_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דרכים המרחיקות מן היהדות

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א. הסכנה

על סדר היום – כפי שאומרים בלשון העתונאים – עלתה, בין שאר כל הצרות, שאלת השמד.

ודעת-הצבּוּר היהודית, שברגיל היא סבלנית, התחילה מגיבה.

בחוץ-לארץ – בדרך גאה ותקיפה יותר.

אסיפות-מחאה, החלטות רבות רוגז; מתחילים לרמוז באצבע על הפורשים, לפרסם את שמותיהם...

ואצלנו, בתוך הדכאון, התגובה שקטה יותר: כמה רשימות-עתון; ציטאַטין מרשימות סטאַטיסטיות על השמד מעתוני חוץ-לארץ; בתוספת אנחת-יתום יהודית, ובתוספת דמעת-אלמנה...

אצלנו אין זו אלא "אחת מכל שאר הצרות".

בראש עומדת אצלנו שאלת ההגירה, שאלת הטשאַרטעֶר.  אחר-כך: גזירות ישנות, חדשות, מחודשות ומפורשות-מחדש.  ופרעות כלכליות שקטות, וחרמים גלויים, ו"מנוחת יום ראשון". ובעלי בתי-חרושת יהודיים המגרשים מבית-החרושת את הפועלים היהודיים, וגם הקהילה הוַרשאית...

יש במה להתעסק לבד השמד..

ויהודונים – מהרהרים אגב כך – לא יהיו חסרים... ואם כמה עלים רקובים נושרים מן העץ, מה בכך...

תנועה של שמד – מתנחמים – אינה מצויה; תורה של שמד אין מטיפים, תעמולה של שמד אין מתנהלת, לא בהמונים עוזבים את היהדות...

אחד אחד, ונוסף לכך על קצוֹת האצבעות, כגנבים, הם מתחמקים אל הכנסיה; ומהם שאינם פוסקים מלשלם את מַס-הקהילה היהודי, שלא תיגלה חרפתם ברבים.  תכופות מאד נשאר הדבר בגדר סוד אישי, עד ליום-המיתה או ליום-הקבורה, ולכל הפחות סוד משפחתי...

מישהו עזב והלך – חרפה היא, ואפילו מכאוב-לב! אך אגב-כך מהרהרים רגע, שלא בכוָנה, הרהור כזה: אף-על-פי-כן, קצת נתרוַח בצפיפות שלנו... נסתלק מתחרה יהודי מן השוק, נתפנה מקום לסטודנט יהודי באוניברסיטה, בגימנסיה; קל יותר לנשום...

ואף-על-פי-כן, מנקודת-ראות לאומית גבוהה-יותר, אין להתייחס אל הדבר בקלות כזאת; בין שהיא מידבקת ובין שאינה מידבקת – "מגיפה" היא מכל-מקום...

ולא במספרם של הפורשים נעוצה הסכנה, אלא בקלות, ואפילו בקלות-הראש של השמד...

ההיסטוריה שלנו ידעה עד עכשיו על אנוסים: מעוּנים, שאִבּדו את הכוח למות על קדוּש-השם, תחת לחץ היסורים הנוראים והענוּיים שמעל לכוח אדם...

אנו רגילים לשמד כתגובה לאחר תנועה של משיח-שקר: החוט האחרון המקשר אל היהדות פקע, - הכול עולה בעשן...

אנו יודעים ומבינים ענין הקאַנטוניסטים, החטוּפים.  וחייבי-המיתה מן הימים שעברו, שהוחזקו במרתפי-צינוק אפלים ונאשמו בעלילות-שקר, ובמעט מי-הזיה שקבּלו עליהם הצילו עצמם ממיתת-חינם בתליה...

ולא באנשים מסוגו של שפינוזא, שהפנַאטיזם שלנו עצמו הוציאו מחוץ למחנה, אנו עוסקים כאן... ולא באנשים מסוגם של היינה ובּרנה, שבגיטו הצר והאפל לא יכלו לפרושׂ את כנפיהם...

יש לנו כאן ענין בקטנוֹת:  בחוגים הללו, שבהם נתקל האדם עיִן בעיִן בפרוֹר הקטן שבקטנים של עולם-הזה, ומיד הוא מדלג מעל ליהדות, כמי שמדלג מעל לגבעול-קש...

שוב אין הדבר הזה טראגדיה, ולא דראמה; בחוגים הללו נעשׂה הדבר כמין קוֹמדיה קלה, כמשׂחק התוּלים! ומשהו נרקב בוַדאי ב"מלכות הדנית" שלנו; היהדות נעשׂתה בחוגים מסויימים חלשה מדי ואינה יכולה להתגונן שם כנגד מעורר-השמד הקטן ביותר...

בחולשה שלנו נעוצה הסכנה...

ומשום כך השאלה בדבר "הדרכים המרחיקות מן היהדות" חשובה כל-כך....

ב. יש להבהיר את הדבר

- "היהדות נחלשה!"

אבל – מה זה "יהדות"?

- "אנחנו יהודים!"

אבל – במה?

אנו אומרים תכופות ביותר:

- אנחנו רוצים, שבנינו ובני-בנינו ישארו יהודים..

אבל מה יש לנו למסור להם?

מה תהיה הירושה שנמסור להם?

ואם הלך מישהו, כנגד רצוננו, ועזב אותנו, אנו אמרים לו:

- פרשת מאתנו!

אך כשנשאלת השאלה:

ממה הלך ופרש? במה בגד? את מי עזב? – מה טיבה של אותה יהדות, שהלה עזב אותה?

מתחילים לגמגם.

ומגמגם כל אחד על-פי דרכו ועל-פי אופנו.

וגמגום אחד סותר את האחר, ולא תשובה ברורה אחת מבטלת את התשובה הברורה האחרת.

והדבר כך הוא, מפני שכל זמן, כל מקום, כל מעמד ותכופות אפילו כל אדם יחיד מישׂראל, יש לו יהדות שלו ורוצה שיהיה לו מוֹנוֹפוֹלין על היהדות.

נוטלים מוסדות, שבהם מתלבשת, במקום מסויים ובשעה מסוימת, הרוח היהודית – במקום הרוח היהודית עצמה.

נוטלים סמלים, המשתנים לפי הזמן ולפי המקום – את הלשון של הדת והפילוֹסופיה והשקפת-העולם והמוסר היהודיים, וכיוצא באלה, ומעמידים אותה במקום התוכן היצירתי...

נוטלים במקום האדם, שהוא חי ומתפתח, את לבושו המת, שהוא מחליפו לפי המקום והזמן.

דוחקים ודוחסים באגרוף את הנצחי אל תוך הרגע החולף...

חיים אנשים, אם כי ממין אחד, במקומות שונים ולפי זמנים שונים – יש לכל אחד מהם יהדותו שלו של ד' אמות שלו, של חייו שלו מהירי-החלוֹף.

ותכופות יותר נעשׂים חלוּפין של שטות: הזר והטפל מתקבל כעיקר משלנו, מה שאינו אלא חקוּי בהשפעתם של אחרים מוחזק כמקורי, כ"הלכה למשה מסיני"...

וכי לא זכתה הזשוּפּיצה הפולנית להיות מקודשת?

וכי אין ענין ה"כפּרות" אצל רבים חלק חשוב מן היהדות?

וכי זה, שהוא כופר בשדים שהובאו מפּרס ובמלאכים שהועלו מבבל, אינו חשוב אצל רבים גרוע יותר ממשומד?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מ"יסודות" חולפים, מסימנים וסמלים זמניים, חייבים אנו, אם מבקשים אנו להגיע אל מטרתנו, להסתלק הסתלקות מוחלטת.

אנו מחפשׂים את הנצחי.

את ה"תוך", את "עצם הענין".

יהדות היא השקפת-העולם היהודית.

ואם תרצו:

רעיון-העולם, המבקש את התגלמותו בחומר, באותה צורה שבה הוא משתקף בנשמה היהודית.

יהדות היא זוֹ –

היוצרת בזמנים של עצמאות, חופש וָכוֹח, מוסדות לשם גלוּיה וגלוּמה של עצמה, - ואותה שעה היא: שׂמחה ואושר עולם-הזה!

היוצרת בזמנים של מלחמה מוסדות להתגוננות, לשמירה – על עצמה ועל השייכים לה, ואותה שעה היא: קרב ושירת-גבּוֹרים!

והיא האנוסה, בזמנים של חולשה וכניעה, להצטמצם להסתתר ב"נקודה היהודית"; להמתין ולהחזיק מעמד, בשתיקה, עד יעבור זעם, עד שיבואו ימים טובים יותר – ואותו זמן היא: תקוָה, סבל וענוּי , חלומות-משיח ועולם-הבא.

ואותו זמן היא דורשת קרבנות...

ויהדות זו, שלמענה אנו דורשים קרבנות, מן הדין שתוגדר הגדרה ברורה ובהירה...

לפנים היו מאמינים, שהאדם נולד בחינת לוח חלק (טאַבּוּלא ראַזאַ), והחיים באים בצפורן שלהם וחורתים עליו; כהיום הזה כבר יודעים, שהאדם עצמו אף הוא פעיל, שהחיים הם תהליך של מלחמה בין האדם וסביבתו, האדם והטבע, שהאדם בא לעולם ועמו סבל-ירושה מן המוכן, עם גרעיני-זרע של רצונו שלו, של כוחו שלו המיוחד לו, עם כושרו שלו למלחמת-החיים, המכריע בזה שינַצח או שינוצח...

והוא הדבר באומה.

במה באנו אנחנו לעולם? מה רוצים אנחנו? מהו חוט-התרבות, שאנו שוזרים אל-תוך אריג-העולם? מהו הצליל שאנו מכניסים בהרמוֹניה של העולם? מה יהא חסר אם נהא חסרים אנחנו?

מהו "יהודי" ומהו "לא-יהודי" – במה אנו נבדלים מאחרים?

מה יש לנו להגן עליו? לשם מה להקריב את עצמנו? על מה להלָחם?

מה הם חיינו, מה הוא מותנו?

 

ג. ה"מוֹדרנה" – מאמר המוסגר

השאלה "מה היא יהדות?" נשאלה איפוא, אך אל התשובה אין להגיע על נקלה.

תופסים לו לאדם בשרווּלו, מעכבים אותו בדרך.

ה"מוֹדרנה" שלנו, האדם המוֹדרני שלנו, אינו רוצה בשאלה זו...

"רוח היהדות", "יהדות אמיתית", "מוסר היהדות" – כל זה זר לו לאדם המוֹדרני, נדוש ומיושן...

"האֵל היהודי היחיד עם כל כלי-הקודש", "הלאומיות של אתה בחרתנו" – חלומות הם של ימי-הבינים האפלים...

והאדם המוֹדרני זקוק לאור ולצבעים; יהא אפילו אור מלאכותי של במות-ישׂחק, ויהא אפילו גוניהן של בועות-סבון, ולאמיתו של דבר – רק כאלה...

אור-יום וצבעים אמיתיים יותר מדי באַנאַליים הם לגביו, לכך יש לו לאדם המוֹדרני עיניִם חלשות מדי ועצבים חלשים עוד יותר.

והאדם המוֹדרני יוצר לו את הלאומיות המודרנית משלו.

"את הישן-הנושן חייבים להרוֹס.  חבּלנים חייבים לבוא לעקוֹר חוט-ברזל לאחר-חוט-ברזל, אבן לאחר אבן, לגלות בפני כל הקהל את כל העפּוּש, ולהראות שאין כאן מבצר כלל, אלא חורבה ישנה"....

"לצרכי מלחמתנו הקשה והמרה למען קיומנו אין אנו יכולים להשתמש בה"...

אך כאן כבר פלט האדם המוֹדרני דברים שאין להם שחר...

שכן האדם המוֹדרני לא יצלח כלל למלחמה, אינו מתאים לחלוטין אל מחנה-הלוחמים, ואף לא להיות אחד מן ה"אומה", עד כמה שהאומה דורשת עבודה וקרבנות...

את שני אלה אין האדם ה"מוֹדרני" יכול לתת...

העם המוֹדרני, כפי שהאדם המוֹדרני מתאר אותו לעצמו, אסור לו, קודם-כל, לדרוש קרבנות; דבר זה דורש ה"עֵדר", בעם כל אדם חפשי הוא... ומה שכל אדם יחיד חפשי בעם המוֹדרני-חפשי עושׂה, כל זה קחו וצרפו יחד, ושׂימו הכל בתוך שׂק אחד, ותצא התרבות הלאומית הרצויה... לא צריך לציין, לא צריך לעשׂות שום דבר...

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מי האדם המוֹדרני שלנו?

התיבה שלנו מודגשת במיוחד, שכן האדם המוֹדרני האירוֹפּי ידוע ונודע...

ראשית – בכך שכבר מזמן חדל מלהיות מוֹדרני, יצא לחלוטין מן המוֹדא... והא ראיה: אצלנו רק עכשיו נכנס אל המוֹדא; ואנו מאחרים תמיד...

וכבר נעשׂה אפילו מרגיז ומשעמם: "הכושי עשׂה את חובתו, הכושי יכול ללכת...."

האדם המודרני מצא כמה קוים דקים בחיים, כמה גווני-צבע עדינים; גילה כמה רטטים מעודנים ביותר בנשמתו של האדם, כמה עקומות קטנות, קטנטנות, מתנודות-הדם של לב האדם, גילה כמעט-דמעה בעינו של האדם וכמעט-חיוך על פניו של האדם – והלך לו אל בית-המחוללות...

היו לפנים אידיאלים גדולים, שאנשים היו מקריבים עצמם עובדים בו עבודת-פרך... "פאַטריוֹטים" – קבלנים, המסַפּקים  עליהם: "מולדת", ונתברר – בית-כלא, שהמעמדות העניים חמרי-מזון לצבא וצוברים הון-תועפות... "משפחה" – ממכּר גוף-האשה בדרך חוקית... ועוד ועוד כיוצא באלה...

והאדם המודרני ברח, ולהיכן להמלט לא היה לו, והתחיל מתעסק בלא-כלום או במיני הצטעצעוּת וקטנוּת, והיה שעה קטנה אדם מעניין...

לבדוק ולהעריך מחדש את הערכים הישנים, למלא את הכלים החדשים, המדעיים, תוכן חדש או תוכן מחודש בחיים החדשים; ליצור מוסדות חדשים, סמלים חדשים – כל זה אינו ענין לאדם המוֹדרני, המלא רגשי-גועל ובעל העצבים הקרועים....

אבל כששואלים: ממשי או לא, אמיתי או מזוּייף רעיון זה או אחר, מטרת-חיים זו או אחרת, השקפת-עולם זו או אחרת? – כל מקום ששאלות כאלה נשאלות אין האדם המוֹדרני מבקש את רשות-הדבּוּר...

הוא אינו סותר ואינו בונה, אינו הוגה ואינו מתפלסף...

וגם – וזה אסונו הגדול ביותר:

אין הוא חפשי!

הוא נתּץ לו את אלוהי-חייו, ובכל רגע הוא עובד פירוֹר-אבק אחד מאלוהיו המנוּתץ, והוא מאמין שהוא חפשי מאלוהים...

הוא מאמין, שאין הוא עובד לשום אלוֹהוּת שהוא עובד אותם קטנים עד כדי כך, שאין הוא מספיק לראותם, והם מתחלפים בתכיפות כל-כך, ובמהירות יתירה כל-כך, שאן הוא מספיק להשהותם רגע אחד בזכרון.

האדם המוֹדרני אין לו חיים, אלא רגעי-חיים; ולפיכך אן לו אופי, ולא רצון, אלא קפריסוֹת ו"חשקים"...

וכל זה מתרוצץ בקאליידוֹסקוֹפ של המוח המבולבל...

אין הוא גוּף מתואם ומסודר כהלכה! אפשר הוא יפה, אבל דומה כל-כך לתולעת...

שורה של חוליות מצורפות, חשוקים בודדים בתוך שׂקיק...

וכל חוליה יש לה מעט ידיעה ורציה משלה – ורק העור בלבד מקשר אותן... ומי שאינו יכול לתאם את עצמו, לעשׂות את חייו הוא חיים של מטרה ותכלית, אי אפשר לדרוש ממנו, שיתאֵם תופעות שבעולם, שימצא את התכליתיות שבמוסדות כגון מעמד ואומה....

אנשים גדולים הולכים בדרכם שלהם, ולא אחרי העֵדר; האדם המוֹדרני תועה בלא דרך...

האם זהי הליכה מתוך חופש?

בדרכים כאלה הולך העריק, מי שברח מעבודת-פרך, ובכלל – אנשים בלא דרך...

"תוהו לא דרך" – אינה דרך, ואף לא אל השמד.

 

ד. הסכנה המוֹדרנית

(המחצית השניה של "המאמר המוסגר")

יצאתי אולי בחריפות גדולה מדי נגד ה"מודרנה" שלנו, - הרי אלה הם "בני-הנוער" שלנו?

לצערי, אלה לא "בני נוער" הם ולא "שלנו" הם...

משלושה שרשים זרים ורחוקים צמחו.

אין אני מתכוון לשום אחד במיוחד, אלא לכל ה"מוֹדרנים"....

כלום אינכם זוכרים את הגעגועים לבלתי-אמצעיוּת, שנתעוררו ונתלקחו פתאום לפני חמישים שנה וכשם שבאו לעולם פתאום כך, יצאו מן העולם פתאום?

בתרגום רוסי: "בּעזפּוֹסרעֶדסטוועֶננוֹסט".

האידיאל הזה היה האַמעֶבּא' בעל החיים החד-תאי הנמוך ביותר, שהוא קולט ופולט בלי-הרף ובבת-אחת.  בלא סימן של השהיה פנימית; של בית-קבּול, שבו יצטבר החומר הנקלט מן החוץ, וחלק ממנו ישתנה ויהיה לראשית-תודעה, להתחלת-רצון, וכל השאר יהא נפלט במקום הנכון ובשעה הנכונה ולפי התכלית הרצויה.  אלא מיד, תיכף באותו רגע! כל דקה ושניה בפני עצמה!

וזוכרים אתם את מימרתו התפלה של השלאַכטשיץ הפולני הישן: "יאַקוֹ"ש ט"וּ בּעֶנדזי"ע? כלומר: איך שהוא היה יהיה הדבר, מעצמו בוֹא יבוֹא, אין אדם חייב לנקוף אצבע קטנה.

ישנן סכנות כלכליות, מדיניות, - אך בינתים ירד בחוץ שלג חדש, רתום את הסוסים אל המגררה נאַ-שפּיץ, צרור כמה בקבוקים יין-שמפּאן וצא ב"קוּליג" מ"חצר" אל "חצר"!

והשלישי – אחרון אחרון חביב!

הלא הוא ה"נאַפּלעֶוואַט" הרוסי-האינטליגנטי, שהיה במוֹדאַ לפני זמן מה. - -

ואם תרצו, קחו עוד מן האוצר הצרפתי-הישן: "אחרי – אפילו המבוּל!" והתיזו על כל זה כמה טפות של "אמנות חפשית", והרי לכם המוֹדרנה" שנלנו - - -

וכיוָן שאני, פריָם של שנים-שלושה שרשים זרים ורחוקים ורקובים, הנני לגבי עצמי מקור הצדק ואי-הצדק, ואני חפשי ופטור מן החובות כלפי אחרים, כלפי מה שגבוה יותר ומה שעתיד לבוא אחרי, ועד היום הזה עדיין אין אני מכור לשום צד, - הרי זה סימן, ששום צד לא רצה לקנות אותי, ואני אין לי מה שירצו לקנות ב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אצל עמים חזקים וחפשיים אין לך דבר שאין לו מקום, ואפילו מה שהוא מוֹדרני...

העבודה העיקרית והאמיתית נעשׂית בידי אחרים.. הגבולות נשמרים ומורחבים בידי הצבא, המדינאים מסכסכים ומשׂיגים בשביל מדינתם שוָקים חדשים, בתי-החרושת מציפים אותם, בכל כפר עובד בבית-הספר המורה הכפרי... ישנן קתידראות ובתי-אולפנה, ישנו הספר הרציני ואיש המדע, וישנוֹ המוֹדרני גם-כן; והוא משעשע!

אדם המוֹדרני עושׂה אף הוא – באמנות, כמובן וגם – לפי שעה..

לפי שעה, - משום שהוא, האמן המוֹדרני אין לו עבר; הוא מתכחש לו.  אין לו אסכּוֹלה, הוא יורק עליה... ו"האמנים הישנים"? כבעלי-מלאכה עבדו, הזיעה מורגשת ביצירתם!

וגם עתיד אין לו; אין הוא יוצר אסכולה.  אין לו כלל תביעה ודרישה לכך; אין לו מה למסור לתלמידים.

וה"הוֹוה" שלו היה קצר כל-כך; דעך וכבה, לא זכה להגיע אפילו עד ימות הטכניקה...

כנגד זה – חפשי היה, כאותו פרפר!  פטור מלמוּד, פטור מחטוּט.  פטור מכל "נקודת-ראות" שהיא; ומעולם לא היתה לו פּרספּקטיבה נכונה, ואידיאות עם אידיאלים לא כל שכן, הרי אלה הם ה"אביזרים" המאוסים והבזויים! "מָשהוּיין" אינם נמדדים ואינם נערכים, שום אחד מהם אינו נדחק מפני חברו ואינם עומדים זה למעלה מזה, אלא הכול על-גבי קרש אחד!

והם חפשיים אפילו מן – העצם": אין צריך אפילו לרשום צורה כהלכתה, טיחה ומריחה – ומשׂחַק-צבעים!

ודבר זה בדו הפלישתרים מלבם, שפּוֹרטרט חייב להיות דומה, ושרקיע-השמים לעולם אינו ירוק כעשׂב השׂדה...

הוא נותן את ה"דברים", את ה"מַשהוּיין", כפי שהוא רואה אותם, וגם – כפי שהוא רואה אותם בדרך-העברה, בעינים שלא ישנו כל צרכן, ותכופות בעינים מעורפלות. כך הוא מעלה את הדברים מדף-הצבעים אל הבד.

ובמהירות!

המתים (ואלה שנולדו מתים ) רוכבים מהר!

מי יש לו פנאי לסימפוֹניה? הדראמה מייגעת.  הטראגדיה – ממש אנטי-תרבותית.  האדם המוֹדרני אינו יכול לסבול.

ובלא סבל אין אמנות רצינית.

ויש רק רפרופי-צבעונין ופרפרים מתים נעוצים על סכּוֹת.

ואם בא מישהו ואומר:

-אין זו אמנות אמיתית, אין בה כוח-חיים, זהו משׂחק ובלוּי–הזמן! אין בטבע שמים ירוקים כעשׂב, אן דוּבּים סגולים, ואוָזים אין להם יותר משתי רגלים..

ואומר להם": הדבר היפה מן ההכרח שיהיה נשׂגב,  ולפחות – אמיתי, ולכל הפחות לא בסתירה גלויה אל ההגיון!

הריהו מעקם את פניו, הבן-יחיד...

-"אתם אין לכם רשות הדבּוּר! רק אמן, ואחד בדומה לי, יכול להיות שופטי ומעריכי!"

אני אסור לי לומר: העור מתפקע והמגפים צרים לרגלַי; אני אינני סַנדלָר!

וצוחקים; לתלות לא צריך בשל כך!

האמן חפשי הוא: אני גם כן.  הריני הולך לי; ואין אני קונה את – זוג המגפים....

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - - - - - - - - - -

אבל מספּרים, שבארץ יוָן נתרחש מעשׂה כזה:

ספּאַרטה נתונה במצור.

מחנה גדול מסביב לחומות

ומיום ליום נעשׂה המצב קשה יותר, חמוּר יותר, מסוכן יותר...

שולחת ספּאַרטה לאתוּנה לקבל עזרה...

שולחת אתוּנה לספאַרטה לעזרה רק אדם אחד בלבד, ונוסף לכך גיבּן-פיסח.

מה זאת?

שאלה זו שאלה ספַרטה גם-כן!

והשתוממה וחרקה שן!

אך נתברר, שהגיבּן הפיסח הוא פּינדאַר... המשורר, הזמר!

והתייצב לו פינדאר בספאַרטה באמצעיתו של השוק והוא שר שיר-מלחמה! מעורר השיר הד בכל הלבבות; ומתעוררים הלבבות המדוכדכים ומתמלאים רוח-גבורה...

ופתאום נעשו הכּול גבורים, למקטוֹן ועד גדוֹל.  שפלי-ברך וחדלי-כוח תפסו נשק, והעיפים והיגעים העפילו ועלו על החומות ומשכו הקשתות – והאויב הושב אחור...

מאַתוּנה בא לעזרת ספּאַרטה פּינדאַר המשורר!

אך אילו שלחו בני-אתונה לאנשי ספּאַרטה משורר מוֹדרני משלנו?

 - "אַי, ציצים מציצים מבין הדשאים, יש יין בבית-המסבּאה... הסתלקו עם כל הקטנות והנושנות, חדלו לכם מן החורבות - -

"למה החומות?

"קראו לחבּלנים.

"אל תשאֵר אבן על אבן"...

שאר דברי שירתו ודאי היו נחנקים בגרונו, מלחץ – החבל!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כבר טובה מזה העצה הבטלנית!

אל ה"חדר" לכו, תורה למדו, תהלים אמרו...

השיבו את יום-אתמול כי עבר-חלף...

שמוֹע שמעתי לפנים את צייטלין דורש בלשון אחרת!

- שוב אין אתם יכולים להחזיק בישן-נושן, טלו את הספר החדש, הקשיבו לקול הנביאים החדשים – רק שם אחר יש להם, "אמנים" הם נקראים...

אני חושב, שלא הוא בלבד ולא ה"אכסניה" בלבד אשמים בכך, שהוא שינה במופתע כל-כך את דעתו והחליף את דרשתו בהפּוּכה.

מי שמשׂים הכול בתוך שׂק אחד ונוטל אחר-כך והופכו ושופכו ובודק את כל האוצר, והוא רואה: מעט רפרוּפיוֹת של קלות-ראש, מעט פירות-של-שבת שנתייבשו, צללי-אודם מרצדים, אוָזים פרפרניים ירוקים כעשׂב השׂדה ומעט... מטבעות מזוּייפות  - תוקפת אותו אימה.. מיד הוא משׂים ידיו על ראשו, מיד הוא מבקש לחזור אל הערכים הישנים.

 

ה. רוצחי האלוהים והדת

קם דוֹן קישוט שלנו, - נביאו של יום-אתמול, ויוצא עם סאָנשוֹ-פאנסה משרתו עם הבעל-בית הזעיר, ממלא דברו ופקודתו, והם מפלגים אל העולם, להלָחם בטחנות-הרוח השׂטניות שלוֹ, להציל את הדת היהודית, שם-שמים לקדש, ולאמיתו של דבר –

הם מחללים ומשחיתים הכול.

לגבי הרגש הדתי החי, המושך את הלב (או שמן הראוי לפחות שימשוך את הלב) אל היפה, הטוב והנשׂגב ביותר, אין משום סכנה בכך שה"אפּיקוֹרוֹס"ל הקטן, שהרגש הדתי מפריע לו לפעמים בקבלת ההנאה, מייסר לפעמים את כליותיו לאחר מעשה-החטא, חוזר בו לפעמים מן השביל הצדדי שלו ויוצא אל הדרך האנושית הגדולה... והוא מתכעס ונעשׂה קצר-רוח, ועוקר את הרגש הזה מן הלב, משליך אותו לתוך בור וסותם עליו את הגולל ומעמיד, לשם בטחון, אבן על הקבר הרענן ומתייצב, מעשׂה-גבור, על-גבי המצבה למעלה ומכריז-ומודיע בתרועה לעולם כולו:

- מתה הדת! גם אני השתחררתי מן העול הזה! אכלו, שתו, שקו ושׂמחו אל לבבכם!

הלזה אין בו סכנה:

הפילוסופיה של "אכול ושתוֹ כי מחר נמות" קלת-דעת היא משיהיה בכוחה למשוך אחריה עולם מלא!

אין סכנה בעם-הארץ הקטן, הילדותי, היונק את חלב-המדע מתוך הבקבוק; המאמין לכל רישדוכן ולכל ספר מודפס ומחזיק עצמו חפשי מכל דת...

אין סכנה במוח הרופף, המתבלבל מן ההמצאה הקטנה שבקטנות, משתּכּר מן התיאור החדש הפחוּת-ביותר של תהליך פיסי או חימי, ורץ כולו שׂמח ובני-מעיו שׂשׂים בו, ויוצא אל הרחוב, אל יושבי-הקרנות ומכריז-ומודיע להם בצהלה:

שמעו שמוֹע, הסוֹף לדברים שלמעלה מן הטבע! כל השערים נפתחו, בכל הפינות החשכות זרח אור! אין מלאכים, אין שדים ואין אלוהים.  בשום מקום לא! אל תאמינו להם, לרב ולרבנית!

הניחו לו רק ללמוד עוד! הוא יתּקל באותן החומות עצמן מסביב למדע שלו, באותם השערים עצמם, הסגורים ומסוגרים; הוא יתחיל מתאַווה אל המדע הנוסף, העתיד לבוא, וההרגשה-המוקדמת של המדע העתיד לבוא היא תהיה כמיהתו שלו ודתו שלו...

ואין סכנה בפועל מר-הנפש, הנתון במלחמתו ללחם ולאור, והוא מתרעם כשהוא רואה שהמתווכים הרשמיים בין האלוהים והאדם (אצלנו הרב והבעל-דרשן והמטיף בבית-התפילה הקטן) מתייצבים לצדו של המדכּא אותו ומקדשים בשם אלוהים את הגזר, ומסבירים, על-פי התורה, את הסדר הקיים כרצונו של הקב"ה וכסדר נצחי, ואוסרים כל מלחמה כנגד אי-הצדק, שתהא אורה כטריפת-החזיר, - ומתוך שהוא מאמין לדברי המתווכים, נעשׂה הוא, הפועל מר-הנפש, בתוך כעסו, אויבה המושבע של הדת; והוא רואה עצמו חייב לסלק את אלוהים ואת תורתו מעל הדרך לנצחון; ועושה, - כהפגנה ראשונה! – את יום כפּור ליום של שׂמחה ואכילה ושתיה - -

לאחר שהוא ינצח, והוא יהיה המקיים את בּית-הכנסת ועובדיו, - יהיה הוא וסדרו הסדר הנצחי, יהא הדרשן דורש למענו, יהיה הרב פוסק הלכה לפי רצונו...

סכנה לגבי הדת יש, למעשׂה, רק במי שמפסיק את התפתחותה; ולא חשוב, באיזו נקודה שבדרך: בתורה, במשנה, בגמרא, בשולחן-ערוך... בתקופה של פריחה, או בתקופה שלכמישה...

את החיים אין מפסיקים, הם מתקדמים, ומה שנתעכב ונפסק – נעזב מן החיים, פוסק מלחיות!

ואם אין אני מת עם דתי יחד, הריני נושׂא אותה מכאן ואילך לא עוד כחוק של חיים! הריהי נעשׂית דבר-של-שוא! הריני אחר בחיי ואחר באמוּנתי...

הרי יש לי אבן ואבן, איפה ואיפה!

מנקוּדת-ראות דתית האלוהים נצחי הוא ובלתי-משתנה, ואולם האדם מתפתח, השׂגתוֹ את האלוהים משתנה – מתפתחת וגדלה עמו יחד...

אך אם מישהו מפסיק את ההתפתחות בהשׂגתו את האלוהים והוא עצמו מתפתח ומתקדם, הרי שהאלוהים שלו הולך ומצטמצם יותר ויותר, ובמשך הזמן הוא נעשׂה קטן ומצומצם עד-כדי-כך, שהאדם חושש שמא יאבדוֹ, והוא תופר ומתקין לו, במשך הזמן, שׂקיק קטן, ומשׂים אותו בתוכו ונושׂאו על צוָארו כקמיע, כמין "שמירה".

כשהוא מאבּד, לאחר זמן מסויים, את האמונה בקמיעות, הריהו נושׂאו עוד, במשך זמן מה, מתוך זכר-שבקדושה... עד שהוא שוכח, מה היה לו לפנים הקמיע הזה, והוא משליכו אל הגרוטאות, כדבר של שטות שאין בו תועלת.

אך אם גדֵלה השׂגתי את האלוהים בתוכי עמי יחד, הריני משנה גם את לשוני, שבה אני מדבר עם אלוהי שלי, ואת הסמלים, שבהם בּאה אמונתי לידי גילוי...

המפסיק את השׂגת האלוהים שבתוכו – הוא-הוא הרוצח היחיד של אלוהים ואמונה!

 

ו. מי אשם?

ה"חומש", זה שאתם לקחתם אותו בחכירה, אינו יודע דבר בענין אמונה! הוא מדבּר על חקירה, ידיעה ועשׂייה.

אתם, בשמו, מרעידים מפני חקירה, ידיעה ועשׂייה ודורשים אך ורק אמונה!

ואתם צודקים.

משום שה"חוּמש", כפי שאתם רואים אותו, בלא ראִית-הראשונות, בלא בקשת הגרעין החי, אין לו אלא לבקש אשראי, אמונה!

ה"חומש" שלכם שוב אין יכולים לחיות אותו אלא ללמוד אותו, להאמין בו.

החומש (לא החוּמש שלכם) מדבּר על החיים.

לחיות פרוּשו: להתנועע, להתפתח, להתקדם, לשנות את כל הסוֹבב לפי הרצון ורוח-הזמן, ואתם מצוים לעמוד במקום אחד!

וכשאתם עומדים, מתחלף אלוהים חיים, כפי שנצטייר בתקופה היסטורית מסויימת, ונעשׂה, בתקופה אחרת, לאליל שאין בו רוח-חיים; והצורות הקודמות של יחסים בין אדם ואלוהים נעשׂות עבודת-אלילים, ואתם קוראים לזה "יהדות"!

חיים פרוּשם תנועה.

לעתים קרובות מאבּדים את הדרך, ויש הכרח לחזור ולחפשׂ אותו.

לעתים קרובות מוכרחים לחזור ולהרים את שנשכח, את שנאבד – שאם לא כן אי-אפשר ללכת הלאה ולהתקדם...

אך להפסיק מללכת אסור לעולם!

התחלות ראשונות, - שאריות ממה שהיה ועבר זמנו, חייבים, אם הם מפריעים, לסַלק מן הדרך, - ואתם מתפלאים על כך שילדיכם המבקשים לחיות, עושׂים זאת בנגוּד לרצונכם!

חוּרבות ישנות-נושנות, שׂרידים של ארמונות ובניני פאר ישנים, נשמרים כתעודות היסטוריות, או מתוך זכר שבקדושה, - לגוּר בהן יכול רק האדם הבורח מן הישוב, המתייאש מן החיים, ואתם אין אתם יכולים להבין, מפני מה ילדיכם עוזבים את החורבות והולכים להם מעמכם, אם כי לא הישר, דחופים בכוח, לחפשׂ אור וחיים בבתי זרים.

עוד יותר טראגי-קוֹמי הוא הדבר, שבעוד אתם סבורים, כי מצילים אתם את בית-הכנסת, למעשׂה אינכם אלא עובדים את הכנסיה הנוצרית.

הרי הכנסיה היא-היא שהתאמצה להפסיק את התפתחותה של היהדות, לגרש אותה מן החיים; מן היער ומן השׂדה ומן העיר החפשית גירשה אותה, בגיטו סגרה אותה ובחומות הקיפתה... שלא יהיה לה מגע-ומשׂא עם החיים!

הרי הכנסיה היא-היא שכרתה תהום בין החיים ובין היהדות; בין היהדות ובין העולם; בין היהדות ובין המדע...

הרי הכנסיה היא-היא ששללה מן היהדות את הרצון, את היכולת להתפתח ולהתקדם, לפחות עם החיים יחדיו!

הרי הכנסיה היא-היא שהתישה אותה, הושיבה אותה מחשכים, ואת היהדות מושחתת-המראה, היהדות שנחלתה, היהדות האנוסה לרעוד מפני קו-אור מן החוץ, מפני משב-רוח רענן מן העולם החפשי, הניחה לדראון, כאות וסימן לקללת אלוהים על עמו ישׂראל שהיה ברוך לו בימי קדם, כהוכחה לאלוֹהיוּתה של הברית החדשה ולעונש הנצחי על כפירה בתורה החדשה - -

ואם אתם מוסיפים, גם לאחר שחומות הגיטו נפלו, ועושׂים רצונה של הכנסיה ומכריזים על הקאַריקאַטוּרה של היהדות הגדולה והגאה שלפנים, הרוצה והחייבת להשתלט על העולם ועל החיים, כעל התורה האמיתית והנכונה; ואת יהדות-הגיטו, שנועדה רק ללמוד אותה ולהאמין בה כסגולה לעולם-הבא, בלא שום יחס אל החיים – אתם מכריזים כקדוֹשה וכאלוֹהית –

סבורים בניכם, שדבריכם דברי אמת, וזאת היא היהדות האמיתית, והם מקיימים, שלא מדעת, את המקרא "ובחרת בחיים!" – ועוזבים אתכם ואת יהדוּתכם גם יחד!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ואימתי הפסקתם את התפתחותה של היהדות? ברגע של הכמישה הגדולה ביותר, של השקיעה העמוקה ביותר!

"אוּמה זו משולה לעפר ומשוּלה לכוכבים"... יש לוֹ לכל דור עפרו שלו וכוכביו שלו, ואתם אספתם את עפרכם בשׂקים ואת הכוכבים כבּיתם! מה יש בה ביהדותכם שלכם מן הרמב"ם, מסעדיה גאון ומאחרים שכמותם?

מפרוכת-הירושה הפקעתם את כל חוטי הזהב, שהם רקמו לתוכה, את כל הגוָנים, שיד האמנים שלהם קישטה אותה בהם, כביתם, וחטיבה של אריג אפוֹר וגס הגשתם לבניכם אל שׂפתותיהם, ואתם מצוים להם לנשוק את קדושתה!

גירשתם מיהדותכם את האלוהים החי, ועל כסאו הושבתם אלוהים משכבר-הימים, אשר זנח חיים; ומן החוק האלוהי גירשתם את רוח-החיים ואת המלה נטולת-הרוח קידשתם; ומן היהדות הזאת גירשתם את העם ביפיו התמים – לא לומדי-תורה הם! ואת האשה בת-החן הברחתם – לא לנשים נכתבה התורה! ועוד קודם לכן גירשתם את הרוצה לדעת ולחקור – האמונה צומחת וגדלה בחשכה, באפלה... את רוח-החיים גירשתם – ומבקשם אתם, שיהדותכם תחיה, בשעה שאתם עצמכם חיים לפי מידות וכללים אחרים לגמרי... האם משׂאכם-ומתנכם לפי היהדות הם? כלום אין אתם נוסעים ברכבות, הבנויות על-פי חכמת הרפואה שהיא לחלוטין בניגוד לאמונתכם, שהיא הורסת אותה בכל צעד ושעל?

ועוד אתם מבקשים להכריח את בניכם, שיוסיפו וימשיכו גם הם את עצלות-מחשבתכם, את סלוּפכם ואת כפילוּתכם, ואם אין הם יכולים לעשׂות כן, והם אנוסים לעזוב אתכם ואת יהדוּתכם – מי אשם בכך?

והמסקנה?

"את היהדות יכולים להציל רק בית-הכנסת ומנין של בטלנים!"

 

ז. הרפסודת והמבצר

אחזור ואספר לכם מעשׂה בנזיר הודי גדול.

לפנים – סיפר בּוּדאַ – היה מהלך על שׂפת הנהר נודד אחד.

דרך ארוכה וקשה היתה לו, והגדה שבה היה מהלך היתה משובּשת.

במערות היו שודדים מסתופפים, ביער – חיות-טרף אוֹרבות, בכל מקום הסכנה רובצת.

ובגדה האחרת של הנהר שלום ושקט, הגדה ההיא – בטחון ושלוָה, והשלוָה – חפצו הגדול של בּוּדאַ!

אלא שהנהר רחב היה ועמוק...

עומד הנודד מלכת, קוצץ כמה אילנות צעירים, כופת אותם יחד ועושׂה מהם רפסודה, ושט ועובר את הנהר, ומגיע אל הגדה השקטה, שבה כבר תהיה דרכו בטוחה...

אך הנודד ההוא חכם היה וכך עשׂה:

משעבר והגיע לגדה האחרת, אמר אל הרפסוֹדת:

"רפסוֹדת שלי, רפסוֹדת יקרה שלי, אַתּ הצלתיני משודדים, את שחררתיני מחיות-טרף, לא מסרת אותי למי-הנהר הזדוֹנים,אסיר-תודה אני לך, הרי אַתּ קדושה לי, מצילָתי, ולא אעזבך עוד!"...

ואת הרפסוֹדת על כתפו לקח ונשׂא אותה ביבשה...

האם אתם מקנאים בו?

האם אתם מקנאים באדם, שנטל את הרפסוֹדת, מעשׂה-ידיו, והטילה על שכמו? שהלביש את רעיון-ההצלה שלו לבוּש-נצח ברפסֹדת-של-עץ?

ונוסף לכך עולה עכשיו הדרך במעלה-ההר! וקשה הדרך, ואת השׂכל המאיר, זה שהמציא את הרפסוֹדת, השלכתם אתם אל מתחת לרפסוֹדת...

"בית-הכנסת עם מנין בטלנים!"

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ו"בית-הכנסת עם מנין בטלנים", הרפסוֹדת הנישׂאת על הגב בדרך היבשה – כזאת היא רק כהיום הזה, היהדות שלכם.

לפנים, ולא כל-כך רחוק הוא ה"לפנים" הזה, היתה יהדותכם שלכם יהדות של גדוּלה, תפארת וגבוּרה!

מבצר לנשמה היהודית!

הטירה, שכל עולם הכנסיה שׂם עליה מצור, והיא לא נכנעה.

סתמו את כל מוֹצאיה ומוֹבאיה, דרכי הלחם ודרכי המים, הרעילו את כל המעינות מסביב, ואת כל עצי-פירותיה עקרו מן השורש – אך "יהדות" אינה נכנעת!

מורעבים, צללי-אדם מתעטפים ברעב, מגינים על החומות, שבתוכה מצאה לה הנשמה היהודית מסתור...

לשעה קצרה הסתתרה, "עד יעבור זעם" – עד שתעבור שעת הפורענות...

פרוּש הדבר היה:

שמו האחד של הקדוש ברוך הוא עדיין לא נתקדש בעולם, לפשרה בין היהדות והאלילות אין אנו מסכימים.  חַכּה נחכּה!

פרוּש הדבר היה:

משיח עדיין לא בא, לא נגאלה תבל.  חטאים היא שטופה, מוצפה דמעות ודמים! לא דבר-האלוהים מושל עכשיו בעולם, לא צדקתו... חַכּה נחכּה!

ובאתם אתם, ואת המבצר של שעת-חרום "עד יעבור זעם", לטירת-הנצח הפכתם, את אמצעי-הבטחון – לתכלית ולמטרה! ולאחר שהמצור הוסר, לאחר שהרודנים פסקו מלהרעיש את החומות, גם בשעה שבחוץ שׂורר החופש, ואפשר את החומות לפתוח ולצאת, ואת הנסתר לגלות לעיני-כל ולהשמיע באזני כל העולם את דבר ה', יש בפיכם רק דבר אחד להשמיעו באזני העולם:

- קדוש המבצר!

מה הוא זה אלוהיכם? מהו צדקו ומהי צדקתו? מה צורה ומה דמות יש לערוך לעולם ולחיים בו, למען יהיו טהורים וטובים בעיני אלוהיכם? כיצד הייתם אתם מביאים את הגאולה לעולם?

ואתם עומדים ומלמלמים: "איזהו מקומן"...

ואת התוך אבּדתם ואת חומות המבצר קידשתם! את הכוָנה   שכחתם, ושוב אתם מוסיפים לשאוף אל תוך ריאתכם את האויר החולני, הטחוב והמחניק של מרתפי-המבצר כמו קטורת שבקדושה!...

הנשמה נתפוגגה, - במלים יבשות אי-אפשר לבוא אל העולם, - ולפיכך מסתתרים אתם עם יהדותכם מפני העולם!

ואילו קם העולם, זה שאתם צריכים לכבוש אותו, ובא אליכם מעצמו, ונפל על ברכיו לפניכם וביקש מכם: משלו בנו! – לא הייתם אתם יוצאים ממרתפי-מבצרכם, את הבגדים הבלים מעל גופיכם לא הייתם מסירים, ואת ראשכם לא הייתם מַטים אל העטרה המוגשת לכם...

הרי לא תאמרו לו לעולם: הנח את האנטיסֶפּטיקה שלך והשתמש באפר-הפרה האדומה!

הנַח את תורת-הרפואה, ואם תפרוץ מגיפה – עשׂה לך נחש-נחושת! הנח את שיטת-שבע-השנים בחקלאות שלך ועשׂה שמיטה בבת-אחת על-פני כל העולם כולו! הקימו מקדש עם קרבנות ואם עפר מתחת לרצפה בשביל אשה סוטה!

את הנשמה המַתּם, ועם גופה של היהדות מלפנים, שהיתה גדולה וגאה, אי אתם יכולים לבוא אל העולם, ועל-כן מתחבאים אתם מפני העולם!

וכשבא הדור הצעיר, ששיחרר עצמו בחזקה ובכוח מתוך מרתפי-המקלטים, והגיע אל החיים, אל העולם, לא היה בפיו דבּוּר כלשהו בשביל העולם והחיים! ונכדיהם של הלוחמים למען האמת היהודית באו אל העולם ואל החיים כפושטי-יד, צמאים לדבר אלוהים מפי  זרים.  קופאים וקופואים באו, וערומים... ובגדים זרים השׂיגו להם, בדוחק את ערוָתם לכסות! ועל-יד תנורים זרים תפסו להם מקום בערמה, ליד האש הזרה להתחמם! ופיותיהם פעורים לרוָחה, ואזניהם נטויות וקשובות לשמוע אמיתוֹת זרוֹת!...

ובמשך כל הזמן הלכו מאתנו כל הטוב ביותר, כל היפה ביותר, כל החזק ביותר, כל המסוּגל ביותר לחיים! והצללים האפילו אצלנו יותר מיום ליום, ודחוס ומרקיב יותר נעשׂה האויר, עד להחנק - -

אך רע מזה היה, לאחר שחלק מהם חזרו אלינו – ודבר-הזרים בפיהם!

דרך רחבה, המרחיקה מן היהדות, פתחו הללו, דרך רחבה ומסוכנת – הלא היא הדרך הלאומית המסולפת!

 

ח. "ככל הגויים"...

"תחיה!" מלה קטנה, אחת ויחידה, ובלא תוספת, בלא תנאים של זמן ומקום... מלה קטנה וגרעין היא, שממנו עתיד לצמוח ולעלות עולם, עולם יהודי....

ואדירה וגאָה היא המלה הזאת, ולא חדשה; הרי זה דבר-הנביאים הישן! דבר-המשיח!

נצחיים הם הרעיונות, הם רק מַחליפים, בהתפתחותם, את הצורה.

אך הדבּוּר הזה בכל טהרתו עדיין לא נאמר...

 

בשעה שהכנסיה המוּתּשת אספה ידיה, בשעה שחומות הגיטוֹ, שהיה בית-לאנו ומבצרנו גם יחד, נפלו והתפוררו, - היתה היהדות מדוכדכת מדי, חלשה מדי, - לזמן-מה נשארה, בלא נשימה.

מחפש מישהו את הדופק ואיננו מוצא, או שהוא הרשרש ואיננו שומעוֹ, הריהו אומר:

- היא מסתלקת מן העולם, היהדות!

ואמנם, חבל לו עליה:

- לשעבר היתה נגידה עשירה כל-כך, נתנה לעולם אלוהים במתנה!

והוא מתנחם: ירושה הריהי מניחה, היהדות:

- יחוּס גדול! שטר-נצח על הכבוד שהעולם חייב לפרוע לה!

ומסיים מתוך יאוש:

- לחיות לעולם אי-אפשר! והזמנים של הדת (ולגבי דידיה אין היהדות יותר מזה!) עברו וחלפו לחלוּטין... אפילו הכנסיה, החזקה יותר, הצעירה  יותר, אף היא נופלת... צריכין, איפוא, להביא אותה, את היהדות, לקבר-אבות, תכריכים נאים לתפור לה ובבית-העלמין המיתולוגי מקום נכבד למצוא לה... הרי "יהוה" גדול מיוּפּיטר!

אחֵר יש לו יותר רגש-שבקדושה והוא מייעץ:

- לא לקבור אותה צריך, אלא לחנוֹט! תאוּבּן ותוּקפא נא, כמות שהיא – לעולמים! מצבה היסטורית, בשביל חוקרי-קדמוניות – שׂמחת-עולם!

ופּרוּש הדבר:

- הסתלק נסתלקה לה, יצאה בדימוס האומה היהודית, הקימו לה את יהדותה שלה מצבה על הקבר!...

אך יש אחרים, שעדיין אינם רוצים להסתלק...

לא בנקל כל-כך מתה אומה...

"לא הרי הדם כהרי המים!", החוש הלאומי חי וקיים.

לפעמים הוא מהומם, מקול-זעקתה המחוצפת של חטיבת עולם-הזה, והוא משתתק לרגע, - אך כנגד זה הוא מתעורר אחר-כך חזק עוד יותר ומייסר בקול רם יותר, בחוזק-יד יותר!

ולהיכן אפשר להסתלק?

לא פתוחים הם הפתחים והשערים!...

קיבתם של הגויים אינה רחבה כל-כך וחזקה כל-כך; "יחידי סגולה" – בנקאים גדולים, מדינאים, מלומדים מפורסמים, זמרים, כנרים... את אלה היא מקבלת ומעכּלת עוד, איך-שלא-יהיה... את כולם לעכּל אינה יכולה.

ואם נשאר "הצרוֹר", הריהו מושך אליו בחזרה, כמגניט, אינו נותן מנוח...

ומי שאינו ממיר את דתו למען בנים ובני-בנים, הריהו מהרהר כך:

להתקדם חייב אני, אצל היהדות להשאר איני יכול, זרם החיים סוחף הריני אנוס איפוא לקחתה עמי!

אבל לא בשלימוּת!

הרי היא כל-כך גדולה, כבדה עד אין-שעור, וגם – כל-כך לא-יפה!

להקטין אותה צריך, הרבה מאד להקטין ולקשט...

וניתוחים סובלת היא.

מנַתחים בצורות מתות, טפּת דם אינה נראית, ואנחה אינה נשמעת!... אפשר מנהמת במקום מן המקומות השכינה בתוך חורבה – מי זה שומע לה?

וכמה בנקל אפשר לתלוש דפים מתוך הסידוּר! כמה יפה נראים הספרים בתוך הארכיון! כמה יפה מנוּקה נראה עכשיו הבית היהודי, קח והעמד בוֹ עצי-אשוח לחג-המולד, הוא הולם יפה!

חתיכת-היהדות הנותרת תישאר בבית-הכנסת, ודאוֹג ידאג לה – הרב...

אך הרב מן ההכרח שיהא נראה כבן-אדם... מדיו של הכומר יפים כל-כך, עשׂו לו משהו בדומה לזה... ובית הכנסת מן ההכרח שיהיה לסינאגוגה, שיהיה להיכל... ההוא דלוּת הוא, ודלוּת מעוררת גועל-נפש...

ובלא פיוטים, בלא קרבנות ובלא ארץ-ישראל צריכה להיות התפילה, ואפילו מתורגמת לגרמנית, ולא "מחרידה"... הרי זו "עבודת אלהים", לכל הפחות פעם אחת בשנה...

אמת, כל זה אינו מושך, כל זה אִבּד משהו ממה שהיה בו כוח-משיכה – ימשוך איפוא העוגב, מקהלת-נערות תמשוך את בני-הנוער בציצית ראשיהם... והניגון-מסיני, השקט והנלבב, אך הצנוע, מן ההכרח שישוּנה, חובה היא שיהיו קולות-תרועה! בדומה לקולות שבכנסיה!

ואם אין יכולין בשבת, יהא ביום אל"ף!

משהו מוכרח להשתייר!

ומנתּחים ומחַתּכים, משנים ומשפּרים ומזליפים במי-בושם – אך המת נשאר מת... הזקנים מחזיקים מעמד ומושב, איך-שהוא, מתוך זכר-שבקדושה... בני הנוער בורחים, הריפורמה פושטת את הרגל...

בא אדם "חדש" ומעמיד פנים שמחות לצרה ולתוכֵחות; הוא כנגד כל ריפורמה:

- אל תגעו! הנשמה פרחה לה, הצורה נשארה, העיקר הוא מַתּן הצורה!... את היין שותים וגומרים, או שהוא מתפוגג מעצמו, נצית היא החבית!

החזק היטב את החבית, ומזוג לתוכה יין חדש! קל להשׂיגו! סוחרי-יינות אינם חסרים... מתחלפות רק הצורות, לשעבר היה אריסטוֹ, כהיום הזה – ספּנסר, למחר - יהיה מי שיהיה...

אך החזק היטב את החבית!..

חַפשׂו רק מרתּף חָפשי ובטוח, להעמידה שם!

וגם "רעיון-החבית" רעיון הוא - -

אך כיוָן שהגיעה שעתו האחרונה של "רעיון", הריהו פוסק מלעמוד במוֹדאַ.

החוזרים מאירוֹפה, בין אלה שגורשו משם בחזרה, ובין אלה השבים מעצמם, מתוך רחמים אל העם העני והמעוּנה, ומתחוך געגועים שנתעוררו בלב, הביאו לנו את הבשׂורה:

- אתם עם!

דבר זה, לאמיתו של דבר, ידענו משכבר, שום לשון בעולם אין לה כל-כך הרבה מלים לציוּן אומה ועם כמו הלשון העברית, חדשה היא רק התוספת:

"ולא יותר!"

הם לא הרגישו יותר, ואצל הזרים לא ראו יותר!

"עם ולא יותר" – כאן מתחילה הסכנה!

 

ט. ההבדל

מי שחוזר ממקום מן המקומות ורואה את המסורת היהודית שלנו בעינם של זר, או לפחות במשקפים זרים, רואה משהו מוזר ומשונה.

ומי שאינו מבין את המוזר והמשונה, מהו אומר?

- לא נוֹרמאַלי!

"מקום שחסר בו המושׂג, שם נוצרת המלה!"

אך "לא נוֹרמאַלי" יתּכן שיהיה גם מתחת לנוֹרמה וגם מעל לנוֹרמה, "לא נוֹרמאַלי" אפשר שיהיה שגעון וגם גאוניוּת.

לא נוֹרמאַלי הוא גם הפושעי-התוֹרשתי, ויחד עם זה גם הנבואי-המהפּכני.

שאין אנו עם נוֹרמאַלי ידענו תמיד:

עם לבדד ישכּוֹן – גוי אחד בארץ – חטיבה אחת בעולם...

צריך איפוא להעריך את ה"לא-נורמאלי" הזה...

על הכּוֹל, שלא להוציא את עצמו מן הכּלל, חייב אדם להביט בעין פקוחה וחפשית.  הכול צריך להעריך, גם את האדם וגם את האומה, עד כמה שאפשר, הערכה אובּייקטיבית.

בשעת ההערכה משוים דברים זה כנגד זה, אך לא בשביל להשווֹת זה אל זה, לתאם זה אל זה במיטת-סדום, אלא בשביל למצוא את הצדדים שאינם-שוים, את המיוחד שבכל אחד ואחד.

כך, לאמיתו של דבר, עושׂה גם האדם הפרט.

כל מה שהאדם גבוה יותר, לעתים קרובות יותר הוא מתעמק בתוך עצמו, מסתכּל בו בעצמו, שואל עצמו: לשם מה? למה?

אין הוא נכנע לשום אדם יחיד זולתו, אין הוא מבקש משום אדם הצדקה לחייו או הסכמה לקיוּמו, הוא לא יבסס את הצדקת-קיומו על התועלתיות שבּוֹ לאדם זולתו או על ההידמוּת אליו.

הוא מתעמק בתוך עצמו, הוא מבקש למצוא את האני שלו כולו, ואת שמצא הוא מבקש לטהר מן הטפל, ואת העיקרי לפתּח, לטפל בו, להעמיד לו את ההתפתחות כמטרה וכתכלית.  ולשם כך הוא מוכן להאבק, להלחם עד טפּת דמו האחרונה, להקריב את חייו...

בתהליך הזה משקיף האדם על עצמו מעל מצפה גבוה עוד יותר: מן הגוֹבה, שאליו הוא צריך, על-פי טבעו, לשאוף.. מן ה"אני" שלו בנקודה האחרונה של דרך חייו.

ה"אני" שלו, שהוא מתארו לעצמו כך, הוא צווּיוֹ שלו.  הוא שוֹפטוֹ שלו.

אין הוא עומד בפשיטת-הרגל, ועברו שלו נותן לו רק את החומר, שלפיו יכּיר את עצמו.  אין הוא מחַסל את חייו, וה"אני" שלו כמות-שהוא בהוֹוה איננו שוֹפטוֹ ומעריכוֹ – ה"אני" שלו כמות שהוא עתיד להיות, הוא שאיפתו ואמונתו, והוא המצדיק את חייו...

והוא הדבר בעמים...

אם אני מחפּשׂ את יהדותי, הריני מחפּשׂ אותה למעני, הריני מחפּשׂ אותה למעני, הריני מחפשׂ אותה בעתיד, על-יסוד החומר בעבר-של-יצירה...

על ההוֹוה, על "החומש עם רש"י" הנלמדים, אני פוסח – זהו הדֶקאַדאַנס שלנו – תקופת הכמישה אצלנו.

שופטו של האדם היחיד אינו אלא האדם-העליון שלו; ושופטה של האומה – רק עתידה הלאומי – זהמה בשעה שהוא נכנס אל הים – אל תוך האנושיות החפשית...

כעתידו הלאומי של עמנו אני מעמיד את יחוּדו שלו (אם יש למי שהוא "אתה", הרי הוא "אתה בחרתנו" שלו!), ואני שואל:

האם אני פחוּת-ערך מאחרים או רב-ערך מאחרים? שאין אנו שוי-ערך עם אחרים, דבר זה יודע אני.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

העבר שלי מזכיר לי:

לא תעבוד אלוהים אחרים, אך את אלוהיך האחד והיחיד תעבוד.

בלבה של ארצך, בירושלים, תבנה לו מקדש.

שלוש פעמים בשנה תבוא אל המקדש, להראות לפני האלוהים, להקריב לו את קרבנך, להודות לו, להתפלל אליו ולעבדו...

עם אחד, ארץ אחת, מקדש אחד, חוקה אחת, אֵל אחד...

והכול מנוסח יחדיו, בנשימה אחת....

בכל מקום אחר אסור להקים מקדש או מזבח.  בשום מקום אחר אין להקריב קרבן, ולוּ גם לאֵל היחיד, ואין להקטיר קטורת על-גבי המחתה, - וכל העושׂה כן חייב – מיתה!

ואף-על-פי-כן – "ביתי בית-תפילה ויקרא לכל העמים"...

וכי יבוא הנכרי והתפלל בבּית הזה, ישמע אלוהים בשמים ממכון שבתו ורצה את קרבנו, וכל שיקרא בשם האֵל היחיד – הוא בנו... ומציון תצא תורה ודבר ה' לכל העמים...

הרעיון האוניברסאלי – הלאומי!

כלום יש דבר כזה לעמים אחרים?

כלום יש להם לגרמנים, לצרפתים, לאנגלים, לרוסים או לעמים אחרים השקפת-עולם לאומית? דת לאומית? או רעיון אוניברסאלי לאומי?

ישנה "פילוסופיה גרמנית", כלומר: ספרים פילוסופיים כתובים בידי גרמנים בגרמנית... רעיון פילוסופי-גרמני אינו קיים.

ישנם אידיאלים צרפתיים למען ולטובת האומה הצרפתית: גדולה תהיה צרפת ומתפשטת, ומהוללת, מוצפת עושר וזוהר...

ישנם אידיאלים של אנגליה: אני בית-החרושת, וכל העולם שוק-סַחרי!

וכן כולם... כולם...

"נוצרים" הם...

אף-על-פי-כן, הנצרוּת לא איחדה אותם.  הם לא בראו את נצרותם; הטילוה עליהם על כרחם, או שקבּלו אותה ברצון, אך היא לא קפצה מתוך מוחם, לא עלתה מתוך דמם...

אלה הם עמים, שהכנסיה כבשה אותם לנצרוּת...

צץ זה הדבר הזר ועולה כלפי מעלה, ואל תוכה של הנשמה אינו חודר... עם החיים הממשיים אין לו מגע-ומשׂא כלל: הוא חדל מלהיות תופעה סוציאלית.  הוא נעשׂה "דת", "אמונה"... הוא נעשׂה מפתח לפתוח בו את שערי הרקיע לאחר המיתה, לא אמצעי לכבוש בו את החיים, אין הוא אלא "מלכות השמים", לא אדמה ולא חיים על-פני האדמה; הוא מתכחש לעבודה ולהתפתחות...

זוהי אמונה ולא רצון; זהו ותּוּר, פרישה, הסתלקות; גאולה מן החיים לא למען החיים...

מתעטפים בו איפוא מבחוץ, מעל לחיים כמו במין גלימה; מתחת לגלימה שׂורר החוק הרומי, האמנות היוָנית, הטכניקה האירופית...

ארבעה מקורות שונים יש לחוק – והחמישי הוא הלאומיות, המקדשת כבר את כל הפשעים כנגד אחרים בתורת – פטריוטיזם...

ועל כן, אם אומה אירופית רוצה באמת להשתחרר, היא אנוסה קודם-כל להשתחרר מן הכנסיה הבינלאומית... אם היא רוצה להתקדם בחיים, על כרחה היא חייבת להסתלק מן השמים, מן הדת...

אנחנו, עם בלא רכוש, בלא שׂפה אחידה, עם דחיפה לתרבות ועדיין בלא תרבות, אנחנו – בתורת "עם ככל העמים ולא יותר" – אין אנו ולא כלום!

וכמה קל לעזוב לא-כלום וללכת!..

 

י. עוד דרכים

לא וכּוּח אקדמי מתנהל בינינו ובין אחרים.

רק אדם שטחי אינו רואה את הקשר שבין גורמי-תרבות והשקפת-עולם.

העולם כפי שהוא משתקף בעיני היהודי הוא שלימות אורגנית אחת ויחידה בכל חלקיה ופרטיה, ולפיכך אחראית מבחינה מוסרית.

העולם כפי שהוא נראה בעיניו של עובד-האלילים הוא מין יצור בעל חולי-נופל, שולטים בו רוחות מפוזרים ונסתרים, שאינם כפופים לשום חוק, ולפיכך אין להעמיד לפניהם שום דרישות מוסריות.

ובדרך שבין האלילות אל היהדות מתקרבים יותר ויותר אל השלימוּת, אל ההכללה... מגיעים אל אֵלים ואל חצאי-אֵלים.  נעשׂה העולם כמין שׂדה-קרב למלחמה ביניהם, ונקרא החזק שבהם, המנצח שבהם – יופּיטר, אך דעה להביע יש להם רשות לכולם, הכול מתערבים בהנהגת העולם, וכל אֵל בזמנו שלו או במקומו שלו, במקדשו שלו או ביומו שלו – הוא חוק וצווּי.

והנה, משהפליגו בדרך והתקרבו יותר אל היהדות, באה למראית-עין מפלתה של האלילות, סמלי-האלים, החטובים בעץ, החצובים באבן, המצויירים על הקירות ועל הבדים - הפכו אבק-הרס ועפר-רקבון – אך בידי מאות רשוּיות, בידי מאות אלים ובעלי-צווּי, מתנהל העולם אף-על-פי-כן... אל האחדות הגמורה לא הגיעה, חוץ מן היהודים, שום השקפת-עולם לאומית...

שום אומה ולשון אינם מקבלים על עצמם את עול מלכותו של האחד והיחיד.

כל אלה כולם אינם כלפי ההשקפה היהודית אלא פרוֹבינציאליזמים, פילוסופיות ביתיות, שנוצרו לשמוּש עצמי... על-כן אין האידיאה הנעלה-יותר יכולה להכנע לנמוכה הימנה, ואין הדם הנעלה-יותר יכול להתמזג עם הנמוך הימנו...

וזאת היא הצעקה לתחיה!

תנו לי לדבּר בקול רם ובגלוּי את שיש לי לדבּר, תנו לי לעבוד מתוך חרות וליצור ערכי-תרבות לפי השקפת-העולם שלי, כל-כך הרבה נתתי לכם לשעבר, הניחו לי עוד פעם לתת! - -

ולא במקום מסויים מתנהל המאבק הזה.  אנו כבר מזמן עזבנו את עריסת-הילדות הלאומית; בטובתנו או שלא בטובתנו, נעשׂינו עם-עולם, ואין מאבקנו מותחם בתחומה של ארץ, מאבק-עולם הוא!

ולא בעם זה או בעם אחר אנו נאבקים, ולא בקבוצה של כמה עמים, אלא יהודים ושאינם-יהודים עומדים זה כנגד זה, הדם היהודי כנגד הדם שאינו-יהודי...

ואם הדם היהודי, שמבחינה דתית הוא מוֹנוֹתיאיסטי ומבחינה פילוסופית מוֹניסטי, אינו יכול להתערב עם דם אחר; והשקפת-עולם נעלה-יותר אינה יכולה להכנע לנמוכה הימנה, הרי אנו חייבים להלחם על הזכות ליצור ערכי-תרבות משלנו - -

והנה באים אותם שלמדו מפי זרים ויש להם עצות טובות וקלות; טובות וקלות, אבל שטחיות...

במשך זמן ארוך סתמו את פינו וכפתו את ידינו, לא הניחו לנו לדבּר ולא נתנו לנו לעבוד.  באים הם ומייעצים לנו: לך ובקש תחנונים... התבולל, אומרים הם, לשם מה בית-יוצר מיוחד לערכים משלך?

אני יש לי הערכתי שלי על הטוב והרע.  באים הם ומייעצים לי: בדוק ועשׂה שינוי-ערכין!

נלחם אני למען האמת – באים ומלגלגים על ה"תעודה" שלי - -

אך הסכנה הגדולה ביותר צפויה מן הנחפזים להבטיח ומן המפריזים לראות שחורות...

הנה ביתך פתוּח לפניך, למחר אני מביאך לשם!

וכשבא יום-המחר והבית לא נפתח – נמצאו רבים שברחו מאתנו, שוב לא נמצאה להם תקוָה של הצלה...

או:

כל מה שאתם עושׂים בנכר הריהו כבנוּי על-פני המים, על-גבי החול, וכל רוח מצויה תשָאנו עמו...

ומגיעים לאזלת-יד, ויוצאים לבקש תרבויות זרות, נכסים זרים, ואם ההוא מתנה תנאי: הודה לנו, שהמשיח כבר בא – מהרהר ההוא:

החכם יותר – הוא המוָתּר...

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה