_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אימתי פרץ העץ העתיק בצחוק...

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(אגדה הודית עתיקה)

 

האִם ראיתם פעם, ילדים, עצים שהם צוחקים?

לא!

ואין זה פלא; אני קצת זקן מכם, וגם אני לא ראיתי.

אבל לפנים, בזמנים האפורים, הישנים, בשעה שהאגדה היתה עוד צעירה ומזהירה, היו מתרחשים דברי פלא.  ובהודו, שבה נולדה האגדה וממנה התפשטה על-פני העולם, אירע פעם שעץ צחק.

ואת המעשׂיה הזאת, "אימתי פרץ העץ העתיק בצחוק", רוצה אני לספר לכם.

אין בכך כלום, שבמעשׂיה משתתפים דוקא אחרים: דגיגי זהב, חסיד – גזלן ערום, וסרטן, שהוא חכם יותר מן החסיד, ולכד אותו על רגליו הארוכות בפח, ושהעץ העתיק לא התערב במשך כל הזמן בדבר הזה, הסתכל בשתיקה וראה הכול, ובצחוק פרץ רק לבסוף, לאחר שהכול כבר נתרחש, כבר נעשׂה ונגמר.

זהו בכל זאת הדבר הנפלא ביותר במעשׂיה זו שאסַפּר לכם.

אתם ילדי ישׂראל היקרים, בוַדאי כבר עמדתם על-כך מדעתכם, שהתרחש נתרחש הדבר – בהודו.

ואמנם, ניחשתם ומצאתם.

הדבר נתרחש בהודו, בארץ שבה נולדה האגדה; ולפני זמן רב, רב מאד, בשעה שהאגדה ההודית היתה עוד צעירה ורעננה-מזהירה, אבל כנפים גדולות אדירות עדיין לא היו לה, לעוף על-פני העולם וגם אלינו הנה להגיע...

הדבר הזה אירע רק במאוחר יותר, מאד מאוחר.

ובארץ-האגדות ההודית, בפינת-ארץ קטנה, היה זורם לו פלג קטן.  פלג שקט, טהור כבדולח, באפיק צר ולא עמוק ביותר, מרופד בחול זהב, מתחת לרקיע הודי שקט ותכול, בין שתי גדות, שהיו צומחות עליהן חבצלות-המים היפות ביותר – פרחי הלוטוס המפוארים ביותר.

וחיה חיתה בזמנים העתיקים ההם בפלג הזה משפחה קטנה ושקטה של דגיגי-זהב; אמת, גם סרטן גדול, משורין כולו ברזל, מזוּין בשני זוגות מספּריִם חזקים, עצומים, היה בתוך הפלג, אבל עמו דגי הזהב לא התרועעו, והיו מפנים לו תמיד את הדרך בשאט-נפש.  חיה חיו הדגיגים במשפחה, הפלג היה מפליג לו במלמול עליז ובזמר קל, כדרכם של מים חיים, והדגיגים היו חיים במי-הבדולח הטהורים כמו בגן-עדן.  פלג מרוחק, רשת של דייגים אינה בנמצא, וחיים בנעימים ומשבחים לבורא.

מזמן לזמן משחקים, קופצים ומתרוממים כלפי-מעלה.  כמה חליקות על-פני ראי-המים המבריק-המזהיר, הצצה אל רקיע-השמים הכחול והחנון – וחוזרים אל המשפחה.

אך בקרבת המקום לפלג, מיד מאחורי חבצלות-המים – פרחי הלוטוס, השׂתרעה כברת-ארץ טובענית, ובאמצע הבצה עמד העץ העתיק, שאינו מתערב ופורץ בצחוק רק בסוף, אחד ויחיד בתוך כברת-הארץ הטובענית.  עליו בנה לו חסיד את קנו; ובקן היה מסתופף בלילות.  ביום היה החסיד מהלך ברגליו הארוכות והחזקות על-פני הבצה, והיה תר לו בעינים החומות-אדמדמות אחרי מחיתו בבצה; אחרי התולעים שהוא אוהב כל-כך, היה תר, ומשראה אחת מהן – נעץ את מקורו, מקור נחושת הארוך שלו – ואיננה, – חטף ובלע; אחת, שתים, שלוש, וכן הלאה, עד ששׂבע והשׂביע עצמו, ובשביל לעכּל את המזון הטעים היה נעמד, כדרכו, על רגל אחת, ואת עיניו החומות-אדמדמות עצם מיד...

אחר-כך היה יוצא לטייל ברחבות על-פני הבצה, מעשׂה בעל-הבית לאחר ארוחה טובה, ולפעמים, מרוב טובה, היה מקשקש במקורו, ולפעמים גם היה יוצא ברקוּד על רגליו הארוכות והחזקות, וטופח אגב-כך בכנפיו החזקות אפורות-האֵפר, או יותר מזה, היה חופר ברגליו החזקות, מעשׂה קונדס, ומעלה מתוך הבצה צרורות-אבן ומשליכן אל חלל האויר.

אבל כל זה לא היה ידוע להם לדגיגים, כל זה היו פרחי-הלוטוס מסתירים מפניהם...

ואם אירע לפעמים, וצרור-אבן אחד, מאלה שהשליך החסיד במשׂחקו, נפל אל תוך הפלג, היו דגיגי-הזהב בטוחים, כי הנה נפל אליהם משהו מן השמים הגבוהים התכולים.  ותחילה דגיגי-הזהב נתבהלו.  הצעירים שבהם התפזרו על-פני הפלג, כחץ מקשת, – הבכירים שבהם העמיקו לרדת ומפחד כבשו ראשם ורובם בתוך החול; ולאחר שנרגעו, חזרו ויצאו מתוך המחבוא שבחול, ומקצוי הפלג חזרו והגיעו, והסתכלו, התבוננו, לא שום דבר רע!  והנה התחילו עוד לרקד מסביב לצרור-האבן, לשוט מסביביו, לחבוט בו בקצות-הזנב – מה שקוראין לעשׂות מוּזי"ק-של-דגים.

וכך עברו ימים רבים, רבים מאד, עד שבאה על דגיגי-הזהב עת רעה, ועל שכנם הזר הסרטן – גם כן, וגם על החסיד המתהלך על-פני הבצה, על כל פינת-ארץ ההיא.

בסביבה ההיא גבר החום מאד, כל יום חומו גדול משל קודמו; כל חמה שעולה – להטה גדול יותר, והפלג מתייבש והולך.  כל יום ויום פלס-המים מתנמך ויורד, והגדות משני העברים מתרוממות יותר ויותר, וכל שמש חדשה שעולה צמאונה גדול יותר, וכבר קרוב הדבר שיהא כל הפלג כולו מתייבש.

מה יהא עליהם על דגיגי-הזהב?  מזונם במים, ונשימתם אף היא במים!  והם משוטטים בתוך מי-הפלג היורדים – נבוכים ונבהלים ויאושם מתגבר משעה לשעה, ענין מוּזי"ק-של-דגים לית מאן דכר שמיה.  אין מתפנים אפילו למשׂחק, ונאנחים, שהמקום ברוך הוא ירחם.

מזמן לזמן צף דגיג מן המשפחה האומללה ועולה על פלס-המים, לראות אם אין מתגלה אי-שם ברקיע סימן לענן, בשורה לגשם...  ואם עדיין מתרוממות הגדות, אם השמש עדיין היא לוהטת כל-כך וצמאה?

ומיד הם נדקרים בגבם מקרן-חמה, כמי שנדקר בשפּוּד מלוּבּן, יורדים כדקוּרים ושוקעים, ומבשׂרים יום יום אותה בשׂורה עצמה:

– הגדה מתרוממת, כל עוד אנו רואים את קצותיהם של פרחי-הלוטוס, צלליהם אינם משׂתרעים על-פני המים.  והרקיע טהור ומלוּבּן, והשמש יורה חצים של אש...

ורק אז נודע להם לדגיגי הזהב על קיומו של החסיד.

פעם השתהה דגיג-שלוח שהות יתירה במקצת על-פני ראי-המים; בחזרה ירד כמעט צלוי לחצאין, וסַפּר ספר דבר מופלא, מראה שעיניו התמוהות, שראוהו בפעם הראשונה, לא יכלו להנתק ממנו...

והוא: חיה מופלאה ראה.  על הגדה, מעל לפלג, עמוֹד עמדה החיה כפופה, ועל רגל אחת, ומהורהרת, ועיניה עצומות למחצה...  עם כנפים גדולות אפורות-אֵפר, זיז כלשהו לא זזה.  מה טיבה של חיה זו?

דבר זה עצמו ראה דגיג שני למחרת, ושלישי – ביום השלישי...  והפליאה גדלה והולכת: הכנפים, אומרים, חזקות וארוכות ורחבות יותר מכנפיו של נשר!  והבּט מביטה היא עדיין בעינים עצומות למחצה אל תוך המים...

נמנו וגמרו, שיעלה ויצוף פעם למעלה דג קשיש וחכם יותר, וידבר עם החיה המופלאה, אפשר תבוא ממנה תשועתם.  החיה עומדת על רגל אחת, על כן בוַדאי יראת-שמים היא, ונדרה נדר לעמוד לפני אלהים על רגל אחת, מתענה בזה למען השם יתברך...  היא מהרהרת כל הזמן ומהרהרת, ומהרהרת כבר זמן מרוּבּה כל-כך, מן ההכרח איפוא שכבר היא חכמה, מאד מאד חכמה, – אפשר תתן לדגיגים המסכנים עצה טובה, תעמוד להם בצרת החום והלהט שבאה עליהם...

וכך היה.

דג קשיש צף ועלה:

– חיה גדולה, אדירה, הרשי נא בחסדך לדג-זהב עלוב לשאול אותך שאלה!  – צועק הדג אל הגדה למעלה.

ומגבוה באה התשובה:

– שאַל!

נרעד מרוב שמחה ואושר שואל הדג:

– בשביל מה, חית-ענק, נדרת נדר ואַתּ עומדת על רגל אחת...

– בשבילכם!  – יורדת ונופלת תשובה מתוך מקור-הנחושת.

והוא מפרש:

באמצע השׂדה עומד לו עץ בודד, שבו ביתו נמצא, שבו הוא גר.  מתוך הפלג אין רואים את העץ, אבל מעל העץ רואים את הפלג, ומפני שהוא בהיר, הפלג, ושקוף – רואים גם את הדרים בו; והוא ראה אותם בצרתם ונתן אל לבו, ונדר נדר, כל זמן שלא יראה ענן נושׂא-גשם, יהא עומד על רגל אחת!

– ובמה אַתּ מהרהרת כך תמיד, חית-ענק?

– גם כן עליכם!  אני חושבת בדבר הצלה למענכם!

– ומה מחשבה העלית, חית-ענק חכמה ורחמנית...

– חשבתי והגעתי לכלל דעה, שתהיו אנוסים לנדוד...

– אנחנו – לנדוד?

– אל תוך מים אחרים, גדולים מאלה!  אל מים, הנמצאים בצל עצים גבוהים ביער, והשמש אינה יכולה לחדור אליהם, אינה יכולה לשתות מהם!  לא רחוק היער, באמצע היער נמצאים המים האלה!...

– אבל הרי אנו אין לנו רגלים, וביבשה אין אנו יכולים ללכת!

– אני מתנדב – משיב החסיד – לשׂאת ולהעביר אתכם, אחד אחד – את הגדולים, ואת הקטנים שנַיִם ושלושה יחד במַקורי!

– אבל אנחנו נמות באויר החם היבש!

– לא, גדולות ואדירות כנפי, מעט מעט אשׂא ואעביר אתכם במהירות הברק, ותרדו אל תוך המים הגדולים, עוד קודם שיספיקו קשׂקשׂיכם וסנפיריכם להתייבש!

– לך והודעת את הבשורה הזאת לדגים המופחדים...

וכה תאמר להם:

– מבוהלים הם, ובפחדם אולי לא יאמינו לבשורה...  על-כן יבחרו נא אחד הדגים, דג חכם שלבו עז ולא יחת.  והוא ישוט ויעלה וידלג כלפי מעלה.  אני אתפוס אותו ואעלהו במקורי, אעוף עמו לשם ובחזרה, וישוב ויסַפּר, מה ראו עיניו ומה יש בכוחי לעשות.

– ואני אעמוד עוד כאן לפי שעה על רגל אחת, ולאלהים אתפלל, שיחזק את לבכם במעוף האחד הזה...

והדג, חציו חרוך מחום השמש, אך גם נרעד מן הבשׂורה המשׂמחת, חזר וירד אל המים.  ומיד צפה ועלתה כל משפחת הדגים:

– אנו רוצים!

– אנו רוצים!

ואחד שנבחר, דג זקן דוקא ועיור-למחצה, צף בחרדה וקפץ כלפי מעלה.  החסיד קידם אותו במקור וחטפו, עף עמו ומיד חזר והדג מסַפּר:

– ישנו יער, וביער אגם, אגם גדול, והדרך לשם אינה נמשכת הרבה, ובתוך המקור – לא יבש ביותר.

ומיד התחילה ההעברה...  מבוגרים – אחד אחד, צעירים יותר – זוגות זוגות, קטנים ביותר – שלושה וארבעה יחדיו...

הסרטן הבודד התבונן בדבר, ולא ידע מה יחשוב על כך, הוא לא האמין לו לחסיד.

ולא היה צריך להאמין לו לחסיד...

החסיד אוהב דגים.  אבל אינו אוהב לשׂחות, להרטיב את רגליו הארוכות.  כשירדו החום והחורב לעולם, התפרנס זה זמן רב בתולעים מתות ויבשות בלבד, והללו לא טעמו לו ביותר.  על כן התקרב אל הפלג והרהר:

– להכנס ודגים לשלות, את הרגלים להרטיב?

ואותה שעה באו הדגים מעצמם לקראתו, אל תוך מקורו קפצו לו...

הוא נשא אותם אל צד היער, אל האגם הגדול, אבל הָבֵא הביא אותם רק עד אל העץ הבודד, שהיה עומד באמצע הבצה, מקום שהיה ביתו שלו, קנו שלו...  את הדג הנישׂא השמיט מתוך מקורו והפילוֹ על ענף מענפי העץ, דקרוֹ וחלפוֹ במקור וישב לאכול...  את הבשׂר אכל, ואת עצמות-הדגים השליך לרגלי העץ, עד לדג האחרון...

ורק לאחר מכן, כשנעשה רעב מחדש, ומחמת רעב – רזה ויבש, נזכר שראה בפלג גם סרטן.

– יהא – מהרהר הוא – סרטן...  עור קשה יש לו, ואקלף אותו...

והוא ממהר ברגליו הארוכות אל הפלג וקורא:

– סרטן, סרטן!

מופיע הסרטן קטן-האמונה.

– סלח ששכחתי אותך, הרי גם אתה נפש חיה, ואני רוצה להצילך עתה.

– כיצד?

– לשׂאתך ולהעבירך...

– במה?

– במקורי!  כמו שנשׂאתי אותם...

– לא – משיב הסרטן בניחוּת.  – קטנים וקלים הם דגיגי-הזהב, אני גדול וכבד ושריון כבד נושׂא אני, אותי לא תעצור כוח לשׂאת כך, אותי תפיל חלילה בדרך, וזו תהיה מיתתי הוַדאית, אני מודה לך!

לא נעים לו לחסיד לשמוע את הדבר הזה, ולא נעים לו בשעה זו בבטנו, הוא רעב.  אבל הסרטן מוסיף לאחר רגע:

– אם באמת ובתמים גדל-נפש אתה כל-כך, ורחמן כל-כך, ולא רק לגבי דגיגי-זהב מבריקים, אלא גם לגבי סרטן שחור, הרשה לי לאחוז במספרים שלי בצוַארך הארוך, וכך תשׂא אותי ותעבירני אל האגם.

– טוב!  – אנוס החסיד להסכים.  בעת רעב – גם החכם יכזב.

הוא טס עמו...

במרום רואה הסרטן מיד את העץ ואת ערימות העצמות מסביב לעץ; לא לחינם, רואה הוא, חשד בחסיד, – גזלן!  וכיוַן שהחסיד רוצה לפנות אל צד העץ, מיד הסרטן הודק את המספּרים.

– מה אתה צובט אותי?  –שואל החסיד.

– אני רוצה לומר לך, שנתעית מן הדרך, לא אל האגם אתה טס עמי...

– אני עף אל העץ.  אל ביתי שלי, שם תהיה לרגע אורחי היקר...

מהדק עליו הסרטן את המספּרים ביתר חוזק.

– אין אני רוצה עכשיו להיות אורח אצלך, תחילה אל האגם...  אחר-כך, כשאתרענן במים הצוננים, כבר אבוא אליך...

– יהא כרצונך, – צועק החסיד, – כפוי-טובה שכמותך, אך רפה את המספּרים...

והוא מתיר, הסרטן, במשהו את המספּרים.  החסיד כבר הוא רואה, שלא טוב הדבר, ורוצה כבר להשתחרר מן הסרטן ומן המספרים שעל צוַארו, והוא טס עמו בבת-אחת ישר אל המים, וכבר הוא עף עמו מעל לאגם...

– עכשיו הרפּה, הטל עצמך אל המים.

אבל קודם שהסרטן עשה כן, חתך לו לגזלן במספּרים את צוַארו...

ורק אז פרץ העץ העתיק, שראה הכל בשתיקה ולא התערב, בצחוק נלבב!

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה