_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שבת שהושבתה

מאת י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

...וחצי השבת כבר נעשׂה: גל האשפה כבר מוכן ומזומן אצל המפתן להשליכו החוצה, האטריות מונחות מוּדחות בקערה, ועוד מעט ויוּצק עליהן מלוא כף מרק, לבל יתדבקו והיו לאטריה אחת. על השולחן מתנוצץ בקבוק יין-שׂרף – יין לקידוּש. תחת המפה הלבנה – מפת משי, מרוקמת חוטי זהב וכסף – שתי חלות ל"המוציא". וזרח האברך כבר רחוץ למשעי, בשתי אצבעותיו הוא סוחט את פאותיו הרטובות, ואשתו הצעירה מרים עומדת עליו ומנקה את בגדו.

– אה, שלומיאל – תתאונן בצחוק – כמה עברו מיום החתונה? שתים וחצי שנה? וראה נא את מלבושיך! רבב על גבי רבב! הבט נא אל הכנף!

ועל הכנף – רבב של חלב; וַתשח לגרד אותו בצפורן.

– די, די! מתחנן זרח – הלא ידיך תכאבנה... כבר נשימתך כבדה, – למה לך העבודה הקשה הזאת? הרפי!

– אין דבר! – עונה מרים – מוטב שתכאבנה ידי, משיאמרו הבריות בבית-המדרש, כי אשתך איננה אשת-חיל, שאינה מנקה את בגדיך.

והיא מצאה רבב שני. וַתשח שנית, וַתמעך, וַתנקה; ופניה בוערים, מהדם הפורץ אליהם מכל הגוף, ועיניה נוצצות ומבריקות מרוב נחת, אשר היא מוצאה בפועל כפיה, ונשימתה תכבד יותר ויותר.

אך לכול זמן! פאותיו של זרח כבר נסחטו, הזקן נגוב די צרכו, מרים כילתה את מלאכתה, וטרם הספיקה להסב ממקומה – וזרח אחז אותה בזרועותיו וַיחבקנה וַילחצנה אל חזהו.

– על מה אתה צוהל, שוטה? – השתמטה מרים וַתצחק – על ההאַרבּאַנ"ד שעל ראשי? הלא תבוש על כל פנים בפני אמי! – הוסיפה בלאט.

ההאַרבּאַנ"ד אשר על ראשה, והאם הפונה כעת אל ארון-הספרים, כאילו היא מחפשׂת את ה"צאינה וראינה", העומד הכן לפניה, – הם שתי אבנים כבדות על לבה של מרים.

ראשית – כיסוי הראש! קודם החתונה היו למרים שתי מחלפות שׂער ארוכות ועבות – מחלפות זהב! כל ריעותיה התקנאו במחלפותיה! בעברה בשוָקים, היו הנשים, וגם הגברים הצדיקים, מתלחשים: הנה היצר-הרע עובר, הנה הוא! והחתן שלה, זרח, היה רועד מגיל, אם הצליח לאחוז במחלפה... אך כמה פעמים עלה הדבר בידו? במשך ששת הירחים שבין התנאים והחתונה התראו רק פעמים אחדות; פעם אחת נועדו בליל שבועות (בליל הושענא-רבה לא יכלה מרים לצאת אליו, מאימת יום-הדין). פעם אחת התחמקו ויצאו לשׂוח יחדיו בשעת ההקפות, ועוד פעם אחת נפגשו מחוץ לעיר בחול המועד של פסח... וזאת היתה הפעם האחרונה, כי אז נתפשׂו בכף...

ורבתה המהומה בעיר; והקול נשמע בבית הרב. והרב שלח לקרוא להורי "החתן-כלה", וַיאמר להם, כי אף-על-פי שהוא מאמין באמונה שלימה, שהילדים לא חטאו ולא עלה לבם לחטוא, בכל זאת – עצתו אמונה, שימהרו להכניסם לחופה... לכסות עינים, לסתום פה...

סריל הארוכה (אֵם מרים) לא הספיקה עוד לגמור את כל הכרים והכסתות כנהוג; אבי זרח, העושׂה חבלים, לא אסף עוד את כל הנדוניא, שהתחייב לתת, ובכל זאת העמידו את החופה...

וביום החופה גילחו את השׂער וַיפּלו מחלפות הזהב מראש מרים... ובאותה שעה בכתה הכלה תמרורים, והחתן הרגיש, בשבתו במסיבת מרעיו, את ה"חורבן", ולבו התחמץ בקרבו. ואחרי כן, בשֵבת שניהם על "מרק-הזהב", היו דומים לאנשים שטבעה להם ספינה בים.

והשׂיער חוזר וצומח. אך מה בצע? אם היא מוכרחת לגלח ולחזור ולגלח...

אמנם זרח מספר, שישנן עיירות, ששם בנות ישׂראל יוצאות בשׂיער נוכרי, פיאה נוכרית, וישנן נושׂאות גם שׂיער עצמן, אבל – זרח, מודעת היא, אינו שלם עם כל התורה כולה...

הוא אומר, שאם יהיה השם בעוזרו, ויזכה בגורל הגדול – להתעשר מחנותם הקטנה, היא שלא כדרך הטבע – ישאיר לחותנתו איזה אלפים, ויצא עם "מרים שלו" לגור ולהשתקע באחד הכרכּים הגדולים, ושם תיוָשע מן ההאַרבּאַנ"ד תשועת עולמים. אך היא לא תאבה ולא תשמע לו. היא מבקשת רחמים מלפניו, לבל יוסף לספר לה ממנהגי הכרכים, בעתרת נשיקות תסתום את פיו לבל יחטא...

ואיככה יעזבו את אמה? מה בצע, כי יעשירוה, הלא אשה זקנה היא, ואם תפול למשכב, מי יגיש לה כוס חמין?

ומי יודע עוד, אם ישנן עיירות כאלה? אמנם זרח שלה אומר, אבל – הלא גם סדום ועמורה היו עיירות בה"צאינה וראינה" ונהפכו ואינן...

– אינני חפצה, זרח... צר לי על המחלפות, אך אם התורה אסרה אותן, מה לעשׂות? ואם הבריות אומרים "אסור" – אסורות הן!

האבן השנית על לב מרים היא אמה, "סריל הארוכה" אוהבת את בתה כשאר האמות, הטובות לבנותיהן, ואולי עוד יותר מזה; מעולם לא דבּרה אליה קשות. אך מיום שנתפשׂו החתן-כלה – נדרה נדר לשמור את בתה מכל רע, ומאז לא גרעה ממנה את עיניה הצופיה...

– את – אומרת סריל הארוכה – יש לך נשמה טהורה, אך לבך לב בשׂר, לב רך. וכנגד היצר-הרע צריך האדם להיות גיבור כארי! ורע מזה, כי היצר-הרע ערום הוא וגם נַחש ינַחש...

וסריל שומרת את מוצא פיה והיא צופיה, והיא מוכנת יומם ולילה לצאת לעזרת בתה במלחמתה עם היצר-הרע. במתק שׂפתים תעירנה ותעוררנה, מוסרה יזַל כטל, אך המתק ימרר את חיי מרים והטללים יפלו כאבנים על לבה.

אך יצא זרח את הבית וסריל הארוכה מתחילה להטיף....

וסריל מושלמת היא. יודעת היא את ה"צאינה וראינה" בעל-פה. זוכרת היא את כל המעשׂיות מ"קב הישר", "ראשית חכמה" ו"נופת צופים"; בעזרת הספרים הקדושים נהירין לה שבילי הגיהנום כשבילי עיר-מולדתה; יודעת היא את כל פינותיו וזוויותיו, את מקום האמבטי, ששם טובלין את הרשעים בזפת רותחת; את הכירים ששם בוערת האש השחורה והשדים צולים שם את הנשמות על חניתות, כתרנגולות, או בתוך האפר, כתפוחי-אדמה... ויודעת היא בשביל מה צולין, בשביל מה תולין, בשביל מה מנענעים כלולב את החוטא בין השמים והארץ, בשביל מה פושטין את העור...

אך יודעת היא גם זאת, כי לא אל קנא ונוקם ה', ולא לנקמה ישאף! כל משׂושׂ חפצו, כי ישוב הרשע מדרכו עוד בעולם הזה וחָיה... ועל כן...

– – שובי וחיי מרים... שובי וחיי!

ומרים שומעת את המעשיות בלב נרעש ונפעם, בפנים חיוורים כסיד... כי אימת החטא עליה...

"יצר לב האדם רע מנעוריו", ומה גם לב אשה... ויש ימים לא טהורים, ימים אשר שדים ושׂעירים מרקדים עליה... אז יראה היא להעיף עין אל הראי, פן יתהווה כתם, כי הבל פיה – טומאה, בכנפי שׂמלותיה דבורים שדים וחיות רעות, שפיפונים... ובימים ההם נופל פחד זרח עליה....

ואמה, עוד טרם נגלה שמץ דבר, תתבונן, תחקור ותדרוש:

– בתי, בתי מחמל נפשי... אולי כבר... אולי תסתירי ממני?... בתי, אל תעשׂי כזאת, אל תחטיאי את נפשך, לקצץ פתיל חייך באביב עלומיך... ותסתכלי עוד הפעם, היטיבי לראות... אולי ואולי...

ומרים שואלת:

– אמי היקרה, ומדוע לא ישית זרח לב לדברים כאלה? למה יצחק, בהשליכי אליו את המפתחות?

– הגברים – עונה האם – ליצנים הם בטבעם; לועגים הם לכל דבר, כי מה מהם יהלוך אם יחטאו? לוקחים הם ספר בידם, לומדים פרק משניות, ומוחין להם שישים דפים חטאים מחשבונם! ויום הדין שלהם אימתי? פעם אחת בשנה... אבל האשה, רחמנא ליצלן, ה"שעשׂני כרצונו" – היא כשׂיה לטבח, כתרנגולת למגיפה... ויום הדין שלהן – חצי חייהן! בכל שעת ההריון, בשעת הלידה... ומה יעשׂה אדם שאין לו שום כלי-זין כנגד היצר הרע? אדם בלי פרק משניות, בלי תפילין וציצית... ושלוש מצווֹת בסך הכול – חלה, נידה והדלקת הנר! ומה שנוגע לחלה ולהדלקת הנר, עוד אפשר להיזהר בה, – זורקין פת יותר גדולה, מדליקין שעה אחת קודם השבת... אבל השאר...

– אם עיניך מביטות באותה שעה אל אותו המקום עצמו, שעיניו מביטות שם, אם נפגש הבל פיך עם הבל פיו באויר – דיינו! כבר לילית חוטפת את המבט, את הבל-הפה ושטה, ודואה, ובאה אל כיסא הכבוד... ומה תאמרי אז? את ישנה, או מתעסקת בבית – ושם מקטרגים ויושבים לדין...

הלא על כך מתות היולדות והתינוקות...

ומרים יודעת, כי כמה וכמה מבטים והבלי-פה נכתבו שם על חשבונה לרע לה, ולבה הולם!

ומרים יודעת, מה נורא ואיום הוא הדין ויום הדין! פעם אחת באו שופטים מעיר הפלך לשפוט עבריינים, ובני העיר חרדו לקראתם. ומרים – הדבר קרה תיכף אחר החתונה, בימים שנפש האשה כוספת גם לדברים האלה – היתה במקום המשפט. כאשר נקרא הפסק, כאשר קרא היושב-ראש: "עבודת פרך!" – נפל הנשפט מלוא קומתו ארצה, כאילו הלמו רעם... ואם בבית-דין של מטה כך, בבית-דין של מעלה לא כל שכן! פה גימגם הקטיגור בלשונו, ובכל זאת יצאה "עבודת פרך", ושם יחצוב השׂטן אש שחורה, תשתפך זפת בוערה...

"איך תתעלף שם הנשמה" – חשבה מרים, וַתחש דקירות בחזה...

וזרח איננו יודע מכל הנאמר והנשמע בבית. בשעה שהוא אצלה, אמה מחרישה ואינה אומרת כלום. באותה שעה מרים עליזה ושׂמחה, בריה אחרת לגמרי. אך אימתי הוא אצלה? ערב שבת בין-השמשות! בכל ששת ימי המעשׂה הוא טרוד בחנות...

וגם הלילות!... סריל הארוכה מטפסת הנה והנה, עולה על מיטתה ויורדת... יורדת ועולה... בקול רם תקרא ה"קריאת שמע" הארוכה עם כל הוידוּי וה"על חטא"... זרח חורק שן, אך ידום, כי נטל עליו! פעם אחת נתן בקולו על חותנתו, וַתבך מרים שלושת ימים ולילות, ולא יכול לנחמה... מאז הוא חורק שינים ושותק...

רואה הוא זרח, כי מרים איננה ב"קו הבריאות", כי פעם בפעם יחוורו פניה כסיד, תפסק נשמתה, כי נרעשת היא ונבהלת על לא דבר; חתול מילל, כלב נובח, קול עלה נידף ישמע, והיא תזדעזע ותצעק – הוא מצפה לנחת, כי כן דרך הנשים... ולקרוא לרופא הוא מתיירא, פן יפחידנה ועוד חזון למועד...

לפעמים ישאל בחרדה:

– מה לך מרים?

אך היא תרגיענו:

– מה לי? נשמת אפי, אם רק אתה עמי בבית! יהי נא רצון שלא תשלוט בנו עין רעה!

כי גם מעין רעה מפחדת מרים. ביום השבת, בשעה שזרח ישן אחרי סעודת-הצהרים, והיא מתבוננת באהבה וחסד בפניו המתאדמים בשנתו – יעלה פתאום הפחד, פן תשלוט בו עין רעה! היא יודעת, כי אין איש יותר נאה, יותר טוב מזרח בעלה, כי כל הנשים מתקנאות בה! לוּ אך היה נזהר גם בדברים שבינו לבינה, הלא לא היה מַשלו בכל הארץ...

– בכל זאת – חפץ זרח לחקור ולדרוש.

– האמינה לי, זרח, כי טוב לי מאד... ואך בקשה אחת יש לי להקב"ה... שיגאל אותנו משעבוד החנות, שנהיה כל הימים יחדיו... יחדיו...

וזרח איננו מרגיש בסוד ה"יחדיו" , איננו יודע מכל יסורי הנשמה, שהיא סובלת בצאתו...

אך עתה, בליל שבת קודש, מרים לא תירא רע! ילך לו זרח להתפלל! בלילי שבתות לא תטיף אמה את מוסרה! אז אֵם טובה היא, אם רחמניה ואוהבת באמת.

– מרים חמדתי, הן שבת קודש היום... לבשי נא בגדי תפארתך, עדי את תכשיטיך... וכשוב בעלך, תרוצי לקראתו בחדוָה וצוהלה... באהבה, באחוָה וריעוּת ... ובשביל כך תזכי...

– לנשיקה רבה מאת זרח! – גומרת מרים בצחוק רצון.

הגמר הזה אינו מוצא חן בעיני אמה, אך היא שׂוחקת... שבת היום, שבת לעונג, לשׂמחה, לחדוַת הנפשות, ואסור לדבּר דבר קשה... היא לוקחת את ה"צאינה-וראינה", מרכיבה את המשקפים הגדולים על חוטמה הצנום וקוראת – – –

האם קוראת, ואזני הבת קשובות...

ספּוּרים רבים לוקחים את לבבה. בכל לב תצהל, בשבוֹר הנער הקטן אברהם פסילי תרח אביו, ובתתו גרזן ביד האליל הגדול, האחד אשר השאיר לפליטה, ובאמרו אחרי כן לאביו, כי אותו האליל הגדול התאנף בחבריו הקטנים וַיעשׂ בהם כלה... בלב נפעם תפחד, פן יכּיר יצחק העיוור, כי יעקב לפניו ולא עשׂיו; ועיניה דומעות מרוב רגש, בפגוֹש יעקב את רחל אצל הבאר. אך את לבן תשׂנא תכלית שׂנאה, על אשר רימה את יעקב! לוּ רימו אותה והחליפו לה, למשל, את זרח בבּריל המלמד! בּרר! קור עובר בכל עצמותיה. אך אחרי כן, כאשר יתפשר יעקב עם לבן ויקח את שתי בנותיו, יונח לה... יודעת היא, כי הדבר קרה קודם ה"חרם דרבינו גרשום"...

אך היום פרשת תרומה... מתנדבים למשכן... נשׂיא אחר נשׂיא... קערת כסף... עוד קערת כסף, עוד קערת כסף, והיא מתנמנמת, אך האם תעירנה פעם בפעם.

– מרים!

– מה אמי? אני שומעת...

– לא זאת...

– ומה?

– לפי חשבוני... הלא תביני... לפי חשבוני...

אודם צח יעטוף את פני מרים.

– עוד לא אמי... – תגמגם בלשונה.

– התבונני נא היטב! – ובקול האם נשמע חשד...

– אבל, אמי...

ועוד הפעם תנמנם מרים. ועוד הפעם תעוררנה האם:

– מרים...

– מה, אמי?

– האומנם עודך טהורה?

ומרים לא תענה עוד.

ואמה נאנחה: חבל, חבל! אך מה לעשׂות?

וַתשב למנות את מתנות הנשׂיאים על פי ה"צאינה-וראינה"... 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

זרח רקק בתפילת "עלינו" , וקל כצבי רץ הביתה, בלי חכּות עד אשר יכַלו כל היתומים את הקדישים... הנה הוא בפתח! חותנתו קוראת ועורפה אל הדלת, והוא רואה אך את מרים הישנה בהשקט ובבטחה, נשענת אל התנור... לחייה התאדמו...

– "שושנה, שושנה פורחת" – לחשו שׂפתיו בחדוָה. וַיתגנב אליה בלאט וַיעוררנה בנשיקה.

– פושע באלוהי ישׂראל! – קפצה אם מרים ממקומה ותצעק בקול איום...

מרים התעלפה.

עד מהרה שבה לאיתנה – אך השבת כבר הושבתה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה