_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספּוּרים של עץ

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א. גזע-העץ עצמו

באמצעיתו של השוק מונח גזע-עץ ישן-נושן,  מרקיב...

דומה,  גזע-עץ פשוט,  קורת-בנין רגילה,  דומם ככל הדוממים — ואף-ע-פי-כן,  בליל-קיץ שקט,  שעה שהכול מסביב משוקע בשינה עמוקה,  שעה שלבנה וכוכבים מנמנמים מתחת לערפל-כסף קליל,  נעוֹר ומתעורר בתוכי הקוסם הישן... "הוֹקוּס-פוֹקוּס!" – וגזע העץ חי!

במקום מן המקומות במצרים מונח גזע-עץ ישן,  מכוּשף,  המתעורר בכל בוקר (כשהשמש קמה מאירה וחמה) וכל ערב (כשהשמש שוקעת מבויישת ואדומת-דם) ומוציא קול-צליל מופלא;  —גזע-העץ שלי מספּר ספּורים שלימים.

על הכול,  על כל מה שאני כותב מן העיירה,  לו לבדו אני חייב תודה;  כל אלה הם "ספּורים של עץ"...כל אלה הוא מספּר לי.

אך התחל הוא מתחיל בעצמו!  והצדק עמו!  כל אחד הוא נקודת-המרכז הקדושה של עצמו,  שמסביבה מסתדר ותופס את מקומו שאר כל העולם.

וזה סדר החשיבות:  אני,  ורק אחר-כך כל מה שהוא שלי:  משפחתי שלי,  חברי שלי,  ידידי שלי,  מכּרי שלי,  עירי שלי,  סביבתי שלי,  ארצי שלי...  כל מה שהוא שלי!

אחר-כך אנו מכניסים כבר שותפים לתחומנו:  האדמה שלנו,  העולם שלנו.

כנגד זה אנו שבים וחוזרים אחר-כך בתשובה:  אֵלִי אֵלִי שלי!  אך זוהי כנראה סגולה לפרנסה....

 

יש אנשים הסוברים אפילו,  שהם לא נקודת-המרכז בלבד,  אלא גם נקודת-המוקד של העולם.  כל האור כולו מתרכז כאן אצלם,  בשביל לקרון ולהתפשט מהם על שאר כל העולם כולו...  בלא פתילה של איסר אפילו ביד.  מתרוצצים האנשים הרחמניים הללו ברחובות וצועקים:  אור!  אור!  בדומה לבורא העולם,  כביכול,  בשעתו,  ואחר-כך,  להבדיל,  בדומה לגֵתֶה שעה קטנה לפני מותו...

ואחרים שוקלים,  אם מצוי בכלל חוצה מהם שום מצוּי שהוא !...

"אני הנני אני" — על כן   — סימן שאני מצוּי ונמצא!  אך שאר כל העולם,  כלום אין הוא חלומי שלי,  חלום ליל-קיץ או חלום ליל-חורף,  כפי שיתארע המאורע?

ולאמיתו של דבר,  מי זה מכריחני להאמין,  שחוץ ממני קיים עוד משהו?  הרגש אני מרגיש רק את רעבוני שלי,  צמאוני שלי,  עגמת-הנפש שלי...  אלא מאי — כך אומרין?

עדיין אין זה מספיק!

הרי לפנים היו אומרין,  שישנם בעולם:  יושר,  רחמים,  אמת וכיוצא באלה,  ולבסוף נתברר — חלום נתחלם,  עורבא פרח...

והא ראָיה!  אם אני,  אני בלבד,  נוטל וטועם טפּה של יי"ש,  מרקד כל העולם כולו כשכור!

אך מוטב שנחזור אל גזע-העץ,  אל האבטוֹבּיוֹגרפי"ה שלו!

 

היה הוא היהלפנים אילן.

אילן רענן וירוק ביער!

שרשיו היו נעוצים באדמה,  ואילו נופו מתרומם כלפי שמים...  הנשר,  אין צריך לומר,  מגביה עוּף יותר,  אך הוא התרומם והתרומם,  הגביה עצמו וגדל מעל כל אחיו!  וכבר ראה אפילו חטיבה גדולה של רקיע השמים.

לפרקים היה דומה עליו,  כי תיכף ומיד נופלת צלחת-הפז מן השמים ויורדת עליו — עטרה לראשו!  והוא ראוי לה,  להעטרה,  והוא מותח וממתח עצמו בלי-הרף כלפי-מעלה!...

והחיים היו חיים לא-רעים!

אלף עלים לנשימה,  לקליטת הירקות...  כמה מאות שרשים מתחת לפני-האדמה,  ליניקת החיוּת — מיץ-חיים ומלח!  עד כאן בשביל הגוף;  ובשביל הנשמה:  תזמוֹרן של צפרים עם תפאורות-עננים!

בין הענפים אין פוסקים הזמזוּם,  ההמהוּם,  הסלסוּל,  הצלצוּל...  ובשמים הכול מתנועע ונוסע,  מרדף זה את זה.  מן הצד מתקרבת וצפה סיעה של כבשׂים צמריריות;  והנה מסתערת לקראתם עדה של זאבים שחורים,  מדובללים...  כולם נעלמים,  ולרחבו של רקיע השמים מתפרקד לו מין דייט"ש עם מגפים גדולים ועם פּיק"-הוֹי"בּ[1]   בראשו ... ואף הוא נמס ואיננו — והס!  הרקיע מוציא ותולה כבסים ליבּוּש... הכבסים מתנודדים,  מתנוענעים ומתפרפרים כמבקשים להתלש ולפול ולקיים את המצוָה של "מלביש ערומים" במחצית העולם...

 

כל זה בקיץ.

בימות-החורף מתעטף האילן במעיל-לוֹבן ומנמנם.  הוא נרדם וחולם עולמות שלמים!

בתוך שינה אחת כזאת שומע הוא פעם :הך!  הך!

גרזן,  או רעם!  הוא,  או אחר?

ועוד קודם שהוא מתעשת — בּאַץ!  כבר הוא מוטל מפורקד על גבי השלג...

והוא נרדם שוב...  והוא חולם שוב: 

את הנעשׂה אין להשיב!  עכשיו יתחילו חיים חדשים,  חיים אחרים מכול וָכול!  לא בתוך היער הידוע לו מאז ומעולם,  לא בין אילנות כיוצא-בו,  אלא בנכר הנצחי!

מעתה לא יאָמר עוד "שמים וארץ",  אלא "שמים ומים",  ויותר נכון:  שמים ושמים;  שמים אמיתיים מעל,  ושמים משתקפים מתחת...

תורן הוא יהיה,  על-גבי האניה הגדולה ביותר יהא שט;  על-גבי האניה הגדולה ביותר,  על-פני הים הגדול ביותר!  עולם ומלואו ראה יראה!

את היער אף-על-פי-כן לא ישכח!

כשיתקרב ויגיע סמוך ליבשה,  יתנועע וימסור דרישת-שלום ליער...   מזמן לזמן ישׂא ויביא לו הרוח בכנפיו מעט ריח של מחטים ועלים...  על האניה בוַדאי יהיה כלוב...  ובתוכו צפור קטנה,  מתוקה...

הוא חולם ומרגיש,  שהגרזן חוטב לו בצלעותיו,  קולף ותולש...  אין בכך ולא כלום!

"לפום צערא אגרא!"

עצים אחרים קיצצו לחטיבי-חטיבות ולאפר שרפוּם,  ואת האפר לארבע רוחות העולם פיזרו,  והוא היה יהיה לתורן!

אך התעורר נתעורר לא בתורת תורן...  בסך הכּול עשׂו אותו מריש,  ובנאוהו בתוך בית.

צר,  מחניק,  חושך — ולחץ מכל הצדדים...

הוא שוקע בשינה חדשה,  בשינה משונה;  בלא חלומות,  בלא תקוָה,  בלא נחמה...

וכך הוא ישן חמשים,  ואפשר מאה שנה...

ושוב מעיר אותו קול:  הך!  הך!

הוא מתעורר,  ועכשיו כבר באמת בתוך ים.  בתוך ים אדום,  בתוך ים של אש...  גלים של אש מסתערים...

בא קצי,  בא סופי!  — מהרהר הוא  — אל הגיהנום הגעתי! — מהרהר הוא.

ואולם גזע-עץ מרבה מחשבה,  ומכבה-האש מכבה להבה...  ועכשיו מוטל גזע-העץ,  אוד מוצל מאש,  באמצעיתו של הרחוב...

 

הוא מוטל ורוֹקב ומשמש עוד את צרכיו של העולם הקטן...

תולעי-עץ יונקות ממנו את כל פרנסתן...  משרתת פרוּעת-שׂיער רצה ונגשת ותולשת כפיס להעלות את האוּר...  הלבלר של לשכת-העיר נוטל ממנו מדי יום ביומו מחצץ לשינַים לאחר סעודת הצהרים...  ביום ששי חותכין ממנו,  כל אדם מישׂראל שהוא ירא-שמים "עדים" לשׂריפת-הצפּרנַים...

בא ומגיע אל העיירה באמצע הלילה סוחר כלשהו,  אחד נשׂרף,  או סתם פושט-יד,  הריהו מוצא מקום ללינת-לילה על-גבי גזע-עץ...

לפעמים מתפרקד עליו שומר-הלילה ונוחר...

 

ב. ביום

בוקר של יום-קיץ...

בצויחה ובבכיה,  בצחוק ובשירה,  פורצים ויוצאים הקטנים מתוך בתי-העניוּת...  ערומים וערומים-למחצה,  עם ובלא פרוסות-לחם בידיהם — הם רצים אל גזע-העץ לשׂחק...

ולשׂחק פירושו לחקות את עולם הגדולים.

בתורת חתן וכלה הם נוסעים לטייל רכובים על מקל,  מתנשקים בקרן-זוית ונותנים זה לזו מתנות.

ואם מעט,  מוסיפים עוד שבר-חרס,  עוד שבר-זכוכית ירקרק או כחלחל של בקבוק,  עוד פיסת עור...  ואם לָאו השדוּך מתבטל,  ומקיימים דין-תורה,  ומשלמים קנס...

בתורת איש ואשתו מריבים הם זה עם זו,  מקללים ומצעקים...  וכשמתעייפים,  שופכים את שארית חמת-הזעם על הילדים,  על הילדים העלובים של עץ וסמרטוטים...

הללו "ממזרים" הם...  אינם רוצים ללמוד,  אינם רוצים להיות יראי שמים,  לא לעזור במשהו ולא אצבע לנקוף...  ורק לזלול הם רוצים ולסבוא,  ויש להם מעים שאין להם סוף!

מגודל הצרות עושׂים לעצמם "מַעמדוֹת" של מסחר;  ומקללים את הקונים בכל לשון של קללה.  ובסחורה,  כשם שיש אלהים בשמים,  הם מפסידים,  ולשלם חייבים הם בעד פּאַטענ"ט,  דמי-"המעַמד",  שׂכר-למוּד,  שׂכר-דירה,  ומלבד זה בנות להשׂיא...  והללו מתמקחים עוד,  מוציאים את הנשמה במקיחה!

אחר-כך באה לוָיה...  חתול נתפגר,  או שמצאו עכברבר ששבק חיים...

ובאמצע בא ומופיע הראש דוכן.

 

באמצע היום תופסות את גזע-העץ ויושבות עליו כמה נשים צעירות,  כלות הסמוכות על שולחן החותנת...  במזג-אויר שהוא נוח הן מתיישבות במקטרנים הלבנים,  מטפחות צבעונין לראשיהן,  ולמראית-עין עם מלאכת-יד בחיקן.  וכך הן מבלות שעה בנעימים...

תחילה השׂיחה מתנהלת בחשאי.

אחת מסתמקת ומספרת,  כמה יפה נוהגים בה בבית-חמיה;  השניה "לא ראתה כל חייה בעל כזה!",  והשלישית שותקת ולוהטת;  וזו,  כנראה,  היא המאושרת ביותר...  לפרקים בולעת אחת מהן,  אף-על-פי-כן,  דמעה אחר דמעה — וַדאי השׂיאו אותה למלמד בא-בימים...

אחר-כך נערך עתון-העיר,  זה העתון שבעל-פה,  היוצא ומתפשט כחץ מקשת בכל הבתים,  וחוזר אחר-כך משם בחזרה אל מריש-העץ מורחב ומוגדל ומיוּפה,  עד לבלתי-הכּיר...

אנשים ונשים זקנים אומרים,  כי מריש-העץ הזה סופו שלא תצא ממנו טובה...

 

לפנות ערב כבר מהלכות הכלות-של-בית-חמיהן,  מקושטות בבגדי-החתונה החדשים,  לטייל מאחורי העיר על הכביש,  על שׂפתו של החורש הקטן,  שגזע-העץ דנן גדל וצמח בו.  ל"העמיק חדוֹר"  אל תוך החורש אינו ענין נאה להן;  דבר זה כבר היה נראה יותר מדי מעשׂה-דייט"ש,  או מעשׂה-פריץ...  "בריינדל היפה" היתה מטיילת בחורש,  וסוף טיוּליה הללו — על כל שׂונאינו :  "כמה צר על אביה הזקן,  על שדכן-המדינה לשעבר,  הוא מתבייש להראות את פניו בפני הבריות!"

ואת גזע-העץ תופסות בינתים כמה נשים,  המתחמקות ויוצאות מבתיהן לכמה רגעים,  לשאוב מעט אויר,  לטעום מעט נחת-רוח ולהשׂיח מעט צער מן הלב...

ולאחר שכבר כברו את כל העיירה כמו בכברה,  הן משׂיחות על "מה שהיה לשעבר ואיננו עוד כהיום"...

לשעבר היו בעלים נאמנים,  וכהיום הזה — לכלב תשליכום,  בזה אחר זה — טריפה כבשׂר החזיר!  דבּוּר אחד של אמת אינו יוצא מפיהם...  מיד לאחר החתונה האשה היא "כלָתי וצלעתי",  ליד שולחן אחד יושבים ומתוך קערה אחת אוכלים;  וכיוָן שהסכּין — הולך ומזקין,  וכיוָן שהוא זקן — הולך ומצטנן,  ולא כלום!

לשעבר אשה מישׂראל היה נינה מחזיק אותה בסינרה,  ובנה בר-בטנה — בדדה;  וכהיום,  לאחר הפעם השלישית,  ולכל היותר — הרביעית,  חולה היא,  וכבר נזקקין לרופאים וגם...  וכאן מלחשות הן זוֹ לזוֹ כמה סודות ורוקקות אל כל הצדדים...

לפיכך באמת מעניש בורא העולם...  הוא לא יהא משליך את טובו אל הבוץ בעלמא.  פרנסה אינה מצויה,  תינוקות גוֹועים ודועכים כנרות,  לעבודת הצבא נוטלים ותופסים...  והקהל,  והרב — שותקים!

אפילו השמש בשמש — גם היא אינה עוד מה שהיתה לפנים!  לשעבר היו מהלכים מן הפסח עד סוכות בכותונת אחת...  לשון גוזמה היא,  כותונות ומלבושים היו מצויים בשפע,  והשׂמלות עם פרפריות-הזהב והכסף היו יפות הרבה יותר מן המוֹד"אַשל היום...  אבל חמימות היתה בעולם,  מחיה נפשות!  מי זה היה יודע שעוּל מהו,  נשימה עצוּרה מהי,  מה כאב עצמות?

 

השמש שוקעת ;  הנשים מתפזרות ורצות לביתן;  יש לבשל את תבשיל הערב.  לשלהב את הפנים למענם,  למען הבעלים ה"נאמנים"...

בזה אחר זה עולים האורות בחלונות,  בדלתות הזכוכית.  בעינים אדומות מביטים הבתים אל הרחוב,  ועל גזע-העץ כבר יושבים הגברים לאחר מנחה-ומעריב.

משׂיחים על פוליטיקה,  על פרנסה,  ועל כך שאין מזל לישׂראל...

אחד פושט גופו ורגליו על הקרקע,  משעין ראשו בעץ הרך הרקבובי ומביט אל השמים בצער,  בנחת,  בתחינה — כל אחד לפי מה שבלבו ולפי שעתו — ובכך הוא נרדם.

פתאום נשׂאות צעקות מפתחים ומחלונות,  וקולות של נשים קוראים:  חיים,  יוסל,  ראובן!

ואחרות מוסיפות קללה:  ימח שמך!  הבולבוסים מתפוררים!

 

ורק בשעה מאוחרת ביותר,  בשעה שהעיירה כבר ישנה,  מתחמק ויוצא מתוך הבית הנמוך ביותר ר' שמריל,  שדכן-המדינה לשעבר...

ארבעים שנה הריץ את רגליו לחפשׂ חתנים וכלות,  עד שהרגלים פסקו מלעמוד בתפקידן;  רק בכבדות הן נגררות אחריו...

למחצית הסביבה זיווג הוא חתנים לכלות וכלות לחתנים,  רק את בתו שלו שכח...  והריהי יושבת,  יושבת בביתו ומזקינה...  כבר לתשע-עשׂרה שנה הגיעה!

הוא מתיישב וכובש את ראשו הזקן בתוך ידיו הרועדות...  נדוניה הוא צבר בשבילה;  לא אכל,  לא שתה,  וברגל הלך מרחקים של מילין...  ורק צבר וצבר!

וַי לאותה חרפה,  וַי לאותה בושה!

הוא תולה את עיניו למרום.

ברוך השם,  שרחל שלו לא הגיעה לראות את כל זה!

— אלהים שבשמים!  — מתייפח בו לבו  — הפוך לבבה שתחזור עוד עתה בתשובה...  ברוֹח אברח עמה...  למקום שאין מכּירין...  ונדוניה חדשה אאסוף לה...  ברגלי הצבות אהלך מפתח לפתח ואצבור על-יד להכנסת-כלה...  ואשׂיא אותה,  אשׂיאנה כדרך בעלי-בתים הגונים בישׂראל!

— אלהים שבשמים,  שלח קרן-אור מאורך אל לבה!  ולב הרי היה לה טוב,  לב טוב מאד...  ושקטה היתה,  וטובה היתה...  נלבבת!...

— מעשׂה-שׂטן,  מעשׂה-שׂטן! — מייבב הזקן אל תוך הלילה השקט...

 

וכשהוא קם והולך,  אותה שעה מספר לי גזע-עץ את מעשׂיותיו.

 

ג. לאחר חצות

כפלים כעביו מתעבּה גזע-העץ;  הוא מתמזג עם צלו שלו יחדיו.  דומיה גדולה ורחבה מרחפת על-פני השוק המת.

העיירה ישנה;  כל פתח וכל שער סגורים ונעולים.

מזמן לזמן חולף בחלל-האויר עטלף,  עטלף מסכן בעיירה זו,  שנָשֶיה שׂער-ראשן מגולח!  מאי-שם מסמטת צדדית מגיעה געיתו של עגל,  הקובל,  כביכול,  על החיים שקצרים הם,  ולמרבה הצער נפסקים הם לפני המועד בזדון.  מרגעים לרגעים נשמע קול נביחתו של כלב מן הפרבר הנוצרי — הוא איננו סובל את הלבנה;  מפני מה היא נעה בתוך שקט הלילה? — — —

ושוב דממה.  העולם הקטן והעלוב זה עתה רק השׂכיל להרדים את כאֵביו הקטנים — ואם גם עמוקים למדי,  — את תקווֹתיו ומאוַייו הקטנים,  וכן גם יצריו הקטנים...

 

דומם ונוּגה מוטל גזע-העץ באמצעיתו של השוק;  דמומה ונוגה מרחפת מעליו בשמים לבנה צהובה,  עצלנית.

מפני מה צהובה את כל-כך,  לבנה?   מפני מה חולניים כך פניך?  הרי ממך אין חותכין מחצצים לשינַים,  ולא "עדים" לצפרנַים?  שמא משתתפת את בצערו של העגל היהודי מן הסמטה הצדדית?  ואולי מפחידה אותך נביחתו של הכלב מן הפרבר הנוצרי?

לבנה חולנית,  לא הכול ישנים!...

 

פה ושם פורץ מעט אור מתוך סדק של תריס;  פה ושם מרטטים מגני-דוד אדומים-כחולים דקיקים של קרני-אור...

כאן חייט,  או סנדלר,  ואולי אורג-טליתים,  המאחרים בנשף על עבודתם.  ותופרת-לבנים עניה מעפעפת עיניה האדומות ותופרת ומתפּרת...

שם קמה אֵם מפוּחדת אל ילדה החולה...

ובמקום אחר,  בפניה חבויה,  לאור נר של פרוטה,  סופר-מונה פושט-יד את רכושו שצבר...

בבית הגדול,  הלבן,  שוכבת חולָה,  אשתו של זרח המוזג.  נסתרים דרכי השם:  היא אשה צעירה,  הוא איש זקן:  הוא  מתהלך בריא ושלם,  והיא שוכבת תדיר!  ועכשיו היא גוֹוַעת וגוססת,  דולק נר-של-נפט,  יושב אחד מן החברה-קדישא...  וזרח מתהלך הלוֹך ושוב,  משוקע במחשבות,  ותלוש לו אחת אחת משׂערות זקנו הלבן:

"הוא לא רצה בה מיד,  מלכתחילה!  מה צורך היה לו בחיורת כל-כך,  בלבנה כל-כך...  פּתּה פתּוהו...  הוא רצה בההיא,  ולהכעיס את ההיא נשׂא את הזאת...

ואור גם בחלונו של הדיין.  הוא יושב עוד ולומד,  ואפשר שכבר הוא יושב בענין ההספד;  זרח הרי הוא גביר,  ויהודי למדן:  אשת חבר כחבר...

 

ואף במקום שהחושך שולט,  לא הכול ישנים שם...

מול הבית הגדול הלבן עומד בית אפל ונוטה-לנפול,  עם קירות שנשר מהם הטיח.  התריסים תלויים ברפיון ובאלכסון,  זה מזמן כבר פסקו מלהסגר על החלונות.  בבית,  לאורה החיוֹר של הלבנה,  מרתתים ככתמי-דם הכרים בלא צפּות על-גב שתים מטות הנאנחות תדיר...

ראש זקן וצמוק של אשה עם עינים כבויות מתרומם וקורא אל המטה השניה:

טוֹיבּה,  שומעת אַתְּ?

מן המטה השניה אין מגעת תשובה,  אין נשמעת משם נשימה.  הזקנה אינה מניחה לשטות בה,  יודעת היא,  שטוֹיבּה איננה ישנה,  שאיננה יכולה לישון...

–טוֹיבּה! — קוראה הזקנה ביתר תוקף.

— מה רוצה את,  אמא?  — נשמע מן המטה השנית קול נפסק,  ספוג-דמעות,  — תעירי לי את הילדים!

הזקנה שותקת רגע.  בדממה שומעת היא,  איך טוֹיבּה מתהפכת אל צדה האחר וכובשת את פניה בכר.

— שומעת אַת,  טויבּה! — אומרת הזקנה לאחר רגע — בעלך שלך היום או מחר יברח...  הוא כבר צרר את שׂק-הטלית...  עגונה הוא רוצה להשאירך,  עגונה!  וכי יש יהדוּת בלבו? וכי יש לו לב יהודי?...  הוא לא יניח לך גט!

מן המטה השניה נשמעת בכיה חנוקה.

הזקנה רוטנת לעצמה:

— בקולם של אבא-אמא לא שמעת... מגפים מצוחצחים ביקשת לך...  זרח — בור-של-שמן — לא!  מגפים מצוחצחים!  את אבא ביגון שאולה הורדת...  הקדוש ברוך הוא אינו עובר בשתיקה.  הוא משלם ...  רבונו של עולם...

טוֹיבּהצונחת,  כצפור שפגע בה חץ,  ויורדת מעל המטה,   מטילה על עצמה שׂמלה וסוּדר וממהרת ועוזבת את הבית.

— וההיא גוֹועת,  גוססת — מוסיפה ורוטנת הזקנה,  וחוזרת ומניחה את ראשה המרעיד על הכר האדמדם-השחרחר —אילו הניח לה גט,  אפשר שהיה עוד חוזר ומזדווג הזווּג...

 

טוֹיבּה יושבת על מריש-העץ.  הרגלים היחפות מתמזגות עם החול,  הסוּדר הגדול והשׂמלה האפורה — עם ליל-הירח האפור... נראים רק פניה החיורים עם עיניה הבוערות,  שאינן פוסקות מלהביט אל הבית הגדול,  הלבן,  אל האור הרוטט,  המתגנב מבעד לסדק של התריסים הירוקים...

— למות מהרהרת טוֹיבּה — עדיין זה ולא כלום!

אך היא נפחדת מפני דבריה שלה-עצמה;  שלא יהיו דבריה אמורים,  חס וחלילה,  בשעה רעה!

— חיי,  חיי מירה'לי!  — ממלמלת היא בשׂפתים רוטטות.  — יחדש לך אלהים את ימיך ושנותיך...  מאה ועשׂרים שנה תחיי!...

התפילה נפסקת מעצמה.  מחשבות נוגות-אפלות משתלטות עליה.  עוד ביום שמעה,  שהדוקטו"ר סר מעל מטתה של מירל,  ושכל המבינים כבר הניעו ידם בתנועה של יאוּש...

"רק אלהים לבדו יכול עוד להושיע",  אמרו האומרים,  ולבבה של טוֹיבּהחרד,  שמא רוצה האלהים להשׂיג את שלו...  שמא באמת היא וזרח זווּג הם מן השמים...

הוא (בעלה) אנוס לברוח,  שוב אין ממה לחיות...  אמריקה מושכת אותו...  וההיא — ההיא הולכת למות...

היא נשארת,  וזרח נשאר...

— "רק לא גט,  רק לא גט" — מפרפר בתוכה הלב — —

כל זה מספּר לי גזע-העץ.

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]פּיקל-הוֹיבּ = מין קובע.