_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הויכּוּח

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בגן קראַשינסקי.  שני צעירים.  שניהם מדברים יידיש.  אלא שאחד מדבר יידיש ליטאית – והשני יידיש פולנית.  הראשון שואל, השני משיב.

– נוּ, אתה עדיין אינך ציוני?

– לא.

– אַנטי?

– חלילה, מפני מה אַנטי?  לפחד מפני ה"גאַזאֶטאַ פּוֹלסקאַ"?

– אלא מה?

– אני יודע מעט מדי!

– דהיינו?

– הנה... לפנים הייתי מתפלל בכוָנה... והתפילה עיקרה – ירושלים וירושלים!  ארץ-ישׂראל וארץ-ישׂראל!

אלא שאינני יודע, אם לא שכחו את ירושלים וארץ-ישׂראל משום כך שהתפללו כל-כך הרבה;  או שלא חדלו מלהתפלל רק משום כך, שאין יכולים לשכוח את ירושלים ואת ארץ-ישׂראל?

ב"חדר" הייתי לומד.  "ארץ זבת חלב ודבש" – ארץ שיש בה פלגים של חלב ודבש – כך היה המלמד מפרש לו – וחלב עם דבש אוהב הילד אהבת נפש!  וכי יודע אני?  אפשר משום כך באה שׂמחה בלבי כששמעתי על "חבּת-ציון"?

את הזמנים שלאחר מכן משתדל אני לשכוח... תקווֹת גדולות לעתיד אף הן אינן מצויות... ובשעה שהלב מתמלא צער, בורחת לה הנשמה ופורחת אל שנות הילדות, כיונה אל ארובּתה... אינני יודע, אם הכול עושׂים כן, אני עושׂה כך, ולפעמים זה מועיל ומגרש את המרה-שחורה... וזוכר אני, היאך כל חברי שלי היו רצים בשׂמחה ובשׂשׂון אחרי מנגני הגדוד, ובכלל אחרי הצבא.  בואַרשה רואים מחזה כזה לעתים נדירות יותר, והריהו מעניין יותר – וילדים רצים... ואינם מספיקים להשׂביע עיניהם במראה הכידונים הנוצצים;  ולרווֹת אזניהם בקולות-הנחושת החזקים והרמים של החצוצרות, שהן כהולכות לכבוש עולם שלם.  אני האחד, זוכר אני, לא הייתי שׂמח.  נדמה היה לי, שאילו התנפלו עלי, על אבא-אמא שלי, על אחַי ואחיותי, לא יהא החיִל רואה ולא שומע, ויהא מהלך הלאה, ומנגן הלאה, והולך הלאה לכבוש עולם ומלואו... ואותה שעה היו דמעות נקווֹת בעיני... פשוט, מתוך קנאה:  היכן הוא צבאי שלי, מנגני שלי?  אם יש לאחרים, מפני מה אין גם לי?

הייתי מקשיב, בעינים עצומות ובנשמה מלוהטת, לספּוּרי-מעשׂיות על ימות-המשיח.  הרבי בחדר היה מסַפר, סבתא בבית, או בבית-המדרש – נערים קשישים יותר.  כמה הייתי אוהב את "המלך המשיח"!  בכל טוב ויקר הייתי מפארוֹ ומקשטוֹ!  מדודה עשירה (כבר היא בעולם האמת) תלשתי את הפנינים מעל צוָארה.  מן הגעֶנעֶראַל שהיה דר מולנו – הסירותי את הנוצות הלבנות שעל קסדתו... מן הכוהן הגדול את החושן והאפוד לקחתי!  וכי ידעתי במה אצא ידי חובה כנגדו?  עולם שלם הייתי מוכן להעמיד ערום ויחף למענו!  אבל לא תמיד כך.  לפעמים לקח יותר את לבי משיח בן יוסף, שהוא עתיד לפּול, לההרג... ונשׂאתי את עיני למרום:  מפני מה?  משום מה?  ולשם מה צריך להתערער ולפול גשר הברזל?  והייתי מהרהר:  בשעת יציאת מצרים לא הניח הקדוש ברוך הוא למלאכים לומר שירה:  מעשׂי ידי – אומר הוא – טובעים בים... ולעתיד לבוא... כל-כך בלי רחמים?  במה הם גרועים מן המצרים?

– מחשבות של ילדים!

– כשרות יותר ממחשבות המגודלים.  וגם אמיתיות יותר.  אלה הם החוטים, שמהם מתחילה רק מתרקמת נשמתו של אדם, נשמה חדשה וטהורה...

עוד זוכר אני:  במערת המכפלה, הקנויה מאת בני חת, שהוציאו בדבריהם הרכים כחמאה ארבע מאות שקל כסף... במערת המכפלה הזאת יושב אברהם אבינו ונשען בראשו אל חיקה של שׂרה אמנו... האגדה מספרת כך... ואני רואה בחוש, היאך אמנו שׂרה, עם ראש קטנטן-קטנטן, יושבת ומעבירה אצבעותיה הארוכות, אך דקות ושקופות, בין תלתלי-הכסף של אברהם אבינו... כך יושבים הם ושניהם יש להם עינַיִם עצומות, ופקוֹח יפקחו את עיניהם רק כשיִשמע שופרו של משיח, והשומרים התוגרים יהפכו מפחד לאבן...

והיה לבי נמשך אל מערת המכפלה... אל סבא, אל סבתא...

אך גם זה לא תמיד!

לפעמים הייתי מתפלא:  מפני מה זה יש לו לאברהם אבינו תלתלים, מלבד הזקן והפאות?

ולפעמים הייתי גם מצדד בזכותה של הגר, והייתי מתאַווה לעולל לה לשׂרה אמנו תעלוּל!  ואני מסַפּר לחברי את חלומותי ודמיונותי:  למוד אלמַד תורכית, אברח לארץ-ישראל, אתייצב לצבא, אהיה חייל, ולכשיגיע תורי לעמוד על המשמר לפני מערכת המכפלה, אניח בלילה, בשעה שלא יראה אדם, את הרובה, אתגנב אל תוך המערה, אגש על קצות האצבעות ואתן לה לאמנו שׂרה באַפּונה הקטן – –

אך לבטא:  "סטירה באצבע צרדה" לא היתה בי ההעזה.

– מוטב ריחה של טבּק!  – סיים מישהו במקומי...

– קונדסים!!

– זמנים טובים היו הזמנים ההם!... ומה עוד ידעתי על ארץ-ישׂראל?

אל הכותל המערבי, שמעתי, מתקבצים מארבע פינות העולם ובאים לבכות, האבנים חלקות מרוב דמעות...

והייתי מתאווה להגיע אל הכותל המערבי... להיות שם בתשעה-באב!  בין קהל מארבע פינות העולם להטיל ראשי-ברקנים, בּעֶרעֶלי"ך בלע"ז!

ולפעמים נמשך לבי יותר להדלקה ולהילוּלא שעל קברו של ר' שמעון בן יוחאי!  נשים מסירות מעל כתפיהן את הסוּדרים התורכיים הסַסגוניים והיקרים ביותר, מטבילות אותם בחביות של שמן-זית ומדליקות!  – – מלבד שאר כל ה"הבדלות", האבוקות ופנסי-הנייר הצבעוניים!  הוֹ-הוֹ!

ועוד דבר.  בחצר – אותו זמן גרנו ברחוב הפראַנציסקאַני – היה גר גם שוחט, אברהם מאַניס היה שמו, והיה שם-דבר, אברהם מאַניס זה.  כל פעם שהיה פוגש בי, היה צובט לי בלחיי צביטה של חבּה;  אני הייתי קצת עילוּי, והוא – מתמיד זקן!  את השם אברהם מאַניס זוכר אני.  אך את מראה פניו אינני זוכר עוד.  עוצם אני את העינים, ואין אני רואה אלא זקן לבן וארוך, מאד מאד ארוך.  זה היה הזקן הארוך ביותר ברחוב הפראַנציסקאַני, ובן ב"מנין" הגדול.  לפעמים רואה אני עוד עורף וצוָאר סומקים מאחור, עם חטיבת חזה מגודל-שׂיער מפּנים – הוא האחד והיחיד היה לובש כותונת עם בית-חזה פתוח ועם פתילים מידלדלים... יותר מזה שוב אינני רואה... והנה אברהם מאַניס זה לקתה ראיתו לעת זקנה, הניח את החלף והכין עצמו לנסוע לארץ-ישׂראל – –

ב"מנין" היה רעש.  לומדים עיינו בדבר, אם מותר לו לאדם מישׂראל למנוע עצמו מחבלי-משיח וגאולה בידי הגואל, ודפדפו במאות גמרות וספרים, לכאן ובכאן, – והתנגחו בהלכה, והתלקחו במחלוקת... וכּוּחים סוערים כאלה היו רק בנוגע לחטא שחטא אדם ביום-הכפּורים שחל להיות בשבת, והיו נמשכים עד כדי כך ועד כדי כן, שקם אחד מזקני ה"מנין" והעיד לפני הקהל, כיצד היו נוהגים לפני שנים!  וכך היה גם כאן!  המנהג הוא, שכל מי שרוצה למנוע עצמו מגלגול-מחילות, נוסע לארץ-ישׂראל...

בינינו הנערים היה גם-כן ויכוח, אבל ממין אחר... אחדים נכנסה בהם רוח של השׂכלה... אחד מחברי היה מלעיג:  "כל מקום שיהודי יכול להגיע לדרגת געֶנעֶראַ"ל שם ארץ-ישׂראל" – כן!  הוא היה רואה תמיד בחלומו סוס-רכיבה עם כתפות!

ובבית בשעת סעודת-הצהרים היו מדיינים בדבר:  כיצד יבוא אברהם מאַניס, הבטלן הזקן עם העינים העיורות למחצה, ויגיע לארץ-ישׂראל?  אמא שואלת:  כיצד נוסעים לארץ-ישׂראל?  אבא אומר:  מן-הסתם בדרך קוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל... והיכן נמצאת קוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל?  הרחק, הרחק!  והמציא מין סדר-מסעות על-פני הרים ועמקים, אלא שמירל הזקנה הפסיקה את קביעת הסדר הזה.  מירל הזקנה היתה המשרתת שלנו, והיא אמרה, בשעה שהכניסה את צלי-הבשׂר על בצלים, שבחצר אומרים בוַדאות גמורה, כי "רוֹני" אשתו של אברהם מאַניס נוסעת אף היא... "רוֹני" תמצא את הדרך, אומרת אמא.  והכול מודים, כי "רוֹני" אפילו האֵש לא תהיה לה שליטה עליה!

את השם "רוני" זוכר אני בגלל דבר-חדוּד של אברהם מאַניס.  כשהיה חוזר מבית-המטבחים בשעה מאוחרת בלילה, היה דופק על הדלת:  קומי רוֹני בלילה!

ואהוֹב היו זוג הזקנים אוהבים זה את זו אהבה רבה ויתירה!

אברהם מאַניס היה בעל-התקיעה שלנו – –

ואת מלבושיהם היו מניחים כנראה על כסא אחד... ופעם אחת בראש-השנה בא אברהם מאַניס אל התקיעות בכותנתה של רוני במקום הקיט"ל!  וחייך עוד:  "אין בכך כלום, טעות שכזאת1  רוֹני אשה צדקת היא!"  אך לתאר לעצמי את רוני גם-כן אינני יכול;  אני זוכר רק:  קטנה, עליזה, אַפּוֹן שקוף וכעשׂוי נייר ועם קול של צפור.  אך "רוֹני בן-אדם היא, עמה יבוא ויגיע!"

כלפי מה אני מספר כל זה?

כן... רוני חזרה מקוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל... היא חלתה מגעגועים וקבּלה פחד מפני הים... ואברהם מאַניס נסע הלאה...

רוֹני נפרדה ממנו ועזבה אותו!

כשראתה בדרך שיבתה את הווייכּסל – בכתה משׂמחה!  ברחוב ממש רקדה – אחר-כך מיהרה ורצה אל בית-העולם והכתה כף אל כף בידיה הקטנטנות:  קברותי היקרים שלי, קברותי האהובים שלי!  ועליה השלום, לסבתא שלי, ספּרה בנחת-רוח גדולה ובדמעות בעינים, שהיא זכתה, השבח לשמו יתברך, לנגוע במו ידיה ממש בּאניה, שהפליגה ישר אל ארץ-ישׂראל...

היא נגעה בקיר האניה ונשקה ליד, כמו שעושׂים במזוזה! 

– ספּוּריהן של נשים!

– לא, אתה יבש מדי, אין אתה מבין את הדבר!  ספּוּריהן של נשים או ספּוּריהם של גברים, אך הענין אחד הוא, חצי נשמה כאן, חצי נשמה שם...

– אבל הרי אין מדבּרים באנשים ונשים זקנים, הבורחים בשביל להנצל מגלגול-מחילות... לא על מיתה, על חיים מדברים אנחנו!

– וכי יודע אני?  זו היתה גירסא דינקותא... ענינים מן החדר... וכהיום הזה מה אני יודע?  מה יתנו ומה יוסיפו לי העתונים?

אני קורא מה שמזדמן לקריאה... אני עצמי בפּוֹליטיק"א אינני מבין... אך כך סתם, מה נעשׂה שם ומה נשמע משם?

אחד אומר:  יק"א ורוֹטשילד הורגים את הקוֹלוֹניות בכנפיהם הכבדות שפרשׂו מעליהן... האפוטרופסות סם-המות היא!  כבר מזמן היינו זוכים שם לפיתום ורעמסס – טפוּ!  כמה נתכרסמה הגלות הזאת אל תוך עצמותינו, רצוני לומר, כבר היינו מגיעים לכך, שיהא כל איש יושב "תחת גפנו ותחת תאנתו"... בא שני ואומר:  לא, החסרון הוא בזה, שמבקשים להפוך בן-לילה סוחר לעובד-אדמה... לעשׂותו אכּר מבלי ללמדו תחילה... בית-ספר חקלאי דרוש!  פתחו בית-ספר חקלאי ויהיה שׂשׂון ושׂמחה... בא  אחר-כך "הכתוב השלישי" ואומר:  מה אתם מבקשים?  חלב-צפרים?  יונים צלויות?  הכול מתקדם על הצד היותר טוב!  מחיה נפשות!  ובאותו הרגע, בשעה שאני קורא את הדברים האלה, בא ונכנס עני פושט-יד... מי אתה?  מי שהיה קוֹלוֹניס"ט בארץ-ישׂראל...

את ה"חלב ודבש", כנראה, לא יכול לעכּל!

הם שותקים רגע, והדובר יידיש ליטאית אומר:

– נוסדה חברה חדשה לחקירה, לתור את הארץ...

– הלוַאי!... ונדע דברים ברורים!...

– שהרי כבר אמרתי לך:  בפוליטיקה אינני מבין... שלום לך!

– שלום גם לך!

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה