_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"שלום בית"

מאת י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

חיים נושא סבּל.

בעוברו תחת משׂאו בחוץ, לא נראָה מתחת לארון הסחורה אשר על שכמו, ונדמה, כאילו הולך ארון הסחורה לבדו.  אבל נשימתו הכבדה נשמעה למרחוק.

אך הנה פרק את משׂאו וקבּל שׂכר טרחתו, מיישר הוא את גוו, מנשם בחזקה , מוציא את כנפי בגדו מבעד לחבל אשר במתניו, מוחה זיעת מצחו וממהר אל הבאר לשתות מים קרים. משם ירוץ הביתה.

והנוֹ עומד בחצר, נשען אל הקיר, ומרים את ראשו הגדול, עד שקצות זקנו וחוטמו עומדים בשורה אחת.

והנוֹ קורא:

– חנה!

ובפנת גג יפתח חלון קטן וראש אשה קטן, מכוסה בצניף לבן, יֵראה.

והאשה עונה לעומתו:

– חיים?!

והזוג מביט זה אל זו ברצון ונחת. והוא כורך את משׂכּוּרתו בפיסת נייר, וזורק למעלה כנגד החלון. חנה חוטפת באויר, כאשר הסכינה.

– בריה נפלאה – אומר חיים, ואינו רוצה למוש ממקומו.

– לך, לך לך, חיים – קוראת היא בנחת – אינני יכולה לעמוד בחלון... עלי לשוב אל הילד החולה. את עריסתו העמדתי על יד הארובה; ואני מבשלת ומניעה אותו בבת-אחת.

– ומה שלומו?

– הונח לו מעט.

– תהילה לאל, והֱנא?

– הלכה לה אל התופרת.

– ויוסיל?

– מעצמו מובן, בחדר.

אז מוריד חיים  את זקנו והולך לו, וחנה מבטת אחריו עד העלמו בצל המבוא.

ביום החמישי והששי תארך השׂיחה יותר:

– כמה יש לך בנייר הזה? – תשאל חנה.

יראה היא, פן ימעט הכסף לצרכי השבת.

– וכמה נחוץ לך עוד, חנה?

– ששה גדולים למשחה בשביל הילד.  נחוצים עוד נרות; חלות כבר יש לי.  גם בשׂר – ליטרא וחצי.  ונצרך לי עוד:  יין לקדוש ומעט עצי דלק...

– מוטות עץ ישנם בשוק, אקח בהקפה ואביא לך...

– ודרוש לי עוד...

ומונה היא על אצבעותיה את כל הדרוש לה עוד ליום השבת; ואחר משׂא-ומתן ארוך מסכימים הם, שאפשר לקדש על הפת, ושחסרון דברים שונים אחרים אינו מעכב.

העיקר הם נרות-ההדלקה והרפואה בשביל הילד החולה...

ובכל זאת אם, בעזרת השם, הילדים בריאים ושלמים, שני פמוטות הנחושת לא נתנו בעבוט, ועל אחת כמה וכמה,  אם נטמנה פשטידה לכבוד השבת – המשפחה העניה עליזה ושׂמחה בחלקה.

וחנה היא בריה נפלאה להכנת הפשטידה. מתאוננת היא תמיד על חסרון דברים שונים.  פעם יחסר לה קמח, פעם  – ביצים,  פעם – שומן, ואחרי כן יוצאת פשטידה יפה, שמנה ומתוקה.

– כך מבשל המלאך! – אומרת חנה וצוחקת מנחת.

– בוַדאי – עונה חיים לעומתה – האם אַתּ אינך מלאך אלהים? המעט את סובלת ממני ומהילדים? האם לא יציקו לך הילדים פעם בפעם, ולפעמים אני כועס – וכי שמעתי מעולם איזו קללה מפיך? האם צעקנית אַתּ וקולנית כשאר הנשים?

חנה צוחקת בקורת-רוח, והוא מוסיף:

– ומה הוא כל "העולם הזה" שלך? גם אַתּ, גם הילדים ערומים ויחפים, גם רעבים לעתים תכופות... ולמה אני כשר? כאשר יאמרו הבריות: "לא לקדוש ולא להבדלה".  גבר לא יצלח! גם זמירות איני יכול לזמר כהוגן...

– ובכל זאת – אומרת חנה בבטחה – בעל נאמן אתה ואב רחמן, וכה יתן ה' לכל בנות ישׂראל. ויהי רצון מלפניו, שאגיע אתך לעת זקנה...

ומסתכל הזוג זה בזו בידידות ובחסד, כאילו יצאו זה עתה מתחת חופתם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

"שינה בשבת תענוג",  ואחר השינה הולך חיים אל בית-המדרש הקטן לשמוע תורה. וקורא שם אחד המלמדים את פרשת השבוע  עם פירוש האלשיך.

המלמד קורא, ועל פני שומעיו, שמספרם הולך הלוֹך וגדוֹל, רובצת ליאות עצומה.  אחדים מתנמנמים, ויש גם מפהקים בקול. אך לפתע פתאום, כהשמע דבר אגדה על אודות העולם הבא – הגיהנום, ששם מיסרים את הרשעים בפולסא דנורא, והגן-עדן, שיושבים שם הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה – יקיץ ההמון ויתעורר! הפיות נפתחים, הפנים אדומים והאזנים שואפות כל הגה, היוצא מפי המלמד.

וחיים נשען על התנור, עיניו מלאות דמעה, פעם מצער ופעם משׂמחת-רצון, ורועד הוא בכל גוו.

סובל הוא יחד עם הרשעים, רוחץ אתם בזפת בוערה, מושלך בכף-הקלע, בוקע עצים ביערות או תועה בליל-ישימון,   וטועם גן-עדן יחד עם כל הצדיקים: אור-הגנוז, מלאכים פורחים וחתיכות לויתן ושור-הבר, ויין המשומר, וזיו השכינה... וכשהמלמד מנשק את האלשיך וסוגרו, הוא מתעורר משנתו ושב בלי חמדה לעולם הזה.  אז ישאף רוח ויתחנן בנשמתו: רבונו של עולם! רק מעט מזעיר, רק כזית, רק משהו של גן-עדן בעדי, בעד אשתי ובעד בני.  ואז יתקפהו היגון: באיזו זכות?  אינני כדאי, אינני כדאי...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ופעם אחת נגש אחר הלימוד אל המלמד וַיאמר:

– רבי – וקולו רועד מאד – רבי, במה אוכל לזכות אני לחיי עולם הבא?

– עסוק בתורה, בני, בתורה! – עונה המלמד.

– אבל הדיוט אני.

– למד משניות... עין-יעקב... לכל הפחות – פרקי-אבות.

– הלא אמרתי – הדיוט אני!

– אמוֹר תהלים בכל יום.

– לאמוֹר תהלים אני יודע, אבל אין לי פנאי.

– על כל פנים התפלל בכוָנה.

– איני יודע את פירוּש המלות.

והמלמד פונה אליו ברחמים.

– ומה מלאכתך?

– סבל אני.

– טוב מאד, הוי משמש תלמידי-חכמים.

– ואיך?

המלמד חושב רגעים ועונה:

– הבֵא בכל ערב להלומדים בבית-המדרש, מים קרים לשתיה.

פני חיים נהרו מגיל.

– ואזכה לחיי עולם הבא?

– ברחמי השם.

– רבי, – הוסיף חיים לשאול – ואשתי?

ואמר לו המלמד, כי הבעל זוכה לאשתו, וכשהוא יושב על כסאו בגן-עדן, אשתו היא הדום לרגליו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

חיים שב אל ביתו להבדיל על הכוס, וחנה ישבה והתפללה "אלהי אברהם".

וַיספּר לה חיים את דבר המלמד, אך בדבּרו נמלא פתאום רחמים עליה ויקרא:

– ואני אומר לך, חנה, שאינני רוצה בזה! שבשום אופן לא אתרצה, שתהיי אַתּ הדום-רגלי... אני ארים אותך ואושיבך לימיני, ונשב יחד! יש די מקום לנו על כיסא אחד! ומובטח אני – הוסיף באומץ לב – שהקדוש ברוך הוא יסכים לזה, בוַדאי יסכים, בעל-כורחו  יסכים.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה