_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשמות אילמות

ד. נסים על הים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

במדינת הולנד, בבית חומר שפל ורעוע, גר לו על חוף הים יהודי דייג ושמו "סַטיה"... יתכן, על שם אחד מאבותיו "סעדיה", אך הוא אינו יודע מזה מאומה.  בכלל אינו יודע על דבר יהדותו  ולא כלום.  דייג הוא ודייגים היו אבות אבותיו.  את נפשו מסר להים.  ומשפחתו משפחה יהודית אחת בין משפחות הגויים.  מה הוא יודע? הוא שולה דגים, אשתו סורגת מכמרות ועושׂה בבית, הילדים מתגוללים בחול, מצחקים ומחפשׂים ענבּר.  כשסַטיה על הים, וסערה קמה, והיא בנפשו, אינו יודע, לא הוא, השרוי פנים אל פנים עם הסכנה, ולא אשתו העניה הסוערת בבית, גם לקרוא "שמע".  סטיה מביט למרום בתפלת דומיה.  גם הוא מן הנשמות האילמות.  ואשתו בבית מכה בקדקדה וצועקת, או מביטה בזעם עצור אל הים ואל גליו, או אל השמים הקודרים והזועפים, והילדים שהשתטחו על פני החול קוראים: סאנטא מאריא! סאנטא מאריא! מאריא הקדושה!

ומנין להם לדעת? אל הקהלה ללכת, ברגל, רב הדרך; לשׂכור עגלה ולנסוע – ממשפחה עניה כזאת, המתפרנסת מיגיע כפיה בדוחק, יבצר הדבר.  והים אינו מניח: שואף, שואף הים! אביו של סטיה, אבי-אביו ואבי-אבי-אביו – כולם היו דייגים, ובדרך כל הארץ הלכו בארחות ימים... אבל כביר כוחו של שׂונא-האדם, הים, אי אפשר להפרד ממנו, – ערשׂו של דייג הוא וגם קברו.

אך יום קדוש אחד נשאר למשפחת סטיה – יום הכפורים.

בא ערב יום הכפורים, סטיה בוחר את הגדול שבדגים, לוקח את משפחתו ועולה עמה העירה, מוסר את הדג ליד שוחט המקום, אוכלים על שולחנו את הסעודה המפסקת בערב יום הכפורים, ביום המחרת – את הסעודה המפסקת השניה.

במשך מעת-לעת המשפחה, כמשפחת השוחט, מבלה במקום הקדוש ההולנדי, מקשיבה לזמרת המקהלה, לקול העוגב ולקול החזן, המסלסל בקולו.  אינם מבינים אף מלה אחת, אך עיניהם אל ארון הקודש ואל ה"דורש" העטוי פאר-הזהב בראשו, ומחקים אותו בכל מה שאפשר.  קם בעל כפת הזהב, וקמו גם הם; שב וישב על מקומו, – ממנו רואים וכן עושׂים.  כשסטיה עיף ונרדם, שכנו מנערו במתנת יד קלה...

זהו כל "יום הכפורים" שלהם... כל יום הדין! מה שהדג במים רועד מפחד, מכל מה שנעשׂה במרומים – נעלם מסטיה.  מנהג אבותיו בידו לצום מן הערב עד הערב, לשמוע את החזן, את המקהלה ואת העוגב, ואחר "נעילה" (גם השם הזה נעלם ממנו) לשוב הביתה ולסעוד שנית בבית השוחט, ומי יודע אם השוחט בעצמו יודע הרבה יתר מזה... ואחרי ככלות הכל, לשוב הביתה.  והנה סטיה ואשתו קמים, נפרדים מעל השוחט וביתו בחבה, ויוצאים ללכת כל הלילה אל מחוז-חפצם, אל הים... אינם אומרים "הביתה", כי אם – אל הים...

ולעצור בעדם אי אפשר.

השוחט ואשתו מפצירים: למה אתם נחפזים כל כך? הלא גם את העיר לא ראיתם.

וסטיה זורק מרה:

– העיר!

סטיה אינו מן הדבּרנים, הים מלמד את השתיקה.  אבל את העיר הוא עוֹין.  אין מרחב, אין אויר לנשימה, אין שמים, – רצועה צרה בין גג לגג, לא כן הים.

– אבל הוא צורר אתכם, הוא מלאך-המות שלכם!

– ומלאך טוב מאד!

רצונו של סטיה שיהא סופו כסוף אביו ואבות אביו, שיבלע אותו הים בעודו בריא וחזק... אינו רוצה בשום אופן להיות ימים רבים מוטל על ערשׂ דוָי ולמות לאט לאט, בעצלתים.... ושיהיו בוכים מסביב!... ואחר-כך להקבר באדמה קשה...

מעיו מתהפכים בקרבו, כשמזכירים לו מות כזה וקבורה כזאת...

והולכים ברגל הביתה – אל הים!

ואחר נדודי ליל, כשמאיר השחר, כשמתנוצץ ברק זהבו של החול על החוף ואחריו זוהר הים המכסיף, הם מזדעזעים, צוהלים ומוחאים כף: הוי, הוי, הים!

שׂמחת חתן על כלה!

וכה מדי שנה בשנה...

כך מנהגה של המשפחה.  דייג הולך ודייג בא, גם שוחט אחרי שוחט, והמנהג במקומו עומד.  החוט האחד המקשר את משפחת הדייג אל האומה – לא נתּק!

-------

ויהי בוקר יום אחד.  אך האדים המזרח ובנשימה עצורה נעור בנחת הים, והוא הומה בקול דממה דקה, והוא משתטח לו, מתוך עצלות וחלום, ומשתטח והוזה... וזעיר שם, זעיר שם, מתנפנף זוג כנפים צחורות בתכלת האויר.  צפצוף קל של עוף קל – ושוב הס.  וזהרורים רבים מרפרפים על פני הים, ובהרות-בהרות של זהב מחליקות על פני החול הצהוב כולו.  החלונות בבתי הדייגים עודם מוגפים, והנה דלת סובבת על צירה.

סַטיה יוצא.

ערב יום הכפורים היום...

על פניו של סטיה מרחפת יראת קודש.  עיניו מזהירות נועם.  הולך הוא אל הים, משׂאת נפשו, לקיים את המצוָה היחידה לו והגדולה, לצוד דג לכבוד יום הכפורים.  והוא נגש אל סירתו, מתיר את החבל, שהיא קשורה בו אל החוף, ומימין ומשׂמאל נשמעו קולות:

– אַל נא, אַל נא!

כך קוראים אליו שכניו, שהתעוררו לקול פעמיו בחול ולקול החבל הנתר, והוציאו את ראשיהם מבעד לאשנבים הקטנים לשם אזהרה.

– אַל נא, אַל נא!

שקט ושליו משׂתרע הים לאורך ולרוחב אין קץ, משתפך ומתבולל עם פאתי שמי השחר הרעננים, העליזים... נשימתו קלה, עדינה... לאט לאט הו מתקמט על-יד החוף, נוגע נגיעה קלה בחול, ובין הקמטים, כבין קמטי זקנה טובה, מצחקים רסיסי צחוק מזהירים ועליזים... והוא מדובב, הים... והוא מספר מה, וסח מה באזני שברי הכפים הפזורים, הכסויים צמחי מים ארוכים ודקים כשׂערות.  והזקן-הים מחליק על גדותיו מתוך חבה, מתוך צחוק, ומסרק אותן לאט לאט.  אולם הדייג יודע את נפש הים: אין אֵמוּן בים!

– אַל נא!

הים מתנודד בדומיה, ונדנודיו ילכו ויחזקו... והאספקלריה המאירה נוּפּוֹץ תנוּפּץ, והמית העליזים תהי לרעש, כביר וחזק, ויעלו הקמטים והיו לנחשולים, והסירות טרף להם, כדגה הפעוטה אל פי הלויתן.

ואיש זקן, בעל פנים צמוקים, כים זה, אך בלי צחוק ערמתו של הים, יוצא מאחד הבתים, יחף וגלוי ראש, ונגש ומניח את ידו על כתפו של סטיה:

– ראֵה!

והוא מראה לו באצבע, שם בשמים, שם בשמים – כתם קטן, שחרחור...

– זה הכתם יגדל והיה לעננה, והעננה – לענן כבד...

– רצוני לצוד רק דג אחד... טרם תגדל העננה, – עונה סטיה, – ואני שוב בבית...

אך פני הזקן, שכנו של סטיה, מתרעמים:

– אשה ובנים לך, סטיה!

– וגם אלהים בשמים! – עונה סטיה בבטחון: הלא הולך הוא לקיים מצוָה.  והוא דוחף את הסירה וקופץ לתוכה.

וסירתו של סטיה נישׂאת על פני הים כנוצה קלה, והים מטלטל אותה ומנדנד אותה מתוך המיה עליזה וקלה, ושופך סביב לה ממבחר מרגליותיו – והזקן הנשאר על שׂפת הים עומד ולוחש:

– סאנטא מאריא, סאנטא מאריא!

קלה כקליפת אגוז סירתו של סטיה על פני הים.  פוֹרשׂה הרשת, והיא צוללת, צוללת, ונעשׂית כבדה יותר ויותר, כבדה מנשׂוא.  והוא מעלה אותה בכל מאמצי-כוח... וברשת – צמחי מים, כוכבי-ים, אך לא דג אחד ויחיד.

כבר נעלמה הסירה מעיני הזקן שעל החוף.  סטיה כבר מעלה את הרשת השניה והשלישית והרביעית, ולא נקל להעלותן, כבדות הן, מלאות סבכי צמחים, המון כוכבי-ים – ודג אין!

והים מתנודד ומתנודד, ונדנודיו הולכים ומתחזקים, השמש כבר עלתה עד טבור השמים, ופניה לא כתמול שלשום: כאילו היא לחה כולה ועיניה דומעות! והכתם השחור בשמים משתטח בפאתי הים, חוּם הוא ומתגולל כנחש, והולך הוא ומכהה, ורוחש על גחונו אל השמש, אל השמש...

כבר חצי היום, וסטיה עודו שט ומנסה את מזלו, ומזלו רע... ולבו אומר לו:

– חזור בך, סטיה.  האלהים אינו רוצה שתקיים השנה את המצוָה כהלכתה... כך רצונו...

פניו של סטיה נופלים.

ודאי שחטא לפני המקום... שאינו רוצה בקרבּנו.  מה לעשׂות! והוא אוחז במשוט להשיב את הסירה, והנה נתּזוּ מים בפניו.  פונה הוא כה וכה, והנה דג זהב מתנשׂא על המים, מפרפר, מקיש בזנבו ומתיז טפות על פניו.

את הדג הזה הוא יצוד! האלהים רצה את געגועיו אל המצוָה, ואִנה לו את הדג! ושוב מחזיר הוא את הסירה, ברדפו אחרי הדג.  אבל הים כבר מתנענע בחזקה, מכה גלים, והעב ממעל התפשט ויכס את חצי השמש.  ומתחתיו מתפרצות באלכסון קרנים לבנות... והדג עובר בשוּטו על משברים.  הסירה דולקת אחריו.  ופתאום נעלם הדג, הרוח הרימה נחשול בין הסירה והדג...

ולבו של סטיה הומה:

– חזור בך! מַתעים אותך...

ופתאום הנחשול יורד תהומות, הים מתיישר, ועל-גבו משוטט הדג, משוטט וקרב אל הסירה ומביט בעינים גדולות בפניו של סטיה, כאילו הוא אומר: לכדני, זכה בי, קיים בי את מצוָתך הגדולה...

חוזר סטיה ושב, והנה נחשול חדש.  עוד הפעם נעלם הדג.  והים מתרגש! ושר הים שירה לא נעימה... רוגז הים: חוצפה כזאת, לשוט כעת! לדרוך על במתי משבריו!

והשמש, כאילו נפל עליה פחד הים, נחבאה תחת הענן.  ואך לזה, כנראה, חכה הרוח.  עתה בן-חורין הוא, והעולם הפקר, והוא נושם בזעם, מכה ומצליף בשבטים על גו הים, ומרגיזו ומעלה חרון אפו, והים עונה מתוך תהומות בהמית גלים, ברעש נחשול, וכולו געש, כאילו אלפי תופּים בתוך מעיו, מקהלות-אדירים במשבריו.

– הביתה! הביתה! דופק לבו של סטיה בחזקה.  ואוסף סטיה את המכמורת, תופשׂ במשוט ברוב כוחו, גידי ידיו חושבים להתפקע, הסירה מטולטלת מגל אל גל כקליפת אגוז: נישׂאת, ונזרקת למטה.  והשמים קודרים, והמשברים מתחת זועפים וקודרים –   

הביתה! הביתה!

אך מה שט אל עבר הסירה?

גוית אדם צפה, גוית אשה... מבצבץ השׂער, קווּצה שחורה... לאשתו שׂער כזה... ומתחת לרשת השׂער זרועות לבנות, מזהיבות.  זרועות אשתו!

וקול קורא:

– הצילה! הצילה!

קול אשתו, קול אֵם לבנים: בחזוֹק הסערה רדפה אחריו בסירה שניה, ועתה היא טובעת, קוראת לעזרה –   

והסב סטיה את סירתו הצדה, אל גוית האשה – הים אינו מניח! נחשול אחרי נחשול נזרקים בינו ובין הגויה, וקולה מתוך הסערה קורא:

– הצילה, הצילה!

והוא נלחם עם הנחשול; שארית כוחו חגר.  שט הוא וקרב אל שחור השׂער, אל לובן הזרועות... הה, טבעו השׂערות, צללו, אך עוד כתם השׂמלה מבריק על פני הים השחרחר... רק להושיט יד, לאחוז בה טרם תצלול, אך עוד הפעם נחשול – והפריד בין הקרבים...

– מעשׂה כשפים! – אומר הוא בלבו. – כמעשׂה הדג – מעשׂה הגויה.

ונשׂא את עיניו בלי משׂים אל החוף, והנה אור בחלונות הדייגים!

– יום הכפורים! – נאנח.

וכהרף-עין סטיה עוזב את המשוט.

– עשׂה בי כרצונך! – קורא הוא השמימה, – ביום הקדוש לא אניע משוט!

והרוח סואן, והנחשול מטלטל את הסירה לתוך תהומות, וסטיה לא קם ולא נע.  יושב הוא בסירה, עיניו נשׂואות השמימה, תלויות במרומים –   

– כטוב בעיניך עשׂה! בידך אפקיד רוחי...

יום הכפורים! ועל לבו של סטיה עולה מנגינת המקהלה במקום הקדוש, בלוית העוגב, והוא חוזר על הנגון הנזכר, ומזמר בלחש... נשמה אילמת זו, אין לה שׂפה אחרת להתחטא לפני היוצר, היא מזמרת...

והשמים ממעל – קודרים כולם, והים מתחת – בחמתו הומה, בועט בגליו, ומשבר רודף אחרי משבר, והסירה נזרקת בחפזה מגל אל גל, ממשבר אל משבר, ובא נחשול וחטף את המשוט ועבר, השני בא מאחריו ודולק אחרי סירתו והיא טסה... טסה... כאלפי תנינים הומה הים, וסטיה מזמר בתוך הרעש את הנגון של "מי ינוח ומי ינוע"... חוזר על מנגינת המקהלה בלוית העוגב... בסירה הכה נחשול, הוא מזמר... בזמרתו זאת על שׂפתיו הוא רוצה למות...

ונהפכה הסירה...

אך על סטיה לא נגזרה מיתה...

שני מראות לבנים, כלובן עננים קלים, הולכים אחוזי-יד על פני הים.  רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, נפזר השׂער על פני הרוח, אך העינים מאירות... ואך התהפכה סירתו של סטיה – טסו אליו והחזיקו בו והרימוהו, ויקחו אותו בין איש לרעהו, נתנוהו בתווך, ובידיו אחזו, וכה הולכים הם, הולכים שלשתם אחוזי-יד, על-גבי הגלים כעל תלמי שׂדה, הולכים וקרבים אל החוף – 

סטיה רוצה לדבר – 

– אל נא, אל נא, אל תחדל מלשיר... בזכות השירה אנחנו הולכים על-פני הים, השירה מנצחת את הים...

והולך ביניהם סטיה, וחש הוא שהסירה טסה אחריו, ופנה לאחוריו – והנה הסירה... ובסירה הרשת, ובתוך הרשת מתלבּט דג-הזהב...

וכששב בשלום אל החוף ובא הביתה, מצא אצלו את השוחט ואת בני ביתו: תבערה היתה בעיר ונמלטו אליו, אל החוף... ועוד היום גדול.  עוד היה להם פנאי "לשחוט" את הדג לסעודות מפסיקות...

ולא נפסק המנהג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה