_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ידידים טובים

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

ישמרכם הוא, ברוך שמו, מפני ידידים טובים!

מכּרים, רואים אתם, עדיין אינם אסון.  אם אתה מברך עשׂרה אנשים יתירים במשך היום, הרי זה עשׂוּי להזיק רק לכובעך;  נשמתך שלך אפשר שתהא יודעת על כך לא יותר ממה שהיא יודעת אותם כדרורי־הלחם, שאצבעותיך מגלגלות ומטלטלות על־פני השולחן לאחר גמר הסעודה.

ואפילו ידידים — אפשר שתצמח מהם לפעמים תועלת כלשהי!

אדם שיש לו ״התבודדות״ עם ״חשבון-הנפש״, מגרד לפעמים בצפרניו את נשמתו ומעמיק לחטט עד כדי-כך, שהכרח הוא לו שיהא מתגעגע לפרקים לידו הנאמנה והמיטיבה של ידיד, לצרי־המרפא של ריע – ״היום אני לו, למחר הוא לי״ מהרהר הוא.  ובאמת, מה היה גורלו של כל אדם, אילמלא נמצא לו  תמיד מישהו המוכן לעמוד לו בשעת צרתו;  הרי היה יוצא מן העולם, בלי שתרנגול יקרא קריאה כלשהי.

אבל ״ידידים טובים״– –

כונתי לשכּאלה, שאין הם רואים עצמם חייבים לצלצל קודם כניסתם והם יוצאים ידי חובה בדפיקה קלה, בדומה, רחמנא ליצלן, למלאך-המות... שאינם חייבים, בדומה למלאך-המות, לשאול אם אין הם מפריעים...  שהם בקיאים בכל פינה מפינות ביתך, כיהודי שהוא בקי ב״אַשרי״, ובכל פינה מפינות נשמתך – כמו שבקי בה מצפונך הרע של עצמך!  דבר זה, רואים אתם, הריהו כבר אסון!  קללה שאינה כתובה בתוכחה שאינה ידועה ממקום אחר ושלא תהא ידועה לשום אדם מישראל!

והואיל ואני ברוך ומבורך בכל טוב, הריני מבורך גם בידידים טובים.

אחד ידיד טוב יש לי, שהוא בא אלי כמה פעמים בשבוע, לשאול אם אין לי במקרה להלוות לו כמה פרוטות קטנות.  5 קופיקות כבר הלואה הן; למעלה מן 25 אין השגתו מגעת, או אין הוא סומך על ידידותי שהיא עשויה לשאת יותר.  פעם אחת, כשראה אצלי מראה מלוטשת חדשה, עם מסגרת-זהב  סביב ועם קישוטי-כותרות, עמד והסתכל והסתכל, עד שהתיישב בדעתו ופרץ ואמר פתאום:  שלושים קופיקות!  והגרוע ביותר שבדבר – הוא מחזיר!  האדם הישר הזה, הידיד הישר הלוֹוה ומשלם, מוריד אותי כמה פעמים בשבוע אל הבוץ, שבו התולעים הקטנות חיות וחושבות על קוֹפּיקות, על כעכים שמחירם קוֹפּיקה, ולכל המרוּבּה – על ארוחת־צהרים בעד 5 קוֹפּיקות בבית־התמחוּי!  אני מבקש להחריב את העולם ולבנותו מחדש, והוא מדבר על קוֹפּיקוֹת...

וידיד שני יש לי, שאינו בא אלא משבת לשבת, אך כנגד זה – לא בידים ריקניות, צרור הוא מביא עמו.  כל ימות השבוע הוא מהלך ברחובות, בבתי־הקפה, בבתּים ובגנים, ומלקט את כל לשון-הרע שמדברים עלי, אחר-כך הוא מביא לי את כל הצרור לכבוד שבת...

ואת הצרור הוא מתיר בידים רועדות, בפנים המביעות צער-לב גדול ובשפתים צהובות-כחולות. הוא מתיר את הצרור, והתולעים של לשון-הרע מזדחלות ומתפשטות על-פני כל החדר, עד למעלה אל מדף-הקיר, מקום שבו כתבי-היד שלי מוטלים – הירושה שלי שאני עתיד להניח לו לעולם – ומיד מתחיל קול נגיסה ולעיסה מחריד-נפש, התולעים שולחות שיניהן בכתבי-היד שלי...  והוא עומד וזרועותיו משולבות לו על חזהו היבש כלוח-עץ, ונאנח: עולם של רשע!  ועוד הוא מתכעס אגב כך ורוקק: פוי! כמובן – כל מקום שהוא עומד שם! וכי מה נפקא-מיניה יש לו בזה... ולעתים קרובות ביותר אני מרגיש, כאילו עלי עצמי רקק...

ידיד שלישי יש לי, שהוא מבקש לאבד אותי כולי!  הדור הזה, אומר הוא, לא דורי הוא. ובבטחונו של נביא-אמת הוא אומר את הדבר הזה, או בבטחונו של שוטה אמיתי...  רוצה הוא להוכיח לי, שצריך הייתי להוָלד או כמה דורות קודם זמני, או דורות רבים לאחר זמני...   צריך הייתי לרעות את הצאן במדבר בדורו של אברהם אבינו, או להוָלד רק בעתיד הרחוק-הרחוק, לעתיד־לבוא, – ובינתים חייב הייתי להתעופף עם כל הנשמות המיועדות לדורות ההם בספירות-החלל הגבוהות ביותר, על- גבי כדורי-אויר פורחים, וללקלק מלח או סוכר־גבישים מרוב תענוגות השופעים מן החן-והחסד העליונים-שבעליונים. ואם לא כן, אומר הוא, חייב אני להתהלך בעולם הזה עם קרע- שבלב, בחינת ברדיטשבסקי. ועוד ועוד דבּוּרים כגון אלה...

אך ידיד אחד יש לי, שערכו כערכם של עשׂרה! ידיד רציני-חמור-שתקני.  הוא בא, מתיישב כנגדי ושותק. גבותיו מושפלות, שמא חלילה תשׂרופנה עיניו את כל העולם כולו.  השפתים מנושכות, שאם לא כן, מי יודע, אילו מלים-כדרבונות היו מתמלטות משם.  וכפות-הידים מאוּגרפוֹת; גם בלא רתיחת-הדם מוכן-ומזומן הוא להחריב ש״י עולמות בבת־אחת!...   וכך הוא יושב ושותק. מתחת למצחו, כך רואה אני בחוש, הולך ומתרקם ״כתב־האשמה״ כנגד אלוהים ועולם. יום יבוא, והוא ישמיעו, את כתב־האשמה הזה, בקול רעם אדיר וחזק...  אך עדיין אין השעה כשרה לכך;  יומו עדיין לא הגיע... לפי שעה הוא שותק, או מטיל כמה מלים בחלל־האויר...

הוא יושב ממולי ושותק, ואני מתחיל חושש מפני שתיקתו, עצבוּת יורדת עלי, מרה-שחורה.  אני מרגיש, צל כבד מתרומם ועולה מתוכו, ואני סופגו אל תוכי בעינים...  וככל שאני מרבה לספוג ממנו יותר, מן הצל, יותר אפל, יותר שחור נעשה הכול בתוכי, מסביבי – הכול נעשה אפור, שחור, ויחד עם זה – רקוב ומתולע. לפעמים אני מתכעס: מה אתה מבקש ממני ז

ממך? – משיב הוא בקול שאינו נשמע כמעט – לא- כלום!  אך עשרים וארבעה גרושין עולה קב של בולבוסין!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סהדי במרומים, אין אני אוכל בולבוסין.  אדם חלוש אני, הרופאים אסרו עלי. אין אני רואה אותם כמעט כלל בעיני.  מה עסק יש לי עם תפוחי־אדמה.  אילו, לפחות, – ענבים!  אך מה תועלת יש בזה!  הוא שותק, ועולה ומתּמר ממנו האֵד האפור הרקבובי, ואני סופגו אל תוכי ובולעו.

ואני מרגיש, שאני חייב להתגונן מפני הצל הזה, לעמוד על נפשי כנגד המרה-שחורה, כנגד התולעים הרקבוביות, המתחילות זוחלות ומרחישות במוחי...

חייב אני לעורר אותו עצמו, להמריד את נפשו בתוכו על־ידי משהו טוב וגבוה ונעלה יותר מן תפוחי־האדמה...  ואפילו יותר מענבים... מפשפש אני במחשבותי, מבקש בזכרוני את היפה ואת הנעלה ביותר, ורוצה לשפוך לו כל זה ולפזר לפני עיניו המימיות-הנחבאות עם התולעים האפורות במקוֹם האישונים, ולומר לו: הנה, ראה!  כמה יפה העולם!  אף-על-פי שהבולבוסים יקרים.  רוצה אני להגיש לו את מיטב הפרחים אל חטמו – קח, הריחה נא!  עוד ישנם צדיקים בסדום...  ודבש גם־כן...  וראשים שהם חושבים מחשבות;  ולבבות, שהם פועמים;  וידים שהן עובדות... כמובן ­– לטובת הכלל... ואני אומר לו: אמנם, יקרים תפוחי־האדמה, אך ״איזראעליט״ הוארשאי שלנו התפייס עם המלה ״זשיד״ והכשיר אותה, על־פי "לינדע״ ועל־פי מקורות היסטוריים אחרים!  אכן, אין חסרות סבות לעגמת־נפש:  אנגליה חזרה בה ולקחה בחזרה את ״אוּגאַנדה״:  הפראַקציה עם הסעֶצעֶסיה תהיינה אנוסות לחפש להן אבנים חדשות כנגד האוֹרגאַניזאַציה;  ה״גוֹניעֶץ״, שעל נאמנותו סמכנו ובו בטחנו, עשה יד-אחת עם ה״רוֹליאַ״ והחליפו ביניהם פּרוֹספּעקטים...  ב״יריד של בעלי-המלאכה״ לא הניחו ליהודי להיכנס, ו״הס!״  – העתונות הפולנית ה״מיוהדת״ לא פצתה פה ולא צפצפה!  כל זה אמנם אמת ונכון, אבל פלדמאַן, זה מגליציה, פלדמאַן שלנו – קנה לו שם גדול ב״צל״ שלו שהציגו בתיאטרון.  זה מוצלח הרבה יותר מן ה״צדיק״, שהיו מציגים בימות-הקיץ בגני העיר.  שם היתה בוקעת ועולה בהירות משעממת מן הקאַפּוֹטה של  הצדיק, כאן הכול עטוף ומעוטף צל אפור מוֹדעֶרני...

לא נכון הדבר, שספּר צלו של טשעֶכוֹב ב״הזמן", כי צלו של פלדמאַן אין בו טעם וריח יהודי, ואם, דרך משל, אין בו טעם וריח יהודי?  אבל פילוסופיה יש בו?  מלא וגדוש פילוסופיה!

עובדות – אומר פלדמאַן – אינן הולכות לאִבּוד.  שוכחים אותן לפעמים, או משׂימים עצמם כמי ששכח, אך משמגיע הרגע הנכון, – הרי הן צפות ועולות.  מעשים-טובים טבעם שהם מקרינים מתוכם נחת נצחית, מנצנצים כעין העטרה שעל הראש...  ומעשים רעים – ישמרנו השם מהם ויצילנו מעושיהם! מהם מתמר ועולה אֵד, מתרומם צל המהלך אחריך עקב בצר אגודל, עד שלבסוף הוא פוער את לועו ובולע אותך!...  בדומה לנחש...  בעודך חי!...  אתה מסתגר לפעמים בחדרי-חדרים עם צעצוע חדש, עם תקוָה חדשה, עם אושר חדש, ואתה אומר: אני ראוי לכך!  נשמתי בהירה כיונת-כסף, זכּה כשלג חדש שנפל מן השמים, ונעימה-רחימה כקרן הלבנה...  נמצא לך ידיד טוב, שיש לו זכרון ויש לו אף מריח, והרי הוא מריח באפו זה והוא בא ומזכיר לך.  הוא פותח את הדלת ומניח לו לצל להכנס. והכול הופך להיות אפור ואפל ושחור, ותולעים נראות לך מרחשות לפני עיניך! ואפשר להסתדר גם בלא הידיד הטוב... מפני שהצל נמצא בתוך-תוכך אתה!  מן המעשׂה שנעשׂה משתייר אצלך משקע על קרקעיתה של הנשמה, ושם מוטל הוא, הצל, מכורבל, מקופל ומקופלל, כמין קוֹקן שהופרש מן המעיִם...  ושם הוא מוטל וממתין, ומצפה ואורב...  וכשאתה מיישר את קומתך, מתרומם מעל האשפה, שנפלת עליה בזמן שנתגלגלת מעל ערשׂ-הדוָי, ואתה קם ועומד, מוכן לצעוק באזני העולם: להד״ם!  לא דוּבּים ולא יער!  מעולם לא חטאתי!

לא, שום אדם אינו יודע, שום אדם לא ידע!  ושטר־החוב, שיש בידי על חיים ועל אושר עדיין לא נפרע לי, ואתה פותח את פיך ומבקש לנשום לרוָחה, לינוֹק, לספוג את החיים החפשיים ומאושרים, – אותו רגע הוא קם פתאום מרבצו, מתמתח, מתחיל גדל וגדל...  והוא גדל וצומח ומתפשט בכל איבריך, בכל הסדקים והחריצים שבנשמתך...  והוא גדל והולך, גדל ומוסיף...  ופורץ ויוצא לך מפיך, מאזניך ומעיניך...  ויוצא ומתפשט לך על פניך, והם משחירים; על־פני חדרך, והוא מתמלא אפרורית ושממה;  על־פני העולם, והוא מוּכּה ירקון ושדפוֹן...  והחיים אינם חיים עוד, והאושר – לא אושר...  ואין לך אלא להטיל עצמך אל  הוייסל...  

והא ראיה: נערה!

נערה אחת, מסכנה, אירע לה אסון בין הריה של שוייץ, דהיינו, היא שכּחה עצמה מעט למעלה מן המידה, הרחיקה יותר מן הראוי!  אך שום בריה אינה יודעת.  במשך הזמן נשתכח הדבר אף ממנה עצמה...  שותפה לדבר-העבירה כבר מזמן-מזמן נתגלגל ונפל מעל-גבי הור-ההר ולא נשאר ממנו שריד ושארית...  והיא מבקשת לשוב ולפרוח שנית. הגיעה השעה, הרי היא צועקת: להד״ם!  רוצה להתחיל מחדש! אך פלדמאַן שלנו, פלדמאַן הגליצאי, אינו מגיח.  הצל שלו אינו מניח...  כל פתח ושער סגורים ומסוגרים;  אף-על-פי-כן בא ידיד טוב, כזה שיש לו חוש-הריח האמיתי, והוא מעלה בחטמו את זכר הדבר שנשתכח, והוא מכניס לשם את הצל, והוא גדל והולך ומתפשט, הצל הזה, ובולע את הנערה עם הלהד״ם גם יחד!  פיף פאף – היא יורה לעצמה כדור אל ראשה – –     מבין אתה?

לא כדאי הדבר – משיב הוא – אם חצי קב בולבוסין מחירו 12 קופיקות!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

דמי קפא בי!  אילו המציא לפחות, משהו אחר!  רעיון נשתקע בלבו, רחמנא ליצלן!

אך לא כל־כך במהרה אני נכנע!  בבולבוס אין אני מניח לירות בי ולהרגני!  אם אין פלדמאן נראה בעיניך – הרי לך מעֶטעֶרלינק!  מעֶטעֶרלינק עם להקתו שלו...  עם אשתו-שלו עצמה, המשחקת בלהקת הזאת...  יפה ביותר ורעננה ביותר איננה עוד, אבל רבת-רושם, והעיקר, הצוָאר הצחור כצוָאר הברבור. ובאמת היא חשׂופת-מחשׂוף כדבעי...  אילו שׂיחקה בתפקיד של סמרטוטרית, המלקטת סמרטוטים ביום־חורף, וַדאי שהיתה מופיעה על הבמה פרומה כולה, העיקר הוא, איפוא, צואַר הברבור.  ואחר־כך רק האפוֹן המחודד, הסנטר המחודד...  ולבסוף המשׂחק הצרפתי...  אמנם, הצרפתית היא יותר מדי מהירה ויותר מדי אמיתית...  לא הלשון הצרפתית, המקובלת בפי המטפלות והגבירות הוַארשאיות... והדברים במקצת עמוקים ביותר ובמקצת גבוהים ביותר לגבי בעל-הבית שלנו, גס-העור, גם מעורפלים ביותר, וראה זה פלא: עיורים-מלידה רואים יותר ממה שרואה בעל-בית עם עינים פקוחות;  וחרשים-מבטן שומעים יותר ממה שהוא שומע באזנים פקוחות ב״קונצרט המיסטי״ בפילהאַרמוֹניה, ואף-על-פי-כן!  מעֶטעֶרלינק, להקתו שלו-עצמו, עם אשתו שלו-עצמו, ואַפּוֹנה המחודד עם צוַאר-הברבור...  ועל כל זה — צרפתית. ומלבד כל זה –המעיל הקליל המתנפנף במוֹנאַ-ואַנאַ על־גבי הגוף המעורטל... סודי-סודות! ומה היה, אילו נקרע לעת-חורף כזאת חלון בתיאטרון- הקיץ ורוח שאינה-מצויה מתפרצת פנימה?  הא?

ובעל-הבית שלנו רץ...  מאנשים מקומיים הוא דורש מוסר וצניעות ובגדים מרוּכּסים עד מתחת לסנטר...  ומלבד זה הוא דורש עוד, שיהא הכּול עשׂוי חלק ושטחי כאגם של אוָזים, שאינו בוש לא בגבשושיות- החול הבולטות מתוכו ולא בתולעים הרוחשות על־גביהן...  פלדמאן, המסכּן, אף-על-פי שגבוריו מדברים פולנית יפה,

מפחד לצאת ידי חובה בצל עצמו ומוסיף עליו עוד ידיד טוב, בשר-ודם פשוט, הפותח לפניו את הדלת, ושהיה יכול, לאמיתו של דבר, למלא את תפקידו גם בלי הצל כולו...  כשהוא יודע, הריהו מגלה בעצמו ואומר מה שיודע!  ואם א י נ ו יודע – הריהו בודה מלבו! אבל מעֶטעֶרלינק! ממנו לדרוש?

– אולי, אילו לא היה מחירו של קב בולבוסין 24 קופיקות! 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מהרהר אני לי: הנה כך, אתה שונא תיאטרון, הא לך ספרות!  ואני מסַפּר לו גדולות, היאך הכּול גדל אצלנו כעל-גבי שמרים!  בדומה למלפפונות בימות־הרעמים, בדומה לשׂעורים באור־הלבנה. ה ״איזראעליט״ אמנם תקפה אותו אי-מנוחה...  הרי יש בזה התחרות לגבי הפּוֹלנית...  אך מי נותן דעתו עליו?!  ״הצופה״ מבקש לעבור ולעלות על "הצפירה״ והוא נרתם עם ״השילוח״ יחד ליצוּל אחד!  אמנם יש בזה חשש של ״כלאים״, אך נסוע יסעו!  ״הצפירה״ תתן כל יום שישי ספרות: גבוהה ורכה כפשטידה של סבתא – אולי רק לא שמנה כל-כך!  – ונוסף לכך חזרת וחרדל וכל שאר פרפראות של בקוֹרת... אפשר יכתוב מישהו ״לידידתי״...  ״המליץ״ בודאי אף הוא יחגור מתניו, ו״הזמן״ אף הוא...  ו״הצפירה״ עם ״הצופה״ יזדרזו, להכעיס להם, ויבטיחו עוד אולי גם מיני מעדנים עם ממתקים...  ואפשר יבטיחו גם – על-פי הנוסח האמריקאי – כסיות עם מגפים...  ו״עזרה״ בעזרת הצד האחר...  וגליונות-של-חג. ו״לוח- אחיאסף״, שעוביו כעובים של ״אלף לילה ולילה״...  והלוח הוא פרי-רוחם של בני-הנעורים ממש...  והאצבעות הצעירות- החכליליות פורטות לא רק על מיתרי-הנבל ומלווֹת את דברי- השירה על געגועים לאור, לאויר ולכל טוב...  הן משתלחות גם לפּוּבּליציסטיקה...  הנה, ראה!  ברוֹכוֹב כורך את אחד-העם עם ברדיטשבסקי בכריכה אחת ומגישם יחד, כשתי ספוגיות בחמיצה אחת, ונמצא כי ספרותנו שלנו גם גדילה וגם אינה גדילה.  ד״ר טהון מדבר על משמעת ומפלגה, ומוכיח על־פי קאַנט ושוֹפּעֶנהוֹיעֶר, שהמפלגות מורכבות מפירורי-נשמה בלבד, משום ששאר כל הנשמה אנו משׂימים אותו במקום אחר...  ד״ר ניימארק משׂיא עצה לד״ר הרצל, ליק״א ולאחד־העם, שיושיטו אלו לאלו את ידיהם והוא יקשור אותן יחד בציצית כשרה, ובלבד שיהיה שלום על ישראל!  שכּן, לאמיתו של דבר, ״אלוּ ואלוּ דברי אלוהים חיים״.  האסון הוא רק ב״שפעת קלגסים״ – שאין האחד מבין את לשון חברו... ועוד חכמים אחרים עומדים שם ודורשים ברבים – –        

אך הוא מפסיק את דברי:

 ומה דעתם של החכמים על היקרות של הבולבוסים?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

האומנם כך הדבר? האם באמת יש להם לבולבוסים חסידים ומעריצים יותר משיש לה לפילוסופיה?  אכן, הם נבלעים בקלות הרבה יותר מן הפּוּבּליציסטיקה הטובה ביותר, אבל מה שיכות יש ביניהם ובין החכמים?  הם אינם מייחדים את הדבּוּר אפילו על דברים חשובים הרבה יותר.  למשל, מה יעשה העולם בלא קולו נעים-הצלצול של הקיסר וילהעֶלם?  מהיכן בא הצי היפאַני עם החוצפה היפּאַנית גם יחד?  אין הם מאַבּדים אפילו מלה אחת בענין המשפט אנגליה נגד טיבּט.  ואף לא בשאלה, מפני מה לא קבּלה הבּאַרונית זוּטנעֶר את פרס־נוֹבּעֶל בעד פעולתה להשכנת השלום?  האם משום שהיא שייכת גם למגינים על כבוד ישראל, ומה דבר שאינו מַרבּה-שלום?  ואינם מספרים ולא-כלום אפילו על המתכת-המאירה החדשה... הצל ״אוגאנדה" שיצא מתוך עיניו של ד״ר הרצל, כיסה את כל אלה ערפל וחושך, ולבסוף בוַדאי גם בלע אותם...

מה, איפוא, אעשׂה?  האם אכּנע משום-כך לידידי הטוב?

אם אין השנה שנת-ברכה – אומר אני לו – לבולבוסין, הנה שנת־ברכה היא, כנגר זה, למצווֹת ולמעשים-טובים והברכה נכּרת ממש מיום ליום!  בית-החולים – גמור!   אמנם, עדיין ועדיין חסרים מגפים חמים ובגדים בשביל חולי-שחפת, שהם צריכים לשבת על-גבי הגזוזטראות או ליד חלונות פתוחים, אך ראשית – שמש בלא כתמים, ובפרט בית-חולים בלא לקויים – אינם מצויים בעולם.  והשנית, אפשר גזוזטראות וחלונות פתוחים – לאו-דוקא!  אפשר נחדל לגמרי מלהאמין לדבריהם של הרופאים, שהם בינם לבין עצמם מנהלים וכּוּחים, תובעים זה את זה לדיני-תורה לפני חבריהם, ואם החברים מוצאים שאחד מהם אינו בר-הכי, אינו ראוי למלחמת-בינים, הריהו רץ, בדומה לפריץ׳ל  הפולני הגרוע, למסור דינו בידי הרשות…  בתי-החולים ״אחיעזר״ ו״עזרת יתומים״ חיים כאח ואחות ממש, כלומר, הם מריבים כמעט מדי יום ביומו, אך לידי נטילת סכין ושחיטה בידים אין הדברים מגיעים!  ובעזרת השם, גם לא יגיעו לידי כך!  עכשיו דורש ד״ר פוזנאנסקי ב״היכל האשכנזי״ פעם בשבועים דרשה בתולדות ישראל;  ומי שהיו עוד אתמול מתבוללים, ועדיין לא יצאו בשלמות מעולם- הדמיון, באים ושומעים, ושמיעה זו עשׂויה – כך מאמין לפחות ד״ר פוזנאַנסקי – להיות להם לרפואה שלימה...  מוסיף עליהם חברת-הצדקה החדשה לנערי- החדר!  והקוֹנצעֶרט שהוא עתיד איה״ש להתקיים לטובת בתי-התמחוי ועוד ועוד...

ואין אני רוצה להיות אוֹפּטימיסט, אין אני אומר שהנשמה הבעל-ביתית התחממה לפתע-פתאום, התלהבה והתלקחה מעצמה והשתלהבה בלא סבּה!  יודע אני, שלהיות בעל-בית הרי זה דבר קל, ומי שזכה לכך זכה, והוא חי בשלום עם אלוהים ועם אדם, ואינו בא לכלל סתירה ומריבה עם שלושה רבעים מעשרת הדברות...   אבל עד שמגיעים להיות בעל-בית, עד שמגיעים מ״אין ואפס״ לזמר של ״מנוח ונחלה״!  אותו זמן, זמן המעבר, הוא זמן סוער ורוגש והוא משייר משקע על קרקעיתה של הנשמה...

ובמשקע הזה מסתתר הצל!  מקוּפל ומכוּרבּל, מצומצם ומצונף, מוטל הוא וממתין ואורב ומצפה.  וכשהוא רואה, שבעל- הבית מבקש לנשום נשימה של רוָחה והוא הולך ליהנות בשדה- החליקה בגן הסאַכּסי לאורו של לפיד, מיד הוא גח ויוצא...  מבקש הוא, בעל־הבית, להחליק מעט על-פני השלג החדש שירד זה עתה, עם ״בת־רננים״ אחת שהשאירה משהו בהריה של שוייץ, או הביאה משהו משם, או ממקום אחר, – מיד קופץ הוא, הצל, ויוצא ומתפשט על-פני השלג החדש הצח, כמטפחת שחורה על-גבי תכריכים צחורים... והנה – "צדקה תציל ממות״!  בעל-הבית דנן למד לפנים בחדר, או שמישהו לוחש ואומר לו...  ובשביל שהשׂמחה יומם והשינה לילה לא יהיו מופרעים, וצוַאר-הברבור של מרת מעֶטעֶרלינק לא יוּעם...  ובשביל – שהעולם יישאר עולם, חייבים או לעשׂות פּיף-פּאף!, או משהו אחר לעשׂות, משהו טוב...  שכן שׂכר-המצוות נפרע עוד בעולם הזה, שׂמחה נכנסת ללב, והצל יוצא ונעלם!  לפחות לרגע אחד!  ולרגע יחיד זה נעשׂה הכּול שקוף וברור, כאגם של אוָזים; רואים את החול שבקרקעית, את התוֹלעים החמודות שעל-גבי הגבשושיות!  ובקיץ זורחת החמה, בקאַרלסבּאַד, במאַריעֶנבּאַד, על הריה של שוייץ... בחורף נוצץ השלג וצוארוני-הבּוֹנים נוסעים במזחלות רתומות לסוסים אבירים, או מחליקים על-פני הקרח, מקום שבת-חוָה מוֹעדת לפעמים ונופלת ומתרומם קול צחוק עליז...  אף-על-פי שמן הצחוק הזה נולד צל חדש...

ואם עדיין לא הכּול ברור ומזוכך, אם הצל לא נעלם עדיין לחלוטין, ועדיין יש בה בשמש החיה כתמים, ניגשים אל שׂפת התהום, ומאהילים ביד השטוחה על- גבי העינים ומציצים כלפי- מטה:  האם אין הוא בא משם, הצל הזה?  ההבטה לשם גורמת קצת סחרחורת, אף-על-פי-כן מביטים...  וכלל גדול הוא: ״יגעתי – ומצאתי״ – מי שמביט, סופו שהוא רואה משהו!  אי־נקיון יש שם!  רצפות שלא נשטפו, בדוחק מים לנטילת- ידים, ראשי-ילדים שלא נסרקו ולא נחפפו...  ורצים, ומסַפרים את הדבר הזה ב״חברה ההיגיעֶנית״, ומיד, ממש תוך- כדי- דבור – שופטים ושוטרים!  ומורידים אל התהום תריסר ״משגיחים״ אפיטרופסים, שיהיו משגיחים על הנקיון, מדברים על רחיצה ושטיפה, על שפשוּף וקרצוּף...  על סבון ירוק, וכותונות, לאו-דוקא משבת לשבת...  ובקן של המרה-שחורה החברתית יהיה מעתה הכול נוצץ ומתנוצץ, מאיר ומבריק...

והוא מפסיק את דברי ושואל: – אף־על־פי שמחיר הקב של בולבוסין הוא 24 קופיקות?!

ואתה לך דבר עמו! דבוק, רחמנא ליצלן, נכנס בו!

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה