_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המלמד מחלם

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

     ויהי היום, וכל העולם כולו היה שטוף בתאווֹת רעות ובכל עבירות שבעולם.  והיו מתייראים, שהקב"ה ישכח את שבועתו ויפתח את ארובות השמים, ויביא מבול לעולם שנית, מבול בלי נח ובלי תיבה... כי באמת כבר באו מים עד נפש, והיה הכול שרוי בצער.  ויתאספו ל"ו הצדיקים בבּראטקוֹב, עיר ואם בישׂראל, להוָעץ כדת מה לעשׂות, להציל את העולם, שלא יחזור, חס וחלילה, לתוהו ובוהו.  וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שבאו לידי מסקנה, שאי אפשר עוד לתקן את העולם, וצריך לעשׂותו כולו חייב, למלא את הסאה ויבוא משיח צדקנו, ויעביר זדון מן הארץ.  בעצה הזאת היו ל"ה צדיקים, אך השלושים וששה, שואב-מים פשוט, התעקש ויאמר, שבשום אופן וצד לא יעבור עבירה.

גוזרים עליו משום "אחרי רבים להטות", והוא עומד על דעתו; בת-קול ירדה ממרומים, בת-קול מנהמת כיונה: זהו רצונו יתברך; המלאך גבריאל נראה בכבודו ובעצמו, והעיד שכן גזרו במרומים, אך השואב-מים שלנו לא קם ולא זע, והוא באחת שלא יעבור אף עבירה קלה, שלא יטול גם את צפורניו כסדרן – והקב"ה יעשׂה את שלו.  והתוַכּחו, והתקוטטו ימים רבים, עד שבאו לידי החלטה אחרת, לחטוף את היצר-הרע ולהשמידו.

הל"ו צדיקים היו כולם עניים ואביונים.  מלבד שואב-המים היו ביניהם סנדלרים, חוטבי-עצים, עודרים בהרים וכדומה, אך לאחד מהם נפלה פתאום ירושה מצד דודתו, שמתה באלכסנדריה של מצרים, ולא הספיקה לו עוד השעה להכּשל בעגל הזהב, ובכסף הירושה הזאת הביאו מארץ מצרים סריס אחד, וילבישוהו לבנים, ויעשׂו לו זקן נכרי ופאה נכריה, ויושיבוהו על כסא, ויתראה כיהודי טוב לכל משפטיו וחוקותיו.

ול"ו הצדיקים עמדו עליו סביב כדוּר ויתגרו ביצר-הרע ויקראו: פה נַס את כוחך, הראה את גבורתך! גירא בעיניך, שׂטן!

והשׂטן – הוא יצר-הרע – אשר לא ידע מכל הנעשׂה, בא וירא את אשר לפניו, ויתפרץ בצחוק אדיר: הדבר גדול הוא להכשיל יהודי-טוב בעבירה?

ולא עלה על דעתו כי סריס לפניו, ויחל להתלוצץ ולנבּל פה, ויאמר לקחת את לבו בחונף, בשׂחוק ובהוללות.

והסריס כעץ יבש, גם צחוק קל לא חלף על פניו.

והיצר-הרע כבר נחר גרונו.  זו לו הפעם הראשונה אשר יתמוללו חִציו כקש כנגד יהודי-טוב.  ויזעם, וישרוק, ומכל קצוי ארץ עפו ובאו כל מיני נקבות, רחמנא ליצלן – זקנות וצעירות, לבנות ושחורות ואמוצות; לבושות מכלול וערומות, מכוסות צעיף ומכוסות שׂער; ושונות הנשים גם במזגן, אלה צוחקות ואלה בוכות, אלה נאנחות ואלה מחוללות, והיו גם פורטות ומנגנות, וסתם נשים – וכולן הקיפו את היהודי-הטוב, רצוני לומר, את הסריס שהיה ליהודי-טוב, לתנוֹת אהבה וגעגועים.  והסריס – עץ יבש, לא קם ולא זע, ולא העיף גם עפעף, וזיעה קרה כיסתה את פני השׂטן, עיף הוא ויגע, כאילו חטב עצים שבוע תמים, ובחרון אפו שרק שנית, ותבוא רחב הזונה בכבודה ובעצמה, והסריס רואה אותה ומתנמנם...

ויתחלחל השׂטן מאד על דבר חלוּל שמו, וינַס את נסיונו האחרון: ויגש אל הסריס, ויעסה את אבריו למשמש את כל גווֹ ולהבריאו, ולהחלימו, ולתקנו לעבודת היצר-הרע! אך כל עמלו עלה בתוהו. וכבר עיפה נפש השׂטן, ועוד מעט והתעלף.  ואך לזה חיכו הצדיקים.  השׂטן התחיל להתעלף, וימהרו הזקנים הצדיקים, ויתנפלו על היצר-הרע, ויפילוהו ארצה, ויאסרוהו בעשׂרים חבילות של ציציות כשרות כפולות שמונה, וישחטוהו בסכין של מוהל, וישׂימוהו בשׂק, וימשכוהו אל האופה אשר בעיר, ויתנוהו אל תוך התנור, וישׂרפוהו באש; ואת אפרו לקחו, ויפזרו ברוח מצויה לכל ארבע רוחות השמים – והשׂטן איננו.

ובשמים שׂמחה וגיל, ושׂמחה וגיל על הארץ מתחת; נגאלו החיים ונקרא דרור לבני האדם.  ואומות-העולם כתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות, כדבר הנביא; וגם הבעלים ונשותיהם חדלו מריב, וישתמשו במקל ומגרפה אך לאפית חלה.  ומלכי מזרח ומערב שילחו את חילותיהם הביתה, וכלי-הזין נמסרו לילדים טובים ומתמידים, לצחק בהם בל"ג בעומר, ואת כלי-התותח לקחו הכפריים להעמידם לתוך שׂדותיהם, להפחיד את הצפרים... וגם להקטן שבילדים מותר היה להורות באצבע על כלי-תותח, ואין מכלים דבר.  ותמלא הארץ שלום ושלוָה, השקט ובטחה... וכהפּגש אנשים בחוץ וקרא זה אל זה ואמר: החולמים אנחנו? וענה רעהו: מה יפה הוא החלום!

אך פתאום נגלה גם הצד הרע.

החופה, שעמדה בקרן-זוית בבית-הכנסת, נשארה שוממה ועזובה. את כלונסאותיה אכלה הרימה, את המסך מלמעלה – העש.  הגברים נעשׂו פרושים, הנשים – גבאיות כשרות וצנועות, ונהפכו כל ימי השנה לימי הגבּלה, והולך בטל הרח"ש, מגהקים ומפהקים השדכנים, אין דואג להוצאת חתונה, לכרים וכסתות ומלבושים, כמנהג הגבירים.  והעולם יושב ועוסק בתורה, או רודף אחרי מצווֹת.  ויהי אחרי ימים מועטים, ויתעצבו בני האדם אל לבם ויאמרו: אין תקוָה ושארית לנו; החיים ימותו, ובנים לא יוָלדו – דור אחרון אנחנו! הלא לא לתוהו בראה!

ומי יודע מה היה סוף דבר, לולא המקרה במלמד מחלם.  עוד טרם יתאספו ל"ו הצדיקים, עוד העולם מלא תאווֹת כרימון, והמלמד מחלם הרגיש לפתע-פתאום, כי היצר-הרע התגנב גם אליו ומנקר הוא במוחו כיתוש.  הוא מושך את המנוּוָל לבית-המדרש, וזה הולך אחריו, ואינו מתיירא כלל מן התפילה בצבּור והספרים הקדושים; הוא נוסע אל אחד הקדושים, והיצר-הרע מסב אצלו בעגלה; הוא מוליכו אל המקווה, וה"יִמַח-שמו" סותם את נחיריו באצבעותיו וטובל עמו.  וַירא המלמד, כי ברע הוא, וישלך אחרי גווֹ את המלמדות, ויעזוב את הישוב, ויברח, להציל את נפשו, אל היער, הרחק מאד מאדם העיר.

ושבע שנים התבודד ביער.  על האדמה שכב, וכמהין ופטריות היו לו למאכל.  ויעסוק כל היום וכל הלילה באמירת תהלים וזוהר, עד כי נפל עליו בשׂרו וידל מאד ויקטן, ונקל היה להעביר את המלמד הגדול בעד גופה של מחט... ואז, ככלות שארו ובשׂרו, אמר בלבו: נרפאתי מחליי – ויודה לה', וישב על עקבו ללכת העירה, ובלכתו, אך יצא את היער, והנה השיב הרוח אל עינו השׂמאלית גרגיר אבק...

והוא היום, ששׂרפו ל"ו הצדיקים את היצר-הרע באש, ויפזרו את אפרו לארבע רוחות העולם; ומאפרו זה נזרק גרגיר אבק לעינו השׂמאלית של המלמד מחלם.  ולפתע פתאום ראתה עינו השׂמאלית של המלמד מחלם דברים נוראים, אשר עין לא ראתה, ולא נגלו גם בחלום... מהעין השׂמאלית עברה המחלה אל הימנית, חיש נפגעו גם המוח, גם הלב...

איני חפץ להאריך בזה.  די לכם, שחזר וניעור היצר-הרע בעינו של המלמד, וחזר העולם למה שהיה...

ואבי זקני, עליו השלום, שספר לי את המעשׂה הזה, היה אומר, שלולא המלמד מחלם, כבר חזר העולם לתוהו ובוהו.  וכשהיה אבי זקני מסב בסעודת-מצוָה של נישׂואין, ברית-מילה או פדיון-הבן, היה אומר: תיתי לו להמלמד מחלם!... בכל אחד מאתנו, אמר, יש אחד מששים מהמלמד מחלם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה