_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

באסיפה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בשעה תשע בערב קבּלתי הזמנה לאסיפה "ברשיון", שהתחילה בשעה שבע, כלומר, בשתי שעות קודם לכן. אני מתבונן בחותמת הדואר: היא עוד משלשום. אני שואל את נושׂא-המכתבים, מה פירוש הדבר, והוא מחייך: מכתבים "חשודים" אומרים למסור ככל המאוחר, לפחות באיחוּר של יום אחד. כן ללכת, לא ללכת – אני מציץ החוצה מבעד לחלון: הרחוב שקט. אני מוציא את ראשי מבעד לאשנב: אין נשמע דבר, אלא מרעים לרגעים קול צלצולם של זוגי המגררות – אין יורים ברחובות. הישיבה בבית כבר מרגיזה, האדם מרגיש עצמו תלוש מן החיים, משולח לפינה נידחת, שכוּח מן הבריות, מאלוהים ומן העולם גם יחד.

אני הולך.

_   _     _      _        _        _      _       _       _        _

השלג חורק חריקה מפחידה מתחת לרגלים. מעל לראש רקיע-פלדה אפל ונמוך עם מחצית של ירח בצבע כסף עמום, כאילו מישהו נגס ממנו את המחצית האחרת או הפיל אותה ביריה. וכך הוא נודד לו הלאה, הירח – בעל-מום. פה ושם נראות קבוצות של כוכבים מצטופפים יחדיו מפחד. הרחובות ריקים, התריסים מוגפים.

ליד קרן-זוית של רחוב עומדים שני חיילים מעוטפים באפוֹר, קר להם והם משתעממים. הם רוקעים ברגליהם בשביל להתחמם, מפהקים, ואחד מהם, שומע אני בהתקרבי אליהם, אומר לחברו:

-כמה הייתי רוצה לירות עכשיו לפחות יריה אחת!

-משעמם! – מודה השני.

_     _      _        _        _          _         _         _

השבח לאל, כבר אני נמצא באסיפה. האולם מלא מפה אל פה. מישהו – הנואם השני או השלישי – ניצב על האלמימר ועומד באמצע דרשתו. בקול של קינה ובלשון של קללה הוא נושׂא את דברו:

"בתים בניתם ולא ישבתם בהם... עצים נטעתם, ומפּרים לא טעמתם; בדים ארגתם ותפרתם, וזרים לבשו אותם, ובעצמותיכם חדרה הקרה; דגן ושיפון טחנתם, ומעולם לא אכלתם לשׂוֹבע! ואת בניכם ובנותיכם מבין זרועותיכם הוציאו, ולעבודת פרך, זרה וקשה, לקחו אותם"...

אני מכיר את ה"תוכחה", הרי זו היא התוכחה שלי, שבה קיללו אותי, אותי, ואף-על-פי-כן אין הנואם מתכוון אלי... ולא אלי הוא מתכוון גם בשעה שהנעימה משתנה, בשעה שעולה ומתרומם עד לשמי-קורה צליל-הפלדה של דבריו:

-אך הנה עתה הגיע יומכם! אתם תהיו השופטים והדיינים... ואתם שפוֹט תשפוֹטו... מידה כנגד מידה!

כקול השופרות מעל לחומות יריחו כן נשמע קולו!

אך לא לי הוא מתכוון. ואני שוקע בהרהורי שלי ואני חושב:

-האם אומנם כבר כל-כך קרוב היום ההוא?

מוֹסקבה נשתתקה... המתרסים נהרסו... הדם ה"נקי" וה"שאינו-נקי" כוּסה שלג נקי וצח. שביתת הרכבות לא הצליחה, השביתה הכללית – עוד פחות מזה. הריבית גדלה. העתונות מחוץ-לארץ מאחלת לגראַף ויטעֶ מזל-הצלחה; ניירותיו שלו אף הם עלה ערכם! דוּרנוֹבא עולה עוד על ויטעֶ! בתי-הסוהר מלאים וגדושים, בבתי-החולים אין מקום להטיל סיכּה אחת; מן החוגים עולים הקולות עד לב השמים...

סדום אמיתית עם "הכּצעקתה" שלה, אלא שהקב"ה עם מלאכיו שלו אינם יורדים מן השמים...

האם מאמין הקהל לדברי הנואם?

אני משתכּל מסביב ומתחיל אף אני מאמין.

מספר הבורחים הנמלטים מן הצד ההוא, מעיד על המצב: קודם שספינה טובעת, בורחים מתוכה עכבריה. ואולם-האסיפות מלא עכברים-בורחים כאלה.

הנה הם, אנשי העתונות, העומדים מסביב ל"אַלמימר" ומצפים בקוצר-רוח עד שיגיע תורם לדבר, אלה המלומדים המוֹדעֶרניים... אין אלה אותם האנשים האורגים בסתר חביונם את הרעיונות לימים יבואו; אלה הם האנשים ההוגים את מחשבתם כשׂכירי-יום ובשביל צרכי היום! מוכרי-לאחדים... היד השניה, והיד השלישית. אך כנגד זה הם אנשים בעלי חטמים של שועלים או של ארנבות, ובחטמים הללו הם מרחרחים מיד ומרגישים להיכן הרוח מנשבת!

אלה הם גלגולים של אותם הבריות הסוגדים תמיד להוֹוה, למה שנולד זה עכשיו. הגלגולים של אותם הבריות, שהגינו לפנים על העבדוּת, שהוכיחו שחור על-גבי לבן, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ברא את העֵדר, ואת הכלב שיהא שומר על העדר, ואת הרועה, שיהא גוזז את העדר; או: אדונים, עבדים ושוטרים ביניהם.

אלה הם גלגולים של אותם הבריות, שהיו במאוחר יותר נושׂאיו של הליבראלי הבּעלבּתּי, שהטיפו את התורה על כוחה וקדושתה של האמנה ה"חפשית", שהוכיחו את חוּקיוּתן וצדקתן של שלשלאות שאינם נראים בעינים בלתי-מזויינות, של שוד ורמאות; בלשון קצרה: שהיו כולם ביחד מכבסים את הכביסה הבּעלבּתּית המלוכלכת בקצף-הסבון הלמדני שלהם. וכהיום הזה כולם הם כאן! כהיום הזה מטילים הם את הגשר של קוּרי-עכביש למדניים מעל לתהום שבין שׂוֹבע ורעב, שבין חושך ואור... והם – חזקה עליהם שיודעים הם מה הם עושׂים!

_     _      _      _       _         _        _        _        _

הנואמים נואמים; גפרית ואש שופעות מפיותיהם. בעינים לוהטות ולהט-החרב המתהפכת בידיהם, בדומה לכרובים, הם נושׂאים את בעלי-הבתים ומוציאים אותם מן הגן-עדן! הבּטל תבּטל הזכות-היתירה שלהם: העבודה השׂכירה... כי על כן "כפולה-שלושה היא קללתה של העבודה השׂכירה!". "בלב רגז עובד הפועל, שאינו מקבל את הערך המלא של עבודתו", "גועל-נפש וחרון-אף מתמלא האדם החי, האנוס לעבוד בדוֹמה למכונה שאין בה רוח-חיים; האנוס להיות נכנע לגלגל, למנגנוֹן המוּכני, בלא יזמה, בלא רצון ומשום כך גם בלא חשק לעבודה!"

וגם "ארורה העבודה המחולקת חלקים-חלקים, המפוררת פירורים-פירורים; העבודה שבה האדם אינו עושׂה אלא תנועה אחת ויחידה, מדודה וקבועה, לעתים גם מבלי לדעת, למה היא משמשת"...

"נמוך יותר מן הבהמה ירד משום כך האדם... אנו רוצים להרים אותו משפל-מדרגתו!"

"כּבוֹד לָאָדם!" – "בּוּז לבּעל-הבּית!" מהמה כל האולם, אך באמצע המיתו של ההמון הסוער מתגלגל ובא קול-רעם מן הרחוב... האם פצצה היא, שהניח אות פּרוֹבוֹקאַטוֹר, או יריה-בטעות של תותח? אבל על כל זה מתגבר קולו של הנועם!

"אך יומו של הצדק העולמי הנה הוא בא! אנחנו נהיה השופטים!" - -

ובתוך קהל הפועלים יושבים בעלי-בתים, עם פנים מטופשות, עינים מטופשות-בוהות, והם שומעים את חרפתם ומוחאים כפים: "בּראבוֹ!"

ומתנדנדים כרסיסיהם, כמו מרוב נחת-רוח! מעולם עוד לא היו מכוערים עד כדי כך!

"העבדות, העבדות החדשה, המוֹדעֶרנית, מן ההכרח שתעבור ותיבּטל מן העולם!"

"בּראַבוֹ, בּראַבוֹ!" וידים עמוּסוֹת טבעות של זהב נישׂאות כלפי מעלה ומוחאות בּראַבוֹ! ושרשראות-הזהב מרקדות על-פני חזיות הקטיפה מרוב נחת-רוח!

הרי אלה הם אותם בעלי-בתים גאיונים עצמם, שהיו אך אתמול מטיפים לאינדיבידוּאַליזם ול"מוּסַר האדוֹנים" על-פי ניטשעֶ, שלא יכלו לשׂאת ולסבול את זיעתו של העם העובד, שהתרוממו והגיבהו עצמם, בדומה לאֵלים שבענני-העננים, גבוה-גבוה מעל ל"המון העם", שהיו רואים כל דרישה לשׂכר גבוה יותר כהעזה, וקיצוּר יום-העבודה – כחוסר-בושה פּוֹשעני, שכל הפועלים היו מוּחזקים אצלם גנבים פשוטים וציוו לבדוק בכיסיהם ובבגדיהם בכל כניסה ובכל יציאה מבית-החרושת...

ועכשיו? עכשיו הם הם בורחים ממחנהם ועוברים לכאן! עכשיו הם מוחאים כפים וצועקים בּראַבוֹ. ואם רוצים אתם, הרי הם מכּים על לבם "על-חטא", הולך ובא, כנראה, יום-הדין, הולך ובא!

הנה מעמידים, בדומה לערב יום-הכפורים, קערות! בשביל שבויים, בשביל פצועים, בשביל משפחותיהם של שבויים, בשביל מי ששוּלחו לארץ-גזירה, וגם – לצרכי נשק!

ובעל-הבית מטיל מטבעות; למען אָבדנוֹ שלו מטיל הוא.

מעולם לא היה מאוּס ונמאס עלי כל כך.

_    _     _     _      _      _      _      _      _       _      _

והבריות השחורות באות גם הן.

לאט-לאט ובחשאי הם נכנסים. חרש-חרש, כפי שנאה ויאה לבריות קדושות; בנחת-בנחת, ככוהני-מקדש אמיתיים.

הנה ניגש אחד מהם אל האלמימר להטיף. ברוח נוצרית-סוציאלית מטיף הוא.

אתמול עוד נתן את ברכתו למשעבדים ולכובשים. עוד קידש את מעשׂיהם. ראשיהם של רמאים פיקחים משח בשמן-המשחה, ידיהם של החוטפים לא-להם בירך; על כוס מלאה דם וזיעה בירך בשם ומלכות. וכהיום הזּה?

"אנו כבר מזמן אמרנו את הדברים האלה.

"כי-נקל לגמל לעבור דרך חור המחט מבּוֹא עשיר אל מלכות האלוהים"...

_     _      _       _       _       _       _       _       _       _

במשך הזמן בוא יבואו עוד משעבדי-עולם ויאמרו: "ההם כבר הם חלשים מדי; ערפם כבר הוא כפוף ורקוב מדי, אין עוד בכוחם לשׂאת את כסאותינו; אתם עודכם צעירים ובריאים, התכופפו ותנו לנו לעמוד על גביכם..."

_    _     _     _      _      _      _       _       _       _      _

הכל בוא יבוא במשך הזמן!

ובינתיים, בלכתי הביתה, אני עובר ברחובות דוממים.

קר ושקט רקיע-הפלדה, עם כוכבוניו המתנוצצים קרים כקרח ועם הירח השסוע למחצה...

מפחיד שורק השלג מתחת לרגלים ולקראתי הולך ובא קוֹזאַק:

-טי קוּדא שליאַעֶשסיאַ? (להיכן אתה משׂרך דרכך?)

אני מוציא מרוב פחד סיגריה ומגיש לו.

-ספּאַסיבּוֹ, בּאַרין! (תודה, אדון!) – משיב הוא לי ומתנדנד והולך לו הלאה.

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה