_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מה חסר לה לספרותנו?

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

קודם-כל – מסורת.

המטריאליסט האדוק מחייך; יחייך לו!

גליד-הקרח אינו מרגיש, שהוא עצמו נמס והולך, והוא מבקש סמלים חדשים, ימים-טובים חדשים.  פוליטיקה מפלגתית.  אך בּקש מבקש הוא; והוא נמס והולך.

אמנות היא נשמתו של העם, אישיותו הלאומית.  האמנות האנושית-הכללית עתידה רק להבּרא עם האנושות ביחד; לפי שעה אין היא קיימת ואישיותו של העם, נשמתו של העם, נקבעת על-ידי המסורת.

לכוּ וחפשׂו את ספרותנו בנרות, אם תמצאו בה מסורת; לא, לא תמצאו.  אין אתם שומעים בשום מקום את הֵדם של  הקולות מהר סיני, אינכם רואים את זוהר השכינה שמעל לכרובים, האָלם נאלם הדבּוּר הנבואי.  תנועת-התחיה שלנו הגיעה בקושי עד אל ר' נחמן מברסלב....

 

"להריק את האוצרות הישנים אל כלים חדשים", "לתרגם את כל ערכי-התרבות הישנים", "לתרגם- לָשיר מחדש (כפי שדרש אחד) את התנ"ך" – אלה היו הסיסמאות בטשעֶרנוֹביץ.  והמציאות: ספרות אירוֹפית שנבחרה שלא בחכמה ותורגמה תרגום רע.

טראגי-קוֹמדיה היא: אדם זקן, מכסיף ומלבין, הולך אל ילדים אל ה"חדר" ללמוד מהם.  

עם עתּיק העתּיק שבעמים, וספרות צעירה, הצעירה שבספרויות!

מי אתה, הסופר היידישאי הצעיר?

ילד בלא אב, ילד בלא אֵם; ומחר – בלא "עברי".

לא רק ביידיש צריך ליצור, יידיש עצמה צריכה להוָצר; ולכך חסרה המסורת.

הכול תמצאו: את ה"הוָי" במגפיו ובערדליו, את ההשקפה הפקחית-החולנית על החיים, מן הצד (""אני אינני מתערב.  אני חכם למַדי!") נוסח טשעֶכוֹב, מוֹפּאַסאַן שנקלט מתרגום רוּסי ולא נעכל כראוי, קאַריקאַטוּרא של סאַנין נטוּל-הכשרון וכל מה שלבכם מתאווה לו...

היכן היא המחשבה היהודית? השכינה? אם ישנו עם, שהוא מחליף את לשונותיו, עם נודד בלא גבולות שמוּרים ונטורים, בלא מבנה כלכלי משלו, והעם הזה חי אף-על-פי-כן, סובל ואינו אובד מן העולם; חלש הוא, והחזקים עם האדירים ביותר קמים עליו לכלותו והוא אינו נכנע, - הרי מן ההכרח הוא שעם כזה יהא שומע אחרת ומרגיש אחרת, ושתהיה לו השקפת-עולם אחרת, והשקפה אחרת בדבר עתידם של העולם, החיים והאדם, - כלום משתקף הדבר הזה בספרותנו?

כלום יש מי שרואה בעינים יהודיות, שמרגיש בלב יהודי, האִם נשמע במקום מן המקומות קולה של הנשמה היהודית?

האִם נשמע במקום מן המקומות קולה של הנשמה היהודית?

לאחר מעשׂה קישינב הכריז ביאליק העברי על אלוהי ישׂראל שהוא ירד מנכסיו.  הליטראטים היידישאים לא היה להם אלוהים מעולם... ומהם שאינם פוסקים מלבקש להם אלוהים...

באים אנשים (מעוּט רבים – שנַיִם) מבּרלין... בבּרלין היו, את ביסמאַרק של אבן עם מגפים של פח ראו, את שׂדרת-הנצחון במו רגליהם עברו – גראפים ומַרקנגראפים של שיש... הזינו את בבות-עיניהם בתפארת כרכרות-החצר הרכות, המקושטות זהב, ובמראה השׂפם המדוּנג כלפי מעלה, ונתפעלו מן הכוח השופע מן השוטר ומן היוּנקעֶר שותה-השכר – באים בריות-בני-אדם הללו אל הגיטו שלנו ושואלים לאירופּה...

לא אירופּה חסרים אנו... יידיש חסרה, "עברי" חסרה...

 

ב

צעירה היא ספרותנו; ותכופות ביותר ילדותית...

ילדים צעירים יש להם העוָיוֹת; וקוראים לכך: הלכי-רוּח...

ילדים מפטפטים – והרי זה נעשׂה בקוּש-אלוהים!

בחלם מבקשים נערים לכלוא את הלבנה בתוך חביות-המים, והרי זה מעשׂה בראשית, מעשׂה-מרכבה הקדמון...

הצעירים הללו יש להם כשרון, אבל חסרה להם ידיעת המידה של כוחם הם וכוחם של האחרים; של קרוב ורחוק, שטחי ועמוק... וקלי-דעת הם הילדים והם משׂחקים באש... ובאש הזרה נשׂרפות נשמות..

ילדים שנשארו לבדם, מפשפשים אצל המבוגרים בארונות ובמגרות, ומתחפשׂים כגדולים, ורצים אל הרחוב לראוָה.  יורד כובעו של אבא עד למַטה מן האזנַיִם, נגררות כנפי-הבגדים בתוך הבוץ, יוצאת נערה קטנה בפאה-הנכרית של אמה, בשׂמלה של אחותה הגדולה, בתכשיטיה של האחות הכּלה... והרי לכם משׂחק-פּוּרים ילדותי ביום-חול פשוט...

והילדים-היתומים שלנו עושׂים את הדבר הזה בחפציהם של מבוגרים זרים: וזה הוא פלגיאט...

והמקורי?

עם עתיק, עבר קורן ומזהיר, דרך-ענוּיים ארוּכּה ורבת-קרבנות לקראת עתיד שחלמו עליו נביאים... וה"הוָי" משקף את הרגע-כמימרא של היום הזה (הרשימה), את ההעוָיה; ורקוּדם של תולעי-יוֹחנא – הלכי הנפש.

עם מפוזר ומפורד, עם-פלאים, עם-עולם, עם הנצח, וספרות של צלוּמי-רגע, שאינה יכולה בשום פנים לצאת מתוך העיירה הווֹהלינית, הליטאית, והפולנית... ואם מבקש התרנגול-הודו לצאת מתוך העוגה שעגו לו, הריהו מתחיל פוזל לצד הנצרות... כך היא ההתפתחות המהירה ומזורזת בתוך הרגע ובתוך התחום הצר.

מן הצאינה-וראנה ומתחינות צצות ועולות מעשׂיותיו של אד"ם בוילנא... בא מנדלי באוֹדעֶס  ונותן את ההמונים היהודיים הפשוטים, יהודים ויהודיות שבשוק, בבית-המדרש, בהֶקדש ובבית-הכנסת... בא דינזוֹן מזאַגעֶר ומביא דראמות שקטות מחיי הנעורים וטראגדיות מחיי-הילדות שבבתי-ישׂראל... ושלום-עליכם מקיוב מציג את הסוכן-הנוסע, את היהודי התמים-הטפשי-הפקח-מדי, הנדחק מן העיירה הקטנה ונמשך אל הכרך הגדול, והוא מגלה את הטראַגי-קוֹמדיא של טוביה החולב.. מיד לאחר-מכן באה המהפכה של הלמדן בבית-המדרש... כמו בעד שער פתוח מתפרצים אל הספרות הצעירים עם נושׂאיהם החדשים יותר: אַש נותן את הוייכּסל, את רחוב-הקצבים, את המהגר, את בית-הבושת; נוֹמבּרג מכניס את האינטליגנט השבור בנפשו; וייסנבּרג מפשפש בעיירה ורואה אב עם בנים בפרבר ורואה מגרשי-חול,חוּרשה, נהר וענן... צעירים יותר באים עם צבעים, מביאים את הים, זריחת-החמה ושקיעת-החמה, אכּרים, צוענים, גנבים... מתבהרים ומתגלים "שני עולמות" – הרוֹמאַן נולָד; והדראמה כבר מזמן ישנה. 

אך היכן הם היהודים הספרדיים? היכן הם לוטשי-היהלומים מאמסטרדם? והמתיישבים בארגנטינה ובארץ-ישראל? מה מעשׂהו של רוטשילד בפאריס, ומה שלום לוצאטו ברומא?

עם נע ונד, וספרות שהיא משולה למים שאין להם תנועה.

חסרה נקודת-המצפה הגבוהה, שמעליה ייראה כל זה...

הנביא עומד על מצפה, ורואה איך לרגליו מתפתחות ומתהפכות מדינות וערים, עוברים בסך צבאות ועמים... ואנו את של עצמנו אין אנו רואים...

הוא רואה את העתיד; אנו רואים את יום-המחרת הקרוב-ביותר בעינים של בני-נווּן או במשקפים של סוציאל-דימוקראַטים...

 

ג

שלא נגיע לידי אי-הבנה.

אין אני מדבּר על הסתגרות בגיטו רוחני.  צריך לצאת מן הגיטוֹ, אך עם רוּח משלנו, עם רכוש רוחני משלנו, ולהחליף: לתת ולקחת, לא לפשוט יד.

גיטו משמעותו חוסר-אונים; שלוּב-תרבויות – זוהי האפשרות היחידה להתפתחותה של התרבות האנושית.  אם עתיד לבוא האדם, הרי מן ההכרח שיהיה המזיגה, הסך-הכול, התמצית מכול צורות-התרבות והשקפות-העולם הלאומיות.

"לקחת ולא להתבטל" – זהו הדבר העיקרי, וזהו הדבר הקשה ביותר לגבי עמים חלשים ולא-עצמאיים.  מן הסופר היידישאי יש לפיכך לדרש יותר. כאן עצמיוּת  היא אופי אמיתי, הצורה המקורית – הצורה הגבוהה ביותר של כוח-הרצון!

ולא הדבר המצוּיר, המפוּסל או המתוֹאר צריך להיות יהודי. צריך לצאת מן הגיטו ולראות את העולם, אבל – בעינים של יהודי... יהודית צריכה להיות נקודת-הראות, שמעליה מסתכלים בבעיה האמנותית; האור המוסרי-הפילוסופי, שבו נראית התופעה המסויימת... אמנוּת פירושה סוּבּיקטיביוּת; אם רוצים אנחנו באמנות יהודית, הרי שאנו צריכים לאמן שהוא יהודי...

הרי לא שאלת הלשון בלבד היא העיקר; הרי לא זה העיקר, שהכלב ייקרא לא "כלב" ולא סוֹבּאַקא" ולא "פּיעֶס", אלא דוקא "הוּנט" בליטא ו"הינט" בפּולין ובמדינת ווֹהלין.

אין אני מדבר אל אותם שנלחמים על הזכות לכתוב כתובת על-גבי מכתב ביידיש, להעיד בבית המשפט ביידיש, לטעון את טענותיהם ביידיש... לא אל אותם שמסתפּקים בתקוָה לשווּי-זכויות של יידיש בדואר, בבית-המשפט ובמועצת הקהילה, והם מרעידים מפני המלה "נשמה" והם מפחדים פחד-מות מפני הדבּוּר "כלל ישׂראל"... אלא אל אלה אני מדבּר, הנלחמים על הזכות לתרבות משלנו, על הזכות ליצור ערכי-תרבות יהודיים – וכאן שוב לא די בדבּוּר-יידיש בלבד, יש הכרח לומר משהו!

ואם אין לכם מה לומר, רשאים אתם לדבּר יידיש מן העריסה ועד הגסיסה, ובכל שעה ובכל מקום: בבית וברחוב, בבית-המדרש בשעת קריאת-התורה וב"פילהאַרמוֹניה" בשעת הקוֹנצרט וגם בתיאטרון הגדול באמצע האוֹפּרה (האִידיאַל הגדול ביותר!) – אך מה שתאמרו יהיה לא יהודי, אלא גוֹיי.

ונוסף לכך – בנאלי, מחוּקה, בלא חיים...

וזוהי הטראגיקוֹמדיה.

אנו עומדים איתנים כחומה בעד היידיש! אנו מוסרים את נפשנו למען היידיש; גם כנגד צורת-הלשון הישנה, וגם כנגד כל צורות-הלשון החדשות הזרות, ואין אנו נותנים דעתנו על-כך, שלעינינו ממש מתייבש ומתנדף התוכן היהודי, התוך היהודי; דועכת וכבה הנשמה היהודית, או, כפי שהיו רגילים לומר – "הנקודה היהודית"; אנו מוצפים פלאַגיאַטים, סוּרוֹגאַטים, סמלים מזוייפים וסחורות מזוייפות.  ואנו שׂמחים; "אירוֹפיי למַדי" – אומרים!

היכן הוא המקורי, העצמיי – היהודי?

בנשמה זרה אי אפשר לחיות. מרצון זר אפשר לקבל השפעה, ואפילו עד כדי כניעה גמורה – לחיות ברצון זר אין יכולין.

לפיכך מרבים אצלנו כל-כך לזרוע וממעטים כל-כך לקצור; לפיכך יש בשבּלים שלנו כל-כך הרבה קש וכל-כך מעט שיפון... לפיכך מרובות אצלנו כל-כך התקווֹת המאכזבות וכל-כך הרבה כוכבים נופלים משמי-מרום...

ילדי הכושים, הלומדים בבית-הספר האירוֹפי, מגלים כשרונות לא-מצוּיים – בכיתות הראשונות; כל זמן שמספיק לתפוס מה שהמורה אומר, ללמוד על-פה, לזכור ולחזור על מה שכתוב בספר – הם הראשונים לידיעה ולהצלחה.  בכתה הרביעית, החמישית – חסל! כאן כבר דרושה אינטליגנציה חיה, עצמיית; דרושה אינטוּאיציה, - כוח-רצוֹן, - ואת אלה אבּד הילד הכושי בבית-הספר הזר... הוא תירגל עצמו כל-כך הרבה בלמוד על-פה ובחקוּי, עד שהמקור העצמיי יבש ונסתם, והתהליכים שמתחת-להכרה - האינטוּאיציה - פסקו.. ומבית-הספר יוצא גמד רוחני – אדם שחור ונטול כוח רוחני, מלובש בנוסח אירוֹפּי: פראַק, צילינדר, כסיות, וקידה אירוֹפית, אך יבש כעץ וריק...

"גמדוּת" היא גם קללתה של ספרותנו ביידיש.  יש בה מנינים שלימים של גאונים מפגרים: מיני פושקין, גיטה, שעֶקספּיר וכל כיוצא בהם...

"ילדי פלא" אינם נעשׂים "בני-אדם"...

 

ד

מי שאין לו אלוהים הריהו מבקש לעצמו אלילים, והללו אינם נותנים תורת-חיים.

לכל היותר אפשר לו לתאר; לכתוב אי-אפשר; "ליצור" משמעותו אמונה, דת.

ממילא אין לו לזה גם השקפת-עולם; הידיעה החיוּבית אינה יכולה לתת אותה, זו אינה נוצרת אלא על דרך האינטוּאיציה והיצירה השירית...

ומי שאין לו השקפת-עולם, ממילא אין לו עולם שלם, אלא עובדות נפרדות ותופעות שאין ביניהן קשר; משול הוא למי שמשׂחק בחול.  הרי לשם כך אמנות – משׂחק היא! ואין במה לקשור את הזמנים, והיום אינו נובע מן האתמול, והמחר – לא מן ההיום... אחרי – אפילו המבול".

ואין אידיאל נשׂגב יותר מן ה"אני".  בלי נקודת-הראות הגבוהה יותר אין השקפה כללית, אין ראִיה שבפּרספּקטיבה, אלא הכול מונח על-פני השטח האחד, פרושׂ ושטוח; טבע מת, מכניקה חיה וכל כיוצא בזה – היינו הך, הכול "מוצג" הוא, הכול יכול לשמש "נושׂא", מכל דבר אפשר להצמיח רשימות, שירים, אם יימצא רק האור האפלוּלי-המרטט, כמה מלים צלצלניות, כמה חרוזים...

ומי שאין לו לא עבר ולא עתיד, - מתהלך בעולם כאסופי בלא אבא-אמא, בלא מסורת ובלא חובות לגבי מה שיבוא, לגבי העתיד והנצח.  ממילא הוא עובד את עצמו, ומודד ושוקל הכול במידה של עצמו ובמשקל של עצמו, ואין לו אל מה ישאף: כפי שהנני – הנני, ורוצה אני שיהיה לי הכול, ורוצה אני להנות מהכול...

"להנוֹת – זהו הדבּור הנכון...

יש הלכי-רוח, אך האופי איננו; יש חשקים, אבל הרצון חסר.  לא אהבות גדולות ולא משׂטמות גדולות... פלירט, יחסים קלילים.

היה היתה "אשת חיִל" ו"שולמית", ואותה שאורבת וצדה, ה"הומיה וסוררת".

אבל עכשיו – האֵם כבדת-ראש יותר מדי, יפיה אינו משום כך יופי ספרותי, אנחנו אין לנו דבר עם ה"נצח", ענין "קיום המין" אינו שייך לאמנים, לדבר זה דואג הבעל-בית שיחיה... האֵם-האשה מן ההכרח שנהיה נאמנים לה, ואנחנו רפרפניים ביותר לה צריך לבנות ביִת – מקדש, הכירה והתנור הם המזבח שלה.  אנו די לנו בקני-צפרים. – ולא "שוּלמית" – היא בריאה וכשרה יותר מדי, פשוטה יותר מדי.  אנחנו זקוקים לביישנות-של-בתולה, לחן-של-כלה.. אבק-פרפרים...

לא אהבה, הצלחה אצל נשים היא האידיאל...

מפני מה אין מוקיעה זאת הבקורת?

מפני שאין לנו בקוֹרת!

גן יש לנו, אך גננים לא; והריהו גדל פרע, אין עוקר את העשׂבים השוטים, אין מטפּח את הצמחים הטובים, אין מסמיך את הרופף, אין משקה את הצמא...

יש צעירים מבקשי-דרכים, ואין מי שיראה להם את הדרך הקרובה ביותר.  אין מי שיעזור להם למצוא את הדרך הבטוחה ביותר...

וקהל-המונים ישנו, והוא רעב לדבר אלוהים וצמא, ואין מראה לו את ההבדל בין טהור ואשר איננו טהור – והריהו נוטל מכל שהוא מוצא ומסַמם עצמו...

ואם מופיעה פעם ביובל יצירה גדולה יותר, עמוקה ורצינית יותר, לא יימצא אדם שיסביר אותה, שיקרב אותה אל ההמונים; מדברים על-זה, שאפשר להתייצב לעומתו כגדול לעומת הקטן, כבן-חוץ-לארץ וכבעל-טעם לעומת בן-העיירה, ולהצביע על כמה חסרונות הנמצאים אצלו...

ומתהלך חוסר-האונים הירקרק-הצהבהב והמצומק, מלא כעד וקנאה, וכל מקום כשהוא רואה תינוק שלחייו אדמדמות הוא רץ אליו וקוטף לו אחת מאזניו – מתוך כעס!

 

ואף-על-פי-כן "נוע תנוע הארץ" - -

במשׂחק-ההתוּלים הזה לא תגָמר הטראגדיה היהודית...

אנחנו שוֹב נשוב אל התנ"ך, אך תחילה יש לחדול מלהביט אליו מתוך שפופרתו של ועֶלהוֹיזעֶן...

 

ה

ולפני הסיום חייב אני למנוע עוד אי-הבנה אחת.

"לשוב אל התנ"ך" אין פירוּשו להשאר ולעמוד במקום שנגמר התנ"ך.

היהדות אינה בחינת מקווה מים עומדים, לא אגם של ביצה.  "מים חיים" קרוּיה היא, התורה.  בהר סיני הראו לו למשה "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחַדש" – כל מה שנשמה יהודית עתידה לטווֹת ולארוג וליצור.

היהדות אסור לתפוס אותה תפיסה סטאַטית, אלא דינאַמית – בהתפתחותה, לאמור: בכל מקום בכל העולם כולו ובכל הזמנים; מבלי למחוק פרט יהודי-אמיתי אחד.

"יידיש" היא יהודית, ויהודית היא דרכנו, הדרך האחת אל –האדם. אל האדם האלוהי, אל האלוהים האנושי; אל האדם-העליון, אם תרצו – "אדם עילאה" אף הוא מושׂג יהודי נודע.

בשום מקם לא לקפוא ולהתאבן, בשום מקום לא לעמוד ולהפסיק...

שום אסון: הגזירות הרעות ביותר, הפרעות הקשות ביותר, המחסור, הרעב, הלעג והקלס – כל אלה אינם הצדקה לנסיגה: רק יותר אופי דרוש, יותר רצון.  אך באבן, והיא תתן מים; לחַץ על הזיִת בכוח ויתן את שמנו.  כזה הוא מזלנו מאז ומעולם: לחיות וליצור בתנאים הקשים ביותר ולא לסטות מן הדרך.

דרכים אחרות בשביל אחרים הן.

ואם סטינו לרגע אחד מן הדרך, אם טעינו ותעינו, - יש הכרח לחזור עד אל הנקודה הוַדאית ביותר, ובדרך הוַדאית ביותר, בדרך שבשבילנו היא הבטוחה ביותר, ללכת הלאה...

אך לא להתעכב, לא לעמוד בדרך...

בשום מקום לא להתאבן, בשום מקום לא לקפוא ולא לשקוט על השמרים; בשום מקום לא להפסיק את החוט, אלא להוסיף ולהוסיף ולטווֹת.  ואם אבד, במקום מן המקומות, החוט הנטווה, יש לחזור, לבקשו ולמצאו ולהוסיף ולטווֹת, הלאה והלאה לטווֹת, מדור אל דור לטווֹת ולארוג לדורות עולם, ובכל מקום, ולעטוֹף את העולם בטלית של אורה!...

שום קטע משטח האדמה, שום רגע מרגעי הזמן, ושום מעמד ממעמדות העם, אין להם זכות מיוחדת לעצמם, אין להם מוֹנוֹפּוֹלין על יהדות; אלא הכל, בכל מקום ובתנועה בלתי פוסקת!

מי שיש לו עינַיִם פקוחות רואה ויודע, ששמירת-הדת המעשׂית-העיורת, היחס העם-ארצי אל מצווֹת ועבירות, הפחד ויראת-הכבוד מפני הדבר המודפס מלפני זמן, זה היחס השׂורר בשכבות הנמוכות של העם; - עבודת-האלוהים המוקרנת באור-התורה של הלמדנות, קיום-המצווֹת מתוך ידיעה והמנעוּת מן העבירה מתוך בקיאות, וכן תלמוד-התורה הרבני; - הנשמה המעורטלת, הכוָנה הפנימית של איש-הקבלה; המתפשטת מ"גוּף המצוָה", מן הסמל, הרוחניות החסידות המופשטת; וגם – השקפת-העולם הפילוסופית המוֹניסטית הטהורה של המשׂכיל היהודי האמיתי – כל אלה גם יחד הם יהדות, האצלה גסה יותר או עדינה יותר מן הנשמה היהודית...

ולמצוא את התוֹך, את עצם-הענין של היהדות בכל המקומות, בכל הזמנים, בכל החלקים של עם-העולם המפוזר והמפורד; למצוא את הנשמה של כל זה ולראות אותה מוקרנת באור החלום הנבואי על העתיד האנושי – זה הוא תפקידו של האמן היהודי.

ליצור פירוּשו עלית נשמה; ורק הנשמה היהודית יכולה להיות רוח-הקודש שלו, השכינה שלו, מקור-התעלותו היחיד והמקור של כוח-יצירתו.

היא צריכה להיות בבת-העין שבראשו, שבה הוא רואה את העולם ואת העבר, ההווה והעתיד שלה...

למען הנשמה היהודית הוא צריך להיות מוכן לחיות ולמות...

ולא להתרחק מן העולם, אלא קצת, קצת מן המקצת, ההתבודדות; שעה קטנה של חשבון-הנפש, של מציאת עצמו, של התבדלות מתוך הזר והנוסף-הטפל, דבר זה פירושו: לשוב אל התנ"ך..

שיבה אל הנקודה הוַדאית ביותר, ומשם  בדרך היהודית אל האדם...

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה