_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמִּתְיָאֵשׁ

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

   יעקב דחה בחרי-אף את "חובת הלבבות" מלפניו ויורד את ראשו אחורנית על משען הספסל, וישא את עיניו אל התקרה, ויעוה את פניו בתנועה משונה ויקרא:

– "בעל כרחך אתה חי!" – זהו האסון.

– מה היה לך יעקב? – שאלו חבריו – איזה יום אתה חסר, השני או החמישי?

והמתיאש הורה באצבע על הספר, אשר דחה, ויאמר בלעג מר:

– חפץ הוא, שאאמין כי הנני כתר הבריאה ושהכל נברא בשבילי.   דר אני בהיכל נאה, האדמה היא רצפת ההיכל, השמים – התקרה, והמאורות – מנורותי...  אני כתר הבריאה ותכלית הבריאה;  הכל נברא בשבילי, החיה, הבהמה והעוף, והרמש, הרומש על הארץ, הכל נבראו בשבילי...  משרתי עושי רצוני הם!  במחשבה תחלה עליתי על לב היוצר!

– אבל איזה יום אתה חסר?

– שוטים!  לא ימים אני חסר וימי טובים ושמנים.   ביום השבת – הוסיף בלעג מר – סמוכה עטרת הבריאה של שלחן בֶּריל הטבח והיום ההוא נעלה על כל הימים.   שפרינצה אשת הטבח, שפרינצה השמנה והגונחת בלי הרף, לא תחדל מהתאונן, כי אוכל אני מעט;  היא רוצה לפטם אותי כאוז: "אכול אכול, עלם נחמד; כאכילתכם כך עבודתכם...  זכות תורה תעמוד לנו..." ואני מוכרח למלאות את בטני בבני-מעים, בפשטידא ובמאכלים, אשר לא אדע אכנם, למען תציל זכות תורתי את הטבח מדינה של גיהנום, למען תמרק חטאת מאזני-מרמה, מכירת עצמות תחת בשר...

– ובכל זאת מה אתה חסר, יענקיל?

– מה אני חסר?  אינני חסר דבר, אך בחיי קצתי, את העולם שנאתי.

– ואינך מוצא פתח פתוח לצאת מן העולם?

– "בעל כרחך אתה חי!" – קרא המתיאש בנשימה כבדה, מבלי גרוע עין מהתקרה.

– הבל – קראו חבריו – האין סכינים, חלפים לשחיטת עצמו!  האין נהרות לטבוע וחבלים להחנק?  ואם אתה חפץ במיתה מתוקה – קנה לך חבל של נופת, ואם במות ישרים, הִתָּלה על המנורה למול ארון-הקדש.

על פני המתיאש נראתה תנועת צחוק.

– לא חדשתם מאומה – אמר – הרעיון הזה ישן נושן הוא לי, בן שש-עשרה שנה הייתי וכבר חשבתי, כי "טוב מאד" זה הוא המות.   מדוע?  על השאלה הזאת אענה לכם בפעם אחרת, אך לא ידעתי במה אשים קץ לחיי?  האמצעי היותר טוב היא היריה, כן אמרתי בלבי.   רגע ומוחי יתפוצץ ואינני.   וגם מכר היה לי בחיל הצבא...  איש יהודי, אוכל פעם בפעם על שלחן אבי...  ממנו אשאל ויהי מה!  אך מחשבתי זאת לא יכלה לצאת מן הכח אל הפועל מטעם פשוט – מפחד.   בשבתות וימים-טובים, כשבת איש-הצבא אתנו אל השלחן או כפגשי אותו בבית-המדרש בזמן התפלה, לא יראתי מפניו, אך בימות החול, כשפגשתיו בחוץ וקנה-רובה בידו – ברח דודי!  מעדו קרסולי, הזדעזעו כל אברי ולהכעיס את חפצי ורצוני ברחתי.   שכן קרוב היה לנו, משה השוחט, את החלף לא יראתי וגם שאלתיו פעם אחת בלי ידיעתו, ואך בחנתיו, ופצעתי את אצבעי, ותזב דם, וכמעט שלא יצאה נפשי מפחד...  וכיון שאני מתירא מפני מים קרים, גמרתי בלבי לתלות את עצמי!  לקחתי חבל, עליתי על עלִית בית-המדרש וכבר הקשר על צוארי, ופתאום הרגשתי, כי צמא אני, ואנח את הקשר, וארד לשתות מעט מים.   על פי מקרה פגשתני אמי ותשלחני לשחוט תרנגלת...  והנני חי עד היום הזה.

– היוצא לנו מדברינו, שבעל פחדן אתה.

– כן – ענה יענקיל במרירות – מפחד אני מאד, אך האני האשם?  יודע אני ברור כשמש, שהטובה האחת, שאפשר לו לאדם לעשות בעולם הזה, היא לקצר את יסוריו...  יודע אני גם כן, שאם אין אני לי מי לי, שאיש לא יבוא עלי בקרדום, אם צלחתי ריקה...  וכיון שאני יודע, אני חפץ למות;  אני רוצה, אני מתאוה, אני משתוקק למות.   אך מה בצע? אני רוצה והוא איננו רוצה, ה"בעל כרחך אתה חי" איננו רוצה;  כרוך הוא בקרב נשמתי, בעמק הלב, באיזה חביון ומבטל את כל החלטותי כעפרא דארעא.   בתחלה הוא מתאנה לי, טוען כנגדי, וכשהוא רואה, שאינני מתפעל מכל ראיותיו והזיותיו, הוא מתהפך לצמאון, ואחר כך – לפחד, האני ירא?  מוחי שוקט ושלאנן[1], אך דמי מתרוצץ, הלב דופק והרגליים נסות...  הלא אני אינני לא הרגלים ולא הדם וגם לא הלב, כי אם המוח, והמוח רוצה, רוצה מאד...אך ה"בעל כרחך אתה חי" מגיח ממחבואו, לוחש באזני, שצמא אני, או מכה הוא את לבי בתמהון...

– ולפעמים – מתודה המתיאש – גם אני בעצמי מתירא, גם אל המוח יגונב הפחד.   ושואל אני:  מי יודע? אולי עלי למלאות את צבאי – היד תקיפה!  אני אברח והיא תאחזני בציצת ראשי, ותשיבני אל החיים!  ואחיה שנית, ואלמוד תורה שנית, ואֹכַל לצבות בטן בבית הטבח שנית...  עוד זאת: מי יודע, אם אחרי יסורי המות, אחרי בלעי את הטפה המרה מהסיף של בעל-העינים וגם אחרי חבוט-הקבר, אם לא אתגלגל אז בשור או עגל!  וכבוא יום פקודתי באמת, אובל, אסור בחבל, אל בית השחיטה, רעב וצמא, אחרי יום או יומים צום...  ועל דרכי אושיט את לשוני הנחרה לכל חציר נובל, נגד נטף כל חלאה, ובריל הקצב, ההולך אחרי, לא יתנני להוריד ראש ובשוט ירדפני אל בית השחיטה, ושם יחכה לי היהודי הכשר, אשר יקרוץ בעיניו, ויברך בשם ומלכות על תקון נשמתי...

– אתם צוחקים!  ומדוע?  יען כי הרמב"ם אומר: "לא היו דברים מעולם", אבל האר"י, האר"י הקדוש אומר, כי כן הוא, ושלמה, שלמה החכם מכל אדם, אומר: "מי יודע?"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כך במקור.