_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על אודות שערוּרית המילה

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(מכתב גלוי)

לפני כמה שנים לא היתה שערורית המילה מעוררת רוגז רב כל כך.  על הפתח התדפקו שאלות נכבדות וחשובות יותר והיו ממתינות לפתרון... וה"עולם" היה הרבה יותר קיצוני, הרבה יותר חפשי בדעותיו...

צעקתו של אב:  אין אני רוצה, שימולו את בי המת, כנגד דעתי ורצוני... ומחאתו של אמן, שנרעד בשמעו על אודות קיום מצוַת-מילה בתינוק מת – שניהם היו נשמעים כהתפוצצותן של שלחופיות-דגים בתוך התפוֹצצוּיוֹתיהם של תותחים... בשעה שדומה, כי הנה-הנה נחרב כל העולם הישן וכבר נושׂאים חומר ולבנים לבנינו של עולם חדש, – בשעה כזאת לא זו בלבד שהשאלה של מהילת תינוק מת, והשאלה אם המתין המוּלים שנקברו עד כשיו לא ירגישו עצמם נעלבים, לא היו עושׂות רושם, אלא גם עצם הענין, השאלה כן או לא לבטל את המילה – היתה עושׂה רושם מועט ביותר...

אלא שהדגל האדום נשמט מתוך היד, והריאַקציה השחורה-ביותר ניצחה לכל אורך הקו.  בתי-סוהר מלאים, מקומות-השילוח מלאים, ב"מזרח הרחוק" מלבינים בחמה אלפי שלדים – והאדם האפור, האדם הבינוני, הרוב המדוכא, שעיניו תלויות רק בדגלון המראה להיכן הרוח נושבת – הנה, הקהל הגדול-הגדול הזה הטיל עצמו בבת-אחת – ימינה...

והנה – חג גדול ברחוב הימני... ובשׂמאלי, אם אין נאנחים ואין בוכים, – שקט שם, שלוַת בית-הקברות...

ובתוך השקט הזה נשמעה פתאום זעקתו של אבי הילד המת, ומחאתו של האמן עוררה הד בכל הלבבות.  והענין נעשׂה שאלה כללית!  והצד הימני, מששמע קריאת-אזעקה מצד שׂמאל, יצא מיד באגרופו.  והאדם האפור התייצב מיד, בלי להרהר הרבה, לצדו של האגרוף... והעתונות הצהובה, המשרתת את ההמון, פתחה את פתחי-פיה...

                                                                                                        

והתחילה הטראַגיקוֹמדה.  שכן אִמרו מה שתאמרו, היו ממתנגדיה או מחסידיה של מצוַת-המילה, – אך טראַגיקוֹמי הוא האב, המוסר את ילדו, ונדמה – את ילדו האחד והיחיד, לאדמה שיהא נרקב בה, והוא מאיים במשטרה, אם לא יורידו את הילד אל הקבר בשלימות, אם תחסר חתיכה כלשהי של עור מגויתו של התינוק בן עשׂרת החדשים...

וראַגיקוֹמית היא הרבנות, האומרת:  אנו חייבים למסור אתנפשנו על קיוןם מצוַת-מילה בתינוק מת, מלבד, מלבד, – אם המשטרה תצווה לקבור אותו כמות שהוא...

טראַגיקוֹמי הוא ההמון הגדול, הרואה בקבורתו של תינוק מת בלא מילה סכנה לעם היהודי;  ובפרט המתבולל, שהוא מפחד שמא חלילה יאבד את מחציתו השניה:  שמא ישאר "פולני" בלי "בן דת משה", אם לא יהיה תומך ברבנות...

טראַגיקוֹמי הוא המשׂכיל היהודי, יליד-ביתנו וגידוּל-אשפתנו, המניף אגרופים מאיימים כנגד כל העולם, מכין פצצות כנגד האפיפיור וכל הכנסיות, חבלי-תליה לכל השׂרים והמלכים, אך משמגיעים הדברם אליו עצמו, נוא נרעש ונפחד...

וטראַגיקוֹמי הוא עם, שהשאלה בדבר ילד מת שלא נימול עשׂויה להפוך אצלו שאלת-חיים ועלולה להביא לידי חורבנה של קהילה...

אפשר הדבר, שבעוד כך וכך שנים יהיה הבית ברחוב גז'יבּוֹבסקה מספר 26/28 תל-שממה, אבן על אבן לא תישאר, שדים ושעירים ירקדו שם וישחקו באפר ויפזרו אותו על-פני שבעה ימים, לכל קצות-תבל.  ובתשעה-באב תשב שם יהודיה, היא שחורה ולבושה שחור, על-גבי גבעה של חול, ועם "צאינה-וראינה" בידה ישוֹב תשב, ותהמה, המיה בכיינית תהמה:

אשקא דריספק חרוב ביתר, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים, ועל לא-כלום על כמעט-לא-כלום של תינוק קטן, של תינוק מת קטן, חרבה וַארשה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר של אירופא...

ובמקום אחר יהיה עומד בנין רם ונישׂא... אורבת-עשן גדולה תהא מתרוממת מתוכו, כמתוך בית-החרושת הגדול ביותר, מבעד לאשנבים יהיו בוקעים ועולים לפידי-אש גדולים, כמו מתוך כבשן, מעל לארובת-העשן יהא מסתלסל עשן כבד-שמנמן של בשׂר-אדם, עצמות, מיח ודם, כמו מעל-גבי מזבח – קרעֶמאַטוֹריום, שבו יהיו המתים נשׂרפים...

ולפני הקרעֶמאַטוֹריוּם יהיו קבועם פסלי-זכרון:  אביו של המת ועוד כמה חפשים-בדעותיהם...

                                                                                                        

שאלת ביטול המילה עדיין לא הגיעה שעתה אצלנו...

ישנם עוד הרבה מאד יהודים אדוקים, ואפילו אדוקים מאד-מאד.  אלוהיהם אינו אלהי ישעיה, ירמיה ויחזקאל, ותורתם אנה זו, שהיא עתידה לצאת מציון ולהאיר לעולם כולו.

שום גזע ושום עם אינו חפשי מאַטאַוויזם, בדברים העוברים בירושה, מרגשות שהם נתונים בדם;  ואנחנו, עם בלי תרבות עצמאית – על אחת כמה וכמה...

ואלוהים המחבב קרבנות מושל בנו עדיין, אלוהים המבקש עוד ריח-ניחוח של חלב-אֵילים... כמובן, לא חלילה מולך;  ילדים שלימים אין הוא דורש.  רחום הוא, חנון הוא... הוא מסתפק ב"משהו"...

ותקח צפּוֹרה צור... בדוּק ומנוסה!

ואם מזדמן ברית-מילה בראש-השנה, הרי הבעל-תוקע הוא גם הבעל-מציצה... עודו נוטף כולו מי-טבילה מן המקווה, וכבר הוא תופס לו לשופר ומקרבו את שׂפתיו הרטובות מדם הנימול – תקיעה...

   – – – ועוד ועוד זאת: אם ישנם "יהודים-גם-הם" ו"יהודים בסתר בטנם", מפני מה לא יהיו יהודים של סמל ויהודים של אות-ברית? המילה סמל היא;  אות, שהאדם הזה שייך לעם היהודי.

אמנם, ענין המילה עתיק יותר מן העם היהודי... אך מי זה זוכר את הימים הראשונים-הקדמונים?  נימולים לא היהודים בלבד;  קרוב ל-200 מיליון שאינם-יהודים נימולים גם הם... אך רוב היהודים חיים בין נוצרים לא-נימולים!

ויהודי-הסמל הוא יהודי עני ברוחו, מאד מאד עני.  כבר אין לו שום תוכן יהודי.  התוך של נשמצו היהודית נתפוגג;  הנקודה היהודית המאירה קבורה בתוך אפר זר, והיא מתלקחת לעתים רחוקות רק, בשעת פרעות ביהודים, או ביום של יאָרציי"ט... כשהולכים לקבר-אבות...

לא שבת ולא יום-טוב, ולא תשעה-באב;  לא שׂמחה יהודית ולא אבל יהודי.  ואף-על-פי-כן חי עדיין הרגש העממי, הרגש הגזעי.  ומפני ניתוק גמור מן הגזע, מפני יציאה גמורה מתוך הגיטו, חרדים עדיין... והסמל הזה צנוע ומוצנע עד כדי כך, אין הוא גורם בייוּש.  ןבשביל להרגיע את המצפון האפיקורסי-החפשי, יש לו ליהודי הזה מאמר-הרופאים: פּרוֹפילאַקטיקה... ואם הוא שומע משהו כנגד הסמל הזה, דומה עליו, שמסירים מעליו את כותנתו האחרונה לעורו ומציגים אותו, עירום ועריה, באמצעיתו של השוק... והוא מרגיש עצמו פתאום עוד יותר בודד, בלא אבא-אמא, בלא קרובים, בלא ידידים טובים...

ועוד צד אחד ישנו בשערורית-המילה... היציאה כנגד מילה ביידיש, בלשון-אמא... הדבּוּר בפרהסיה, באזני כל הקהל כולו!  החוברת הפולנית "הלאה הבּרבּריוּת!", המאמרים כנגד מילה ב"איזראַעֶליט" הפולני, ועוד יותר מזה המאמרים האפיקורסיים ב"השלוֹחַ", ב"השחר" לשעבר, ואין צריך לומר ב"החלוץ" לפני שנים, היו הרבה יותר חריפים, ה רבה יותר חזקים, משכנעים, אבל – היו כתובים בלשון שלא היתה כספר הפתוח להמוני העם הגדולים.  והמון העם הגדול, סובר בעל-הבית שלנו ומשרתו האינטעֶליגעֶנט הבעלבּיתי, אסור לו שיהא פוקח את העינים.

אין דבר, אילו הונהגה למחר זכות-בחירה כללית, לפחות לדוּמה העירונית, או לוּ גם לקהילה היהודית בלבד, היה אותו בעל-בית עצמו, אותו עולה-לגדולה והמשׂכיל העוזר עמו, מתייצב לפני נותן-הלחם ונותן-הכבּוּדים החדש ועומד על כפותיו האחוריות, ובעיני-הכלבים היתה נדלקת מין מסירות כזאת, מין נאמנות כזאת, וכל-כך הרבה חנופה...

אך לפי שעה אין אלה אלא מנגינות-עתיד...

לפי שעה יש בידיהם חטיבות גדולות ביותר של עולם-הזה, שראוי להצפין אותם מעיניהם של ההמונים:  לא להראות, בשביל שלא לעורר את הקנאה, בשביל שלא תשלוט עין-הרע, בשביל שלא תשתלח חלילה יד לקחת משהו... וצריך להשגיח, שלא יתגנבו אל ההמונים רעיונות מסוכנים!

ובפרט יציאה בגלוי כנגד חוק דתי יסודי כזה!

המוני העם בלי דת, כמה נורא!

                                              

לא כאן, במכתב גלוי, המקום לדון בשאלה זו מבחינה סוֹציוֹלוֹגית:  מהיכן בא ענין המילה – בדרך כלל, עוד קודם מתן-תורה, ולא רק אמל היהודים בלבד.  השאלה היא מהו אופיה של המילה אצלנו?

להסביר את המילב בפּרוֹפילקטיקה, הרי זה ראַציוֹנאַליזם.  להסביר אותה בסמליות – לכך נדרש מוח מעורפל.  ועינים משונות ביותר דרושות לו לאדם, בשביל לראות בניתוח הזה כשלעצמו שירה או יופי.

צודק היהודי הפשוט:  המילה קרבן היא.

הנביאים עמדו והתקוממו נגד הקרבנות.  אבל הנביאים היו אנשים, שהאלוהים שׂם את דברו בפיהם, בהגיעו רצפת-אש אל שׂפתותיהם, אנשים שביקשו לגרש את ענני-השחור בימי קדם מקרני-אורו של יום-המחרת הרחוק ביותר, שכבר היה מאדים ועולה על הריהם הגבוהים, בשעה שהעמקים עדיין היו עטופים צללי-לילה.  ואנשים שכחי-עצמם, שדבּרו אל העם בשמם של רעיונות נעלים, בשמו של האל היחיד...

לכך לא יצלח האמן המוֹדרני... הלזה, שאינו יודע לצאת מתוך עצמו ולהתעלות על עצמו, הרוצה להחליק על-פני החיים כקרן-אור צוחקת על-פני המים;  הלזה, כשהוא מתייצב כנגד יסודות דתיים עתיקים, עתיקים ביותר-ביותר, יהא נראה תמיד כאותו דון-קישוט, היוצא למלחמה כנגד כנפיהן של טחנות-רוח;  או כאותו ילד, המניף שוט-רכיבה כנגד הלבנה ואינו יכול לנגוע בה...

יראי-השמים באמת ובתמים, האדוקים בתום-לבב, יש להם על מה להרגיש עצמם כאן נעלבים ונפגעים...

אך מצד אחר, אם אמנם המילה קרבן היא, הרי היא צריכה להיות קרבן מרצון:  להכריח אדם שיביא קרבן אין יכולין, אין רשאין...

עוד יותר מסוכן הוא, להעמיד את כל היהדות על מצוָה אחת.  לומר, שבלי המצוָה הזאת, בלי הסמל הזה, תהא היהדות בטלה ומבוטלת, הרי זה לא פחות ולא יותר מלפגוע בדבר הנעלה והקדוש ביותר, הרי זה לומר:  היהדות אין לה תוכן, אין לה נשמה –

   "אני לא הייתי נושׂא את ידי לביטוּל המילה" – אומר נוֹמבּרג, והוא צודק בפני עצמו.  בפרט כהיום הזה, כשהחיים היהודיים מוקפים כל כך הרבה סכנות, בזמן שאלפי שאלות-חיים אחרות אינן מוצאות לא פנאי, לא מוח ולא יד...

יותר מזה, כל זמן שהרוב היהודי הגדול רואה את ענין המילה כסימן המוּבהק של השתייכות לעם היהודי, חייב, לפי הכרתי הפנימית, כל יהודי חפשי-בדעות, באשר יהודי הוא, להכּנע לדעה הזאת, בשביל לא להינתק מן העם...  כנגד זה בתורת אדם חפשי בדעות יש לו הרשות, ובימים הטובים מימינו גם החובה, להילחם כנגד ההשקפה הזאת – בכוח הדבּוּר במשכנע.

ולפיכך אם מישהו דבּר הענין הזה, אסור ליטול ממנו את רשוּת הדבּוּר, ואם רוצה מישהו לסתום את פיו של אמן בסמרטוטים, חייבים אנו לצעוק לו:  אנשי עולה, סלקו ידיכם!

 

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה