_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השושנה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הפסח ממשמש ובא, הימים ימי אביב, ובגן הסאַכּסי יתגלו בקרוב השושנים.

אתה אוהב במקצת שושנים?  בבת-השׂחוק שלך מסביב לשׂפתים מכיר אני, כי אמנם כן!  אַי, איזה שלהבהבות הודלקו בעיניך!  אל תכסה עליהן בעפעפיך!  בהן צדקי – לא אגלה לשום בן-אדם!  אך הואיל ואתה אוהב, סַפּר אַספּר לך מעשׂה בשושנה...

פעם אחת היתה שושנה.

צמוֹח צמחה בגן צבּוּרי (אולי בגן הסאַכּסי), על המדשאה, סמוך לשׂדרה, על שׂיח דוקרני.

בשעה שאחיותיה כבר מזמן שכחו את פריחתן, היא עדיין צעירה וירוקה היתה.  היא סָבלה עוד בימים ההם ממחלת החיוָרון: דמה היה מועט וקלוש, והיתה מתביישת להראות פניה לעיני העולם.  היא התחבאה העמֵק והתחבא בין הקוצים.

רק בלילות שקטים היתה משתרבבת ומוציאה ראש, פוקחת עין מציצה באחיותיה ובאחיה, כל הפרחים המאושרים בחייהם ובאהבתם, והיתה נושׂאת את מבטה הנוגה מעליהם ותולה אותו בשמים הכחולים הטהורים, בטענה אילמת אך בכיינית אל אלהים, מפני מה שכח אותה היחידה בלבד, אותה היחידה קפּח, ולה היחידה נתן נעורים כאלה של עצב, של בדידות...

אבל דבר זה לא היה נמשך הרבה.  עד מהרה היתה נפחדת מפני משהו, ונחרדת היתה חוזרת ומתחבאה בתוך השׂיח.  פתאום נדמה לה – יורים; כך נתפקעו באזה מקום, למזל טוב, כמה פקעים.  הנה נשמע קול אנחה – כך גוסס עוד אישהו בחול פרח שנדרס...  נשמעים קולות גרוניים ואנפיים – משַׂחק-בקלפים מאחר-בנשף מהלך בשירה ושכרותו בחוץ תרוֹן.

אף-על-פי-כן אין היא בטוחה, אם היא רואה ושומעת כל זה בהקיץ או רק בחלום.  לפעמים נדמה לה, שכל חייה אינם אלא חלום...  שאין היא אלא קוץ רגיל ופשוט, ושושנה רק בעולם הדמיון!  שהיא תתעורר בקרוב ובמהרה – והנה היא מחוּדדת ומעוקמת ומלאה עסיס ארסי, צורב!

- - - -

במשך הזמן הוטב לה לשושנה.  רופאיה היו החמה וכמה טפות גשם-קיץ...  והיא גדלה ויפתה, הלכה הלוֹך וייף והתמלא.  דם-הורדים האציל ביותר התחיל מחזר בורידיה, והיא מַורידה ומַורידה, ומרגע לרגע היא מוסיפה יופי על יפיה.  ועם זה היא נעשׂית אמיצה יותר ובטחונה בעצמה מוסיף והולך!

וככל שהיא נעשׂית ורודה וחזקה יותר, יותר היא מתגבהת ויותר היא מתרוממת, ומביטה ביתר בטחון וחדוַת-חיים על העולם הגדול מסביב.  אחר-כך באה השעה הגדולה ביותר, כבר היא לגמרי בגוּרה, מלאה לשד ואדומה אודם-שני!  עכשיו היא מתרוממת ככל יכלתה, משרבבת ראשה למעלה מעל לשׂיח, בשביל לראות את כל העולם בעינים פקוחות ובשביל להראות לעיני כל העולם!

- - - -

היא מביטה על סביבותיה ומשתוממת!  כל אחיותיה שלה כבר נעלמו; היא נשארה יחידה בכל הגן, יחידה ובודדה.  והדבר הזה משׂמח ומפחיד אותה גם יחד!...  אף-על-פי ששמעה וראתה הכול כמו בחלום בלבד, אף-על-פי-כן יודעת היא, העלמוּת זאת, מה פירוּשה ופשרה!  היא יודעת, שאחיותיה ירדו מעל השׂיחים והפליגו אל העולם לבקש אושר.  מה טיבו של ה"אושר" הזה אין היא יודעת, אך משום מה היא חולמת, שישנו אושר, ושאין האושר הזה גדל על השׂיח, ושלמענו צריך לצאת מן הסביבה העניה והדוקרנית ואל העולם הגדול להפליג, הדוקה אל חזהו של מישהו!

האושר הזה שהיא רואה בחלומה מפחיד אותה, ואף-על-פי-כן הוא מושך כמגניט...  היא נזכרת, שפעם אחת שמעה דברים שנאמרו בקול ערב ובנעימה נעימה כל-כך על השׂגת האושר ועל נתינת האושר...  לא פעם היו אנשים רואים זה את זו בצל השׂיח ומשׂיחים בסתר השׂיח...   מהם בודדים, עצובים, עלובים...  ומהם עליזים, מאושרים, עם שושנים על בגדיהם כנגד הלב!  והללו היו מחייכים, ופניהם היו קורנות מאושר!  היא רוצה גם-כן ליישר ולהבהיר פנים חמוצות-עצובות, היא רוצה גם היא להדליק אור בעינים כבויות-למחצה...

היא רוצה לתלוש עצמה בעצמה מעל השׂיח ולהתגלגל אל השׂדרה, שאנשים יתחילו מיד לטייל בה...  ואולם אין זה "נאה"; כבר היא יודעת, שאין סדר-העולם כך, שתהיינה שושנים קוטפות עצמן בעצמן...  צריך להמתין...  וגם זאת, למטה לא יתנו עליה את הדעת!  אפשר שיעבור סוחר מבוהל, מלווה-ברבית, הרודף אחר קרבנו או בורח מפני החוק...  סבּל עם משׂאו הכבד על גבו, שלא יבין כלל ליפיה ולא יטה מעליה בדרכו...  ומתחת לרגלים כאלה וַדאי שאין היא רוצה למות.  היא אנוסה להשאר על השׂיח, אם כי היא כל-כך עצובה ובודדה!

– סוף סוף, בקרוב יבוא מי שמיועד לבוא!  – מנחמת היא את עצמה, – אחיותי שלי הרי גם הן לא נשארו יושבות על השׂיח עד שהלבינו עלעליהן!

- - - -

הבוקר בוקר בהיר וטהור; הם יופיעו מיד!  הרקיע תכול-בהיר כל-כך, מבטיח כל-כך, מחייך וטוב כל-כך!  ביום בהיר ויפה כזה מן ההכרח שיוָלד אשרה, וכמו קרן-כסף מן השמים, כמו ברכה מאלהים, כן ירד ויפול עליה!  הם יבואו בלי ספק, ולאחד מהם תתן היא אושר!

היא מגביהה עצמה עוד יותר מעל לשׂיח.  היא פורשׂת ומיישרת את שׂלמותיה האדומות, המשובצות יהלומי-טל חינניים.  היא מַטה את ראשה הקטן אל הצד; כך היא מרגישה עצמה יפה יותר וקרובה יותר אל השׂדרה הצרה.

- - - -

מישהו הולך!

ומתחיל רועד לב-השושנים הקטן.  היא רוצה כבר להסתתר, היא מתחרטת...  אך זה שהוא מתקרב ובא, אף-על-פי שעדיין אינו רואה אותה, כבר הוא מושכה כמגניט.

אך שושנה על-פי הטבע יותר מדי עדינה היא, משיוכל כזה למצוא חן בעיניה!

­- - - -

עם מטריה אפורה ביד ימין ועם צילינדעֶ"ר גבוה ביד שׂמאל, עם ערדלים גדולים על הרגלים, עם מעיל עליון עבה, מסוגר על כל הכפתורים, עם מטפחת צחורה מסביב לראש הקרח, כמי שחש בשינַים, ועם משקפים כפולים על-גבי האף הרזה, המגובן, בא ומתקרב – גורר רגל אחר רגל – דייט"ש זקן!

השושנה לא שמעה מרחוק את הלוכו השקט, ולא הספיקה לה השעה להסתתר מפניו.

הוא מתעכב לפניה, גורר רגל אחת אל חברתה, מתקן את המשקפים הכפולים על חטמו ומתבונן בבריאה החדשה...

הוא מעקם את החוטם; היא לא נשׂאה חן לפניו:

– פחי! – מפיח הוא מבין שׂפתותיו הכחולות, ומזה נישׂא ריח ורישרוש, כאילו עלה רקוב נישׂא בחלל-האויר.

– פחי!  כבר לא בשבילי!  יותר מדי מפותחת...  זקנה מדי!  אני צריך לצעירה יותר, רעננה יותר; ירקרקת עוד, מין שכזאת – – –

הוא משׂים שתי אצבעות על השׂפתים, רוצה לסיים בשריקה של קלות-ראש, אך בקושי יוצאת ונשמעת לחישה של נחש –

והוא הולך לדרכו.

– שבור את הרגלים!  – אין השושנה יכולה לעצור ברוחה.

- - - -

הולך צעיר עם עינים מושפלות...

– הה!  הוא יראה אותי ולא ירגיש בי!  מתנחמת היא ומתפחדת גם יחד.

הצעיר מתקרב יותר.  פנים עצובות כאלה לא ראתה עוד מעולם!  חיוך דק ומר מרחף מסביב לשׂפתים דקות, חיורות...  המצח הצעיר מקומט, על הלחיים החיורות לא נפלה כבר מזמן, כנראה, קרן-אור עליזה...  את עיניו אין היא רואה, אך הרגש מרגישה היא, שבוַדאי הן כחולות ויפות כרקיע-השמים, אך עצובות – כעצב השמים באין בהם שמש!

– ושום אחת מאחיותי – מתפלאה היא – לא הקריבה את עצמה בעד שכזה?

הצעיר נושׂא פתאום את עיניו; ניחשה ומצאה!  שם אפשר שיהיה רקיע תכול, אך לפי שעה יש ים של צער!  אף הוא רואה אותה ומרגיש בה; מעביר ידו על מצחו, כמי שנזכר משהו; פניו מחוירים עוד יותר, והחיוך הדק מתרחב ומתרחב ומתפשט יותר ויותר למעלה, עד אל העינים...  אך מיד יורד על כל זה צל אפל של כאב!  הוא פוכר את הידים:

– שושנה – מרעידות שׂפתיו – שושנה!  בשעה שההיא אמרה לי "כן", היתה ענודה שושנה...  רק את הקשוּט הזה בלבד נשׂאה על לבה בשעה שרימתה אותי...  אותה שושנה עצמה!

– הה, הלב הפותה הזה!  – מתרעם הוא על עצמו – עדיין אין הוא יכול לשכוח לא אותה ולא שושנים!

– קדימה! – מפקד הוא לעצמו, ועוקר רגליו על-כרחו והולך ונעלם בשׂדרה אחרת.

– הה, אֵלי, אֵלי!  – קובלת השושנה – מה שאחיותי יכולות לעשׂות!...

הו!  היא לא תעשׂה כדבר הזה...  עד לנשימה האחרונה, עד לנשימה האחרונה!  הו, לא!  בהקרבה העצמית, מרצון, נתון אשרה הגדול ביותר של שושנה!

- - - -

הולכות ובאות שתים גברות בגיל ההזדקנות; בלכתן הן מתבוננות בכל השׂיחים; כולם ריקים!

– וַדאי יש להן בנים מבוגרים!  – מהרהרת השושנה.

– אך מפני מה באות הן לבדן?  – נראה לה הדבר תמוה.

– כבר איחרנו – אומרת גברת אחת לחברתּה.

– כבר אני רואה – משיבה האחרת – השנה שושנים כבר לא תהיינה!

השושנה רוצה אף-על-פי-כן שירגישו בה, אף-על-פי שהרחמים על ההוא עדיין מהמים בלבבה הקטנטן.  היא מניעה עצמה על השׂיח, והדבר מצליח בידה!

– הנה, שושנה!  – אומרת אחת.

– אני רואה כבר – אומרת האחרת – שושנה לא מכוערת, אך אין אחת אלא לפחָת!  בשביל האורחים שלי צריכה אני לכל הפחות – קדירה של מרקחת...  לילה לילה יין וקלפים!  ומן הראוי, שגם זה לא יחסר.

– ואני זקוקה לפחות לדלי אחד של מיץ-שושנים...

השושנה העלובה מודה לאל, כשהיא רואה שהגברות כבר פנו והלכו להן.  אין היא משערת אפילו, כיצד זה סוחטים את המיץ משושנים, ועל איזה אֵש מרתחים את המרקחות...  אך הגברות עצמן לא נראו לה; פרצופים שמנים כל-כך, נסוכי-שומן!

- - - -

הנה, הולך ובא אדם בגיל העמידה; לבוש נאה, המעיל בעל הבטנה הבהירה מופשל על השכם, עם "שׂקים" רחבים מוֹדרניים כמכנסַים.  מקטורן פתוח, שנשקפת מתוכו שרשרת של זהב (או מוזהבת), תלויה ומשתלשלת כלפי מטה ברשלנות ומסתיימת בראש-סוס גדול, הנתון בתוך פרסה של סוס; על-פני החזה מרקדים באויר משקפים במסגרת של זהב, תלויים בחוט דק של כסף; מגבעת של ציידים, ופרצוף-פנים – שהיה צורך להסתכל בו הסתכלות יתירה וחריפה, בשביל לראות שהחיים כבר מזמן השיבו מעליו את רעננותו הראשונה...  אך העינים אדמדמות-עיפות, ומוקפות עגוּלים של כחלת.

את השושנה הוא רואה מיד, אך אינו נעצר ועומד אפילו רגע אחד.

בשביל אחרת – מהרהר הוא – שושנה מַספקת.  הייתי שולח שושנה עם הטל הרענן שעליה, עם כרטיס ריחני ועם חרוזים נלהבים מתחת ללב שנעוץ בו חץ באלכסון...  אבל היא רוצה יהלומים!

- - - -

בא ומתקרב צעיר חיור, בעל שערות ארוכות, פרועות ומפוזרות, כדרכם של משוררים.  העינים משוקעות בשמים, כאילו שני הגונים התכולים רוצים להתמזג!  בפה עם שׂפתים מתעגלות יפה – שיר-זמר קיצי בלא מלים, ועל הפנים החיוָריינים, המוּורדים קלילות מקרני-הפז של השמש, נסוך חלום סַסגוני של משורר.

השושנה חשה דקירה בלב, כאילו חץ פגע בה.

זה מכאיב לה, אך הכּאב מתוק כל-כך, עדין-מתוק כל-כך!  ורועד בתוכה לבב-השושנים הקטנטן, ומפרפר כצפור קטנה בכלוב, המבקשת לפתוח ולפרוח!

– הנה, זה הוא זה – מפרפר הוא ומבקש לצאת – שחלמתי עליו כל-כך הרבה!  זה שאלהים בוַדאי הועיד אותו לי!  אושר שוכן על חזהו!  הו!  אילו רק ראה אותי, אילו רק ראה!

ותפילתה החמה שוב נשמעה; הוא ראה אותה!

הוא עומד מתפעל!  העינים הכחולות שלו גדלות עוד יותר, והקרנים הזוהרות מתוכן – מאירות ומחממות יותר!

הוא נגש אליה ונוגע בה ברוך באצבעותיו הרוטטות, הוא משיק את שׂפתיו אל עלעליה התמימים...  הן גומעות מעליהם את הטל...  הוא נושק לה...

– הוֹ, היפה!  השושנה היפה בת-השמים!  – משורר מתוכו כל לבו – אַתּ בת-שׂחוקו של בורא העולם!  אַתּ קרן-האור הטובה ביותר של עינו!  כמה אני אוהב אותך!  כמה אַתּ מושכת את לבי!

הוא נושק לה עוד פעם...  ושׂפתיו מרגישות, שהשושנה רוצה להדבּק בהן...  שהיא כולה מַרעדת ורוצה לתלוֹש עצמה מעל השׂיח...

והוא רועד גם הוא!  אך עננה של עצב מכסה פתאום את פניו.  הוא נסוג הצדה.

– לא – מרטטות שׂפתיו, בשעה שהוא מרתיע את ידיו לאחוריהן, כאילו הוא חושד בהן ואינו יכול לסמוך עליהן – –

– דבר זה לא!  בעד טובתך שלך אני לא אשלם לך רעה...

"יותר מדי מהר היית נקמלת בחדרי הרטוב...  ומרוּט-עצבים – אפשר שהייתי מגיע לפגוע בכבודך, ואחר-כך – הייתי מעיף כדור אל תוך ראשי..."

"הו, לא!  הוסיפי לפרוח, פרחי עוד!  אַתּ תהיי מלכת כל חלומותי...  כל מקום שאהיה, משם אשלח את אנחותי ואת תפילתי אליך...  אך פרוֹח תפרחי עוד, תוסיפי לפרוח..."

"פרחי!"

והוא חולף והולך לו...

- - - -

נסוכת שכרון, נשארת השושנה זקופת-קומה על השׂיח, ואינה מרגשת, שבשׂדרה הולך ומתקרב שכּוֹר.

הוא מתנודד לכאן ולכאן, מרנן משהו בקול מאַנפּף ונופל ישר על-גבי השׂיח.

כשהרימו אותו השוטרים לאחר זמן, חזר השׂיח והתיישר, אך השושנה לא נמצאה עליו עוד.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה