רקע
יצחק ליבוש פרץ
אחיות
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

“דלות” נע ונד הוא.

אין הוא שוהה שהייה של ממש בשום מקום; מקום שהוא נמצא ביום, אינו לן בלילה.

ומספר ימיו ושנותיו כמספר ימי העולם ושנותיו כמספר ימי-העולם ושנותיו!

מאַחַר שהוא מהלך ברגליו על-פני האדמה שנים מרובות כל-כך, במגפים שקבּל מבעלי-צדקה, נקובים-נקובים, שרגליו משתפשפות בהם ומצמיחות יבלות שגדלן כתפוחים, היה יכול להוציא ספר תולדות-העולם מהימן ביותר, וספר מסעות על-פני הארץ מדויק ביותר — אבל וַדאי שהללו לא היו יוצאים מתחת ידו יפים ומיופּים כאותם שבאו לידינו מאנשים שהשקיפו על העולם מגבהי-השחקים של ארמנות-פאר נישאים, טירות וכנסיות, אנשים שהם עוברים בזמננו על-פני העולם בקפיצת-הדרך של הקטרים ואבטומובילים… וחוץ מזה אין דלות יודע כלל את חכמת הכתב. לא היה ספק בידו לכתוב, ואין לו כלל ידים לכתיבה! ידיו המיובלות מתאימות לענין הכתיבה, כשם שרגליו הנכאבות מתאימות למגפים של בעלי-הצדקה. וזמן לכך גם כן אין לו. ואף לא בשביל לסַפּר. כל היום כולו — או שהוא עובד, או שהוא מבקש עבודה, או שהוא מחפש מטמון בתוך גבעה של אשפה, או שהוא מתלבט, רעב ומתעטף, אֵישהו מאחורי גדר דחויה, וחולם על ימות המשיח עם גלוסקאות על העצים! ובלילה — או שהוא ישן כהרוג, או שהוא מתפתל כנחש על משכבו מחמת רעב, או מחמת מחוש-מעים הבא מן הממתקים והמעדנים שבאשפה, או שהוא שוכב ומביט בעינים בוהות אל רקיע השמים ושואל עצמו, מפני מה אין הרעם רועם, או גם —הוא עוסק בפריה-ורביה, על חשבונו של בורא העולם, של גבירים בעלי-צדקה או על חשבונו של ה“קהל”…

נראה שאין לסמוך על החשבונות הללו ולבטוח בהם, משום שהמוני ילדים מן הבאים לעולם בפריה-ורביה זו נעלמים לפתע-פתאום —והילד איננו! אבל אותם שנשארים מפוזרים ומבוזרים בעולם, ואחים ואחיות אינם מכירים ואינם יודעים זה את זו, ועוברים זה על-פני זו בלי חיוך ובלי דבור כלשהו, כזרים גמורים. פרט למקרה שהם נפגשים לפעמים בבית-החולים בשתי מטות העומדות זו כנגד זו —והם נאנקים או אומרים ודוי ביחד…

שתים מתולדותיו של דלות מכיר אני —שתים אחיות, הן גרות זה כמה שנים בואַרשה ונפגשות לעיתים תכופות ביותר ועוברות זו על יד זו כמו זרות ונכריות!

אחת גרה בקרן-זוית אפלה, בין תשע נפשות של שלוש משפחות בדירת-מרתף ברחוב מוֹקוֹטוב, ונאבקת עמהן לילה לילה על מעט אויר; והשניה נאבקת לילה לילה על מעט אויר כזה עם עשר נפשות של ארבע משפחות בקצה האחר של ואַרשה, בחדר-עליה שמתחת לגג-ברזל בסמטה השחורה. הראשונה בהרהרת, השניה שחרחרת, אך אין בכך כלום —אחיות בנות אב אחד הן, בנותיו של דלות שתיהן יש להן כנפות-אף שקופות כמעט, עור דקיק על הלחיים הנפולות ועינים משוקעות-משוקעות, ושתיהן גם תופרות לבנים. הבהרהרת עובדת בעד עשרים קופיקות ליום, לצרכי דירה, אכילה ושתיה והלבשה, מתשע בבוקר עד תשע ברב, בתוך חבורה של שש-עשרה נערות בבית-מסחר לכלי-לבן בסמטה השחורה, ונלחמת על מקום קרוב יותר לחלון, שתוכל לפחות לנשום לרוָחה; והשחרחרת אף היא אין ריאתה חזקה ביותר ומתחננת על גישה אל החלון לפני שמונה-עשרה חברותיה, העובדות עמה יחד בחדר לא ביותר גדול ברחוב “מוֹנקוֹטוב”, אף הן בעד עשרים קופיקות ליום לצרכי דירה אכילה, שתיה והלבשה. כשמגיעה העונה —עובדים גם כמה שעות משעות הלילה, ומשׂכר זה עשו להן שתי האחיות שתי שמלות קלות וקנו להן כובעונים של קש. לנעלים חסר להן, ועלתה בדעת שתיהן עצה אחת —ללכלך את הגרבים, במקום שהם מציצים מתוך החורים בדיו…

אין הן מכירות זו את זו, ואף-על-פי-כן הן עובדות זו בשביל זו כאחיות אמיתיות. משום שבכל יום ויום הולכת הבהרהרת ממוֹקוֹטוֹב לעבוד במשך חלק הגון מן היממה במקום אחותה השחרחרת בסמטה השחורה; והשחרחרת הולכת בכל יום ויום מן הסמטה השחורה אל ה“מוֹנקוֹטוֹב” לעשות אותה עבודה באותן שעות עצמן במקום אחותה הבהרהרת.

שתיהן הולכות לעבודה דרך גן הסאַכּסי, השחרחרת נכנסת מרחוב קרוּלעֶבסקאַ ויוצאת דרך ניעֶצאַלא, ויוצאת דרך קרוּלעֶבסקאַ.

באמצע הגן נפגשות הן, עוברות זו על-יד זו —ולא כלום.

פעם אחת בימי יולי התעוררו שתיהן מגודל החום, שתיהן היו שטופות זיעה ולשתיהן היה חסר אויר לנשימה. שתיהן קפצו כמעט אותו רגע מתוך המטות: הבהרהרת בדירת-המרתף ברחוב מוֹקוֹטוֹב; השחרחרת תחת גג-הברזל בסמטה השחורה. שתיהן התרחצו במהירות, לבשו את השמלות הקלות, השחירו שנית את הגרבים במקומות שהציצו מתוך החורים והסדקים שבנעלים, חבשו לראשיהם את כובעוני הקש וכּבנו אותם היטב היטב במכבנות, הבהרהרת —אל שערות-המשי הבהירות שלה, והשחרחרת — אל שערותיה השחורות כזפת ונקלעות בקושי, שתיהן עשו כן מתוך הצצה במראות-הכיס העגולות ושתיהן חייכו אל עצמן… פרצופונים לא מכוערים כלל, ושתיהן התחילו מתגעגעות פתאום — לירק עשב, לציצי-פרחים למשהו חי-וחם, וגם לשפמפמים ועינים מנצנצות, הבהרהרת — לשפמפמים ולעינים שחורים, והשחרחרת לשפמפמים בהירים ולעינים כחולות! ושתיהן נאנחו אנחת-הקלה, ועוד הציצו הצצה אחת אל מראות-הכיס, ומיהרו, משום שהשעה היתה עוד מוקדמת, אל הגן הסאַכּסי… הבהרהרת נכנסה בשער מצד קרוּלעֶבסקאַ, השחרחרת בשער מצד ניעֶצאַלאַ. ובכניסתן נתעצבו שתיהן מאד.

– בצד שמאל — מהרהרת הבהרהרת — במקום ששותים מים, מנגנת התזמורת; ואין נותנים להכנס! — בא ונדחף ומגרה את האף ריח של קפה קלוי ומבושל: “בחינם אין נותנים”.

– בצד שמאל — מהרהרת השחרחרת — נמצא אגם-המים המתנוצץ עם הברבורים הצחורים, כמה נאה ונעים כשהם מתקרבים ומשליכים להן פרוסות של לחמניות — אך לפי שעה אין לי עדיין ארוחה בשביל עצמי! מצד ימין — שוב דברים המושכים את הלב, ומים עם מיץ של מרקחת, בחשק רב היתה שותה משקה כזה, אך “בחינם אין נותנים”…

“אפשר שביום מן הימים נתון יתנו”, מתנחמות שתיהן בבת-אחת; כי על כן אחיות הן! וממהרות שתיהן והולכות אל אמצעיתו של הגן; הרעש מן הרחובות מתפורר ואובד בין אלפי העלים של האילנות המסועפים, והכול מסביב, דומה כל-כך שקט, כל-כך שקט…

ושתיהן רוצות לשבת. ושתיהן יודעות, כיוָן שהן מתיישבות — מיד יבואו ויגשו “שפמפמים עם עינים” לפטפט… סתם כך לפטפט, נעים לפטפט באויר הצח, מול הערוגות עם הפרחים השלל גוניים… האויר הצח כמו משכּר; ריח הפרחים מעלה חלומות, מן הדבורים המתוקים מתעוררת לפעמים מין נעימות כזאת בלב — אף-על-פי שכל זה מתפקע עד מהרה כבועה של סבון, או שרואים פתאום משהו נורא ובורחים. אבל שתיהן מפחדות שמא תשתקענה בשיחה ותאחרנה.

פונות שתיהן והולכות לצד ימין, אל השעון, ומפני שהן אחיות הן עושות כן באותו רגע ממש ובוחרות באותו ספסל עצמו, זה העומד מנגד ללוח-השעות. ומתיישבות בשני הקצווֹת – –

האם תדברנה זו אל זו?

הן מתחילות לשלוח מבטים אשה אל עבר אחותה. אך אותו רגע ממש נגשים שני צעירים ומתיישבים באמצע הספסל, ופונים — אחד שחרחר אל הבהרהרת; והשני בהרהר אל השחרחרת…

שני זוגות מפטפטים…

וכשהמחוג מגיע אל שלושת רבעי תשע, קופצות שתי האחיות ממקומן ובורחות.

הבהרהרת מ מוֹקוֹטוֹב בורחת דרך ניעֶצאַלאַ אל הסמטה השחורה; השחרחרת מן הסמטה השחורה בורחת דרך קרוּלעֶבסקאֶ למוֹקוֹטוֹב…

והן לא ראו זו את זו כראוי…

אפשר ביום מן הימים —בבית החולים, למשל, תראינה אשה את אחותה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!