

שמעיה חפץ לברך את בני-ביתו ב"ערב טוב" בבואו, אך לא יכול לדבּר, וגם עתה בהחזיקו את הכוס בידו הרועדת לא יכול להגיד כדרכו: לחיים לכם, ילדים, לחיים, שׂרה-ביילה, – כי לשונו כמו דבקה לחכו.

ושׂרה-ביילה התבוננה בו ותקרא בחרדה:

– מה זה היה לך, שמעיה! פּניך הן כפני מת ואתה מתחלחל...

– קדחת היא! – ענה שמעיה, – אכלו לבדכם ואני אעלה על המטה.  אבל אין דבר... כמו בשנה העברה... אכלי עם הילדים.

– ראשונה – אמרה שׂרה-ביילה – אכין לך חמין.

– לא ולא! – אמר שמעיה – אל תיראי, שלוּחי מצוָה אינם נזוקים, אני, תודה לאל, עשׂיתי היום מצוָה גדולה! ממש מסרתי את נפשי על קדוּש השם!

הילדים אשר פחדו מחזוּת פני אביהם, התעוררו פתאום משׂמחה ויקראו זה לזה בעליצות:

– אבינו עשׂה מצוָה גדולה! אבינו קידש את השם!

אבל שׂרה-ביילה היתה כחולמת.

– מה אתה מדבר? איזה קדוּש השם? מה נהיה?

– לא אגיד לכם – אמר שמעיה – עד כלותכם לאכול.

שׂרה-ביילה והילדים ישבו לאכול בלי חמדה, והוא עלה על המטה.

---

שׂרה-ביילה אוכלת, אך לרגעים מתבוננת היא בפני בעלה המתנודד על מטתו, ואנחותיו נוקבות ויורדות עד עומק לבבה. אחרי רגעים אחדים והרחיקה את הקערה, ותקם, ותקרב אל שמעיה.

– אבל מה היה לך, שמעיה?

– אין דבר! – ענה בצחוק אנוס, – נהפוך הוא, שׂמח אני מאד, מאושר אני מאד, מתגאה אני כי מצוָה גדולה עשׂיתי! מובטח אני לעולם הבא!

– עוד חזון לעולם הבא, אבל מה זאת עשׂית?

– עשׂיתי ואעשׂה עוד!

– אבל ספּר נא חיש, הן עלי להכין לך חמין!

– אין צורך בחמין! אינני חולה, גם קדחת אין, ונהפוך הוא, כל גופי חם, והוא חם מתענוג, מהתלהבות!

– ילדים! – קרא שמעיה – זמרו לי את הנגוּן של "היום תאמצנו!"

הילדים הסבּו עיניהם בשאלה אל אמם, ולא פצחו את פיהם.

– אם לא תאבו לזמר, אספר לכם!

ויספר להם שמעיה באריכות: כי היה וכּוּח בבית-המדרש, והרב – שוֹמוּ שמים! – אמר שאינו סומך על "הרב שולחן ערוך" והוא פוסק כ"חיי אדם"!

בכל משך הספּוּר היו עיניו תלויות אל פני שומעיו, לראות את הרושם העז אשר יעשׂה ספּוּרו.

אך שׂרה-ביילה והילדים לא התפעלו.

– שוטים, גויים גמורים! – התקצף שמעיה על ילדיו, – הלא זה הוא חלוּל-השם גמור!

– ועל-כן? – שאלה שׂרה-ביילה.

– על-כן – אמר שמעיה – יצא גזר-דינו של הרב מאת המנין שלנו לעקור אותו מן השורש, וכן עשׂיתי!

– אתה... עשׂית?

– אני, אני עשׂיתי! – התגרה בה שמעיה, – ומדוע לא אני? האם אינני ירא שמים? האם חלוּל ה', חלוּל כבוד רבנו "הרב שולחן ערוך", אינו נוגע לי?!

– אני, אני עשׂיתי! – הוסיף בחרון, – אני ולא אחר! אני עקרתי אותו מן השורש! אני קרעתי את הספּוֹדי"ק מעל ראשו!

רעם של צחוק התחיל להתפרץ מפי הילדים, אך בראותם כי אמם הורידה את ראשה לארץ, נדמו.

– עתה זמרו לי, ילדים – התחנן אליהם שמעיה, – גם רקדו מעט... שׂמחו נא את אמכם העצבה...

– מה יועילו לנו הרקוּד והנגוּן! – נאנחה שׂרה-ביילה. – לכו לישון, ילדים! נראה מה יאמרו מחר "בעלי-הבתים" שלנו.

– הבל הבלים!

שׂרה-ביילה נאנחה ותתעסק בהכנת חמין.

הילדים ישבו לארץ וגם נרדמו אחרי רגעים אחדים, שׂרה-ביילה נישבה בגחלים ותתן במיחם, ותקח אתה את הנר ותוציא את המיחם החוצה.

ובצאתה שבו הצללים להתהלך בחדר.

עיני שמעיה יצאו מחוריהן מפחד; הצללים נגשו אל הכירים ויעמדו רגע כמתפלאים, כי נפקד מקום שׂרה-ביילה; אחרי כן שבו אל המטות, אך בראותם כי האחת ריקה ועל השניה שוכב שמעיה לבדו, נסוגו אחור ויחפשׂו הנה והנה בבית, עד אשר מצאו את הילדים בקרן-זוית.

אז נדמה לשמעיה, כי האחד פנה אל רעהו ויאמר:

– אך הבכור האחד יודע לאמור קדיש!

– ומתי עליו למות? – שאל השני.

– עוד הלילה! כאשר תצא הלבנה מתוך העננים.

– שׂרה-ביילה! – קרא שמעיה בקול פחדים.

הילדים נעורו ויצעקו גם הם.

שׂרה-ביילה שבה הביתה עם הנר.

– מה לך? מה קראת?

– חולה אני... חולה... מאד... מאד! – התחנן אליה שמעיה, – אני חולה מסוכן...

– אויה לי! – התייפחה שׂרה-ביילה – מה לי לעשׂות? אלך לקרוא לעזרה!

– אל תלכי, חס ושלום – נאנח החולה – אל תעזביני!

– שׂרה-ביילה! – התחנן אחרי רגע – גשי נא אל החלון וראי אם השמים מעוננים...

– כן... האם לא קידשת עוד את החודש?

– אבל מעוננים המה? – שנה שמעיה את שאלתו מבלי ענות לה.

– מעוננים!

– מאד?

– לא... אפשר, כי יצא הירח...

– הביטי נא היטב השמימה!

– ולמה לך זאת?

– ראי נא היטב, אל תגרעי עיניך, מה עושׂים העננים?

– מה להם לעשׂות?

– האם לא יזוזו ממקומם?

– נהפוך הוא, הרוח נושב והם מתפזרים, עוד מעט תצא הלבנה! האם לא תראנה?

– עיני עצומות! – ענה שמעיה.

– פתח את עיניך ותראנה, הלא אתה שוכב ממול החלון...

– אינני חפץ! אני ירא!

– למה תירא?

ושמעיה פקח את עיניו, וירא בעד החלון והנה העננים מתפזרים לאט-לאט.  כבר נראה כתם כהה, הכתם הולך ואור, וכן הולך דמו של שמעיה ונקפא בקרבו... הנה פאת הלבנה מזהרת – שמעיה אוסף רגליו אל המטה – הנה חציה, הנה כל פני יהושע הנזעמים...

– שמע ישׂראל! – קרא שמעיה בכל כוחו, וראשו נפל אחורנית – וימוֹת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה