_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בבצה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

לפנים היתה בצה.

והבצה היתה מובדלת ומופרשת; מובדלת משאר ככר-הדשא (מקום שבהמות היו רועות, ורועים צעירים היו מיידים זה בזה אבנים) בקנים גבוהים ובקוצים דוקרניים, ומופרשת מן האויר בירוֹקה שמנה-מנצנצת, שהרוח קורעת אותה פעם בשנה.  וחיה חיו בבצה הזאת (כפי שהוא סדר העולם) תולעים קטנות ביותר, שהיו אוכלות תולעים קטנות עוד יותר מהן.

הבצה אינה לא ארוכה ולא רחבה ואף לא עמוקה.  ורק משום שהירוֹקה שמנה, וצמחי-המים והענפים הרקבוביים מרובים, אין התולעים יכולות לרדת עד עמקה ולא לשׂחות ולהגיע עד שׂפתה.

הגיאוגרפי"א של הבצה ישנה עוד משום-כך בעריסה.

כנגד זה יש לה לגאוָה של הבצה זה מכבר עינים פקוחות; גם הדמיון פרשׂ את שלטונו המלא מתחת לדוק האפל, ושניהם יחדיו, הגאוָה והדמיון, שוזרים ומוזרים וטוֹוים.

ובמשך הזמן נשתזרה ונטותה מסורת מקדמונים, מסורת מתוּלעת אמיתית:

"הבצה היא הים הגדול!"

"אל תוכו נופלים ונשפכים כל ארבעת הנהרות מן הגן-עדן...  החדקל מביא עמו את הזהב – זו הירוֹקה שמתוכה הם יונקים את חיוּתם – ושאר שלושת הנהרות מביאים פרחים – אלה הם צמחי-המים, שביניהם הם מסתתרים במחבואים ביומא דפגרא – ופנינים – אלה הקונכיות – ואלמוגים – אלה הענפים הרקבוביים"...

"הדוֹק הירוק, היאַרמולק"א המלוכלכת שמעל לבצה, הוא הרקיע שמעל לים הגדול!  רקיע-שמים מיוחד בשביל עולמם שלהם!"

שברי-קלפות של ביצים, שנקלעו לשם, ממלאים מקומם של כוכבים, ובדלעת רקובה יצאו שם ידי חובת שמש...

האבנים, שהיו נופלות לשם פעמים מידיהם של הרועים, היו – כמובן וכמובן – אבני-אלגביש, שהשמים משליכים על ראשיהם של בעלי-חטאים, וכשנתבקע הרקיע, וכמה קרני-אור מן השמש האמיתית חרכו במקצת את מוחה של תולעת, היו מרגישים ומאמינים בגיהנום!

אבל חיים נעימים וטובים חיו בבצה, שכל אחד בה היה מרוצה בעצמו ובאחרים!  מי שהוא דר בים הגדול, ממילא הוא דג!  תולעת אחת היתה קוראת לחברתה: שבּוטית, שבּוטה!  על מצבות היו חורתים: התנין הגדול והלויתן!  "חילק" היתה פגיעת-הכבוד הגדולה ביותר, ובעד "כלבית" לא מחלו אפילו ביום-הכיפורים!  יחד עם זה פרחו: חכמת התכונה, השירה והפילוֹסופיא – כשושנים פורחות!

את שברי הקלפות של ביצים היו מונים, עד שהגיעו לידי ידיעה, שאין יכולים לספור את כולם.

רוֹמאַנטיקונים שרו באלף אופנים על ה"פמליא של מעלה"; ואגב כך היו מַמשילים פּאַטריוֹטי"ן לכוכבים, כוכבים לעיני גבירות, ואת הגבירות עצמן לרקיע-השמים, אם לא אל הגיהנום עצמו; הפילוֹסופיא הושיבה את נשמות המתים בדלעת הרקובה...

בקצוּר – דבר לא נעדר!  החיים היו להם כל צבעי הקשת!  במשך הזמן המציאו ספר-חוקים עם מאות פירוּשים, ונתנהגו אלפי מנהגים!  ואם תולעת אחת נתחשק לה איזה שנוּי, די היה לה שתעלה על דעתה, מה יאמר ה"עולם"על כך – וכבר הסמיקה, ונתחרטה!  וחזרה בתשובה!

אלא...  שפעם אחת בא חורבן על הבצה!

עבור עברה שם להקת חזירים!

רגלים נוראות דרסו את הרקיע, דרכו בירוֹקה, מיעכו את האלמוגים, דשדשו על הפרחים...  ואת כל ה"עולם" המובדל ומופרש הפכו לתוהו ובוהו!

קצת מן התולעים ישנו אותה שעה שינה עמוקה מתחת לירוֹקה (ותולעים ישנות הרבה), והללו אמנם נצלו...  כשחזרו ועלו למעלה, כבר קרבו בתרי הרקיע זה אל זה והתאחו, ודבקו יחדיו...  אבל – ערימות ערימות של תולעים דרוסות וחנוקות ומעוכות היו מוטלות בלא קבורה, ובמותן העידו על גודל החורבן!

מה אירע?  – שואלים הנמנמנים בבהלה, ומחפשׂים נפש חיה, שתוכל לסַפר להם את סבּתה של המגיפה הנוראה הזאת.  אך לא קל למצוא נפש חיה!  כי לא קל להאריך ימים לאחר חורבן הרקיע.  מי שלא נדרס מת מּפחד; מי שלא מת מפּחד מת מצער; והשאר אבּדו עצמם לדעת...  בלא רקיע אין חיים!

אחת אמנם כן נשארה בחיים; אלא, כיוָן שספּרה להם, כי הרקיע הזה שהם רואים עכשיו הוא רקיע חדש ומחודש מעיקרו, וכי את הרקיע הקודם דרסו חיות ברגליהן; ואמרה להן כי רקיעים מתולעים אינם חיים לעולם...  ולעולם, יתּכן, חי רק הרקיע הגדול, הכללי, זה שנתגלה מלמעלה, מעל לרקיע הקרוע, – מיד הכירו, שהיא יצאה מדעתה.

ברחמים רבים כבלו אותה בשלשלאות, ואל בית-המשוגעים שלחוה.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה