_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עינים מושפלות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א

לפני שנים רבות, בכפר סמוך לפראג, היה איש יהודי, ושמו יחיאל-מיכל, והיה מחזיק את בית היין שם.

ואדוני הכפר לא מן הזאטוטים הוא, אלא שׂררה באמת – גראף.  ובצל כנפיו מתפרנס אותו יחיאל-מיכל בשפע ובכבוד.

ויחיאל-מיכל איש תם וישר ובעל-צדקה.  ביתו בכפר פתוח לרוחה לעובר-ושב, וידו פתוחה לדל.  וכשהוא בא עם בני-ביתו לחגים לפראג, הוא מבזבז הרבה לצדקה.

והיה בזכות זה יוצא-ונכנס קצת בביתו של הרב דמתא, הוא גם ריש מתיבתא בפראג, וקונה אצלו אתרוגים, מצה שמורה... ושוקל על ידו נדבות הגונות בשביל הישיבה...

והרב מפראג, כידוע, היה צדיק אמתי, אדם שדבריו נשמעים למטה ונזקקין לו למעלה – ויחיאל-מיכל, שהיה ח שׂוך-בנים זכרים, רחמנא ליצלן, נגש פעם אחת אל כבוד תורתו וצדקתו, וביקש ממנו והפציר בו, שיתפלל בעדו בשביל זה...

והוא מרכּין ראשו כנגד הרב: כבר הלבינו שׂערותיו ובן אין לו עוד...

והרב צופה ברוח הקודש, ורואה שיחיאל-מיכל, כשיהיו לו בנים זכרים, לא ישׂבע מהם נחת כל עיקר, ובנים זכרים כאלה, טוב להם שלא נבראו, והוא משיב את פניו ריקם:

– אי-אפשר!

וכשפניו של יחיאל-מיכל נופלים, הצדיק מפצה אותו ואומר:

– ותחת זה – הלא בנות יש לך?

– הן...

– ...כשתגענה לפרקן, ואתה לא תקפוץ יד, ותקצוב נדוניה כדבעי למיהוי, ואלי תבוא – אבחר לך חתן מן הישיבה, שלא תתחרט!

מילא, גם זה עסק לא ביש!

יחיאל-מיכל חזר לביתו, סיפּר לאשתו כך וכך... ולהזוג שתי בנות, ועושׂה הזוג שני צרורות – צרור לבת, וקובצים על יד...

וכשהגיע התור, ובצרור הבכירה היו חמש מאות דינרין, ענה יחיאל-מיכל ואמר לזוגתו דבושה:

– זוגתי דבושה, תהי נא השעה מוצלחת, הגיע התור להשׂיא את הבכירה.

ועושׂים חשבון: שלוש מאות נדוניה, שתים – להלבשת חתן וכלה ולמתנות, השאר – רח"ש, הוצאות-החתונה וכדומה.  וסעודה לעניים יעשׂה, שפראג תראה ולא תשכח עד ימות המשיח...

צריך איפוא לנסוע אל הצדיק.

אבל הלשון מהירה והדברים יגעים.  מניעות מכל צד, כמנהגו של עולם.  הגראף אינו עושׂה קטנה או גדולה בלי "יד-ימינו" יחיאל-מיכל, והוא שולח אותו לשׂר זה ולשׂר אחר, ועסקיו רבים – ובינתים יורד שלג ומכסה את הדרכים.  גשמים יורדים והעגלות טובעות בים... וימי-אידיהם מקיפים ובאים, אי אפשר לעזוב את בית-היין... קצוּרו של דבר, הענין מתנהג בעצלתים.

ובין כך וכך קרה מה שיסופר להלן.

ב

ראויה אמנם בתו הבכירה של יחיאל-מיכל, נחמה'לי שתחיה, לקבל את בן-זוגה מהישיבה בק"ק פראג, ממבחר בניה.  נערה בעלת לב טוב ומזג טוב.  ומעיניה הטובות נשקפת נשמה טובה, נשמתה של בת ישׂראל צנועה וכשרה, והיא נשמעת להוריה, ולכל אשר יצווּה הטובים והכשרים מן העוברים והבאים בצל קורתו של יחיאל-מיכל.  בקיאה היא ב"צאינה-וראינה" כב"אשרי", מפרישה חלה על צד היותר טוב, ומברכת בכוָנה בערבי-שבתות על הנרות (שהתירו לה, לשם סגולה, כי נחפז יחיאל-מיכל להכניסה לחופה, שיהא חתן בן-תורה סמוך על שולחנו, כיון שאין לו בן), ועל כל אלה – יפת-מראה ויפת-תואר – לא כלה כמוֹת שהיא, אלא אבן-טובה...

והצעירה באותה שעה...

איני רוצה, חס-ושלום, לתלות בוקי סרוקי בבת-ישׂראל... עוד לא נמצא בה גם שמץ דבר רע, אבל – אין הדבר כשורה... הבת הצעירה מלכה'לי בריה משונה היא.  שוקעת וטובעת היא תמיד בהרהורים ובמחשבות, עֵרה היא ומתהלכת כאלו היא ישנה וחולמת.  מאבדת מה שנותנים לה ומה שהיא לוקחת, מדברת ומפסקת, ושוכחת את הענין... ועל-פי הרוב מתהלכת שפי, מנועעת ראש, וכשקוראים לה, היא מתחלחלת כאלו החרידוה פתאום מעולם אחר... ועינים לה גדולות, פתוחות אל חלל-האויר, ואין יודע מה היא רואה שם...

והיה גם קצת התחלה של דברים מגונים, אי אפשר לכסות...

אוהבת היא לשבת בבית-המזיגה.  קשה להוציאה משם.  ויושבת היא, כששוכחין אותה, שעות רצופות בערב ובלילה.  ועיניה הגדולות והפתוחות נתונות במעגל המחולות, בזוגות המתהוללים, ואזניה קשובות למנגינות ולשירים של קלי-הדעת... וכשמרגישים בה, ומוציאים אותה משם בחוזק-יד, ומוליכים אל החדר הסמוך, ומשכיבים אותה בעל-כרחה במטה אחת עם הבכירה נחמה'לי, הילדה עוצמת עיניה, עושׂה עצמה כאלו היא רוצה לישון באמת, כאלו היא ישנה, אבל תיכף-ומיד, כשהיא מרגישה שנחמה'לי אחותה נרדמה, היא קופצת מן המטה, רצה, בקיץ ובחורף יחפה ובכותנתה האחת על בשׂרה, אל חור המנעול, אל סדק שבדלת, וכופפת עצמה ומביטה, ומקשיבה אל הנעשׂה שם... מרגישה בה אמה שנית, לוקחת אותה בזרועותיה ומשליכה על מטתה, –  ודבושה מרגשת, שהנערה קודחת כולה ועיניה ממלטות רשפי-אש...

ואין דבושה יכולה לכסות את הדבר מבעלה יחיאל-מיכל, ומספרת היא לו: כך וכך... ונאנח יחיאל-מיכל:

– הרי אי אפשר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה...

דעתה של דבושה, שצריך לנסוע לפראג ולשאול בעצת הצדיק.  יחיאל-מיכל מסכים: אין הדבר קל בעיניו כל עיקר... אבל הלשון, כנ"ל, מהירה והדברים יגעים, מניעות אחרי מניעות מתרגשות ובאות, עד שקרה דבר לא טוב.  כמו שיבואר.

ג

להאציל – אדוני הכפר – היה בן-יחיד... אם בנות היו לו איני יודע, ואין זה שייך אל הענין...

והבן, כנהוג בזמן ההוא אצל השׂררות, מתחנך בחוץ-לארץ, בפאריז הבירה שבצרפת.  בין-הזמנים שלהם – אותו הבן שב אל ארצו ואל נחלתו, נחלת אביו, להנפש מרוב עבודתו בלמודיו, כביכול...

ומה עושׂה הבן בשעת-כושר כזו?

אביו השׂררה נתן לו במתנה סוס לבן כשלג ונשק מבריק כאור החמה.  והוא טס בשׂדה וביער וצד ציד חיה ועוף.  מן הבשׂר עושׂים במטבח מטעמים לשולחן השׂררה, ואת העורות מקבל יחיאל-מיכל משם בחצי חנם...

מה יעשׂה הבן שלא ישועמם?

ופעם אחת, בשובו על סוסו הלבן מן היער, כחום היום, עולה על דעת הבחור, לסור אל בית-המזיגה של יחיאל-מיכל, ולהשיב נפשו בכוס שכר... והוא קופץ על יד הבית מן הסוס, קושרו אל הגדר, ונכנס ושואל:

– כוס שכר!

יחיאל-מיכל מתחלחל, משתחווה בפיק-ברכים, מוזג ומגיש את הכוס ביד רועדת, והגראף הצעיר נוטל, מגיש אל פיו וטועם, ופניו מתכרכמים: במרתפו של אבא יש שכר טוב מזה... ואין ספק שהיה שובר בכעסו את הכוס על קדקדו של יחיאל-מיכל, אבל באותו הרגע הרגיש פתאום במלכה'לי, שישבה לה בחשאי בפנה, ולבבו נהפך עליו.  כעסו עבר, פניו הזהירו, העמיד במנוחה שלימה את הכוס והוציא מכיסו וזרק על השולחן דינר-זהב מבריק ומצלצל...

– משה – שאל (אצל האצילים כל יהודי הוא משה) – זאת היא בתך?

– כן, אדוני הנאור...

והצעיר הלך לו...

הלך ושב ליום המחרת.  וכך ביום השלישי... טועם מן הכוס, מעיף עיניו על מלכה'לי, זורק דינר-זהב ויוצא...

מעצמו מובן, שמצפינים את מלכה'לי.  הצעיר בא, מלכה'לי איננה ופניו זועפים.  אחרי איזה ימים הפיל דבר, שלפי דעתו, יחיאל-מיכל משלם מעט בעד בית-היין... ומספּר, שהיהודים באים מפראג ומציעים הוספה.

ויחיאל-מיכל יודע שהדבר אמת... יהודים באים ומציעים, אבל הגראף הזקן אינו נשמע להם.  יושב לו יהודי בכפר ומתפרנס, מה כולי האי? יתפרנס לו... ומבין יחיאל-מיכל אל מה המלין מרמזין, ובשׂרו נעשה חדודין-חדודין ושניו דא לדא נקשן...

עכשיו אין עוד עצה ותחבולה, צריך לנסוע לפראג.  המצב מסוכן... אבל שוב היו מניעות, עד שפעם אחת פנה הצעיר אל יחיאל-מיכאל*2 ואמר:

– משה, שם בתך שראיתי, אסתר?

– לא, אדוני הצעיר, – מלכה!

– יהי נא! אסתר המלכה... דמה לך, יהודי, ששמה אסתר, ואתה – מרדכי... ואני, כמו שאתה רואה אותי – המלך אחשורוש... והמלך אחשורוש חשקה נפשו באסתר המלכה... אמנם, מרדכי שלי, כתר מלכות בראשה לא אתן.  אבל את בית-היין תקבל לצמיתות...

כלה ונחרצה: יחיאל-מיכל אוסר את עגלתו עוד הלילה.

ד

בבוקר – והוא בבית הצדיק.

– צפרא טבא, רבי – 

הרב שונה בספר, מעיף עינו:

– אַ, יחיאל-מיכל, צפרא טבא, יחיאל-מיכל... מה יום מיומים?...

– רבי, המותר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה?

הצדיק מכסה את הספר במטפחתו, כשהוא מחייך:

– "לא יעשׂה כן במקומנו"... מעשׂה יעקב ולבן...

– רבי, ובשעת הדחק?

– דהיינו?

– דהיינו? – –

ומספר יחיאל-מיכל את כל הנעשׂה אצלו בכפר, על דבר הצעירה ובקוּריה בבית-המזיגה, ומקרהו עם האציל הצעיר...

– מילא – עונה הרב אחר דומיה קלה – מובן מאליו: בשעת-הדחק שאני...

– אם כן, רבי, חמש מאות דינרין בצרורה של הבת, הבה לי חתן...

– מן הישיבה?!

– כאשר הבטחת...

– אי אפשר, יחיאל-מיכל!

יחיאל-מיכל קופץ ממקומו כנשוך נחש:

– משום מה, רבי, משום מה? בבתי לא נמצא כל חטא... עץ רך, לכל אשר יטוּה...

– כן, כן... כנים דבריך – מרגיעו הצדיק – לא עלה, חס-ושלום, על דעתי להרשיעה... אבל...

– אבל מה, רבי?

– אין זה ענין לבן-ישיבה... שב, יחיאל-מיכל, ושמע, לטובתך אני מתכוון! דמה לך, יחיאל-מיכל, שאני עומד בדבּוּרי.  הבטחתי לך – הרי שלך לפניך! שׂשׂון ושׂמחה, חופה, סעודה, שבע ברכות... ואחר כך?

– ישב לו וילמוד תורה...

– בוַדאי, תורתו – אומנתו.  אבל איפה יהי מקום מגורי הזוג? אצלך בכפר?

– אי אפשר, כל זמן שבן האציל שם... אבל הוא שוֹב ישוב לפאריז...

– מי יודע? בן אציל אינו מבטל את תאותו מפני למוּדו... יתכן, שישב לו ויחכה עד שתפול הצפור בפח... ועם יסע לזמן או לשנה – הוא שוב ישוב, ומפני אשת-איש לא יִבּהל... הם אינם מוַתרין על תאות לבם... ובלעדי בן האציל, בית-המזיגה בעצמו?

– כן... כן...

מודה יחיאל-מיכל.

– ובכן, ישב הזוג בפראג, או בעיר אחרת.  אתה תשׂכור להם מעון, וגם תפרנס אותם ביד רחבה ומלאה.  ומה יעשׂה הזוג? האברך ילך אל בית-המדרש וישב לו על התורה ועל העבודה, ובת-זוגו? הולכת בטל ובאה לידי שעמוּם, ועל ידי זכרונות לא טובים – לידי הרהורים רעים.  הלא כן? היצר-הרע, יחיאל-מיכל, הוא כאותה חזרת, נזרעת פעם אחת והיא עולה מדי שנה בשנה.  בו צריך לגעור...

– ומה לעשׂות, רבי?

– בתך, יחיאל-מיכל, צריכה לבעל אחר לגמרי, וצריכה לבית של חם וחמות, של עינים רואות ואזנים קשובות, חוץ מהשגחת הבעל.  וצריך שיהיה בבית גם מעט מן העולם-הזה... בהיתר, בתכלית הכשרות, אבל מעט מן העולם-הזה.  לכך הסכינה...

– ועל כן, מסיים הרב, זאת אעשׂה בשבילך, אשלח לקרוא לשדכן מהיר, ילך וידבר נכבדות בבני בעלי-הבתים.  אני בעצמי אומר לו, לאן יפנה... ואת הקדושין, בשעה מוצלחת, אסדר בעצמי... ותחת זה, כהגיע תור הבכירה, – אתן לך חתן מן המובחר...

והשמש נשלח, והשדכן בא – ועוד בו-ביום נעשׂה קנין...

ה

את פי מלכה'לי, מעצמו מובן, לא שאלו.

ומלכה'לי משתאה על החייט שבא אל בית אביה, ועל השׂמלות שהוא תופר לה ומודד.  ופעם אחת, עוד לא עלה עמוד-השחר, ובני הבית השכימו, מעירים גם אותה... מה זאת? מבהילים אותה!

– צריך לנסוע לפראג...

– היא משתאה ונוסעת, כדרכה...

וכשהבינה את הדברים שבגוֹ, גם כן לא אמרה כלום...

מלכה'לי מחשה, כאלו נסגרה נשמתה בקרבה על מסגר.

מהנעשׂה בקרב לבה פנימה אין יודע.  האדם רואה לעינים.  ולמראית-עין, הלוַאי שתרבינה כמותה בישׂראל.  בת ישׂראל צנועה ומוכתרת בכל המעלות.  חיורת היא יותר מדי – לוית-חן ליופי.  עיניה מושפלות תמיד, ריסיה מכסים את עיניה בכל עת – ביישנית היא... ועוד חן-של-כלה עליה.

עברו ימי המשתה, ימים על ימים, ועוד דבריה מועטים.  עונה הן או לאו, ועל-פי הרוב בתנועת ראש, – כך בראה היוצר... שתקנית היא וסייג לחכמה שתיקה.  והעיקר, שלב בעלה טוב לה.  יפת-תואר היא! וצנועה – טועמת ממה שנותנין לה, לוגמת ממה שמוזגין לה, מתלבשת במה שאומרין לה, ואינה עושׂה אף פסיעה קלה בלי חמותה וגיסותיה...

ובשבת, כשהיא צועדת בלוית-חן ובנחת אל עזרת-הנשים, עטופה סמוּט, ועגוּלי-אזניה מתנוצצים באור היום, וצוָארה הצחור מקושט בחרוזי פנינים – הנשים עומדות בשורה ולוחשות:

– בת-מלכה!

והיא, כאילו לא אליה מתכוונין.  הפנים חיורים, העינים מושפלות... בלי פנוֹת לימין או לשׂמאל.

באה אל עזרת-הנשים, עומדת על יד השׂבכה, לוקחת את סידוּרה המכורך יפה, בעל הקצווֹת המוזהבות, פותחת באצבעותיה הארוכות את הווים, ושׂפתיה נעות, נעות...

ובכל ימות השבוע, ומדי ערב?

– איפה אַת רוצה לטייל היום, מלכה'לי?

אחת היא לה.  היא תלך אל אשר ילכו.

הולכים אל ה"מקום".  חנויות של תכשיטין, בחלונות כל מיני עדיים.  החמות והגיסות עומדות ומסתכלות... גם מלכה עומדת, אבל אינה מסתכלת... היא מבטת אל חלל-האויר...

ואומרים: למה לה תכשיטין? היא בעצמה אבן-יקרה!

ובכן מלבר – הכל כשורה, לפנים מן השורה.  טהורה ובהירה כעין הבדולח! ומתברכין בה: מי יתן ותרבינה כמותה בישׂראל...

ובפנים?

בפנים, רבותי – התולעת...

בית-המזיגה, מנגינות, שיר ומחול... מכה התוף, הכנור מתגעגע...

והעיקר – בן האציל... הוא הקיר המבדיל בינה ובין עולמה בפראג...

משפילה היא את שמוּרות עיניה – בעזרת-הנשים, על יד השׂבכה, בשעת התפלה; או בערבי-שבתות, בשעת הדלקת הנרות; או במוצאי-שבת, כששׂפתותיה דובבות "אלהי אברהם", ובכל עידן ועידן, ותיכף ומיד היא בעולם אחר, בעולם הדמיון... בבית-המזיגה היא, מחוללת במעגל... יוצאת ומתגנבת אל בן האציל, המחכה לה בין השׂיחים... דוהרת עמו על סוסו הלבן, ומגמאה שׂדה ויער...

נגש אליה האברך.  נפשו קשורה בנפשה...

– מלכה'לי שלי...

ותיכף-ומיד היא סוגרת את עיניה, חובקת ונושקת...

אבל את מי חובקת היא ונושקת?

את בן האציל שבקרב נשמתה...

ומתחנן לפניה האברך.  אל עיניה היפות כלתה נפשו: "פתחי לי, יונתי תמתי, את שערי גן-עדנך, את עיניך!" אינה רוצה בשום אופן.  רוצה הוא לעמוד על דעתו, מתחיל להשתמט קצת מבין זרועותיה, אינה נותנת.  הזרועות מחזיקות בו כצבתות... פחד פתאום נופל על האברך, והיא – דובבות שׂפתותיה:

– אצילי, נשרי...

והוא מתפתה.  חושב הוא, שמאהבתה העזה היא קוראת לו: אציל ונשר... לישנא דכפר – לשון השׂדה.  יהי כרצונה... את עיניה אינה פותחת, מחמת צניעות.  מתוך בושה... עוד לא הסכינה...

וכך עוברים ימים ושנים.  מלכה היא קנין בעלה האברך, אבל נשמתה מסורה לאחר, לבן האציל...

משל למה הדבר דומה? לתפוח שגדל על העץ, ולמראית עין – תפוח מזהיב, מזהיר באור החמה, תאוָה לעינים, וריחו כריח הבושׂם... אבל בתוכו פנימה? – את תוכו אוכלת התולעת...

חיים אחרים לגמרי נפלו בגורלה של אחותה הבכירה...

ו

עברו ימי-המשתה בפראג.  יחיאל-מיכל עם שארית מטבעותיו שב הביתה, אל בית-המזיגה.  והנה על גבול הכפר מונחים כלי-ביתו, ושומר עליהם אחד מעבדי הארמון.

– מה זאת?

– בבית-היין יושב יהודי אחר!

בזמן שהיה יחיאל-מיכאל בפראג, נזדמן יהודי מפראג אצל האציל, הציע הוספה.  האציל הזקן אוטם אזנו משמוע, אבל הבן מפציר באביו: יחיאל-מיכאל כבר אכל דיוֹ, ישׂבע גם יהודי אחר... סוף כל סוף האציל נתפתּה, קבּל מעות וחתם ספר, שטח-חכירה...

רוצה יחיאל-מיכאל לרוץ אל האדון, אבל השומר חוסם את דרכו: אסור! חזקה עליו מצות האציל...

יחיאל-מיכאל מבקש, מפציר, רוצה לעבור בחזקה, אבל השומר מסיר רובה מעל שכמו.

– ירה תיָרה! כן ציוה האציל הצעיר!

והשומר הוא מכרו הטוב של יחיאל-מיכאל, אחד מבאי-ביתו, ועכשיו הוא מחזיק כנגדו את הרובה...

– אל תביאני, יחיאל-מיכאל, לידי שפיכת-דמים! אסור לעבור, בנפשי הוא!

כלה היא איפוא ונחרצה.

מעמיס יחיאל-מיכאל את כלי-ביתו על העגלה, שבא בה, ופונה אל כפר אחר, אל אציל אחר.  פותח לו שם חנות קטנה של מכולת, של צרכי אוכל-נפש לאכרים ומיני סידקית... עוזב את החנות על-יד אשתו ובתו, והוא בעצמו שב על עקבו להתדיין עם הגראף התקיף ממנו – בערכאות, ועם משׂיג-גבולו היהודי – בבית-דין...

וכנ"ל: הלשון מהירה והדברים יגעים, ובפרט כשהכיס ריק... יצא יחיאל-מיכאל מן הערכאות וידיו על ראשו, והתחייב לשלם דמי המשפט, ובעניוֹ נתפס לכלא, לכפּר את הדמים... בדין-תורה עם המשׂיג-גבולו זכה, אבל המשׂיג-גבול אינו רוצה לקיים את הפסק.  והרב מפראג, שהיה יכול לכוף למשמעת, נסתלק בינתים מן העולם... והעיר פראג נבוכה – בין מלכא למלכא, לא נקל למצוא ממלא-מקום לצדיק... וחזר יחיאל-מיכאל לביתו בפחי-נפש, דואב וחולה.  ונפל למשכב.  וכאשר נפל לא יסף קום.  ואשתו, שנתאלמנה, לא האריכה ימים אחריו, ותמת גם היא, ונשארה נחמה'לי היתומה לבדה בחנות שהתרוקנה... וצעירי האכרים רוצים לצחק עמה, וכשאינה נשמעת להם, גוערים בה: חוצפה של יהודית קבצנית...

כתבה נחמה'לי מכתבים אל אחותה לפראג, אבל אחותה חיה בעולם הדמיון ואינה קוראת מכתבים...

וקמה האומללה נחמה'לי בלילה, ותקח פת חרבה צידה לדרך, ותאמר: אלכה לפראג, השם יתברך יורני את הדרך, ופה לא אשאר, כי בנפשי הוא.  ותתחמק אל היער, ותאמר: אלין פה שארית הלילה, עד שתנץ החמה, ואשׂים לדרך פעמי... ומאימת החיות הרעות עלתה על ראש אילן ותסתתר בענפיו, ותאמר לנום קצת...

ועודה קוראת "שמע", ואל אזניה הגיעה נבחת כלבים, והכלבים הולכים וקרבים.  ותאמר בלבבה: אין זאת כי אם ציד האצילים בלילה, ותתכווץ ותתחבא בענפים ביותר.  אבל הכלבים רצים וקרבים, וקול נבחתם הולך הלוך וחזק, וכבר הריחו בה, וכבר הם מדלגים ומקפצים סביב העץ... ואחריהם שני אצילים דוהרים על סוסים...

– מה שם על העץ?

– מי שם?

ובאין מענה – נחמה'לי התעלפה מפחד – עולים שניהם על העץ ומורידים אותה, ומסתכלים בה לאור הלבנה...

– יהודיה...

– אבל יפה מאד...

– צריך לרחצה...

– ולהלבישה בגדים נאים...

– עיניה עיני תכלת!

– חן של בת-מלכה...

ומתחילים תיכף להתקוטט.  כל אחד מניח את ימינו על כתפה מצד אחד, כל אחד אומר: כולה שלי...

– אני עליתי ראשונה על העץ...

– כלבי הריח בה לראשונה...

– ישפוט האקדח!

– במרחק עשׂרים רגל...

והשכיבו את המתעלפת לארץ, והעמידו את הכלבים עליה לשמרה, והתרחקו מעט והכינו עצמם לקרב, ופתאם נמלכו:

– האם לא טוב מזה להפיל גורל?

– במטפחת?

– במטפחת!

– המוציא את הקשר יזכה בה?

– יזכה בה...

– וכן עשׂו; והאחד זכה בה, ויקחנה על סוסו, אל ארמונו.  וכשהקיצה נחמה'לי בבוקר –                                                                    

ז

וכשהקיצה נחמה'לי בבוקר, בארמון, על ברכי האציל המחבק אותה והמנשק לה, ידעה את אשר נעשׂה לה, והבינה, שאין מנוס ומפלט עוד... ותתחנן לפני האציל, ואחר שאלה ממנו:

– את נפשי שמור! את נשמתי!... חשקה נפשך בגופי, ומה אני, ומה כוחי להצילו מידך, ואת מה אַציל עוד... אבל אל תגע בנשמתי לרעה, יהודיה אני, אל תעבירני על דתי...

גם על לבו של האציל לא עלה להעבירה על דתה.  הלא לאשה לא יקחנה... תשאר באמונתה כאַוַת נפשה.  אינה רוצה לאכול בשׂר טרפה, תאכל לחם, חלב וחמאה... פעם אחת ביקש להשׂביעה רצון והביא לה מן היריד בפראג סידוּר תפלה...

ותקח נחמה'לי את הסידוּר ביד רועדת למו פיה, אך לא נשקה אותו...

"שׂפתי טמאות... וגם ידי אינן כשרות להחזיק סידוּר" – והפילה אותו על השולחן...

והאציל מחריש ומשתאה לה...

וחיי נחמה אצל האציל הם ההפּוּך מחיי אחותה מלכה אצל בעלה בפראג... שתיהן מתהלכות בעינים מושפלות, שתיהן מתנועעות בעינים מושפלות כבעולם התוהו וחולמות בהקיץ.  אבל בשעה שמלכה'לי מחטיאה את נשמתה בהרהורים רעים וגופה נקי, התיאשה נחמה'לי מגופה ושמרה את נפשה מכל רע.

נגש אליה האציל בחבתו, הוא אוחז בה, מחבק ומנשק אותה, ומבקש ממנה חבּוּק ונשוּק.  היא עוצמת את עיניה ועושׂה את חפצו... ואת מי היא מחבקת ומנשקת? את אמה, עליה השלום... ילדה קטנה היא, על ברכי אמה, והאם מחבקת ומנשקת ומלמדת: "תורה צוה לנו", אלהי אברהם"...

– אהביני, נחמה!

היא אוהבת! אוהבת היא את אמה בכל לב ונפש, נלחצת אליה... מתפללת עמה... אינה מוציאה את המלין מן השׂפה לחוץ, כי השׂפתים טמאות, אבל בפנים המלים רועדות... מזהירות הן בקרב נשמתה...

                                                                       

ח

מספר ימים קצוב לכל חי...

ולשתי האחיות לא נקצבו ימים רבים...

וכשנפרדו הנשמות מן הגוף, יצאה נשמת נחמה בטהרה, כיונה תמה, ותצא ותעף למעלה, למעלה... וכשהגיעה אל שערי השמים – חרדה, כי נפלה עליה אימת הדין... אך מדת-הרחמים התגלגלה עליה, שערי שמים נפתחו לה, ולדמעת האומללה נמצא מנחם...

ונשמת מלכה יצאה שחורה כעורב.  ביקשה להניף כנף למעלה, ונפלה למטה ונזרקה לתוך כף-הקלע, ותעלם בחושך...

כי האלהים שופט לא למראית-עין...

לא כן בן-האדם:

הלוָיה נהדרה היתה למלכה בפראג... המונים-המונים נהרו אחרי מטתה, וספוֹד הספידוה, במיטב כספו שילם הבעל האלמן, ומצאה קבר במזרח בית-החיים, בחברת צנועות וצדקניות, ונפש עשׂו לה: מצבת אבן רמה וכבדה, ואותיות זהב מכריזות על שבחיה...

וכשהביא האציל את גוית נחמה'לי המתה, לא רצה איש מן החברה-קדישא והנושׂאים לגשת ולטפל בה.  ובכסף האציל נטפלו לה שׂכירי יום; טיהרוה, הלקוה והשליכוה אל בור מאחורי הגדר... וגם שם לא מצאה מנוח ימים רבים...

לא עברה עשׂיריה בשנים, והעיר פראג התרחבה, והקיפה את בית-החיים.  וצותה הממשלה להעביר את בית-החיים אל מקום אחר... המתה הקהלה, גזרה תעניות, נתנה שוחד, הגישה עצומות, והכל ללא הועיל.  וסוף כל סוף הסיעו את המתים אל בית-חיים חדש...

וכשנפתחו הקברים, נמצאה גוית מלכה'לי שלמה, לא נגעה בה התולעת.

– אך זאת היא צדקת! – אמרו הקברנים והמלוים...

אבל בבורה של נחמה נמצאה אך הגולגולת,  השאר כבר נאכל...

והגולגולת נזרקה בלי שום דרך-ארץ ביד קברן גס מתוך הבור, ומחוּלית הבור נשמטה ותתגלגל הלאה-הלאה מן העין, ואיש לא הרגיש בזה, ולא באה עוד לקבר ישׂראל...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה