_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מנדל בריינה'ס

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

מנדל בריינה'ס (שמות משפחה עוד לא היו בארץ, ונקרא האיש על שם אחד מאבותיו או על שם אשתו) היה יושב אוהל, רצוני לומר – איש תם, יהודי כשר: תהילים קודם התפילה, עין-יעקב אחר התפילה בבוקר, ובערב – פרק משניות ואיזה "עמוד" גמרא בתוך החברה ש"ס – ואיש טוב היה מנדל, לוקח אורחים הביתה, משליך פרוטות לקופת "מאיר בעל נס", קונה מפטיר-יונה, משתתף ב"פתיחות" מכל השנה או קונה "פתיחת נעילה" לעצמו והוא מתעסק במצווֹת: מגיד בא אל העיר, קמחא דפסחא, עצים להסקה, תיקון עירובין, בנין אוהל, עשׂית גדר סביב בית-העלמין – בכול השתתף מנדל, ובלי חוס על רגליו הכואבות שינס את מותניו, ולקח את מטהו שראשו מצופה כסף טהור, וַיסובב בעיר, בלווית הרב או אחד מבעלי-הבתים החשובים, והשמש הולך אחריהם, כנהוג

בימות הגשמים לא היה למנדל אף רגע פנאי.  הגע בעצמך: אמירת תהילים, תפילה, עין-יעקב, סעודת שחרית, צרכי הצבּוּר, מנחה ומעריב, פרק משניות, עמוד גמרא, סעודת ערבית, קריאת שמא על המיטה, תיקון חצות, ועוד הפעם שינה – כמה נשאר מן העת-לעת? אך בימות הקיץ היה לו פנאי אחרי חצות היום לשבת בבית-המדרש ולשׂוחח בפוליטיקה, בהמצאות חדשות – במילי דעלמא

  מנדל בריינה'ס לא נמנה בין החכמים חבריו בחדר קראו לו פשוט מנדל שוטה; כשנשׂא אשה, הוקל גזר-דינם של חבריו ונשתנה שמו למנדל התם, אך כשירד מעל שולחן הורים ומחותנים, והיה לבעל-בית בפני עצמו, היינו שבריינה אשתו פתחה לה חנות של כל מיני מכולת, והפדיון נתרבּה ונתרבּה מיום ליום, שינו את שמו עוד הפעם, והרי הוא לפניכם: מנדל בריינה'ס. וכיוָן שמנדל בריינה'ס לא היה נוטר שׂנאה לאיש, לא עמד לאיש לשׂטן על דרכו, לא הוציא מפיו מעולם דבר מגונה  על חברו והתעסק באמונה ובכל מאודו בצרכי הצבּוּר,  לא זכר איש את שמותיו מלפנים, ואיש לא צחק באמור מנדל בריינה'ס כפעם בפעם, כדרכו, בתור מאמר המוסגר: האין זאת, שאני מבין דבר מתוך דבר? לא יודע אני מה שאני אומר?

– הן לא כסיל-אדם אני – אומר, למשל, מנדל – ובכל זאת נעלה הוא משׂכלי להבין, אין מכינים קש דק, ארוך וחלול כולו מראש ועד סוף

והוא מספר שבדק פעם אחת בשׂק המשכב, וכל הקש היה חלולים חלולים

– האם לא נפלא הדבר?

– חפצתי אז – הוסיף בצחוק חן – לשאול את פי זוגתי על אודות הדבר, אבל אמרתי בלבי, הנשים אינן יודעות מאומה ושנית – זוגתי לא היתה בבית, כבר הלכה לה אל החנות

ובטרם יספיק איש לבוא אתו בדברים, הוא עונה לעצמו: בלי ספק, מכינים את התבן באנגליה

כי אנגליה היא ארץ הפלאות, ארץ ההמצאות – נודע למנדל תיכף אחרי מלחמת סַוַאסטוֹפּוֹל כמה "ספורי מעשׂיות", כמה נפלאות היו מספרים אז בבית-המדרש אנשי-הצבא ששבו מן המלחמה וכמה פירושים ותוספות ספחו אליהן אחר כך בני-העליה, לומדי התורה

–באמת גבורת הבורא, – מספר אחד מהוותיקין, – דרך משל, רבותי, ניקח את ה"אַרמאַט".  אמנם כלי משחית הוא, מורה כדורים כחצים טוב מאד! אך מי יכריח את השונא לעמוד דוקא כנגד פי ה"אַרמאַט"? ואם יטה הצידה, ימין או שׂמאל? ובאמת, על פי רוב משטה הוא השׂונא.  כמדומה לך מרחוק שהוא עומד, ובאמת הוא מתנועע, ותעיף עיניך – ואיננו מה עשׂו האנגלים? ראו שכלו כל הקצין, ונפלו על המצאה.  שמעו ה"ממזרים" על דבר הצפרדע שבמצרים, ויעשׂו כמתכונתה "אַרמאַט"  מורה מקרבו "אַרמאַט" שני, והשני, בנפלו ארצה זורק מתוכו "אַרמאַט" שלישי, והשלישי – רביעי, וכן להלן ולהלן, עד שהאחרון מתבקע ומתפוצץ מעצמו לכמה וכמה כדורים, בוערים ולוהטים ומשחיתים, ומחרימים כל אשר נמצא על דרכם ועתה – היזהר על נפשך! נסה נא להימלט! וכסבורין אתם שהיה בזה איזה כישוף? חס וחלילה! – "קפיץ" פשוט.

וכאשר שאלו בבית-המדרש מדוע לא הכינה לה אחר כך, ככלות המלחמה, גם מלכות רוסיה כלי-תותח כאלה, נמצאה תשובה מספקת, כי תיכף ומיד אחר המלחמה התאספו כל מלכי מזרח ומערב, וכדי שלא להחזיר את העולם,  על-ידי המצאות כאלה, לתוהו ובוהו, נמנו וגמרו, וַיקבּלו על עצמם בחרם חמור   שלהם, שמהיום והלאה לא יורו בדוחן רותח, ב"אַרמאַטין אבי אבות "אַרמאַטין" ובכל כיוצא בזה

מספורים כאלה נוכח מנדל לדעת, כי אנגליה היא ארץ הרת הפלאות, וכל אשר ראה בעיניו ולא השׂיג בשׂכלו, רשם על חשבונה של אנגליה כי השעון מוצאו משם  – לא הסתפק אף רגע, ובפרט בנוגע להשעון, שיוצאת ממנו צפור וקוראת: קו-קו קו-קו! אבל גם הקפיץ הראשון, ראשית כל ההמצאות, עשׂה בלי ספק איזה נַפּח אנגלי, נַפּח אנגלי ולא אחר

ולמן היום ההוא מדבר מנדל על אנגליה, חכמיה, נַפּחיה וכל אנשיה באהבה עזה, בהתלהבות עצומה

חכמים מחוכמים המה, הם יכולים "ללכוד אל השׂק" את כל העולם כולו.

–"ואולי גם אותי" – הוסיף במבוכה קלה

ומשׂאת נפשו של מנדל, וחלומו בלילות על משכבו, לתור את אנגליה, ומה גם להשתקע שם! כן, אך לחיות כי למות חפץ מנדל, אחרי מאה ועשׂרים שנה, בארץ-ישׂראל ראשית – בשביל קדושת הארץ, ושנית, אוהב-מנוחה הוא מנדל מעודו, וכשהוא מעלה על לבו "גלגול מחילות" תעזבנו תאוַת האכילה לכמה ימים וכיוָן שמנדל כבעל סדר אינו משנה ממנהגו, ואוכל לחם חוקו, מבלי השגיח בבת-קול יוצאת מן הקיבה, הביאו לפעמים זכר "גלגול מחילות" לכאב בטן

ומה גדלה שׂמחתו של מנדל, בהיוָדע לו פעם אחת על פי מקרה, כי ארץ-ישׂראל לא רחוקה היא מאנגליה!

מנוי וגמור אצלו מאז לנסוע לארץ-ישׂראל, ולתור אגב אורחא את ארץ הפלאות! ובכל רגע ורגע מנדל מוכן ומזומן למכור את חנותו וכל כלי ביתו ולנסוע אך בריינדלי לא תתן עוד.

בריינה היא אשה כשרה, עושׂה רצון בעלה כל משׂאת להיות הדום רגליו של מנדל שיחי', בעולם האמת, בגן-עדן, וגם בעולם הזה היא בבחינת הדום רגליו –  להאכילו, להשקותו, להנעילו ולהלבישו, אותו ואת ילדיהם – שלוש נערות ונער אחד, תענוגה של בריינה הוא – לראות מבעד פתח החנות הפתוח את בעלה הכשר סובב ומקבץ נדבות, בשׂמאלו הארנקי ובימינו מטהו, שראשו מצופה כסף, בריינה מכרה "בחצי חינם" את מקומה בעזרת-הנשים של בית-הכנסת, וַתּקנה בכסף מלא בעזרת-הנשים של בית-המדרש מקום על-יד החלון, למען תחזינה  עיניה את מנדל עולה לתורה ומה פחד ורחב לבבה בפעם הראשונה, עת לחש מנדל באזני החזן "האשה בריינה בת מורנו" ונדר בעזרת ח"י  פעמים ח"י מאושרת היא, בלכתה אתו יחד בשבתות וימים טובים להתפלל; ובהיפרדם לעלות, הוא לבית-המדרש והיא לעזרת-הנשים, תעמוד בריינה איזו רגעים ועיניה לא תשׂבענה מראות איך מנדל מרים את רגליו ועולה על המעלות אחרי התפילה מַמתנת היא על מפתן ביתה עד שיֵראה מנדל, הוא אומר לה "שבת טובה" בבטחה ונחת, והיא מתאדמת ככלה אחר  חופתה ומגמגת: שבת טובה, שנה ט ובה

ובכל זאת יודעת היא בריינה, כי מנדל אינו בקי בהוָיות העולם; שחילקו ביניהם – הוא לקח       את "האותיות הקטנות", והיא – את המשׂא-ומתן.

– לא, מנדל – היא עונה בענין הנסיעה בנחת ובצחוק חן – אין אדם משנה את מקומו לָריק אין אדם מוכר  ה"מחיה" שלו

ובראותה את פני מנדל מתגעגעים, כפני תינוק שתאוָתו לא נמלאה –  תנחמנו:

– אינני אומרת, שנישאר פה לעולם, אך ימים ידברו כאשר נשׂיא את הילדים כאשר נזכה לכל הפחות, לבני-בנים, אז, ברצות ה' יתברך, כאשר תצווה תאמר לנסוע ונסע

ומנדל יודע שבריינה, אף שאשה היא, יש לה לב חכמה בעניני העולם הזה, והוא נענה לה בענוָה  אוהב הוא את אנגליה, נפשו חשקה בארץ-ישׂראל, אך גם בריינה יקרה לו, ולא ימרה את פיה לעולם

______________

פעם אחת עוד טרם בא המועד שהגבילה לו בריינה, בא מנדל הביתה עצוב רוח.

– ראי נא, בריינה  – אמר – ראי נא!  פתקא מהבית-דין של מעלה, מזמינין אותי!

והוא מראה לה שׂער שהפך לבן בזקנו.

– אל תדבּר הבל, מנדל, – ניחמתהו בריינה – אל תדבּר הבל לך אין ידיעה בענינים כאלה אבי, עליו השלום, זורקה בו שׂיבה עוד טרם הגיע לחמישים לך לאורך ימים.

 – לנו לאורך ימים – מתקן מנדל בטוב לב.

– ואבי ז"ל – מוסיפה בריינה – חי, לנו לאורך ימים, לכל הפחות עוד עשׂרים שנה

מנדל מאמין לה, ובכל זאת עודנו נבוך מעט.

– הדורות הולכים ומתמעטים ונחלשים הימים ההם היו טובים מאלה!

מנדל מוריד את ראשו, ובריינה מוחה דמעת-עין בסתר

ומן היום ההוא והלאה החלה בריינה לכלכל את "ישיבת"  מנדל ביתר שׂאת ועוז, להאכילו ולהבריאו עוד ביום המחרת  לקחה חצי ליטרא בשׂר יותר מן הנהוג אצלה.

– מה זאת, בריינדלי? – שואל הקצב – מחותנים באו? יהי למזל ולברכה.

ובריינה עונה באנחה?

– לא אך הדורות מתמעטים, כפי שאומר מנדלי שלי.

______________

ובשעת הסעודה היא מוספת למנדלי עוד נתח טוב, עוד נתח שמן.

– ואַתּ?

– אני? אני חטפתי מכל הבא בידי בשוק!

פעם בא אל אפה ריח רקיקים מבית שכנתה, שאצל חנותה, וַתּלך וַתּטול ידיה שם וַתּאכל;  או אחת מקרובותיה  הביאה לה לטעום מאכל חדש, וטעמה יותר מדי ויש שהיתה  על ברית-מילה, אף ששכחה את שם היולדת, ומנדל אמר תחנון היום, ותסעד שם את לבה.  סוף כל סוף, היא איננה רעבה! "ואתה אכול, מנדלי התורה מתשת את הכוח או כמו שנאמר בפרק: אם אין מקח אין תורה"

  אם אין קמח,  בריינה, קמח כתיב

– הוא אשר דברתי, החפץ ללמוד תורה   עליו לאכול קמח עליו לאכול לשׂבעה

ומנדלי לועג  לשגיאותיה בשׂחוק מתון – ואוכל

– ואמנם מה אני עושׂה כל היום? אני יושבת בטלה בחנות (בימות החורף: על קדירת הגחלים), אם יבוא איזה קונה – מוטב, אני מוכרת לו, ואם לאו – לאו. למה לי למלאות כרסי?

  ומנדל מצדיק את דברי בריינה בעל-כורחו! הדברים ברורים. הוא עובד: משניות, עין-יעקב, ארנקי של צדקה, והעיקר - התפילה!  הלא הוא אחד מן המתפללים באמת ובלב שלם!

  ושׂבע-רצון הוא בגורל בריינה אשתו; מה טוב, כי לא ניטל עליה, כעל שאר הנשים, לעבוד עבודת פרך; שהיא חיה חיי מנוחה, השקט ושלוָה;  אם יבוא הקונה – מוטב, תמוֹד לו דוחן או אורז, ואם לאו – לאו ומתוך נחת-רוח הוא אוכל, בעזרת השם, לתאבון ובשעת אכילה הוא מתפלל בחשאי:  יהי רצון, שיהיו לי מן המאכל הזה עצמות, בשׂר ודמים שאאריך ימים ותקבּל נחת ממני, ושנזכה שנינו להיות באנגליה, ואחר כך בארץ-ישׂראל ובסוף תפילתו זו הוא מגמגם מעט בלשונו, לפי שסוף כל סוף  ארץ-ישׂראל היא קודם המיתה

ולא רק מאשתו בריינה, כי אם גם מיוצאי חלציו הוא מקבּל נחת.  בנו הבכור סמוך כבר על שולחן חותנו בעיר אחרת ברוך השם – אינו כותב; אות הוא, שלא יחסר לו מאומה וכל הבאים משם לכאן מביאים ברכת-שלום על  צד היותר טוב אחריו – נער לומד בחדר בריינה ביקשה לו מלמד ומצאה כהוגן, משלמת היא שׂכר-לימוּד, משגיחה היא עליו מדי יום ביומו.

ובשבתות-הקודש בוחן אותו מנדל בעצמו בלימודים אינו עושׂה את הבחינה קודם האכילה, כי דבר זה צריך להרחבת הלב, לרצון שלם, וקודם האכילה והרצון  אינו שלם כל צרכו; ועל-כן הוא בוחן אחרי הסעודה.  והמלמד שואל, והבן עונה, ומנדלי מתנמנם, ומקיץ בשעה שהמלמד נושׂא את הכוס וקורא: לחיים!

ישנן עוד שלוש בנות, בנות צעירות לימים, משׂחקות עוד באבנים ועצמות, הן גם כן נערות טובות ויפות; מבטן אמן יצאו יפות וטובות, תמימות וצנועות תמיד הן נקיות ומרוחצות, הבגדים שלמים אין קרע, אין סדק, אין גם רבב!

–– יוצאי חלצי המה! – חושב מנדל בגאון –  דומים הם ממש אלי

כי גם מנדל אינו נושׂא  בגדים מטולאים גם על בגדיו אין רבב והוא מברך את שמו הגדול על מזלה של בריינה, שאין לה צער גדול  בנים ושברון הלב, כיתר הנשים הילדים לא ירעימוה ולא יכעיסוה והם כולם בעלי-דרך-ארץ, ונזהרים מאד בכבוד-אב מנדל מצווה, למשל, להביא לו מעט מים.  "מעט מים בשביל אבא"  – חוזרת בריינה  על דבריו, כדרכה, והבת משליכה כהרף-עין  את כל שעשועיה   ומביאה מים.  מנדל הולך הביתה; בקרבו אל הדלת הוא שומע קולות הילדים, הם צוחקים, מצפצפים ומרננים, אך הנה פתח את הדלת, בריינה אומרת: ברוך הבא! אבא בא!  וכרגע הושלך הס, אין קול ואין קשב!

יהי שם ה' מבורך! מציעים לפניו שידוך הגון בשביל הבן השני.  לכאורה שידוך טוב מאד, ובריינה חפצה לנסוע כדי לראות את הכלה; תסע לה, אם היא רוצה.  היא אומרת לנסוע בימי סגירת החנות; תסע בזמן שתרצה בריינה תחי' נוסעת  אך ד' פעמים בשנה לעיר הפלך, ואינה נוסעת לשם תענוג, כי אם לקנות ולהביא סחורה, והיא שבה תמיד עייפה ויגעה מרוב עבודה וטלטול הדרך; תסע פעם אחת לשם נחת יכירו שם את אשתו! את אשת ר' מנדל!

הוא בעצמו יסע, אם ירצה השם, אל התנאים, ואולי אך אל החתונה עתה תסע היא ובריינה מוצלחת היא לשידוּכים.  גם את הכלה של הבן הראשון ראתה היא והשידוּך עלה יפה; תסע בריינה, הוא מוחל על זכותו עוד יסע גם הוא זמן לכל חפץ, ועת לכל נסיעה

 וברצות ה' דרכי איש, יאציל לו ברכה שלימה באמת.  עברו עוד שנים, וגם הבן השני סמוך על שולחן חותנו מנדל לא ראה גם מעט עמל במשך כל הזמן ההוא שנתו לא נדדה אף לילה אחד, ולא הפסיק אף פרק משניות אחד, ואך ממחרת יום החופה חש בראשו מעט ולב מנדלי מלא תקוָה, אך שלוש בנות עליו להשׂיא לגברים, ואחר-כך ימכור את המחיה לאחר, ישׂכור עגלה  ומרוּוַחת, מלאה תבן אנגלי אמיתי, חלוּל ורך ויסעו

אך מחשבה אחת גוזלת את מנוחתו; מרגיש הוא לפעמים, כי תכבד עליו הנשימה וגם רגליו אינן בקן-הבריאה לפעמים יתאונן על זה גם באזני בריינה, אך היא יודעת לנחמהו, לדבּר על לבו באין ברירה תמזוג לו איזו כוס להשיב נפשו.

– בטח בה' – אומרת בריינה – וימלא לך עוד את כל משאלותיך

ומי יודע אם לא נמלאו כל משאלות לב מנדל כתוּמן, לולא קרה המקרה.

פעם אחת, ומנדל יושב בבית-המדרש והוגה באין-יעקב שלו, מתנמנם ולומד, מתנמנם ולומד, כדרכו, והנה קול צעקה  עולה באזניו; לכאורה נדמה לו שהקול קול בתו, אך הדבר לא יתכן! מה תעשׂה בת ר' מנדל בחצך בית-המדרש? ולמה תצעק? הלא בת-דרך-ארץ-היא, כלה, ולא תרים קול צעקה

אך הצעקה מתגברת, והבכי הולך וקרב ומתנשׂא על המעלות.

והקול נכּר יותר ויותר כקול בתו,  אף-על-פי   שהדבר אי-אפשר מנדלי בא מעט במבוכה, וכדרכו, במעמד מבוכה קלה, לקח מעט טבּק מקופסתו אל אפו להריח; אך טרם הספיק למלא את נחיריו, וכבר בתו מושכת את כנף בגדו וקוראת בקול גדול וחזק:

– אבא, אבא – אמא התעלפה! נפלה והיא מוטלת ואין בא נשמה, חס ושלום

______________

וטרם הבין מנדל את הבשׂורה הרעה, טרם חש, טשׂ וידא הביתה, ובריינה לא היתה עוד בין החיים

וביום אחד, ביום ההוא, הפך ר' מנדל כולו לבן, רגליו בצקות באמת, ונשמת אפו כבדה כבדה מאד!

לא עלתה על דעתו, כי בריינה לא תלווה אותו

ומדוע עזבה אותו לאנחות? אשה לבעל כמוהו, אם לבנים כיוצאי חלציו חיי נחת כאלה

ה' יודע!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה