_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הלוָיה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

עיר גדולה כל-כך כמו וַארשה, מן ההכרח שיהיו בה אנשים גדולים; וכשבני-אדם גדולים הולכים לעולמם, מן ההכרח שתהיינה לוָיות גדולות.

ובשבוע שעבר היו ביום חמישי ושישי לוָיות גדולות!

ריקים היו הרחובות, המסעדות, בתי התוּפינים ובתי הקפה; בגנים אפשר היה לו לאדם שיעבור כל כל השולחן-ערוך, משלנו או משלהם, בלא עדים; כנגד זה היה מלא בית החיים, רוחש ורועש היה בית-העלמין.

ומי ומי לא נפגשו שם ביום החמישי וביום השישי?

בעל-הבית עם הדייר, המַלווה עם הלוֹוה, העובד עם המעביד – הכל הסתכלו זה בזה ונאנחו:

– מה ערך יש להם – הרהרו בלבם – לאהבתנו ולשׂנאתנו, להתחרותנו ולעזרתנו, לטענותינו, ולסכסוכינו, לחוזינו ולשטרי חובותינו?

לפתע-פתאום התחילו הכול מרגישים עצמם בני-אדם! כמובן, לא לזמן מרובה! לא לזמן רב "החי יתן אל לבו"! החיים עשׂויים ברזל ופלדה, והמוסר – "גבוה ורך ומנופּח".  בשעריו של בית –הקברות נכנסים ונפגשים לפעמים בני-אדם, אך יצוֹא יוצאים הם כבר חיות רעות.

אך טובה גם שעה אחת של צלילות-הדעת אצל משוגעים פרואים! יום של לוָיה, יום –כפּור, ואפילו יום כפּוּר-קטן!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

האם אני צריך לומר לכם, של מי היו הלוָיות הגדולות? הרי מגדול ועד קטן יודעים, כי התבקש נתבקש לישיבה של מעלה ר' זיינוולה, זקן הדיינים של וַארשה, כמעט רבה של וַארשה, והובא לקבר ישׂראל ביום החמישי!

התעורר נתעוררו המתים בקברותיהם:

– מי זה מגרש – מתאוננים הם – את השינה המתוקה מעל חורי-עינינו, את שנתנו המתוקה, בלא חלומות ובלא הרהורים רעים?

– האם נתגלה מישהו מלמעלה ומתחת לצעדיו רועדת האדמה?

– למה תרקודנה המצבות כשכּורות מיין?

– ומי צועד בין המצבות, האם הולכים גייסות אל המלחמה?

כך שואלים המתים.  וההספּד משיב להם:

– ר' זיינוולה הולך ובא אליכם, ר' זיינוולה!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

– חייבים אנחנו לקבּלו יפה! – מהרהרים המתים.

וכי דבר מועט הוא, ארבעים שנה "כמעט מרא-דאתרא" בוַארשה!

כמה קידוּשין סידר!

כמה גיטין, גיטין אמיתיים וכשרים, נתן בחדר-הקהילה, וגם אצלוֹ בבּית!

כמה פעמים ישב על כסאו של אליהו! כמה חליצות רקקו לפניו!

וכמה דיני-תורה פסק, כמה פשרות עשׂה, וכמה נולדים ונפטרים רשם לתוך הספר ומחק מתוך הספר!

ומי ימנה מספר להכשרים שהוציא! לפני הפסח – לטחנות, לתנורי נחתומים, לקמח-מצות, לחנויות למצות, לצלחות-נייר למַצוֹת ובכל ימות השנה – ליינות, לבשׂרים ואפילו לחמאה העשׂויה מכל מיני ירקות וסממנים!

וכמה נשים, וכמה כפות וסירים אסר והתיר!

לא החי, ועל אחת כמה וכמה המת, לא יביאום במספר.

קום וספור את הכוכבים ברקיע-השמים!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

והמספיד מספיד ואומר:

"את השחיטה החזיק ביד רמה!"

"לא הניח, שכל מי-שהוא מאיזה-מקום-שהוא יבוא, ואפילו הוא מביא עמו סמיכה של מאה רבנים, ויטול חלף ויהא מוליך-ומביא!"

"כל זמן שהיה הוא בחיים, היה יהודי בוַארשה יודע, מה הוא אוכל, את בשׂרו של מי הוא אוכל!"

וגם –

"לילדי ישׂראל דאג, שיהיו להם מלמדים... הרבה מלמדים! הרבה תורה, מעט תורה, ובלבד שלא תהיה העברי שלו עברי ליטאית – הֱיה מלמד! והמלמדים נתרבו כחול-הים, ילדים למדו להתפלל ולדעת פסוק בחומש, ויהודים היתה להם פרנסה!"

"ומרוצה-לקהל היה! בעל לב טוב ובעל עין טובה – טוב ומיטיב לכּל! בשביל כל אדם היה מבט-עין ידידותי בעיניו, חיוך מתוק על פניו הזוהרים, דבּוּר טוב על לשוֹנו החלקה, ויד חמה שלוחה – לקראת כל דייט"ש צונן, לקראת כל חסיד לוהט, לקראת כל מתנגד יבש-כחרס – לפיכך גם באו כל-כולם אל הלוָיה, ואילו היו כל הדמעות נוטפות ושוטפות אל תוך הקבר, היה הארון, שעתידים להורידו לתוכו, צף ועולה עליהן.

והמתים מעולם האמת נאנחים: אמת, אמת!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בהפסקה שבין הפסד לשני התהפך מת אחד, שעדיין היו לו צלעות שלימות, ושאל:

– כל מיני קולות שומע אני, מפני מה אין אני שומע את קולותיהם של תינוקות של בית רבן, של ילדי התלמוד-תורה?

ומת אחד שכל-כולו עדיין חדש הוא, כמעט לא נגוע כלל, משיב לו:

– את הקונדסים הללו לקחת ללוָיה?

הם עלולים להתעכב באמצע הרחוב ולשׂחק שׂה-וגדי, הם עלולים להתכתש, להשליך אבנים אל המטה, לפגוע במת הקדוש!

ואת בית-הקברות היו הופכים תל-שממה! הם היו מדלגים על-גבי הקברים, מקפצים מעל למצבות...

וגם, מה שהוא העיקר, הרי חרפה ובושה היא בפני המשטרה – הרי הם קרועים ובלויים, ופניהם רזים ומצומקים.

כך אמר המת החדש!

ומי יודע, מה בלבולים היה המת בודה על הילדים מן התלמוד-תורה, אילמלי התחיל ההספד השני.

"כשמת אחד מן החבוּרה, ידאגו כל בני החבוּרה" – על המאמר הזה עמד המספיד.

גמרא היא, גמרא מפורשת, וגמרא מפורשת הפקר היא; עליה הכול רשאים לעמוד, להפוך בה ולהפּך אותה, ראשה כלפי-מַטה ורגליה כלפי-מעלה, ובפרט באזניו של הקהל דק"ק וַארשה...

והמספיד מפרש:

– אם מישהו מן החבורה הולך לעולמו, מצוּוים כל בני החבורה לדאוג לעניניו, לעסקיו...

– אמת, אמת! – מניעים שוב המתים את קרקפותיהם הגרמיות: חייבים להתחלק בהכנסות מן הנולדים והנפטרים, מן השוחטים ומן הסנדקאות ומכל מיני הכשרים – – –

אמת, אמת!

כל זה היה ביום החמישי.

___________________________

ביום השישי לא שמעו המתים כמעט כל כלום.

הובא לקבורה גביר יהודי, בעל-צדקה נודע – וַאוועֶלבּעֶרג!

אף ההספדים נאמרו פולנית, ויהודי, לאחר שקוברים אותו כראוי באדמה, הריהו פוסק מלדבּר פולנית, ואפילו מלשמוע!

נשתקעו איפוא המתים העלובים במחשבות, וכך חשבו:

– האדם הזה אדם גדול היה, אבל אומלל; הרבה זרע, אך כמה מזה יעלה ויצמח וכמה מזה ישׂא הרוח?!

האדם הזה היה לו זהב, אך יקר יותר מזהב היה לבו, וקשה מאבן היה מזלו:

שלום היה אוהב, ובעיצומה של המלחמה שבק חיים! והלך מן העולם בלא תקוָה, שיגיעו ביום מן הימים לידי שביתת-נשק, אם כבר לא לשלום!

ושוב מהרהרים המתים:

– כמה יהודים גרים בבתּיו הזוֹלים של וַאוועֶלבּעֶרג?

– כמה אחוזים ילדי-ישׂראל ילמדו בבתי-הספר שלו?

– כמה יהודים וכמה שאינם-יהודים, מן העיר הזאת ומערים אחרות, הולכים אחרי מטתו?

– כמה מן המיליוֹנים שלו יישארו מעֵבר מזה, וכמה יעברו לעֵבר ההוא?

– ומי – מוסיפים המתים ומהרהרים – יהיה מסַדר את עסקיו ודואג להם?

רבנים לא יחסרו; מכל הצדדים יהיו מתאספים ובאים.  עם הזקנים גדולים וקטנים, עם המלצות של חסידי-אומות-העולם, מבעד לסדקים יידחקו ויכּנסו, דרך החלונות וארובות-העשן יבואו פנימה – וקבּל יקבּלו אותם, אנוסים יהיו לקבּל אותם, יבואו פנימה – ויקבּל יקבּלו אותם, אנוסים יהיו לקבּל אותם, אך וַאוועֶלבּעֶרגים כאלה, עם מעלותיהם הגדולות, ועם טעוּיוֹתיהם הגדולות, כאלה מהיכן נוטלים אותם?

לבבות-זהב כאלה מן הראוי שיהיו גדלים על כל אבן, אך לדאבוננו גדלות אבנים על-גבי לבות-הזהב!

___________________________

שתי לוָיות גדולות היו!

ואנשים גדולים תופסים מקום גדול, הן בחייהם והן במותם! ארבע לוָיות עניות היו אנוסים, איפוא, לדחות למוצאי-שבת אחר ההבדלה! הגדולים סתמו את הדרך אל עולם-האמת!

האם אין עצה לכך?

דירותיהם של החיים יש להן שני מיני כניסה:

כניסה חגיגית, פרוזדור בהיר ומאיר – בבתים גדולים פרושׂ כולו שטיחים פרסיים וטוּרקיים, ומימין ומשׂמאל צמחי-נוי יפים ביותר; בדרך זו נכנסים אורחים נכבדים, אורחים עשירים; אורחים שבשבילם מוכנים אצל בעל-הדירה הנכבד מיני-יינות ומיני-תופינים וסיגריות-האַוַאנה אמיתיות – –

ומבוֹי אחוֹרי אפל, כניסה אפילה דרך המטבח, בשביל קרובים, ובשביל עניים-סתם, שבשבילם יש לפעמים מטבע קטנה, ולעתים תכופות ביותר המחאה אל השמים: מי שמפרנס מבּיצי-כנים עד קרני-ראמים הוא יפרנס גם אותך, ורשאי אתה לאכול עפר מן האדמה; ולפעמים דבּור טוב: לך לך סתם אל כל הרוחות הרעות!

מפני מה לא יהיו לו גם לבית-הקברות שני מבואות? עניים נחפזים אל מקום-מנוחתם, לשם מה יהיו מעכּבים בידם, למה יהיו מחזיקים אותם עד לאחר השבת?

עשׂוּ שתי כניסות!

אחת מרוּצפת, רחבה, בשביל רבנים, ראשי הקהל, בעלי-צדקה וסתם גבירים ובשביל חצי וַארשה (בתורת מלַים, רוצה אני לומַר!), עם שער גדול-גדול, ואחר-כך עם שביל מרופד חול-זהב ישר-ישר אל קברות-העשירים, אל קברי-המשפחה הנכבדים!

ודרך שניה, שוקעת בבוץ, צרה (בסך-הכל בשביל אלמן אחד או אלמנה אחת, עם כמה יתומים ושנַים-שלושה שכנים!), עם שער קטן, אפשר לצאת ידי חובה בפרצה שבגדר – בשביל העניים!

ואם רוצים אתם, שהלוָיות לא תתערבבנה בבית-הקברות, הרי יש לכם עם כל רמיזת-עין טוּר של "כפתורים נוצצים", של שוטרים – עשׂו מחיצה! אותם השוטרים עצמם, השומרים עליכם בשׂמחת-תורה להקפות וביום כפוּר ל"כל-נדרי" ב"היכל האשכנזי", ישמרו גם על קברותיכם!

___________________________

ועכשיו שמעו מעשׂה שהיה:

מה בין בני לבן-חמי? בשעה שהגביר היהודי וַאוועֶלבּעֶרג לא דאג כמעט ולא-כלום לספרוּת יהודית, ר' זיינוולה קלעפּפיש, זכרונו לברכה, עשׂה למענה הרבה!

וכך הוָה:

לפנים היה רב בעיר אחת, אם אינני טועה – בעיר פלוֹצק.  והיה הרב ההוא מחבּר של כמה ספרים ונוסף לזה עני-ואביון, וכמובן – בכפליִם, גם בתורת רב וגם בתורת מחַבּר.  ואת חדוּשי-התורה שלו, או דברי-המוסר, לא יכול להוציא לאור...

מילא, כל זמן שאדם חי, הריהו חי ומקווה; אך קודם הפטירה ביקש הרב שיכתבו לו על מצבתו הבטחה, שהוא יהיה מליץ-יושר, כלומר, שהוא ישתדל שם למעלה בשמים, בשביל האדם שיהיה משתדל כאן למַטה על הארץ בשבילו ויוציא לאור את חבּוּריו...

ודבר זה עשׂה ר' זיינוולה; הוא אסף כסף והדפיס!

אצל אלמנתו של ר' זיינוולה נשתיירו אמנם מן הכסף הזה 60 רוּבּל, והיא מבקשת למצוא עוד כתבי-יד (כלומר, כתבי-יד מחבּריו של הרב מפּלוֹצק) בשביל להביאם תחת מכבש הדפוס ולהוציאם לאור עולם.

__________________________

ר' זיינוולה, כפי הנראה, כבר וַדאי יש לו עולם-הבא!

שלוש פעמים ביום "אשרי" אמוֹר אמר; ממאכלות אסורים ומשחיטת-חוץ שמר במשך ארבעים שנה רצופות – את כל וַארשה הגדולה כולה; עם דוֹחקי-הקץ, בדומה לאותם הציוֹנים, לא היה חלקו; והרב מפלוֹצק, המליץ-יושר שלו, אף הוא שווה משהו וכלשהו; ועל-כן, כשאני עוצם את העינים, רואה אני בחוש, היאך נשמתו הצחורה של ר' זיינוולה מתרוממת על כנפי-יונה מן השל-ראש וטסה ישר אל גבהי-המרומים, אל הגן-עֵדן, אל כסא-הכבוד

 

אך מה יהיה על נשמתו של וַאוועֶלבּעֶרג?

הצדקה שלו היו בה כל-כך הרבה מגרעות

ומלבד זה, מי יודע, אם אפשר שיקנה לו אדם עולם-הבא בעד כסף, ואף אם כסף-של-צדקה?


 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה