_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אלוהי, עד שלא נוצרתי

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

לא אני בלבד אדם ירא-שמים אני ומתפלל, אלא גם מעשׂי-ידי, הפיליטון שלי "בערים ובעיירות", אף הוא פותח בתפילה! אך נחתך לו חבל-טבּורו, מיד הוא משלב את שתי ידיו זו על-גבי זו ופותח את פיו הקטנטן ואומר בלשון-הקודש:

– אלוהי,

עד שלא נוצרתי אינני כדאי!

ועכשיו שנוצרתי –

כאִלו לא נוצרתי!

יש בזה מעט מן החרוז, אך כנגד זה הרבה מן האמת!

על מי משפיע הפיליטון? מי שומע לשׂכל מליו ומתקן את דרכו? הנפגע קופץ וצועק ככרוכה: עלילה היא! ומי שלא לו נתכוונו הדברים – מהו אומר? הנה, מימרה נאה! ואדם שהשׂכלתו נאה וחינוכו נאה מצמצם את שׁפתותיו הבלות ואומר: פוֹי.

אדם שהשׂכלתו נאה וחינוכו נאה אינו זקוק למגיד-מישרים! ההוא יש לו מצפונו שלו, מצפון נוח וטוב, כחתלתול-בית צחור ומחונך יפה ומקוצץ-צפרנים תמיד, שלעולם אינו שׁורט, אלא מלטף את הנשמה!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

האדם יש בו גוף ויש בו נשמה.  לכאורה, הרי הנשמה עיקר, אף-על-פי-כן יוצא ההפך מזה.  כשהגוף סובל סבל כלשהו, מיד מרגישה בזה הנשמה והאדם רץ למקום שיש לרוץ, לעקור שן, לחתוך גדוּל מיוּתר, לשׂרוף בברזל מלוּבּן בשׂר-חי שעלה במקום מן המקומות... לשאול בעצמו של רופא, לאיזה מקום-מַרפּא לנסוע.  אך ברחובה של עיר לא תראו לעולם, או לפחות רק לעיתים רחוקות ביותר, אדם מהלך בשלוָה ואֵבר מאברי גופו מרקיב והולך!

אך נשמות מרקיבות, נשמות שיש בהן גדוּל זר, אותן תמצאו על כל צעד ושעל.  ומפני מה? מפני שהגוף יש לו מי שידאג לו, ואילו הנשמה אין לה מי שירגיש בחליה וידאג לה.

כשאתה פוגש חברך ברחוב ואומר לו: מפני מה פניך רעים כל-כך? הרי הוא מקבל את דבריך כמטבע כשרה, כאות-דאגה מצד ידי, ונותן דעתו על רוע פניו.  אך נַסה נא ואמור למישהו: "משום מה נשמתך שלך חיורת כל-כך, אפורה כאֵפר או ירקרקת כעין הרקב או צהבהבת כעלה נובל בסוף ימות-הקיץ?" – אם לא על פניך יברכך, אם לא באבי-אביך יקללך!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בקול רווה-רחמנות אומר אני לאדם שתלמודו נאה וחינוכו נאה: "שמע, אירע לך, שישנת זמן מרוּבה... בשיר-זמר זר יִישנו אותך, ואתה הוספת לפזם בשנתך את הפזמון הזר השטוּתי... ובשעה שאתה היית ישן ומפזם את הפזמון הזר הטפּשי, בא יתוש אחד של נחושת ונכנס באפך, ומן האף אל קדירת המוח, ובמשך הזמן נגס ואכל חטיבה הגונה מתוך הקדירה הזאת, ואתה הוספת לישון ולפזם את הפזמון הזה האוילי, עד שהעירו אותך רעש וצעקה: ביתך בוער! ואתה התעוררת חצי-אדם, עם מחצית-המוח, ופקחת זוג עינים אויליות, ופערת פה רקוב (בשעת שנתך הממושכת אבדו לך השינַים) ואתה מוסיף לפזם את שיר-הערשׂ שלך, וכולך רועד מפחד, ואתה מדשדש במקום אחד ככבשׂה תועה, סחור-סחור, סחור-סחור" – –

ובקול רווה-רחמים מוסיף אני ואומר לו עוד, לאדם המחונך יפה בעל המוח האכול-למחצה: "חדל מלשיר את שיר-הערשׂ... עת השירה עברה משכבר... הא לך, קח ריחה של טבּק, ותזוֹרר כהלכה והיתוש האוכל את מוחך יצא מחטמך והרפא תירפא!"

והוא מתכעס!

צפורן בקטנה שבאצבעותיו כשהיא נקרעת שלא כראוי, הריהו הולך לרופא שיעשׂה לו נתּוח, וכשיושב היתוש בקדירת-מוחוֹ ואוכל וכבר אכל כמחצית הקדירה, אין מרגיש בדבר והוא שר ומתכעס כשמבקשים להביא לו רפואה!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

וכשאני פוגע ביהודי גלותי פשוט ואני נגש אליו ואומר לו: "צא מתוך המלונה!" הריהו מעמיד בי זוג עינים תמהות! אומר אני לו: שמע, אתה ישנת... סבלת וסבלת כל-כך הרבה, עד שנרדמת וישנת... ובשנתך היית נאנח, ולא שר בשירים... שיריך-אתה שכחת מזמן-מזמן מחמת רוב צרות, ושירי זרים לא למדת לשיר... אך בשעה שישנת באה לילית היפה והנוראה והטילה עליך כשוּף.  היא כרכה לך שלשלת-ברזל על צוָארך, בשעת שנתך, סחבה אותך והביאתך אל מלוּנה צרה ואפילה ואמרה: היה כלב! ונתוּן לכשוּף שהטילה עליך, ענית ואמרת: הרי אני כלב! ואת לשונך שירבבת, וזבובים צדת, או בלילות בהירים כנגד הלבנה נבחת...

אך מפני שלא שרת שירי-נכר, לא היתה לו לכשוּף שליטה על נשמתך.  היא רק התכרבלה והצטמקה והסתתּרה אי-שם עמוק-עמוֹק במוח או בלב, שלא תפּגע במחשבות כלבּיות, שלא תשרבב לשון בשביל לצוד זבובים!...

היהודי קורע עוד יותר את עיניו ואני מוסיף ואומר:

– שמע, מציד זבובים אי-אפשר לו לאדם שיחיה.

וללחך מפנכאותיהם של זרים אין זה כבוד לאדם.

ומלוּנה אפילה אינה בית-מדור לאדם – ואתה אינך כלב!

אתה עוּרה רק, ותתעורר גם נשמתך, היא תתפשט בכל הגוף ותגרש את המחשבות הכלביות – ואתה תחזור ותהיה אדם – –

משיב הוא לי:

– לא תצליח להסיר את לבי מעל בני-מיני, כלב אני ומנאמנותי לא אזוז!

והוא מראה לי – את שיניו!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

במורד ההר, אל אחיו העני שבעמק, רץ מר איש-טוֹב.  בקושי הכרתי את דמותו בצל-הלילה העובר; ביום הוא מפחד מפני אשתו, הארוּרה הזאת מיוחסת היא, אותו היא סובלת בדוחק גדול; ושם קרוביו העניים אל ייזכר ואל יפּקד לפניה! ועמוּס ומעוּמס הוא, איש-טוֹב, צרורות ושׂקיקים לרוב.  צרור קטן סוּכר, קמצוץ קפה, זוג מכנסים ישנים, צילינדר מקוּמט – מתוך כיסי-מעילו מזדקרים עוד בקבוקים – מעט רפואות, על כל צרה שלא תבוא, מעט מעשׂי-מרקחת, במיוחד בשביל הילדים – מעט סוכּריות...

בכיס-החזה, בטוח אני, הוא נושׂא עוד כמה כרטיסים לפחמים, החורף מתקרב; מחצית התריסר כרטיסים לארוחות צהרים ולחם ותמחוּי... ותריסר שלם של כרטיסים בשביל כל המשפחה לבית-המרחץ!

מסכנים – הם זקוקים לכך... העניות אינה מביאה לידי נקיון...

וחיוּך מתוֹק של רחמנות מרחף לו מסביב לשׂפמוֹ; ומרגע לרגע הוא נושׂא עיניו לשמים, כאילו הוא מעיד על עצמו את הכוכבים, שהוא עושׂה כל מה שבידו לעשוֹת – – –

– איש-טוֹב – תופס אני לו בידו – משום מה אין אחיך יכול לדאוג לו בעצמו?

– אחי? משום מה? – מגמגם הוא. – משום מה?

– כן, משום מה?

– משום שבמשך שנים רבות – משיב איש-טוֹב – לא פתח חלון בביתו ולא נשם אויר צח... והוא גר בעמק, בעמק השפל והרטוב... לעלות בהר מתיירא הוא, ראשו מסתובב לו למעלה, אומר הוא, והבית מלא קורי-עכביש, ומתעופפים העטלפים, ומסתבּכים בשׂערות-ראשיהם של בני-הבית...

– יודע אני – אני משיבוֹ – אחיך המסכן חולה בנשמתו.  לעלות בהר אינו רוצה, לאויר צח אינו משתוקק... קוּרי-העכביש, סובר הוא, עשׂויים חבלים של ממש, כמוסרות העגלה, והוא בידיו החלשות לא יעצור כוח לנתק אותם... העטלפים, חושב הוא, נשרים הם, והוא חרד, שמא חס-וחלילה יפצחו את מוחו ויאכלוהו...

– יודע אני – הריני מוסיף ואומר – הרי גם אתה בין קורי-העכביש נולדת, בין העטלפים גדלת – מי שיחרר אותך?

– מי? אני היה לי מעט שׂכל...

– מר איש-טוֹב, שמא תתן לאחיך לא צדקה, אלא שׂכל? השׂכל יבריא אותו יותר מאלה התרוּפות שאתה נושׂא בכיסך.  צדקה דרכה שהיא יורדת לצרור נקוב... לתת שׂכל, לגלות את האמת, ללמד – זוהי ברכה, זהו נס-אלישע, אסוּך-השמן שאינו פוסק, אלא ממלא את כל הכלים שבבית ואף הוא עצמו נשא מלא!... אמור לי, כיצד נשתחררת אתה עצמך, היאך יצאת מבין הקורים והעטלפים!...

– אין הוא רוצה לשמוע לי... אין הוא, הריהו אומר, מקנא בי עם הארוּרה שלי...

– וגפרורים – שואל אני – יש לך?

– לשם מה?

– קח – אני אומר – והצת את הבקתה העלובה של אחיך... שׂרוף את מחלתו של אחיך...

– ישמרנו השם! אל יהי חלקי עם מציתי-בתים! – מתכעס מר איש-טוֹב ובורח.

לבו הטוב צריך לתת צדקה, הוא צריך שיהיה לו אח עני! שאם לא כן, מהיכן יזכה לעולם-הבא?

והאח העני אינו יודע, שנשמתו חולה!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

"אלמלי משמרין ישׂראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלין!" שוב גמרא, ושוב דבר-אמת!

שתי שבתות כהלכתן, ואפילו שבת  אחת של נשמה-יתירה אמתּית!

נשמה-יתירה, שתהא מרגשת, שתהא יודעת, עד כמה ההיא, הנשמה של ימות-החול, היומיומית, חולה היא!

מהיכן נוטלים אותה?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

אלוהי,

עד שלא נוצרתי אינני כדאי,

ועכשיו שנוצרתי

כאילו לא נוצרתי – – –

 

שכּן באמת, מה תקנתי?

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה