_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חלומות של תרנגולת

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פעם אחת היתה תרנגולת, תרנגולת גדולה ומיוחסת, פילגשו של קוּקוּריקוּ הגדול, וחכמה מלבד זה.  והתרנגולת הגדולה, המיוחסת, יושבת (מובן מעצמו, לא, חס ושלום, בבית-הכלא, אלא) על הביצים בסל – בוַדאי ארבעים במספר.  ומי שאינו מחַכּך עצמו בקיר, ומי שאינו מבטל זמנו בפּוֹליטי"ק – הקדוש ברוך הוא מסייע עמו.

והביצים הן משום-כך גדולות, וגם, מן הסתם, מלאות; ומן הביצים יתבקעו ויצאו – –

אך על דבר זה חולמת באמת התרנגולת.

היא יושבת ודוגרת בעינים עצומות, ואף-על-פי-כן רואה היא, כיצד מן הביצים מתבקעים ויוצאים בערכך ארבעים תרנגולים –

תרנגולים, ואף לא תרנגולת יחידה!  וכל אחד ואחד תרנגול שאינו רגיל, גבר כגבורתו, גדלי-קומה וחזקי-גוף, מהלכים על רגלי נחושת, עם צפרנַים חדות; כנפים ככנפי-הנשרים, וכרבולות אדומות, מה אדומות?  – לוהטות כאש!...  שלא תשלט בהם, חס וחלילה, עין רעה!

ויש מתוך הביצים פורץ ויוצא לו מחנה הגבורים והולכים להם אל החצר...  היא מהלכת אחריהם, ולבה בתוכה מתרחב ומתרחב, גדל והולך כעל שמרים.  לקפוץ החוצה רוצה הלב, אדרבה, יקפץ-לו!

קוּקוּריקוּ!  – קורא כל הקהל הזה – קול כזה העולם עדיין לא שמע!

– קוּקוּריקוּ!  גבעת האשפה שבצדו של חדר-המבשלים מתנודדת ונופלת.  בכל הבית כולו רועדות השמשות.

– קוּקוּריקוּ!

והכול, הכול מסביב, נשארים עומדים כמאובנים, משתאים ומשתוממים!

מי הם הגבורים הללו?

הכלב המדובלל הזקן זוחל ויוצא מתוך מאורתו, ואף הוא נצב מתפלא ומתפעל – אינו חורץ לשון, אינו נובח!

חבורת החתולים התיישבה על הגדר, הגודרת את החצר סביב, ועיניהן יוצאות מחוריהן...

חלדים זוחלים ויוצאים מתחת לאדמה; ארנבות מופיעות בקצה היער – עומדות ומשתוממות, שלח ידך וגע בהן!

והוא, מה יאמר הוא?  הוא, הנקרן-והנברן הגדול, הלקטן-והבלען הגדול, בעלה שלה?  כלום יתן עוד עינו על תרנגולת מלבדה?!  לָאו!

ואותה שעה, אותו יום, היא תגיע אל רום-הפסגה של אשרה.  ולאחר שהוא ידע ויראה, מה שיש ביכלתה לפעול, לאחר שיוָדע לו לעולם, מה שהיא נתנה והנחילה לו, אותה שעה – כבר תוכל למות בשלוָה!  אותה שעה תגש היא מעצמה אל המבשלת רחבת-הגוף, ותושיט לפניה את צוָארה.

– קחי, – תאמר לה, – ובשלי סעודת-ערב.

משהו מנקר מתחת לתרנגולת, אך היא אינה שומעת.  מחשבות נוגות מתכנסות  בראשה הקטן –

"קחי ובשלי סעודת ערב!"

– אבל  – מפני מה?  מפני מה הכרח הוא, שיהא הכול נגמר בסכין?  מפני מה יהיו בני-אדם אוכלים את בשׂרה, הכלב – את העצמות, ומן הנוצות יעשו כרים וכסתות?

האם אין בעולם רחמים, אין יושר?  מפני מה לא יהיו יודעים בעולם הזה הבדל בין תרנגולת ובין תרנגולת, בין תרנגולת קלת-רגלים ופושׂקת-שׂפתים, מחרחרת-ריב או סתם ביש-גדאית, ובין תרנגולת מיוחסת. תרנגולת המַמציאה לעולם תרנגולים כאלה, גבורים כאלה, בני-חיל כמו אלה שיהיו בניה?!

– פּיק!  פּיק!  פּיק!

אך היא אינה שומעת.

רדומה למחצה ממשיכה היא הלאה את חלומותיה הנוגים, – ולאחר הסכין?  האם בזה כבר בא הסוֹף לכול?  האם מן העֵבר ההוא של הגדר והלאה אין עוד ולא כלום?

לאחר הגדר נמצא בסמוך היער, ואחר-כך, לאחר היער, מה יש?

האם אין מתאספות שם נשמותיהן של תרנגולות כשרות וצנועות ומלקטות גרגרים של שבולת-שועל, שׂעורים וחיטים, וכל זה מתוך חרות ובלא פחד מפני הסכין?

– פּיק!  פּיק!  פּיק!

היא אינה שומעת...

היא אֵם, ואֵם מן ההכרח שתשכח את עצמה!  לא חייה היא עיקר הם, אלא חייהם הם!  בריאים וחזקים צריכה היא להוציא אותם אל אויר העולם!

אף-על-פי שלאחר זמן מסויים לא יכירו עוד את אמם-דוגרתם!  ואת אמם-דוגרתם עצמה יגרשו מגבעת-אשפה שמנה.

אך היא תעשׂה מה שמוטל עליה...

– פּיק-פּיק-פּיק!  פּיק-פּיק-פּיק!

סוף סוף היא שומעת!

אך לא כל-כך במהרה היא תקום ממקומה.

היא יודעת, שבחוץ נושבת רוח, ואפילו רוח-סערה, ויש חשש שגבוריה שלה יצטננו עוד בצעירותם!

– מה אתם מפקפקים?  האם לא טוב לכם בחיקה של אמא?  לא חם לכם, לא בטוח לכם תחת כנפיה?!

המתינו, ילדים, המתינו!

לא לעולם תהיינה נושבות רוחות רעות, לא לעולם יכסו עננים את השמים...

אלהים ירחם, אלהים לא יעזוב את תרנגוליו שלו!  טהר יטהר את הרקיע זרוח תזרח החמה, ומזג-אויר יהיה, מזג-אויר!

- - - -

כמה תרנגולות, שהוציאו כבר מזמן את פעוטותיהן אל החצר, באות אל היולדת המאוחרת.

מזל טוב, מזל טוב!  – אומרת הן בלשון פּקפּוּק.

אך היא אינה משיבה, היא לא תפקפּק עמהן... היא מרכינה את ראשה הקטן ומחביאה אותו בתוך הנוצות שעל חזה...

התרנגולות בורחות להן מבוישות, והיא חוזרת ומגביהה את ראשה הקטן בחכמה ובגאוָה גם יחד...

היא מודה לאֵל, שהניחו אותה לבדה, לבדה עם מחשבותיה שלה, עם גבוריה שלה...

והלב מתמוגג בתוכה מנחת; איזה ילדים הגונים יש לה!  הם בודאי גדולים יותר מתרנגולי-סריס אחרים!  אך כשאמא מצוָה, שוכבים הם בשקט, מצפים הם, אף אחד מהם אינו מפקפּק עוד!

ילדים חכמים, גבורתו שלו ואצילותה שלה, טובה שלה!

- - - -

והשם יודע כמה היתה מאריכה כך לשבת על ביציה, אלמלא המבשלת, שנזכרה בה ונכנסה כברק ומשכה אותה והורידה מעל הסל!...

וכשגירשו את ה"אֵם" מעל הסל, נתגלו תרנגולות קטנות, פשוטות, שנחנקו כבר מזמן...

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה