_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתב מוארשה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

קישינוב פעלה על וַארשה כרעם ביום בהיר מן השמים הטהורים והזהורים ביותר.

וַארשה נרעדה. בבּוּרסה, בתיאטרון, בקרקס, בקונצרטים ובגינות – שלא להזכיר כלל בתי-כנסיות ורחובות – לא שמעו אלא שאלה: "אמת?" ותשובה: "אמת!". ובעיניו של השואל כבה הזיק האחרון של התרוָה האחרונה, לשמוע את התשובה: "לא היו דברים מעולם!"

אחר-כך נשתלטה על כולם תאוָה אחת ויחידה, לדעת הכּול, הכּול, כל פרט וכל פרט מן הפרט; לשתות את הכוס עד תומה ולמוץ את התרעלה כולה, אך ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי", הבאר היחידה, שממנה וַארשה שואבת כל מה שהיא יודעת, סגרה את פיה, רצתה או היתה אנוסה לסגור, או גם כך וגם כך...

בינתים עשׂתה וַארשה המסוערת את שלה: שלחה לקישינוב 20 אלף רוּבּל במזומנים ושני עורכים מישׂראל... כסף יכלה אולי וַארשה לשלוח יותר; עורכים אין לה יותר; לפי שעה אין לה...

הכסף וַדאי שהיה בו צוֹרך בקישינוב, והעורכים אולי גם הם היתה מהם תועלת. אחד מהם הצליח עוד למצוא כתב-יד עתיק ולפרסם אותו מלבד הכּתּבוֹת. השני מילא ספר גדול זכרונות, אוצר שיספיק לאורך ימים... אך גם מזה צמחה לה לוַארשה תועלת : לעורך השני הזה, שהוא לאמיתו של דבר הראשון, חכּתה וַארשה כחַכּה למשיח...

וכבר הדיעו הדברים, לא עליכם, לידי חרפות ובושות.

הנכבדים והחשובים, בעלי-הצילינדרים, יושבי קיר-המזרח ב"היכל האשכנזי", קרוביהם הקרובים ביותר של אותם הגדולים והמרוממים, שאינם רואים עוד את קישינוב, ואף לא את כנסת ישׂראל... כאלה שהם עתידים כהיום או למחר לחדול מלשלם את מס-הקהילה ולהסתפק בשאר כל המסים, שמשלמים שאינם בני-ברית – כל אלה התחילו פתאום מרגישים, שיש להם עגמת-נפש משלהם, פחד משלהם, שאלת-חיים משלהם, שה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" לא ישיב עליה... שלא ידבר עליה, ואם כן ידבר, יהא הלב כואב למשמע הדברים...

אך מהיכן אפשר לקבל ידיעות?

 

רבים נטפלו בסודי-סודות אל ה"נוֹבוֹסטי"; אחרים למדו לפנים בחדר, ובלב שותת-דם ושׂפתים מנושכות צבאו על מוכר-העתונים היהודי ברחוב. חוטפים את "הצפירה", עתון קרוב ומשלנו, ואחרים, הרוצים לחסוך קופיקה אחת, שולחים ידיהם אל "הצופה", עוד אחרים, שלמדו פחות או שכחו יותר, יורדים, לא עליכם, עוד מדרגה אחת ומוציאים את ה"פריינט"...

ורצים, ורצים הביתה בלב מפרפר, ומסתגרים בחדרי-חדרים וקוראים. ומי שאין לו חדרי-חדרים, והוא מרעיד מאימת אשתו, ומתבייש מפני המשרתת הנוצרית, תופס לו לעתון ונוטלו עמו אל הגן, מתחבא בפינה נידחת ושותה את הסם... או שהוא קופץ ונכנס לתוך חשמלית ומניח לה שתהא מוליכה אותו לפראַגה; בדרך רואות עיניו את הוייסל הידוע והמוּכּר לו ואינו מכיר אותו, משום-מה הוא לו אחר, פחות מוּכּר ופחות ידוע.

איך שלא יהיה, חיים. היד המחזיקה את העתון רועדת; העינים, המציצות פנימה וחוששות שלא לאבּד אות אחת, ממצמצות. ושׂפתים לבנות מרטטות : בּוֹשעֶ, בּוֹשעֶ (אלוהים, אלוהים)!

בינתים מוציאים את השעון, מטילים מבט-עין על התאריך שבראש העתון, אם אין כאן טעות בזמן! ואַחר נועץ את שיניו בשׂפתיו – האם אין כל זה חלום רע?...

אך השׂבּע לא השׂבּיע העתון הזה...

הרגש מרגישים כי דרוש יותר מזה! ישנה נפה, המעבירה רק את הדליל שבידיעות, ואת הסמיך היא מעכבת אצלה... ישוב רק העורך, העורך האמיתי!...

ועוד קודם שהוא בא ומגיע, כבר מוחלים לו את כל חטאיו כנגד ההתבוללות, כנגד ה"איזראַעֶליט", כנגד ההיכל האשכנזי וכדומה, ובלבד שיבוא, ובלבד שיספר...

כאמור: חכּו לו כחַכּה למשיח...

ומשיח זה לא הניח שיהוּ ממתינים לו הרבה.

הוא בא ודבּר.

ירמיהו חדש, חורבן חדש. איכה חדש תכלית החידוש... "שבט מוסר" חדש, עם גיהינום בוער חדש!

לבבות שכבר נתייבשו מתחילים שותתים דם... אלוהים הוא היודע, באיזו פינה בתוך האֵפר נשתמר ניצוף של יהדות, ונתלבה ונשתלהב עכשיו והוא מציץ מתוך העינים... שׂערות הראש מסתמרות, שׂפמים עשׂויים כלפי מעלה וגבוהים-גבוהים מתרככים ומשתפלים כלפי-מטה ומסתירים את השׂפתים המרעידות... על פניהן המפוּדרוֹת של גברות כבודות מתמשכים זרזיפים-זרזיפים שלימים של דמעות עכורות...

והנשימה נעצרת. לבבות דוממים ומשתתקים! - -

הקינה נגמרה, והיא נישׂאת בחלל-האויר... ואבלה, כמו בכנפים שאינן נשמעות, היא מתחבטת ומתלבטת עוד מסביב לקירות, נוגעת בהולה בציוּרי-דיוֹקנאותיהם של מלכים פּוֹלניים, בציורי-נופיהם של הרי שוייץ, סביבות הרהיין ושאר יצירות-אמנות - -

ופתאום הרימה כנסת ישׂראל שבּוַארשה את ראשה, ומכל הפיות הפתוחים פרצה נהימה אחת:

 – הלאה ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי"!

_  _    _    _      _      _     _      _      _      _      _

וה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" נפחד ונרעש ...

וזה היה כבר החרם השלישי.

הראשון היה על מין מסויים של טיי, השני על בית-חרושת ידוע של סיגריות, ורק השלישי על ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי"...

וכל שלושת החרמים נמשכו והועילו, כמה שנמשכים ומועילים תמיד כל החרמים הפּוֹלניים כנגד סחורות מגרמניה...

ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" עזר לו לעצמו ...

פתאום, ביום-קיץ בהיר אחד, פירסם את דבריו של הכוהן הגדול מקרוֹנשטאַט... משהו איחר, "אך מוטב שתאחר, משלא תשחר"... אחר כך, כשהתנהל בּסוּדעֶבּנַאיאַ פּאַלאַטאַ הוַארשאית המשפט בדבר הפרעות בטשעֶנסטוֹכוֹב, וחלק מעורכי-הדין לימדו זכות על הנאשמים, בזה, שבפולין אין אנטישמיות קיימת, אלא כששמעו כיצד הכו גברת כפרית-אִכּרית, דרש כבוד-הפּרשים האצילי, שישבּרו כמה שמשות בבתיהם של יהודים וכמה שינַיִם בפיותיהם של יהודים, בשעה שהחלק השני של עורכי-הדין אמר: לא-כי! היתה אנטישמיות וגם תהיה, והיא מוכרחה להיות, מפני שהיהודים מרמים ומעוולים, מוצצים את דמו של העם הפולני, עד שגוברת בו המרירות והוא מַכּה – הדפיס ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" רק את דבריהם של הראשונים, זילף רק את סם השינה המתקתק-החמצמץ, ועל השאר עבר בשתיקה.

כפי שאתם רואים, נטל ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" את עצמו באזניו והוציא עצמו מן הבוץ... אך בנוגע לטיי ולסיגריות כבר אנוסה היתה הרבנות הוַארשאית להתערב!

הכּול מתקדם, הרבנים אף הם!

לשעבר היה רב בישׂראל כמעט כולו רוחניות... אני אומר "כמעט", שכן הרבנית היתה אף-על-פי-כן מבשלת לפעמים מהכנסות הרח"ש או השמרים דיסה לארוחת הערב, וגופו של הרב אף הוא נהנה מזה... ועסוק בעניני-שמים בלבד לא היה רב יכול להיות, שכן מיד נכנס ראשדוכן ומשכוֹ לרב בכנף-בגדו למַטה, ושאֵלוֹ אם הקורקבן כשר... אך אל הרחוב לא היה הרב יוצא. ראשית ברחוב יש בוץ ושלוליות של מים, ורבנים פולניים היה להם מונופולין, מלבד על שמרים כשרים, גם על הליכת-יחף... וסתם כך, כיצד יהא הרב מתערב בעניני העיר, בשעה שאין הוא יודע צורת-מטבע?

במשך הזמן נשתנה הכּול... הרבנים שבימינו בקיאים בהויות העולם... מתרוצצים בבתי-המשפט לקבל שבועות, ומקצצים ברוסית כבראשי-כרוב... הם מחליפים מכתבים עם רבני חוץ-לארץ, אם אי-אפשר, למשל, לאסור סוגים מסויימים של סאַרדינים בגלל חשש של שומן-חריזים, ולהתיר סוגים אחרים, הרוצים שיהיה להם הכשר עם השגחה פרטית... בדבר חמאה של מיני עשׂבים יש לשאול בעצתו של חימאי... ואם מתגלע סכסוך בענין טיי לפסח, והסכסוך הופך למחלוקת, באים ומכניסים את השאלות-ותשובות אף אל העתונים... ושוֹחים בדפי העתון כמו במים שאין להם סוף. ולא בכתב-רש"י, כפי שרבנים היו כותבים בענין עגונות ושנים מעוּבּרות, אלא דוקא בעמוד הרביעי בין המודעות ובאותיות-מרובּע גדולות וצעקניות, בשווה עם סיגריות "מוֹנא-וַאנַא", אבוקות ריחניות, זיקוקין צבעוניים, או מודעות על חדרניות ומשרתות וכדומה...

עכשיו הם צריכים עוד להתערב בעניני חרמות...

והם התערבו, ופירסמו אף הם מודעה על מחילה וטוב-לב, ואהבה, והם, על דבר זה הריני ערב לכם, לא יתחרטו על הפירסום הזה...

 

ב

כחץ מקשת עבר כל הטוב וכל הנעים...

עבר הקיץ עם מעונות-הקיץ, עם ערבי-הקיץ השקטים העמוקים והבהירים, עם השׂדות הירוקים, עם השׂדות הזהוּבּים... אם כי זרים!

אבדו בחלל-האויר גם ניגוני-סיני הנלבבים, הפיוטים של ברזל ופלדה, תקיעת-השופר הקדושה, יחד עם הדבש ועם הגזר המתוק שבסוכה...

והושענא-רבה אף הוא עבר... שוב יוסיפו לחבוט, אך לא אנחנו, ולא ערבי-נחל, ולא על-גבי עמוד-העץ... אם יהיו חובטים, יהיה באמת דם נוזל!

והפתקה של הושענא-רבה כבר ישנה, אלא שלקרוא אותה אין יכולים. על-גבי נייר שמימי היא כתובה, בכתב-מלאכים היא כתובה! מי ינוח ומי ינוע? מי יהיה מוּכּה ומי יהיה מוּגלה? מי יהיה שׂרוף, ומי יהיה רק נשׂרף? ומי יאסוף נדבות: אני בשביל אחרים, או אחרים בשבילי?... ובלב מלא מועקה מטילים מבט-עין צדדי באשה ובבת...

ורחוק, רחוק מאד המרחק לכל-טוב!

רחוקים השמים, רחוקה – פלשתינה, ורחוקה אפילו אוּגאַנדה, המפחידה כבר ממרחקים בקדחת-החוזרת: מהלך אדם ברחוב, ופתאום הוא נופל ונרדם... גרוע יותר, נדמה, ממכת הארבה... רחוק אפילו עד לחנוכה, זה היום-טוב למחצה עם האוֹקאַ הגדולה היקרה ועם התאורה הזולה עד כדי צחוק, ועם הנאומים הנלהבים הזולים עוד יותר, על פלשתינה, על אוגאנדה, או עלס דום העתידה להתהפך, ועל עמורה העתידה להיות נבלעת באדמה...

והימים נעשׂים קצרים יותר מיום ליום, עצובים יותר, רטובים יותר וחסרי-תועלת יותר.

ומגיפה פשטה בין הילדים, בין השׂיוֹת העלובות... לפחות הכּוֹל יש להם חלק במחלה במידה שוָה, בלא הבדל דת, ושלא לפי חשבון האחוזים...

קר, עצוב, רטוב ומגיפה על ילדים שלא חטאו, אך בחלק אחד של העתונות הפוֹלנית, בחלק האדוּק, נשמע קול שׂשׂון ושׂמחה וקול חיים רבים!

על כר-הדשא הזה, שבו רועה הבקר האמיתי, הבקר הכשר והישר המאיתי, שם המרעה רענן ורטוֹב וזרוּע כולו ציצי-נחת, ריח-ניחוח לאף, תאוַה לעינים!

זמן רב עוד, רב מאד, יהיה צורך בעתונות האנטישׂמית! מתברר, ש"העולם יש בו עשׂרה מיליון יהודים, והמחצה מזה מתגוללים בטשעֶרטאַ"! חמישה מיליונים יהודים וַדאי שלא במהרה כל כך יהיו נטעמים, יהיו ממירים את דתם... לא בנקל כל כך אפשר יהיה לעכּל אותם... כללו של דבר – העסק נשאר עסק! איך שלא יהיה, את החיים כבר יהיו ממררים!

"והאינטעֶנדאַנטסבוֹ, יאריכו ימיה, התחילה קונה אספקה ישר מן הפריצים בעלי-האחוזות; קבּלנים יהודיים ומתווכים כבר לא ייראו, ברוך השם, ולא יימצאו!" אך בשביל שהיהודונים לא יהיו מרמים, ולא יהיו מעמידים פריצים כמוֹכרי תבואותיהם, דורשת האינטעֶנדאַנטסבוֹ המחוכמת מכל מי שמספק כמות מסויימת של אספקה, שיוכיח כי אותה תבואה צמחה בשׂדהו שלו! אין ידרש, שתהא התבואה זרועה וקצורה בידיו של המוכר; מספיק שהשׂדה יהיה שלו. ולדתוֹ של המוכר אין האינטעֶנדאַנטסטבוֹ שואל כלל, לאמיתו של הדבר, לזה אין היא זקוקה... בעלי-אחוזות יהודיים יש מעט (כשרוצים בכך, מצעקים שהם מרובים מדי), חוכרים יש אולי יותר, אך גם הם מתחילים כבר יורדים במספר: בעל-האחוזות הגדול ביותר, הרוזן זאַמוֹיסקי, שהיה אוהב עד עכשיו, כפי שהיו כותבים, מלבד סוסים וזמריות, גם חוכרים יהודיים באחוזותיו, וכנגד זה היה שׂונא כמרים וכנסיות, נעשׂה כהיום הזה, השבח לאל, בעל-תשובה. הכנסיות הנמצאות בתחומי עיירותיו וחַווֹתיו נעשׂה בהן תיקון הבדק על חשבונו שלו. כמרים מתקבלים אצלו בכל שעה ושעה, בכל מיני כבּוּדים... כנגד זה, כל מקום שנגמר חוזה-חכירה יהודי, וילך, כבר בא במקומו של היהודי חוכר נוצרי! רק 10 חוות עם 22 טחנות נמצאות עוד בידים יהודיות, וגם אלה לא לזמן מרובה: הגאֵל תגאֵל הארץ! רואים אתם? כל מקום אותם האידיאלים עצמם – גאולת הארץ!

ולא האדמה בלבד צריכה להגאל, אלא המסחר אף הוא! הפריץ השוטה לשעבר היה מתבייש במסחר (חוץ מן המסחר בסוסים מזוייפים), כהיום הזה בא הכפר אל העיר ודוחק במרפקיו, ודוחה את המיותר, את הזר... ברחוב נאַלעֶבקי, לפני שער הברזל, ברחוב גזשיבּוֹב אפילו מתרבה מספר החנויות הנוצריות-הטהורות, ואפילו עסק-הכספים חדל אף הוא מלהיות מוֹנוֹפּוֹלין בידים יהודיות. כבר ישנם כמה בתי-בּאַנק נוצריים, ועכשיו נפתח עוד אחד: בזשוֹסקוֹ ושות'... והיתה חנוכת-הבית נאה ביותר, ישרה-וכשרה ואדוקה...

ואף-על-פי-כן, דחיקת רגליהם של היהודים ודחיפתם מעבר לגבול אינו ענין קל כל כך. ההגירה היהודית גדילה אמנם מיום ליום, אך בכל זאת לא כל כך במהירות, כפי שהלב הכפרי הכשר-והישר דורש זאת! והמרפקים הכפריים נדחקים לפעמים, תחת לדחוק... טוב יותר היה, אילו נתבטלה ה"טשעֶרטאַ אוֹסעֶדלוֹסטי" והיהודים היו מתפזרים על פני רוסיה כולה, שיהיו מפוזרים ומפורדים ומפוררים... שיהיו בכל מקום, אך בשום מקום לא רוב, בשום מקום לא כוח... יהודים כל כמה שהם מועטים יותר במקום אחד, טוב יותר להם וטוב לעולם!..

הרי לא כל כך קל הוא – נאנחים הם – להפּטר מיהודים. ישנה תזמורת בפילהאַרמוֹניה ויש הכרח שיהיו, מלבד מנגנים גרמניים וצרפתיים, גם כליזמרים יהודיים! עשׂו תערוכה של סידקית – היהודון מוכרח לבוא עם סחורתו! ובפאַבּיאַניצעֶ, עיר שהאנטישמיות תופחת בה כעל-גבי שמרים ומתמשכת כמין חבל על צוָארו של היהודי, עיר שכבר יש בה חברת-אשראי נוצרית-טהורה, - הולך אף-על-פי-כן אחד מאחינו בני ישׂראל ובונה לעצמו בית בן שלוש קומות, כאילו לביאת הגואל אינו ממתין כלל, כאילו הוא חושב, שנכדיו שלו עוד יהיו מקלקלים כאן את האויר בריח של שום ובצל!

ולא הגרזן, המקצץ את העצים, הוא האשם העיקרי, אלא היער עצמו, הנותן את הקת לגרזו! בוַארשה ישנו בית-ספר יהודי למלאכה, ושם מלמדים אומנים נוצריים את ילדי ישׂראל לעבוד כל עבודה! ובפאַבּיאַניצעֶ, מי בונה את הבית היהודי? כמובן, בנאים נוצריים! ומה הוא היוצא-מזה? מניחים לו ליהודי לגדול ולהתפשט, ומאבּדים על ידי כך את העולם הזה ואת העולם הבא גם יחד! משום שהאומן הנוצרי בבית-המלאכה היהודי בוַארשה, וכן גם הבנאי, הבונה בפאבּיאַניצע את הבית היהודי, שניהם אנוסים לשבות ביום השבת! הוא אשר אמרתי : בכל מקום אותם האידיאלים – "גוי ששבת" אף אצלם יש בזה משום סכנת נפשות...

אך בין דברי ההסתה הקטנים השטותיים יש גם משהו חשוב : כמו, למשל, שאלת השחיטה ...

 

יש בוַארשה, כמו בכל מקום, חברה "צער בעלי-חיים", שכבר אינה יודעת, מה מעשׂה תעשׂה בשביל להעסיק את עצמה ... להתרוצץ ברחובות ולעצור בעלי כרכרות, שהם צולפים את סוסיהם למעלה מן הראוי, או אוסרים סוסים שהם חולים, או מעמיסים על סוסיהם יותר מכפי כוחם, דבר זה אינם רוצים לעשׂות... דבר זה עושׂה כל שוטר רגיל! בכפר, ולהתחיל ענינים עם האִכּר, הרי זה מסוכן עוד ביותר, אפשר שיהיו מקבלים בשׂכרם דבר-ביזוּי שמנמן בתוספת אגרוף בגב או בפרצוף... מתלבטת איפוא החברה ומתחבטת, הרי דרוש לה משהו לעשׂיה, מוכרחים ליצור משהו של חומר, לרשמו בדין-וחשבונות השנתיים, הנשלחים אל החלונות הגבוהים והעתידים לעבור אל ההיסטוריה!... הולכת היא איפוא, החברה, ונוטלת על עצמה, למשל, את קטילת הכלבים ברחובות, ואת הרחקת נבלותיהם של כלבים וחתולים שנתפגרו... אך בזה לא די לה, והריהי מתמסרת גם לענין השחיטה. השחיטה היהודית, אומרת החברה, יש בה עוול! להמם צריך, ולא לשחוט!

בבית-המטבחים שלהם, כלומר – בבית-ההימוּם שלהם, נופלים השוָרים מהוממים לחצאין, ועוד קודם יציאת הנשמה מפשיטים מהם את העור. אך עם הקצבים ומפשיטי-העור הנוצריים אין החברה מעיזה להתחיל ענינים; עם יהודים הדבר קל יותר. אף יש כאן ספרות מוכנה ומזומנה. וכי מעט כתבו כנגד השחיטה? צריך רק לתרגם ולהציע במקומות המתאימים...

מה שכתבו בעד השחיטה, לא קרא אפילו ה"פשעֶגלוֹנדטיגוֹדניוֹבי" המלומד-מאד! ועל כן הוא שׂמח כל כך, שהחברה "צער בעלי-חיים" מתמסרת לדבר מועיל כל כך, כמו ביטוּל השחיטה על-פי דיני ישׂראל.

ראשית, דבר הידוע לכול הוא – כך הוא כותב – שהשחיטה היא דבר לא אנושי. האנושיות שבאדם דורשת: הימוּם במכת גרזן בראש, ואם מעט באחת – עוד אחת... עד לפעם השלישית והרביעית... ואת העור בינתים אפשר להפשיט...

שנית, ה"פּשעֶגלוֹנד" מתפעל מאד מארצות חוץ-לארץ, ואם אסרו בשווייץ את השחיטה, אין הוא יכול לראות אותה בעין יפה!

וליהודים – אומר הוא -  גם כן לא יעשׂו בזה רעה. לבשׂר-טריפה קל להתרגל, והא ראיה : בשוייץ כבר התרגלו! מלבד, כמובן, השוטים האדוקים ביותר, המביאים להם בשׂר מאוסטריה...

"כנגד זה – מוסיף וכותב ה"פּשעֶגלוֹנד" – היה מסחר הבהמות מסתדר יפה". מה חסר לו למסחר הבהמות, ובמה אפשר לסייע לסידוּרו? דבר זה אין הוא כותב, אך כשהוא אומר, הרי הוא אומר, ואתם יכולים לסמוך עליו... אך מעציב הדבר, שהממשלה דהאידנא לא תפגע במנהג דתי.

 

האמנם כל החברה כולה מורעלת בשׂנאה הטפשית ביותר אל היהודי? או אולי הטובים שומעים ושותקים?

 

ג

נגוּנים רבים אינם מצויים בתיבת-זמרה. ואם מנגנים עכשיו את הזמר "גוי ששבת", הרי שיהא חוזר והולך, עד כדי להשתגע.

שטעֶפאַנוֹב כפר הוא. ואם שטעֶפאַנוֹב כפר הוא, הרי שיש לו פריץ, והפריץ יש לו טחנת-רוח, חוכר את טחנת-הרוח יהודי, שובתת הטחנה בשבת, והיא סובבת-הולכת ביום אל"ף!

ושטעֶפאַנוֹב, כידוע, איננו לא בארץ-ישׂראל ולא באוּגאַנדה; ואף לא באנגליה, שבה משתדלים מאד מאד לדאוג לפרנסתו של יהודי, ואף לא בצרפת, שבה מרדפים את אנשי-הכמורה השחורים, וקרובים הדברים לסגירת הכנסיות. שטעֶפאַנוֹב הוא כפר מאחורי לוֹמזשעֶ, ולוֹמזשעֶ היא עיר בפולין, מדינה ששולטים בה העתונים "רוֹליאַ", "קרוֹניקאַ רוֹדזיננאַ", "פּשעֶגלוֹנד קאַטוֹליצקי" ו"ניוואַ פּוֹלסקאַ" וכיוצא בהן...

מפני מה סובבות-הולכות כנפיה של טחנת-הרוח הקאַטוֹלית על האדמה הקאַטוֹלית ביום אל"ף והן עומדות בשבת? מפני שטחנת-הרוח על האדמה הקאטולית מוחזקת בידי יהודי. מפני מה מחזיק בה יהודי? מפני שנתן רוּבּל יותר שׂכירות. מפני מה נתן רוּבּל יותר? האם משום שהוא אוהב יותר את הפריץ? אוי ואבוי לאותה אהבה! אילו היו אוהבים את הפריץ, הרי לא היו מדברים על פלשתינה! ואפשר משום שיהודי צריך פחות ורוצה פחות להרויח? חס ושלום, יהודי צריך יותר! חַשבּנוּ בעצמכם: דגים ממולאים לשבת, חלה לבנה ליום-טוב, ולפורים – עם זעפרן, חדרים בשביל ילדים, מקוָאוֹת בשביל נשים, ומלבד זה – מס-הקהילה בשביל שוחטים ורבנים לעיירה הסמוכה, דמי-שקל בשביל ד"ר הרצל לווין, לתמוך בהאַקאַטה שבבּרלין... אלא מאי? דוקא להכעיס! אך ורק להכעיס לכנסיה הנוצרית! נחת-הרוח הגדולה ביותר יש לו ליהודי, כשהוא רואה היאך טחנת-רוח נוצרית סובבת-הולכת ביום אל"ף ועומדת ושובתת בשבת, הקדושה לו ליהודי...

והוא הדבר שאירע במַפּחה של אותו הפריץ, באותו כפר עצמו. מה לו ליהודי ולנפחות? מאז קילל הקב"ה את אדם הראשון ויוצאי חלציו, שיהיו אוכלים את לחמם בזיעת אפיהם, משתדל היהודי שכל אותה קללה כולה תחול על ראשיהם של הגויים, והוא יקנה את כל מעט הנפט שבבּאַקאַוּ, או יהא סוחר בברזל ישן. עשׂיו היה עמל כל ימיו על הבכורה, יעקב הוציא אותה מידיו בערמה, במחיר נזיד עדשים. ממצרים, מקום שהיו אנוסים לעבוד, ברחו אל המדבר, מקום שהיו משׂיגים, בלא יגיעה כלשהי, מן ושׂלָיו מן השמים ומים מן הסלע. בארץ-ישׂראל עבדו הפלשתים והגבעונים, והיהודונים היו מטיילים להם, "עולים לרגל"... אחר-כך נמאס עליהם גם הדבר הזה, הלכו ושיחדו את טיטוס שיגלה אותם מארצם, שיחריב את בית-מקדשם, שהיה דורש קרבנות, ואת ארצם, שהיתה דורשת עבודה, ויפזר אותם אל בין האומות, שתהיינה להם פרנסות קלות – נפט בבּאַקאַוּ, מכנסים ישנים, שטרי-הגרלה מזוייפים וכיוצא בהם... אך כשבית-המדרש רוצה להכעיס לה לכנסיה, הולך יהודי ומעמיד עצמו אפילו להיות נפח! והריהו מפשיל לו את שרווליו ומפרזל את סוסיו של הפריץ, וכמובן ביום אל"ף, משום שבמשך כל השבוע כולו אין להם לסוס ולמצליף שהות לכך!... וביום אל"ף, הפעמון בכנסיה מצלצל והקורנס היהודי מבלבל בצלצוליו את צלצולי הפעמון! אבל בשבת – חס וחלילה! בשבת עומדת המפחה בשטעֶפּאַנוֹב, בדיוק כמו בבּוֹגושיצעֶ, בּווזשעֶשטש והשם יודע היכן עוד עובדים נפחים יהודיים – סגורה ומסוגרת, ואפילו אתה כותשו וקוצצו, רודו ומשׂרפו, בשבת אין הוא עובד!

להפך, כל מקום שאפשר להזיק לו לנוצרי, על ידי חילול-שבת, מחללים גם את השבת. הרב כועס, והקהל צועק וגוער, אך כל זה אינו אלא למראית-עין; אין עושׂים זאת ברצינות. להפך, יודעים שבלא זה אי אפשר שיהיה לו למסחר היהודי קיום כנגד המסחר הנוצרי!

מי שיש להם מידות מזוייפות ומשקלים מזוייפים, סחורה רעה ומחירים גבוהים, אין להם אלא לחכות לשעת-הכושר, לימים שבתי-העסק והחנויות הנוצריים סגורים. לפני זמן לא רב, - יודעת "ניוואַ פּוֹלסקאַ" לספר, - נתרחשה ברחוב מאַרשאַלקוֹבסקה קוֹמדיה שכזאת:

אל יהודון אחד הגון למדי, המחזיק את חנותו פתוחה בשבת, נכנסו שלושה יהודים מן הרחוב והשתחוו לפניו וקדדו לפניו ב"בוקר-טוב!" נאה, וכך אמרו לו: "ר' יהודי, מפני מה אתה מחטיא את נשמתך ועושׂה סחורה ביום השבת הקדוש? האם נשמתך עשׂויה אניצים של פשתן ולא עמדה בהר סיני ולא שמעה, כי בששה ימים עשׂה האלוהים את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש?"

ועל כך השיב היהודי ההגון למדי, המחזיק את חנותו פתוחה ביום השבת, וענה בהשתחויה ובקידה שכנגד ו"בשנה-טובה!" ופתח ואמר: "רבותי, שׂאו את רגליכם על שכמיכם ולכו אל כל הרוחות הרעות"... ובאמרו כך, היה מחייך חיוך ידידותי ביותר.

ושלושת היהודים ההגונים למדי יצאו מן החנות והיו מחייכים, וזה לזה היו מרמזים בנחת-רוח: יצאנו ידי חובה כנגד האלוהים וכנגד הבריות – הוא אינו רוצה, ואם הוא אינו רוצה, גם אנו יכולים להסכים שלא לרצות...

וחנויות יהודיות רבות-רבות עושׂות עסקים טובים בשבת, ועל כן אנוסים הסוחרים הנוצריים להחזיק את חנויותיהם פתוחות ביום אל"ף!...

מסכנים!

ואף-על-פי-כן מתפתח ומתגבר המסחר הנוצרי. הנה, דרך משל, מרתיח-הסבון הזה מרחוב ווֹלסקה 13. ה"רוֹליאַ" יודעת, מה עשׂו היהודים המתחרים, בשביל להעביר מן העולם את הסבון הקאַטוֹלי. אך הדבר לא הצליח בידם... מרתיח-הסבון גדל ועולה וכבר הוא מספק סבון אל בתי-החולים...

אך כנגד זה גדלות ועולות אצלנו פרנסות אחרות. לשעבר היו יהודים מסתובבים ליד בתי-בּאַנק – והיו חיים מהם, ואסרו על הדבר הזה. היו להם ליהודים בתי-מזיגה, בכל קרן-זוית חדר-מזיגה – עמדו והכריזו על מוֹנוֹפּוֹלין! היו עוסקים בהלוָאה-ברבית, על-פי היתר-עיסקא, כהיום הזה, חוץ ממה שנעשׂה בסודי-סודות – חס ושלום, מושיבים בבית-הסוהר! ייצור הסבון אף הוא יוּצא מידי היהודים, ווֹלסקה מס' 13 ודאי יבלע אותו... אך הקב"ה, כידוע, מקדים רפואה למכה: במקום כל זה צומחת ועולה ספרות!

אורח היה אצלי, קרוב רחוק, עני מרודה, לא עליכם.

 – באתי לבקש אותך לחתונה...

הוא משׂיא את בתו השביעית. את הנדוניה כבר השליש, בגדי-חתונה – עשׂה, ה"ניירות" כבר מוכנים, ורק לסעודת-הנישׂואין חסר הוא עדיין. לפחות כמה פוּנטים דגים...

 – האם אתה לוקח לפחות – שואל אני – חתן שיהא מפרנס את בתך?

 – ועוד איך יהיה מפרנס! – אומר הוא.

הוא עצמו עדיין הוא מן העולם הישן, הוא היה מוכן לסמוך על האמונה ועל הבטחון האלוהים, הוא יודע, שאין הקב"ה עוזב את ברואיו וזן ומפרנס לכולם.

 – הנה, אומר הוא, כפי שאתה רואה אותי, הרי אני חי בעולמו של הקב"ה זה ארבעים שנה בלא קוֹפּיקה אחת! ואוּמנוּת מן האוּמנוּיוֹת גם כן אין בידי, הרי אתה יודע! והנה, עיניך הרואות – חי אָני!

כיצד הוא חי, זהו ענין לעצמו...

אבל הבת כבר היא מן העולם החדש, היא רוצה דוקא אדם המושלם, אחד שיהיה זן ומפרנס... והוא מצא לה אחד שכזה... אמנם, הדבר נמשך במקצת למעלה מן המידה, היא נזדקנה במקצת, הבת; אך מה שלבה מבקש, מצוא מצא לה!

 – מה הוא זה, שהוא עתיד להיות חתנך? – שואל אני.

 – סופר! – משיב הוא בגאוָה.

 – סופר-ומונה, כלומר, "נאמן" ביער?

חס ושלום! מפני מה ביער? וכי חולה הוא, חס ושלום, מה?

 – אלא מה, בעיר, מנהל פנקסים ססית-עסק?

 – בעיר, אבל לא בבית-עסק, בבעל מלאכה גסה לא היתה בתי רוצה. אמנם אין היא אלא תופרת פשוטה, אבל טעם מעודן יש לה, הזמנים הללו! סופר בעתון הוא!

 – מה שמו?

הוא אומר לי שם, שלא שמעתי אותו עד היום הזה.

 – כשרון חדש?

 – חדש שבחדשים. זה עתה ממש יצא מתחת לחוט ולמחט... הוא משתלם עוד במקצת בדקדוק-הלשון ובכללי-הכתיב. אך כבר מחזיקים בו שבעה עורכים ואומרים לו : עט-סופרים לך, עוזר תהיה לנו! סוֹקוֹלוֹב מושך אותו בכנף-בגדו, שילך אל האנציקלוֹפדיה.  "אחיאסף" צועקת, בלעדיו אין היא יכולה לסיים את ה"לוח", "האור" רוצה בו שיהיה לו למזכיר; אם רק תהיה ההכנסה הכנסה לש ממש, - כותבים לו, - שלם ישלמו לו 40 רובל לחודש לכל-הפחות! וכהיום הזה מוציא רייזן מאַסף, והוא מבקש ממנו לפחות נוֹבילה. מה פירוש, אומר הוא, הרי צעיר אתה, ומחובתך לעבוד יד אחת עם צעירים. ואם לא, רוצה הוא לפחות שיר כלשהו, יהא גדול כגורגרת דרבי צדוק, ובלבד ללפּת בה את הקובץ!... ועכשיו "העולם" – 2.500 רובל כבר יש להם, וכיוָן שהם מגיעים עד 30 אלף, מיד הם ממַנים אותו עורך! בתכלית הפשטות!

 – ולפי-שעה? – מפסיק אני לו את חלומותיו הטובים.

 – הרי אמרתי לך: לפי שעה לומד הוא ומשתלם בדקדוק-הלשון ובכללי-הכתיב...

מילה, - מוסיף הוא באנחה, - אילו כבר היה יודע את דקדוק-הלשון וכללי-הכתיב גם כן, היה דורש תרפ"ט אלפים... וידי לא היתה משׂגת להגיע אליו; הוא היה כובש את כל העולם כולו!

 – ובן כמה הוא? – שואל אני.

 – כבן תשע-עשׂרה.

 – ועתידים עוד לקחתו אל הצבא?

 – חס ושלום – אומר הוא – הרי הוא בעל-מום!

 

ד

היום, כל כמה שלא תהיה התחלתו יפה, אין להאמין לו שכך יהיה גם בסופו. הוא עולה ומתרומם לפעמים עם פנים של מליץ-יושר, ויורד ושוקע – כפורענות מן השמים!

המשורר הגדול אוֹסיאַן אמר פעם את הדבר הזה בדרך-משל:

צייד אחד – תיאר – שכב פעם בבוקר בהיר ומאיר לנוח על העשׂב הריחני, ביער הרענן, הירוֹק, הטבול אור-שמש, בצלו של עץ – אחד קדמון, גדול ועבות, שהרדים אותו ברשרוש עליו הרעננים, ועורר בו את החלומות הנפלאים ביותר בשירי הצפרים שקיננו בין עפאיו, - כפי שרק אֵם בלבד מסוגלת ליישן את בנה-יחידה האהוב בשיר-ערשׂ מתוק-כדבש...

אך לא זמן מרובה נמשך הדבר!

הצייד נתעורר לקול רעם! וכשפקח את עיניו, כבר היה כמעט שׂוחה בתוך נהר של מי-גשמים מן ההרים שמסביב...

ואם לא די לכם באוֹסיאַן, הרי לכם ספור-מעשׂה מהוֹמעֶל:

אותם הצריכים לראות הכּול, אין בטבעם להגביה ראש ולהביט למעלה, ולא ראו את הפּוֹגרוֹם, אף-על-פי שכבר היה מרחף על-פני העיירה בחלל-האויר, כאותו עיט העג למעלה ותר אחרי טרפו! אך הלבבות היהודיים כבר היו מפרפרים. הם הרגישו, כי מתקרבת השעה שבה ירד "גשם אלוהים", מבלי להביט ביפיו של היום!

ומה צריכים אתם לראָיוֹת מרוּבּוֹת? פיקח אחד אמר פעם : אל תאמינו לו ליום הנאה ביותר! ומאז אין בעל-בית אמיתי יוצא מפתח-ביתו בלא מטריה...

ורציתי רק לומר לכם, כי גם אני עצמי עבר עלי יום כזה, יום שנפתח כפתח-תקוָה מלא נחת, והסתיים נתסיים – כסתימת גולל!

ונחת-הרוח היתה לי מיד בבוקר בשכבי עוד במיטה, משום שאני רגיל לעבור על הדואר, מכתבים ועתונים, בעודי במיטה, והללו באמת הביאו לי את הישועות והנחמות.

ראשית, לא קבּלתי משום אדם מכתב-תביעה, אף-על-פי שאני חייב חובות עד למעלה ראש, כפי שיאה ונאה לו לסוחר זעיר... או שהנושים שלי נתעשרו יותר מדי, ולא נאה להם לתבוע חוב קטן; או שנתרוששו עד כדי כך, שאין להם דמי-דואר למשלוח מכתב-תביעה; או שמזמן כבר רשמו את חובי בצד ההיזק והניעו עליו בידם תנועה של ביטול - - -

שנית, טלגרמה נעימה ב"קוּריעֶר וַארשאַבסקי", וכן גם בעתונים האחרים, המתחרים בו. ולא הטלגרמה עצמה נעימה כל כך, כמו שנעים מה שחסר בה.

בבחירות האחרונות בפּוֹזנאַ היה מעשׂה, ובוחר יהודי לא הניח בשום פנים, שיהא נבחר נשׂיא פולני; הוא התעקש, שהוא רוצה דוקא גרמני... ועכשיו תארו לעצמכם, שחוץ מכמה עתונים אנטישמיים-בגלוי, לא שכח שום עתון למחוק את יהדותם של הבוחרים!...

אין עולה בדעתי לחשוב רגע אחד, שהעתונים הללו כך אמרו לעצמם: "אם דורשים, על פי דינו של השולחן-ערוך של ההתבוללות, שהיהודים לא יהיה להם פּאטריוֹטיזם משלהם, אלא דוקא משל אחרים, צריך איפוא להיות קיים, ליד הפּאַטריוֹטיזם היהודי-פּוֹלני, גם פּאַטריוֹטיזם יהודי-גרמני, וכן יהודי-אנגלי, יהודי-צרפתי, יהודי-אמריקאַני וכיוצא בהם, ואם כן – גם פּאטריוֹטיזם יהודי-אדוק! באוֹסטריה חייב להיות קיים ערבוב של כל מיני פּאַטריוֹטיזמים יהודיים. לשם מה איפוא נהא מבליטים את היהודי?" כאמור, לא עלה כלל דבר כזה על דעתי! הלך-מחשבות כזה וַדאי שכבר היה ישר ביותר ומחוּכּם ביותר לגבי עתוני-רחוב יומיים ממין מסויים. ישרנותם ניכרת רק ביחסם אל החזקים, שאינם מניחים שינשכו אותם, וחכמתם של העתונים הללו היא ציץ-שׂדה, שלעולם אינו גדל למעלה ממרגלותיו של ההר, מקום שהבקר רועה... אלא מאי? מתחשבים במנוּי היהודי! ואף על דבר זה יש לברך, הרי סימן הוא, שאנו מתגברים, וכשאנו קוראים דבר-עלילה על יהודי, שוב אין אומרים: "בזה מתכוונים לההוא, להיהודי המגונה, ולא לי, מפני שאני הנני יהודי יפה! כבר יודעים, שכל היהודים יפים לגבי עצמם ומגונים לגבי זרים! אפילו בהיכל האשכנזי, מסַפּרים, מדיינים בשעת הקריאה ומחליטים, באילו עתונים יש לתמוך, ואילו מהם יש לעקור מן השורש... האין בזה נחת-רוח גדולה?

שלישית, נפל לתוך ידי חוזר סודי, שהוא מייעץ: אנו, היהודים, נעשׂה יד אחת, ונפסיק את חתימתנו על ה"קוּריעֶר ואַרשאַבסקי"! אף-על-פי שאני יודע ידיעה גמורה, שה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי" אינו טוב יותר ואינו רע יותר מכל חבריו; אף-על-פי שאני יודע בוַדאוּת גמורה, שהחוזר הזה אין מוצאו מצדנו, אלא הוא בא מצד מתחריו של ה"קוּריעֶר וַארשאַבסקי", המבקשים שהפלג היהודי יהא נופל על גלגל טחנתם שלהם, אף-על-פי-כן אני שׂמח! אחרים חושבים שהננו כוח! מחוץ למחנה מאמינים באחדותנו! וידוֹע יודע אני, שלא דבר אחד בלבד כפו עלינו מבחוץ! הציוני הראשון, דרך משל, היה קטיגוֹר אחד, שספּר על גבולות פתוחים!

הריני חוזר אל העתונים, והנה נודע לי, שהאנטישמיים הגלויים נחלו, לא עליכם, מפלה גדולה. אחרים במקומם וַדאי שהיו יוצאים מזה בשן ועין, ואפילו הם, הנשענים על העם ועל הכנסיה, אף הם ירגישו את הדבר יפה-יפה.

והמעשׂה שהיה מעשׂה נאה הוא: כמלח לעינים וכחומץ לשינים, כן היא להם מאז ומעולם ה"גאַזעֶטא האַנדלוֹבאַ", הנתונה איך-שהוא בידים יהודיות, ואף-על-פי שהיא יוצאת בחריפות גדולה למדי כנגד הציונות וכנגד הלאומיות (היהודית, כמובן!), היא מדברת לפעמים דבּוּר טוב כלשהו על "האזרחים בני דת משה", ולעתים קרובות ביותר יש לה גם ריח של חוצפה יהודית. חוצפה יהודית גילתה זה לא כבר, למשל, בשעה שהיתה הזדמנות ללקק עצם פּאַטריוֹטית שמנה. העיריה של וַארשה קבּלה הלוָאה מחוץ-לארץ בסך 33 מיליוֹנים לצרכי-העיר, ודרשה העתונות, שתהיה גם היא מיוצגת באסיפות שבן ידונו בענין ההוצאות וההכנסות. ראשית, יש בזה מן הכבוד, שנית, יש בזה סימן של חרות, שלישית, כאמור לעיל – עצם ללקיקה: לאחר אסיפות שכאלה מגישים משהו לקינוח-ישיבה! והרביעית כל מקום שיש בו חשבונות, אפשר שיפלו בו טעויות, וטעויות צריכין לטשטש, ומטשטוש ומעזרה-לטשטוש ניזון העתונאי... מה עושׂה ה"גאזעֶטאַ האַנדלוֹבאַ"? בעצם עיצומה של ההתלהבות ונכונות-ההקרבה העצמית לטובת הכלל, היא יוצאת ומשׂיאה לעיריה עצה-טובה קרה ומקפיאה, שלא תניח לחנופּה הפּאַטריוֹטית הגסה שתצוד אותה ברשתה, ולא תקרא לעמי-ארצות להשתתף באסיפות שנועדו לדיון בדברים, שאין הם מבינים בהם ולא-כלום! אין צריך לומר, שכל "נושכי-העט" ומושכי-החוטים, סוֹחרי-הפּאַטריוֹטיזם והאנטישמיים, כגלויים וכנסתרים, המוכרים את סחורתם בדומה לסיגריות מחוץ-לארץ, בסודי-סודות ומתוך המחבוא, וסתם פושטי-עור – כל אלה יצאו מכליהם! מאה נמרודים יצאו כנגד השועל היהודי האחד, וה"גאַזעֶטא האַנדלוֹבאַ" – ראה זה פלא! – לא נבהלה. להפך, עוד היתה בה העזה לצאת במאמר קשה כנגד ההנהגה בבתי-החולים...

כותב המאמר ההוא מאד ומאד אינו מרוצה מן ההנהגה והסדרים בבתי-החולים. נוהגים שם בחולים לפי השיטה הישנה, לפי הפילוסופיה הישנה מימי חבריו של איוב, לפי השקפה הסוברת שכל מחלה אינה אלא עונש מן השמים, ולפחות מירוק העווֹנות הקשים.

ומי שמאמין כך, מה נשאר לו עוד לחולה לעשׂות? לחזור בתשובה, לדפוק על-חטא על לוח-הלב, לשמוע דברי מוסר מפיהם של אנשים כשרים-וישרים, ובשעת מעשׂה לומר וידוּי, ולפשוט את הצוָאר כנגד חלפו של מלאך-המות...

עכשיו, - סובר בעל-המאמר, - הגיעו ימים אחרים, אנו משתתפים בצערו של החולה, אנו רוצים לרפּא אותו, לחזקו, להחליש לפחות את מכאוביו, לעודדו ולהיטיב את מצב-רוחו, לגרש ממנו את המרה-שחורה, להכניס בו חיים ועליצות. אך בבית-החולים שלנו הכּול להפך. הכּול מטיל על החולה פחד ומורא ודכאון. ראשית-כּל, בית-החולים אינו אלא כמין בית-סוהר, עם "ראיונות" פעם אחת בשבוע בשביל הקרובים הקרובים ביותר. שנית, כל מה שמקיף את החולה יש בו כדי להטיל עליו מרה-שחורה, הכּול אפור, או שחור, למן הרופא ועד החובש, למן הקירות ועד לאחות הקדושה ואפילו עד לצלב השחור שבאולם...

כאן כבר הוכרעה הכף! היתּכן, יהודי יש לו העזות להטיף לנו מוסר, ללמד אותנו כפירה ועוד לחַווֹת את דעתו בדבר צבעו של הצלב?

אך מה מתברר? האנטישמיים הגלויים כשלון גדול נכשלו! המאמר לא היה כלל מאמרו של יהודי; אלה היו, כפי שנתברר, ראשי-תיבות של סופר פולני-אמיתי מדורי-דורות, אדם שאין טפה-יהודית אחת בעורקיו...

ומן המכשול הזה שואב אני גם-כן נחת. בּקש בּיקשו לחלוט שוב את העתון היהודי-ההתבוללותי היחיד שלנו ברותחין, כמו שחולטין את החזיר, והנה פתאום – נוצרי הוא המחבר!...

נחת-רוח היתה לי גם מ"פשעֶגלוֹנד טיגוֹדניוֹבי", אף-על-פי שלפני זמן קצר התחיל רועד ומרעיד, שלא יחזיקו אותו חלילה עתון פילושמי, ואף-על-פי-כן מוֹצא אני אצלו ידיעה, שהיא ממוגגת ממש את לבבי, כחמאה הנמוגה ביום הקיץ! "הקריינית הפולנית הטובה ביותר – כותר ה"פשעֶגלוֹנד" – היא, כפי שכבר אמרנו לפני כמה שנים (וה"איזראַעֶליט" העתיק בוָדאי ברוב נחת) העֶלעֶנאַ האַרקאַווין, ואם מישהו יכול להתחרות בה, הרי זו רק מאַריה גלוֹס". וידוֹע יודע אני, כי שתיהן, גם העֶלעֶנאַ האַרקאַווין וגם מאַריה גלוֹס, בנות ישראל הן; אמנם, אף אחת מהן לא תוכל ולא תרצה לדקלם משהו משל ביאליק, או משל רוֹזנפלד, אבל – כבוד יש בזה! יהודי מתבולל צריך לצאת מכליו מרוב שׂמחה למקרא ידיעה כזאת!

 

ועכשיו כמה דברים קטנים: אי-שם בעיר מערי השׂדה באו שתי פריצות לחתונה יהודית, אצל בנו או בתו של גביר אחד, והן עמדו, להכעיס לה ל"רוֹליאַ", ליד החופה עם הבדלות בידיהן! אני מאמין, כי איך שלא יהיו חייו של הזוג, שלהבתן של הבדלות-החופה, הנתונות בידיהן של הפריצות הנוצריות, תהיינה מאירות ומזריחות להם את דרך החיים כל ימיהם – למן "ויבעו" עד "ויחנו"...

 

וכהיום הזה עוד נצטרפו שלושה פריצים ותרמו 250 רובל לבית-הכנסת הגדול שבּקרוֹשנעֶוויצעֶ. ההיכל האשכנזי בוַארשה אין לו אלא הזכיה לקבל נדבות מידיהם של נוצרים חדשים, שנטבלו זה עתה, ושם-נתקבלו תרומות מידי נוצרים אמיתיים, וּוַדאי גם כשרים וישרים, ושוב: ה"רוֹליאַ" מתפקעת מכעס!

 

יתר על כן: לוַעד של הפילהאַרמוֹניה במלאוָה נבחר יהודי גם כן, וה"רוֹליאַ" חרדה ורועדת, שמא ישׂתרר על כל הפילהאַרמוֹניה כולה ויצווה לנגן ולשיר מה-יפית.

 

והפילהאַרמוֹניה הוַרשאית? בין האמנים בעלי-השם העולמי, שהיא מביאה השנה, יהיה אחוז היהודים גדול יותר מאחוז היהודים שבין אנשי-הסכּינים ברחוב דזיקא! וה"בעל-כרחו יענה אמן" אף הוא נתקיים. ה"וויעֶק" האנטישמי רוצה להכניס לפני גמר השנה רוח-חיים בין עמודיו ולעורר ענין אצל קוראיו, והריהו נותן שורה שלימה של מאמרים בשאלה היהודית.

ולמי מוסר ה"וויעֶק" האנטישמי את קביעת פרצופו לפני ראשית השנה החדשה? לידיו של אחד משלנו! אחד בשם אוֹהר קבּל את הדבר לידו, והוא שופך, שופך כמעט כל יום, כ"על-פי פקודה" – יהודי עושׂה את מלאכתו בשלימות, כפי שדורשים ממנו, בכל לבבו!

 

ועוד דבר: יש תקוָה, שמראשית השנה החדשה יופחת מספר הסוסים ברחובותיה של וַארשה. ראשית, גדל והולך מספר האוטומובילים; ושנית, עתידים להתיר את הסוסים מקרונות-הטראַם ולהניע אותם בחשמל, או אולי באויר דחוס שהוא מרוּבּה כל-כך בוַארשה.

 

כך התחיל אותו יום בבשׂורות טובות, אך מה היה בסופו – דבר זה קרוצ אני לסַפּר לכם. יצוא יצאתי מביתי ברוּח מרוממת, וחזוֹר חזרתי – על כל שׂונאי ישׂראל!

לא הרחק מן הבית, מיד ברחוב "החם", כמעט שיצאתי מכלי!

מחזה באמצע הרחוב:

התקהלות ליד בית-החרושת למיטות-ברזל.

באמצע ההתקהלות עומדת אשה עם סנור מלוכלך, - פועל אם פנים נפחדות, - ושוטר עם "שאלת-חכם" על פניו הרחבים. הקהל המצטופף סביב נוצרים הם. יהודים עוברים בחפזה; כל מקום שמתקהל קהל, שם פרצוף יהודי מהווה סכנה. אני יש לי, תהילה לאל, פרצוף-פנים טאַטאַרי, והריני נעמד שם ושומע, מה המעשׂה!

והמעשׂה הוא מעשׂה בנפח, שהניח את ידיו השחורות מברזל על פניה הצחורים של גברת.

הגברת צועקת: "וו אוּטשאַסטוֹק!" והפועל, כנף-בגדו בידו של השוטר, מתחנן על נפשו. הוא איננו אשם. סבור היה, הגברת הזאת בת-ישׂראל היא.

הגברת צועקת בקול רם עוד יותר: "וו אוּטשאַסטוֹק!" עכשיו פגע בה פגיעה עוד יותר גדולה. וכי היא דומה ליהודיה? מפני מה הוא אומר, כי סבור היה שהיא בת-ישׂראל? - - -

השוטר נוטה להאמין, שבאמת יש כאן "טעות גוי מותר" –

הקהל מתבונן בגברת, בוחן ובודק, אם באמת אין בה דמיון לבת-ישׂראל - - -

פתאום צועק השוטר בקול גדול: מה התקהלוּת מתקהלת כאן? הכּול נסוגים כלשהו ולאט לאט, ואני נבהלתי פתאום וברחתי. ועד היום איני יודע, במה נגמר הענין הזה. רחמנא ליצלן, לפעמים יורדת הנשמה אל תוך הרגלים!

 

ברוֹח ברחתי לרחוב טוואַרדאַ, ונצבתי ברגלי הרועדות, שהנשמה ירדה לתוכן, ליד תחנת הטראם הצהוֹב. רואה אני אדם עומד על ידי, נדמה לא משלנו, ומתרתח ופולט כל פעם "פּשא קרעֶוו!" (דם כלבים) והצדק הרי הוא עמו. הטראם הצהוב אפשר שיהא אדם ממתין וממתין לו, ולבסוף מתכעס והולך בלא כלום. ועולה בדעתי עסק טוב: ביחד לקחת כרכרה. השכן שלי מסכים, אך יותר מ-7 קוֹפּיקות אין הוא רוצה לתת בחלקו! מפני מה? מפני שאין הוא נוסע לרחוב נאלעֶבסקי, הוא המקום שאני, כמובן, צריך לו, אלא הוא צריך לנסוע יותר רחוק. יהא כפרתי, הא לך 13 קופ'. כרכרה מתקרבת, הוא קופץ ונכנס, אני עובר לצד השני ונכנס ויושב.

 – אין אני, - אומר לי שכני, - אנטישמי, לפי שעה עוד לא, עוד שנים רבות נהיה זקוקים לחריפות-שׂכלכם, אך בנאַלעֶבקי שלכם, במחילה מכבודך, אני מקבל נזלת!

אני מנצל את ההזדמנות שבעל-הכרכרה מתקן משהו ברתמה, וקופץ מעל הכרכרה וחוזר אל תחנת-הטראם, 13 קוֹפּיקות אינן רכוש גדול!... בקושי גדול עמדתי על רגלי עד שהגיע הטראם, והריני נוסע... ופתאום – עמוֹד! מה אירע? הטראַם אינו יכול לעבור, - לוָיה! אני קם ממקומי – רחוב משחיר מאדם רב, מלא וגדוש, ובראש הארון...

שכן שלי אומר: לוָיה יהודית שחורה!

שני מעיר: בוַדאי עשיר, בעל-צדקה!

 – זו היא הצרה, - צועק מישהו בכעס, - שנלחמים בעניים שבהם. והעשיר נשאר ועוזר! צריך להתחיל בעשירים...

 – ועוד איך להתחיל!

 – בוַדאי!

היהודים, שהם כשלושה רבעים מנוסעי הטראם, שותקים, והעגלון מעיר מצדו:

 – מי יתן לי חלק בירושה הזאת?

 – שום איש לא יתן! אם לא תקח, לא יהיה לך!

גם זה לא רע, מה?

 

אך את החטיבה האחרונה והשמנה והטובה ביותר בלעתי רק לפנות ערב.

זה היה בדרך שובי, גם כן בטראַם, מן הכפר ווֹליאַ, שסידרתי בו ולא סידרתי את מעט הענינים שלי; הפּיוֹת הבטיחו לשלם, והעינים – הכחישו...

ונסוֹע נוסע אני כבר במחלקה השניה, בין יהודים, אך לפני יושבת חבורה נוצרית: כומר עם אשה. מן הכומר אין אני רואה אלא עורף שמן; הגברת כנראה מחוץ-לארץ היתה, או מאחת מערי-השׂדה, מפני שהכומר היה מסביר לה הכול, כל מה שהעינים רואות: זה הוא זה, וזאת היא זאת...

וזה – מעיר הוא אותי מן המחשבות המרות על פרנסתי – הוא בנין הכנסיה של ווֹליאַ.

 – נבנה עכשיו מחדש? – מתרוממת מעט הגברת ממקומה ושואלת.

 – וכמה צרות היו לי – נאנח הכומר וערפו מתקפּל קפּוּלים-קפּוּלים – באיסוּף הכספים...

הדבר עלה לו בקוֹשי רב. יתר על כן, בכמה וכמה בתים נעלו בפניו את הדלת, מתחת לחטמו ממש. למה לנו – אומרים הם – בתי-כנסיות? אלה הם דברים ישנים-נושנים! דרושים בתי-חולים, בתי-לינה, וביחוד בתי-ספר...

 – מגיפה! – נאנחת הגברת, - בצרפת הכנסיה מרוּדפת ומגוּדפת.

 – גם צרפת איננה אשמה. צרפת היא בתה הבכורה והאהובה ביותר של הכנסיה... אשמים הם היהודונים, המפיצים את כפירתם גם כאן וגם שם! סבוּרה את, בתי, אין הם יודעים את האמת? עם הפכפך הוא, הכול רק להכעיס! אך לא לעולם יהיה להם יום-טוב שאינו פוסק...

 – כיצד?

 – בצרפת תהיה מהפכה! ויהודוֹנים – חיק!

והוא מעביר את ידו על צוָארוֹ.

 – וכאן?...

את התשובה לא שמעתי, אך הרגש אני מרגיש אותה.

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה