_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נחת מבנים

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

 

בענין נחת מבנים מדברים אתם?

לפנים היה היתה; לא סחורה של זמננו היא!

סבתא שלי, למשל, היתה צוררת בחמישה-עשר ארבעים וכמה צרורות של חרובים וצימוקים עם שקדים בשביל נכדים ונינים; חנות של בשמים היתה לה לסבתא.  ומהלכת היתה — בלא מקל, ומבּטת — בלא משקפים.  ורק היד היתה מרתתת אצלה במקצת, והייתי אני מנהל לה את הרשימה של הנכדים; כתב-היד שלי נשא חן לפניה — הייתי מצייר לה את ראשי-התיבות באותיות של דפוס; ובשכר זה הייתי אני מקבל שני צרורות.  אני הייתי קורא לפניה את הרשימה, והיא, עליה השלום, היתה חוזרת ומונה אחרי על אצבעותיה.  עד שלושים וכמה היה קולה רועד מפחד, אם לא יחסר לה חלילה, מארבעים ואילך היה קולה מתרונן ממש... וכשאנו מגיעים לארבעים ושתים ארבעים ושלוש, כבר מרקדים אצלה מחטי-הסריגה של הפוזמק בין אצבעותיה.

אך דבר זה כבר היה גם בימים ההם דבר שאינו-רגיל.  ברכה היא — יודעים היו — מן הצדיק האפטאי הראשון, זכרונו לברכה. אבל נכדים? — איזה יהודי לא היו לו נכדים ולא היה רוקד בחנותיהם של נכדים? כשהיו שומעים, רחמנא ליצלן, בלוָיה, שהבר-מינן לא היתה לו הזכיה להוליך אפילו נכד אחד אל החופה, היתה באמת תוקפת אימה; השערות היו מסתמרות ויללה היתה משתפכת, כמו בשעת "ונתנה תוקף".

זמנים אחרים! ברוכים!

הרי לא נשטח בעצמנו: דאגות לא היו חסרות.  ובכן? היו דואגים!... בלא דאגות היה בר-נש שוכח מכול וכול, שיש בורא עולם בשמים! וסתם, נַסה ואכול כל היום כולו שוּמן בלבד! אבל כנגד זה היו שמחות: זה מתבקעת לו למזל השן הראשונה, זו אמרה את החכמה הראשונה שלה, או תלשה את הטשיפי"ק מעל ראשה של האם, ההיא כבר אומרת "תורה צוָה לנו" כמים היורדים במורד, וזה מתחיל חומש, וההוא דורש דרשה לבר מצוָה... ושׂמחות של חתונה, ושלום-זכר, וברית-מילה, ופדיון-הבן, כל מה שאתם מבקשים; כל השנה כולה דובשן ויי"ש... נכד אחד הולך לעולמו, ארבעה חדשים באים במקומו; שלוש חתונות חדשות כנגד גט אחד; כשמגיע יום חג ומתחילים להלך מזה אל זה, הרגלים כלות והבקורים אינם כלים!

וכשמגיעים אל הגבול האחרון, ונקראים אל העולם ההוא, יש לו לאדם לוָיה משלו... ילדים ונכדים מקצה הרחוב לקצהו האחר. מלבד, אם מישהו חושש ל"רוּחות לבטלה", ורוצה שהזרע-של-קיימא לא יהוּ מהלכים, ובלבד שגם ההם לא תהיה להם שליטה להלך אחרי המטה, הרי זה ענין אחר!

וכהיום הזה? כהיום הזה, כשיהודי עושה חתונה לבנו או לבתו, הריהו עושה בסודי סודות— כאילו בושה היא! שלא לפי רוח-הזמן!... ילד נולד — על אפו ועל חמתו של האב, עוד פה אחד לאכילה! ולאם — לא-כל-שכן, היא כבר לא תוכל להכחיש ולומר שעדיין בתולה היא... ולוָיה מה היא? זוג סוסים עם מצליף — מי שכבר יש לו ילדים, הרי הם פזורים ומפוזרים...

נחת מבנים — חַ-חַ-חַה!

אילו היתה לי נחת מבנים, לא הייתי בא ומגיע לוַארשה, ולא הייתי חוכר בית-תפילה — אַפּטאי אני. אבל לא כך חזו לי מן השמים.

 

שבעה ילדים היו לי: שלושה בנים וארבע בנות. ומהם, לא עליכם, הלכו להם שני בנים ובת אחת. שניהם נערים טובים היו — עילויים! פעם אחת חזר אחד מהם מן החדר והוא חושש בראשו, שכב שמונה ימים לוהט בחוּמו ושוב לא חזר לבריאותו; בפעם השניה, אפשר שלושה חדשים לאחר-כך — השני.  דומה, שמרו עליו כעל בבת-עין, לא הניחו לו לצאת החוצה בלא סוּדר על הצוָאר, לא התרוצץ, לא טייל, בקיץ לא התרחץ בנהר, בחורף לא החליק על הקרח — לא כלום.  ועכשיו לך ודע את דרכיו שלו.  הנערה, לא עליכם, קבּלה אבעבועות... נשאוֹר נשארו ארבע נפשות, שלוש נערות ובן-יחיד, ורק אחת, את הגדולה ביותר, הולכתי לחופה.

שתי בנות גדֵלות לי בעולם עד שמלבין ראשן, והבן, בני-יחידי שלי, בנימין שמו, על שם אבי-אבי הצדיק, עליו השלום, נעלם ממני... שתי שנים לא היה בידי אפילו האַדרעֶ"ס שלו.

ויודע אתה, אימתי הוא ברח? בלוָיתה של האם... לאחר סתימת הגולל, רק אמר קדיש — ואיננו! רגע אחד של שבעב לא ישב; ישר מבית-החיים אל העולם הרחוק! וכי היה עולה לפנים דבר כזה בדעתו של ילד? ובן כמה היה אז בסך-הכל — שנים שבע-עשרה! רק לפני שבוע מכרו לי את הכר מתחת לראשי על חשבון שלוש מאות הרובּל קנס...

ומה סבור אתה, הייתי מהרהר באותו יום? הנא אני יושב על השרפרף לפני הביצה המגולגלת באפר עם הכעך, ואני מהרהר: הוא עשה לו מעשה! משום שיודע הייתי, כי נפשו קשורה בנפשה! אניהייתי לגביהם הגזלן, הרוצח, והיא — האם הטובה הנלבבת.  ומפני מה? מפני שאני רוצה הייתי, שיהיה גם נאה למקום וגם יאה לבריות.  והיא, עליה השלום, נקבה, אשה חלשה. הסכימה להם לכל דבר.  ברעה ובתוקף, היתה אומרת אסור! לא בזמנים הללו! בנימין בורח מן החדר — "אַל יהא לומד, רב בישראל בין כך ובין כך לא יהיה".  משום מה לא יהיה? שותקת היא.  בנימין מתהלך בטל-ומתבטל מחוץ לעיר, שוכב ימים תמימים על שפת הנחל, בחוֹרש, שלושה ויוֹרסטאות עם תוספת מאחורי העיר, — היא מסכימה.  הריני מתחנן: למחות, בר-נש שכמותך, אתה שוכב על שפת הנחל, טול לפחות חכה ושלֵה לפעמים דגיג לכבוד שבת; אתה מתהלך ותועה ביער לקוט מעט פטריות וכמהין או גרגרי-יער או תפוחי־שינה — הזמנים זמנים לא-טובים, אני עצמי סוחר אינני, הסרסרות בעניני תבואה יורדת פלאים, — עזור עמי! כלום שומעין לי, סבור אתה? הוא אוהב להסתכל במים ובעצים, אך לטבול את ידו במים צוננין — זה לא! והיא שותקת! וכשהוא בא הביתה, מלכלך את השולחנות בגיר, ואת הקירות — בפחם, ומצייר דמויות של קיסרים או שאר כל מיני דיוקנאות שעולים בדעתו, אף זה כשר בעיניה! רוצה אני לומר מה — אין היא מניחה. ומה אעשה? כיוָן שאני פותח פי לומר כלום.  מיד העינים מופנות אליה, מתחננים לפניה במבּטים: הצילו מידיו של הגזלן! וליותר מזה אין היא זקוקה. תיכף ומיד עיניה מתמלאות מים, פניה מחוירים ומלבינים כשׂיד, והידים מתחילות מיד מַרעידות, חלושה היתה, ועכשיו לך ועשה כלום! לא יכולתי אפילו לפעול אצלו, שילמד אצבעותיו לכתוב כבן-אדם.  אותיות שבכתיבה, היינו שבדפוס, לית מאן דכר שמיה! אבל שיננא, יש לך יד מבורכת, למד ידך לעשות כמותי למ״ד מסולסלת, פ״א מגולגלת — זה לא! הרי מזה אפשר שתצא תועלת! אלא אך ורק דיוקנאות של קיסרים, עלים, ענפים והשדים יודעים מה עוד... וכיצד בחור כזה אין בו פחד כלל: פעם אחת העלה בציורו דמותו של איש-מים ! ״ראית מימיך — שואל אני — איש-מים?" בודאי! — אומר הוא וצוחק.

שמא סבור אתה, שבאמת היתה דעתה מַסכמת עם דעתם. שבאמת רוצה היתה, שבנימין יהא סופו מצייר-פּוֹרטרטי"ן או ששרה-לאה תעמיד עצמה משרתת, או שביילא-גיטל תהיה תופרת? חס וחלילה! את אנחותיה שמעתי, לילות תמימים היתה נאנחת; כובשת היתה את פניה בכּר להחניק את הבכיה... וכמה היתה מתעלפת ובוכה בימים הנוראים? חטיבות-חטיבות של תחינות במחזור אנוס הייתי להעתיק באותיות-הדפוס שלי;  נושרות היו מרוב דמעותיה, קרעים קרעים נפלו, וסדור חדש לא רצתה... מוטב לקנות סרט בשביל אחת הבנות... הכול בשבילן!

ומה היה עיקר הבכיה? הם היו אומרים, שעלי היא בוכה! באשר בכן, שלפעמים, כפי שנהוג בזמנים קשים ועם בנים קשים, הוצאתי דבּור קשה מפי.  אבל את האמת יודע אני, תפילתה היחידה היתה, שהשם יתברך ירחם ויהפוך את לב הילדים לטובה... אין צריך לומר מקצת בענין גם כן: חסור חסרה. מילא!

 

כן, במה אנו עומדים? הוא ברח...

והייתי סבור, הבחור עשה לעצמו מעשה לדעת או סתם נתעוָה נתעה לאיזה מקום מרוב מרה-שחורה... אבל נכנסים ובאים חברים שלו, ומספּרים שהוא ברח!וחברים היו לו! עוזרו-של-נחתום, מפריח-יונים וגם וגם שגץ גויי! ומפיותיהם של הללו אני מתבשר, שבנימין שלי ברוח ברח! מעבר לגבול הוא! לעשות פּוֹרטרטי״ן מבקש הוא ללמוד. פרנסה נאה! אילו אמר לפחות, חדרים לצייר!

ומפני מה, סבורים אתם, לא כתב לי שתי שנים תמימות היכן הוא? ראשית. סבל באמת צרות צרורות: מקום ששהה בו ביום לא לן בו בלילה, והיה רעב וצמא, וגם היה מתבייש, וגם לבול-דואר לא היה לו; ושנית — אַל יהא אבא יודע ואַל יכתוב מכתבי-מוסר. שכן, "פן ישמע"... שמא הוא כותב, והדברים נכנסים אל הלב! היצר הרע כבר הוא יודע לעשות לעצמו מסייג לסייג...

אך הבנות, סבור אתה, טובות יותר?

הקשישה שרה-לאה, אינה רוצה, כאילו, להיות ריחים על צוארי. ״חסר לכם לעצמכם", אומדרת היא. הפלונית שלי, עליה שלום, מסכימה.  את הסוד יודע אני: .שידכו לה אלמן עם ילדים, והיתה הקרקע בוערת מתחת לרגליה. דבר זה רק אומרת היא, שרוצה להשׂתכּר לה בעצמה למחיתה... שׂחוק הוא! בקושי רק פעלתי אצלה,  שלא תשחיר את פני  באַפט... והלכה לה לצויזמר. ובלבד לא אלמן! נתנה האמת להאמר, אף אני עצמי חבל היה לי עליה, נערה כחטיבה של זהב, פורחת היתה ממש כשושנה-של-ורד! כאמה בזמנים הטובים עין בעין... ולכי היי בבת-אחת אם לחמישה ילדים, ובור-שוּמן לא היה זה גם כן. סוחר-תבואה קטנטן, בקושי הוציא לחמו מן המסחר, אך מכל מקום טוב יותר מלשרת בבתי-אחרים עד שילבינו השערות! ואמנם נתברר, עם מי היה הצדק!

היא באה מצוֹיזמר לאַפט ללוָיתה של האם. ביילא-גיטל אף היא באה. מקצה הארץ היו באות! הבכירה דוקא לא באה. בדיוק אז יולדת היתה. והנה יושבת אצלי שבעה, ובינתים פושט שם בצוֹיזמר בעל-הבית שלה את הרגל, נמלט למקום שנמלט, בורח לכל הרוחות הרעות; את אשתו עם הילדים הוא שולח עוד קודם לכן אל חותנו... אין נשארת נפש חיה... ובעלי-החובות נגשים את הבית, מרשמים ומוכרים מכירה פומבית את כל המטלטלין, וארגזה של בתי עם כּל-יש-בו בתוכם! בלאר כותונת לבשׂרה נשארה! וכבר היו צבורים אצלה, העלוּבה, כל דברי ההלבשה הדרושים לבתולה נישאת, ופתאום, בבת-אחת לא כלום! צועק אני לה: הנה, ראי! לא זו הדרך, הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה כך... ודוקא אותו זמן שוב נזדמן שדוך עם גרוש, גם כן עם ילדים ודוקא לא אביון וכי שומעת היא לי?  לא כי, אלא היא קמה ובורחת , כמות שהיא עומדת, ונוסעת אל לוּבּלין... ועובדת שם כמשרתת עד היום הזה... היא רוצה עוד לבוא לוַארשה. טובה זו הריני מוחל לה!

פוטוגראפי"ה שלחה לי כבר לא ילדתי שלי! לא היא כלל... המקום יודע, מה הוֹיה לה שם... עינים משונות יש לה... הריני חושש לומר: ממש כנוסח ימינו, הימים החצופים... חתן, שומע אני, יש לה...

אימתי תהיה חתונתך? — שואל אני בכל מכתב.

על הכל היא משיבה; על דבר זה — לא!

אך כל זה אינו ולא כלום לגבי מה שהצעירה עשתה לי! צרות כאלה אפילו גדוד שלם של חיילים אינו יכול לגרום...

נערה רוצה להיות תופרות, היי תופרת! גם את אינך רוצה להנשא לאיש, אל תנשאי! עשי כמעשיה של האחות הבכירה! אם כך נגזר עלי מן השמים! רוצה אַתּ, בקשי לך בעצמך חתן... האם, עליה השלום, אינה בחיים, והרי אני הוא הטוב, מסכים אני! אבל היא אומרת, שבאַפּט משלמים לה מעט, והריהי נוטלת ועוברת לאוֹסטרוֹבצה. אך גם שם, כנראה, לא טוב יותר, והריהי מודיעה לי (היא מודיעה לפחות!) שהיא נוסעת משם ועוברת.לראדום... לנסוע נוסעת היא לבדה! לית דין ולית דיין:— אין עליה שום פחד ושום מורא! –בראדום מייעצים לה, מוטב שתעבור לוַארשה. וכי מה היא  לגביה וַארשה? הריהי נוסעת לוַארשה וכותבת לי משם מכתבים של נחת! כבר היא משׂתּכּרת כך וכך, יותר משרה לאה... אם אני צריך, היא תשלח לי... מסתמא אין אני צריך.  כלומר, נצרוֹך נצרכתי בוַדאי, אותו זמן כבר מכרתי את הבית, אבל — מחוּל לך! אחר-כך היא משתתקת. עובר חודש, עוברים חדים ושלושה — אין תמונת אות; כאילו נפלה לתוך הבאר.  הואלך אני ומוכר את כותנתי לעורי וקופץ ונוסע לוַארשה — היא יושבת! נערה רירת-אף זו נעשׂית מורדת-במלכות! כשאין משלמים כל כמה שהיא רוצה, רוצה היא את העולם להפוך, מתרוצצת היא עם דגל אדום ביד... הריני מתחנן, שיכבדו אותה במלקות וחסל; אומרים לי (ובקושי רק הבינותי מה שאומרים), שלענוֹש במלקות אסור. הריני מתחנן: תנו אותה לי בידים, אב מותר לו! ושומעין לי כלשלג דאשתקד, ומשלחין אותה הרחק-הרחק לעומקה של רוסיה... לחמש שנים תמימות!

בינתים אין לי עוד במה לנסוע הביתה, ומציעים לי לשׂכּור בית-תפילה קטן, והריני שוכר את בית-התפילה, נותן את כמה הרובּלים האחרונים דמי-קדימה; הימים הנוראים ממשמשים ובאים, תהא הפרנסה מצויה... אך מתרחש מעשה ומישהו לן בבית-התפילה בלא תעודת-מסע.  מהיכן צריך אני לידע, שבבית-תפילה אסור בכלל להלין אדם, ואדם בלא תעודת-מסע הוא סכנת נפשות? אבל אני הרי יש לי זכות-אבות מצד בתי שתחיה — וסוגרים לי את בית-התפילה... הריני מתחנן, אומרים לי שאכתוב בקשות, ובכן, הריני כותב בקשות... והדבר תלוי ועומד... בינתים בא ומגיע הזמן, תובעים ממני שלוש מאות רוּבּל בעד בנימין.  והוא כותב, שפּוֹרטרטי"ן לעשות כבר הוא יודע, ברוך השם, אך נשׂכּוֹר עדיין אינו נשׂכּר.  בינתים הוא נוסע ועובר למקום אחר ויכתוב לי משם!

 

רואה אתה, מן הבת הבכירה כן הייתי יכול לשׂבוע נחת.  אשה צדקת, כבר חמישה בנים, ברוך השם... אך אם החילות לנפול — נפול תפול! מתרחש מעשה, עילה, רחמנא ליצלן! שדוּך עשיתי עם סוחר מבּראטקוֹב, עשיר פטוּם ומפוּטם. ובכן, יורד האברך לאחר כמה שמים מעל שולחן אביו, ומתחיל סוחר בעצמו בעצים.  אני אפילו לא הייתי מרוצה מכך — שב ולמד עוד כמה שנים! מילא, כבר אני מורגל בכך, שבקולי אין שומעים.  אך בין האב ובין הבן מתגלעת מחלוקת.   האב אומר לקנות, נוטל הוא ומוכר, ולהפך.  הזמנים הללו: גדולה חכמת הביצים מחכמתן של התרנגולות... אבל הרי הוא חתני שלי, ולפי טבעו הוא אברך כשר וירא-שמים, והוא חושש, שלא יעבור על מצוַת כבּוד-אב, והריהו קם ועוקר דירתו לראכיב.  דומה, לפי השכל הישר? על הוייכּסל! והרי הוא נופל בפח. ולא, חלילה במסחר.  דוקא להפך, העסק עסק לא רע.  אלא דוקא דבר צדדי! מתארע שיש בארכיב שריפה.  מזרזת המשטרה, שימהרו להציל.  עומד יהודי חרש ואינו שומע, ואינו יודע מה מבקשים הימנו.  בא לו שוטר חרש ואינו שומע, ואינו יודע שהיהודי הזה חרש הוא ואינו שומע, וחושב הוא — מורד במלכות, והוא מוריד לו מכּה על ערפּו.  והרי חתני שלי הוא בחור כלהבה, ואין הוא יכול לסבול עוול, ועומד לריב את ריבו.  למזלו הרע הוא יודע מעט רוסית — והוא מתריס כנגדו ומעֵז פנים.  מדבור לדבור — אף הוא סופג מכה! מילא, סופג אדם מכה, עדיין אין זה אסון.  אבל מתבּרר, שבעליו של הבית היה מבוּטח זה עתה מקרוב.  שולחת חברת הבּטוּח אדם משלה; והוא חוקר ודורש, אם לא היתה כאן הצתה מדעת.  טוען בעל-הבית שאותו יום לא היה כלל בביתו, הוא היה ביריד במקום מן המקומות בסביבה.  אומר החוקר ודורש: איפּכא מסתברא! מה לו לבעל-בית, שאינו עוסק בעסקי מסחר, וליריד במקום מן המקומות? ודאי מסרת לידי אחרים שיבעירו! מחפשים את השותפים לדבר-עבירה, ונופל החשד על היהודי החרש עם חתני שלי; באשר וכן, הם לא הניחו להציל... מושיבים אותם לפי שעה בבית-הכלא.  מקימים רעש, מודיעים למחותן, והוא בא בבהלה ומבקש לפזר ממון ביד רחבה ועושים, ראשית, פּרוֹטוֹקוֹל בענין שוחד... והשנית, הרי זה סימן, שהחשד חשד הוא! מה אאריך לך? הוא ישב בתפיסה ששה חדשים ונעשה בדיל-הדל! העצים על הוייכּסל נתנפצו, החובות גדלו ועלו מעלה מעלה... הוא עוד סחב עמו את אביו...

הבת שואלת שמא יכול אני להיות לה לעזר בכמה זהובים!

מילא, אילו פתחו לי את בית-התפילה. יתכן שכן!

כלל לא הייתי יודע, שמתהלך כן עמך יהודי עם אבנים כאלה בבטנו?

אך מה היה לי לספר לך? אדם אחד לאדם אחר אינו יכול לעזור.  להושיע יכול רק השם יתברך... אך היום כבר נתמלאה הסאה, עבר הלב על גדותיו...

מרחק כמה מילין מאַפּט — ראשי מבולבל עלי עד כדי כך, ששכחתי מה שמו של הכפר הזה, — יושב חוכר אחד, אבל הוא יושב — הלואי על כל ישראל! אמנם יהודי פשוט שבפשוטים; יודע בדוחק עברי, ומשפחה — מוטב שלא נאריך בזה! אך ברצות הבורא — יורה המטאטא, וכך בלא השתדלות יתירה הוא נעשה סרסור אצל הפריץ הצעיר... וכשנתחשק לו לפריץ עולם זה שבחוץ-לארץ, הריהו קם ונוסע לו, ומניח לו את משק החלב— ששים וכמה פרות, והוא גורף זהב! הפריץ צרכיו מוסיפים והולכים, יותר ויותר הוא זקוק לכסף.  והרי יוסל שלנו — יוסף שמו — נעשה חוכר; שני כפרים! כשהשם יתברך רוצה להגבּיה אדם! יש לו בת, ליוסף זה, נערה רפילו לא יפה ביותר, — לגבי שלי — כקוף בפני אדם... אך החלף הייתי מחליף עמו.  נערה שקטה, נערה כשרה, ילדה בעל-ביתית אמיתית.  אין אני יודע, מהיכן גדלה כזאת בכפר אצל עם-הארץ כזה! אשה יש לו — מילא, איני רוצה להוציא מפי דברי גנות על בת ישראל, אבל בית יהודי אסור להכניס אותה.  כשהיא באה לימים נוראים לאַפּט, יש להן לנשים בעזרת-הנשים אחד מששים שבגהינום — חטיבת-מרשעת שעלתה שעלתה לגדולה (משרתת היתה לפנים).  ושוב אותו דבר, ברצות השם, יש נחת גם מילדים.  ואילו ראיתם את תפילתה כל בוקר; והכנסת-האורחים שלה, כשבא מישהו אל הכפר; והדרך-ארץ שלה בפני יהודי למדן... מה אומר לכם? ברכה מן השמים! והריהו בא אלי, יוסל זה, נדמה לי בראש השנה או בסוכות, אל הכותל המזרחי, ואומר לי בזה הלשון: ר' חיים, אני נותן אלף קרבּוֹנים! — כלומר, בנימין שלי נשא חן בעיניו... עדיין לא היו יודעים אז, מה חבוי בו בבחור זה.  ונער יפה היה דוקא, עם קלסתר-פנים יהודי-רחמני... מילא, מה אומר לכם, עוברת חמימות בכל אברי.  כן, באמת בראש השנה היה הדבר, קודם "למנצח", ממתינים היו להבעל-תקיעה...אומר אני לו: "לא עכשיו השעה לדבר בזה!" הרי לא אתנפל על כך, כנופל על מציאה.  "אחרי החג — אומר אני — שלח שדכן!" אני אומר לו בלשו-אתה, הרי אני מכירו מזמן שהיה עוד מה שהיה — אצל הנחתום היתה לינתו, ביקש להעמיד עצמו ראשדוּכן ולא עלתה בידו ידיעת העברי... הריהו שולח לאחר החג שדכן, בנימין שלי, כמובן, אינו רוצה לשמוע; היא, עליה השלום, כבר היתה חלושה ביותר, והריהי עומדת לצידו של בנימין.  עד כה ועד כה, בינתים נודע לי שאותו שדכן עצמו הפך את העסק הזה לשידוּך מוַארשה, עם סוחר-בשר.  אפשר אתה מכיר אותו, רגנבּוֹיגן עצמו מספק בשר אל בית-הסוהר והוא אדם קרוב-למלכות — ידידם ומודעם של כל בעלי השררה.  והרי אני צריך, בענין בית-התפילה לפּרוֹטקצי"ה.  על כן אני שואל וחוקר — הדבר עולה לי בהרבה בריאות וטרחה — היכן הזוג הזה גר, ואני יוצא לשם.  הרי היא מכירה אותי, ותבקש למעני את בעלה; והוא יבקש את אביו, שמא יעשה ויצליח.  לפחות יהיה סוף לדבר; או יפתחו או ידחו! שלא אהיה תלוי ועומד באויר.  אם ידחו — הריני יוצא ברגל לאַפּט.  שם, איך שלא יהיה, לא יניחו לי לגווע ברעב.  וַארשה הרי היא תהום! והנה אני בא לשם — מתברר שענין הפרוטקצי"ה נמוג כעשן, אין זה כלל אותה רשות... עסקי שלי שייך לעיריה, והוא מספק בשר לבית-הסוהר, לפּאַוויאק... אין זה כלל אותו ענין, וכי צחוק הוא — וַארשה!

בינתים הזמינו אותי לשבת.  הוא אמנם לא.  הוא פראנ"ט וַארשאי, ואני — ברי עינך הרואות! מביט הוא ומסתכל בי כאותו תרנגול ב"בני אדם" — הרי הוא גר ברחוב מַארשאל-קוֹבסקה! אך היא, הרי היא יודעת מי אני! ונפשה יוצאת ממש, שאבוא.  אילו ראיתם הרחבה של בעלת –בית! שלושה חדרים עם מטבח, רהיטים מרופדים, ואביה שלה שולח מן הכפר מכל טוב: קמח, תרנגולת, תרנגול הודו — והיא אשה כשרה וצנועה, מין טוב-לב, מין חן יהודי... אינה נושאת אפילו שערותיה שלה... והבחור ההוא, בעלה, אנוס למענה ליטול ידים לפני האכילה, לברך אחר האכילה, אין היא מניחה לו הוֹ!

והרינה מהרהר בלבי – – אך מה מועיל בהרהורים? לא היה זה מן השמים! אך מר בלבי נעשה לי.  וכי יודע אני, אם בנימין ישא אשה ביום מן הימים, ומי יהיה זווגו שלו?

לשם אין אני הולך עוד.

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה