_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שׂיחת מתים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

            אך נרדמו החיים, ולנוגה חרמש הירח קמו המתים מקברותיהם, עם רב וערב רב.  אך מרביתם חמקה, עברה ותתפזר בחוצות העיר, לנוּע על בתי כנסיות ומדרשות, להתפלל ולקרוא בתורה; ושאריתם – מתי-מעט – מתהלכים הנה והנה בין שדרות המצבות המטושטשות, ואלוני הבכא, המתנועעים על המצבות ברחמים ובדאבון לב... למען מַלאות את ריקוּת הנצח, מעלים הם על לבם פעם בפעם את חייהם מלפנים, אשר נגוזו להם כצללים, ומפיצים אור כהה על זכרונותיהם, ההולכים ונמחקים מעל לוח לבם החלל.

     כאשר יצחק הגדול לדמעות הילד ועליצות נפשו על כל דבר ריק, מבלי היכולת להבין את אהבתו ושׂנאתו גם יחד, כן יצחקו המתים ויתפלאו על כל אשר עבר עליהם בעוד בחיים חיתם.  יִקרה – ויעמוד המת אצל עמיתו, וישאל במבוכה: אולי יודע אתה, מדוע מרטתי אז את זקני וקיללתי את יום הוָלדי? או – איזה רוח עועים עבר עלי אז, לפזז ולכרכר כעגל ולקרוא הידד? האינך זוכר במה נפלתה חנה מרבקה? והנשאל מניע את כתפיו לאות, כי גם הוא לא יבין עתה מאומה מכל הנעשׂה אז, כי גם רוחו המת הולך חשכים בזכרונות חייו!

     ואוצר הזכרונות הולך ומתרוקן, ואיש יפנה אל רעהו פעם בפעם, וישאל: האם אתה זוכר מאומה? ויש אשר יאוּש נורא יציץ מחרכי עינים: ומה נעשׂה, אם יִמח לוח לבנו כולו, עת נשכח הכול ונצלול כעופרת בנשיה?

     – למה לא נוכל להתפלל? – יאָנח פעם בפעם אחד המתים וידום.

     וכל שׂמחת המתים, אשר אינם יכולים או אינם חפצים להתפלל, ודבר אין להם עם העתיד, וברק העולם הבא לא יגיה את חשכת מוחם, היא רק כבוא איזה אורחים חדשים מעולם החיים, ויביאו אתם זכרונות חדשים.

     והיום אמנם נראו שני אורחים, איש ואשה מקרוב באו; מר יחיאל ומרת מרים, ככתוב מפורש על שני גזרי העצים, אשר ננעצו בקבריהם, למראי-מקומות לפי שעה.  על האורחים להתייצב לפני העדה ולספּר באזניה על אודות חייהם.  ויען כי בעולם האמת אין מבדילים בין המינים לרעה או לטובה, על כן אין עצה אחרת, כי אם להפיל גורל, מי ידבּר ראשונה.  כן יעשׂו כל הימים, וגם עתה לקח אחד הזקנים – בלי ספק פרנס-חודש להעדה – שתי עצמות שונות בידו, ויקרא להאחת "מר יחיאל" ולהשנית "מרת מרים", ויאמר להטילן בחיק; אך מרת מרים לא תאבה לייחל למשפט הגורל, וכבר הדבּר בפיה, ודבריה הבלולים פורחים כיונים מבין שׂפתותיה, אשר עוד יפעה להן לנוגה הירח הרך הילוֹד.

     – סלחו לי, רבותי, אני לא אוכל להתאפק עוד.  לא אפונה, כי תאמרו: אשה דבּרנית, אך חי נפשי, כי זה שני ימים רצופים, וגם שני לילות רצופים, אשר לא יצא אף הגה קל מפי.  מפחד לא דבּרתי דבר! ואל מי אדבּר? האל שני התולעים, אשר עלו בחורי אזני במקום הנזמים? ואני לא ידעתי, כי יכולה אני לצאת מקברי לאויר העולם, וגם שמעתי הדלף טורד, ואיך אצא בשׂמלתי הלבנה? – עתה ירוַח לי מעט.  אמנם אני אינני יודעת אתכם, רבותי, ואפונה מאד, אם חברתכם נאוָה לי... אך יעבור עלי מה ואדבּר! האינכם יודעים, רבותי, מדוע לא בא אלי המלאך דומה? אצלי לא היה עוד, ובעיני היא פחיתות-הכבוד! אך עיקר שכחתי – האם ראיתם, אדוני, את ההלוָיה שלי? לא ראיתם? צר לי מאד; לוּ ראיתם את המון זרי הפרחים, מקלעות השושנים עם פסקיות המשי! חמשים זהובים ומעלה – הזר! על פסקיה אחת נכתב הדר "לאמנו".  – אל תביטו, כי צעירה לימים אני, אני שני בנים ילדתי – שם האחד... שם השני... אך, סלחו לי, רבותי, ראשי כבד עלי ולא אזכור עוד את שמות שני בני, אולי יבוא בעלי ויזכירני... אך בלי ספק גם הוא לא ידע... אולי תבוא אחת השפחות... שש שפחות היו לי במספר! אך נשוב נא אל ההלוָיה.  אני אינני אוהבת לקפץ ולדלג בקלות-דעת על ראשי דברים ככל רעותי... חמשים זהובים ויותר הזר! ושערו נא בנפשכם: כמה עגלות-צב! חפצתי לישׂא את ראש הסוסים, אך לא יכולתי – כי אין מספר, ואת חכמת החשבון לא אהבתי מעודי.  והסוסים עטופים שחורים, ושמשי-אבל מסביב, וגם הם עטופים שחורים כהסוסים, וכובעים גדולים שחורים בראשיהם... התענגתי מאד על ההלוָיה, כי ידעתי, אשר תעור את קנאת כל רעותי... אך על זאת דאבה נפשי, כי אבי, זכרונו לברכה, לא ראה את המסע! עליכם לדעת, רבותי, כי אבי, זכרונו לברכה, אינו פה אתנו היום, וגם שם, בעיר איננו... הוא הלך בדרך למרחוק ומת שם בדרך, בלי ספק באחת הערים הגדולות, אשר לא אדע עוד אכנה... כן, כן – עולות איזו ערים על לבי... פאריז... דאנציג... קאַמטשאַטקא... אך לא אזכור עוד באיזו מן הערים הוא מת... אך כאשר הורידוני אל הבור, הצר והלח, והמלא תולעים, לא יכולתי להתאפק עוד, ואחפוץ לקרוא בקול... אך קולי נחבא מפני רגבי העפר והאדמה, אשר החלו להמטיר עלי, ובעלי, כאשר ראיתי עין בעין, היה בראש הממטירים; ועתה לא אדאג עוד כי נדמתי, הן בעלי לא שמע בקולי מעודו! אבל, רבותי – אולי יודע איש מכם צרפתית? אני מהוללה בהגיגי צרפתית! וכאשר נגש מלאך-המות אל מטתי, ואושיט לו את ימיני לנשיקה, דבּרתי אליו צרפתית, אך הוא את ימיני לא קבּל ולא ענה אף דבּור קל, ואפול נקפאה על המטה.  נפלאת היא כי לא ידע צרפתית, האין לו עבודה בפאריז והגליל? אבל, רבותי, עיקר שכחתי! שואלת אני: מה בצע במדברי הנאווה בכמה וכמה לשונות, אם כל ימי היו דלים ורעים! בימי ילדותי השקוני מדי יום ביומו שמן-דגים ונטפי ברזל, אחרי כן באו לילות עמל וימי פחד ובהלה... הלב חולה, מבקש, מתחנן, מתייפּח, מתמוגג ומתעלף, מבלי הגד את חפצו... ואחרי כן... הה! אחרי כן היה לי דבר אחד למכשול ולפוקה... דבר אחד, אשר לא אזכור את שמו, אך דבר גדול מאד, אשר עיני כל האדם אליו נשׂואות כל הימים, אבן הקנאה והתּחרוּת... האם לא תדעו אתם, רבותי?

     – ומי יוכל לזכור עתה את הדברים, אשר גדלו בעינינו אז? – ענה אחד הזקנים בתוגה ולעג יחדיו.

     – ואני יודע! – קרא מר יחיאל – איזה מטבעות!

     – כן, כן! – קראה מרת מרים בעליצות נפש – כל ימי חיי אהבתי שׂיחת גברים מלומדים... ומודה אני ומתוַדה, כי נעלו הגברים על הנשים; ואם לא בלבבם ואמונתם, על כל פנים – במוחם ושׂכלם. כן, יש בין הגברים אנשים היודעים הכול, זוכרים הכול, ומגידים הכול מראש! לי היה מכּר – פותר כל חידה וכל חלום, וכל מלה קשה בספרים! וכאשר פתח את שׂפתיו המחוכמות והיפות לדבּר, אני צחקתי מראש מטוב לב ומנחת, ככל יתר רעותי, מלבד הגברים ומלבד בעלי, אשר היה חורק אז שן וקומט מצח... לא אחת ושתים היה לי שׂיח ושׂיג לא נעים עם בעלי על דבר... על אודות... חי נפשי, כי לא אזכור עוד את שם מכירי, וגם את אשר דבּרתי עם בעלי... זוכרת אני אך זאת, כי אחרי כל שׂיח ושׂיג נחליתי ובכיתי ימים רבים...

     ובפנותה אל מר יחיאל, אמרה:

     – אבל אתה, אדוני, איש חכם ונבון, אף כי פניך דלים ורעים.  אקווה כי נתוַדע במשך הימים ונתרועע... אולם, אדוני – איך קראת בשם הדבר אשר שכחתי?

     – איזה מטבעות נחושת – שנה מר יחיאל בענוָה.

     – לא, ידידי – ענתה מרים בצחוק קל, אשר נגלה כקרן אור על פני חסיד – בשתים, ידידי, שגית מאד! לא איזה מטבעות ולא נחושת... שׂק מלא היה לי, שׂק מלא – זהב... כמה? לא אזכור עוד וגם לא מניתי ולא ספרתי מעולם.  אך אמי, או אבי – (חי נפשי לא אזכור עוד, מי מהם החי ומי המת?) אמרו לי, כי עשירה אני מאד, וגם בעלי, חתני אז, ידע זאת ונשבע לאהבה את השׂק, אף כי אמר: לאהבה אותי! כן, אדוני, למה אכחד מכם, והוא הפלה ממני לטובה את כל אחת משפחותי... אך מה נהדר היה המראה, כאשר כרע לפנַי על ברכיו, וזר פרחים הדר וגדול בימינוֹ! באותו הרגע סגרתי את עיני מרוב עונג, ונדמה לי כי אני מחוללת אתו בתוך המון אדם רב; ומסביב אני שומעת תהלות ותשבחות מפי הגברים, והמית קנאה מפי נשים ועלמות... אך, אללי לי, אני שגיתי מאד! אחרי החתונה לא יצא עוד עמי במחול אף פעם אחת! לא אחת ושתים נשכתי את שׂפתי עד זוב דם למען התאפק, לבלי אצעק ממר נפשי! כן, כן, אדוני! בקרב לבי עמוק היתה מכה נוראה, מכה טריה! ואך המות היה רפאוּת ללבי... עתה אינני מרגישה מאומה, שכחתי הכול, סלחתי לכול! ולוּ יבוא הנה בעלי הרוצח, חי נפשי, כי אקבלנו בסבר פנים יפות! כי עליכם, אדוני, לדעת, כי בעלי – איש יפה מאד ולבוש חמודות תמיד! כאחד האצילים ירָאה – אבל אני הייתי אומללה כל ימי חיי!

     – ואני – קרא מר יחיאל המת – אני הייתי איש מצליח תמיד.

     – איש מצליח? – השתוממו המתים מסביב, והעצמות הנחרות השתקשקו מרוב תנועה.  וזקן-המתים נגש אל המדבּר, ויתבונן בו בכל חורי עיניו, לדעת, אם לא יצא האיש מדעתו!

     – כן, רבותי! איש מצליח – שנה ושילש מר יחיאל – ולמען לא יהתל בי כוח זכרוני ולא יוליכני שולל, כאשר עשׂה הלץ למרת מרים הנכבדה, לא אסַפּר לכם מאומה מחיי חלדי, אך אמנה ואספור את כל הצלחותי, אחת לאחת למען מצוֹא חשבון... ומה גם, כי רואה אני את ה"מתפללים" שבים ונאספים, ועוד מעט ויעבור ליל.

     – ספּר נא, ספּר! – קראו מסביב.

     מרת מרים שאלה, אם אין לאחד המתים מעט סממנים להריח, כי ראשה עליה סחרחר; אך איש לא פנה אליה ולא שמע בקולה, ומר יחיאל הולך ומונה:

     – ראשונה, שלא עשׂני אשה דבּרנית ושוכחת את דבריה.

     – שנית, נולדתי מהוּל, והמוצץ לקח ממני אך טפת דם אחת כחרדל.

     – שלישית, עלי לא הניף מלמד את ידו ולא את רצועתו, כי אמי האלמנה מתה גם היא, ואין איש חולה עלי ללמדני דבר.

     – רביעית, כי ביום השני למות אמי, כאשר גרשני בעל-הבית מביתו, ואמר כי אמות ברעב או חיה רעה תאכלני בליל-אופל בחוץ, קרה המקרה, כי באותו היום ובאותו הבית נפל נער, עוזר לרוקע-פחים, מן הגג; אותו הובילו אל בית-החולים, ואני הייתי לממלא מקומו, ואתרומם ואתעלה על כל יושבי העיר ואהיה שכן קרוב אל השמים וצבא השמים!

     – חמישית, לא עבדתי בצבא, כי ערוַת דבר מצא בי הרופא – מעט שחפת!

     – ששית, רואים אתם, רבותי, כי באתי אליכם מעוטף בטלית כהוגן; אות היא כי לא מתי רוָק... ואני אמרתי – ערירי אלך שאולה... אך הצלחתי עמדה לי ביום צר.  לאדוני, הרוקע פחים, היה אח – סנדלר, ולסנדלר בת – בעלת חטוטרת, וכצאתי לחפשי מעבודת הצבא, נתּנה לי לאשה!

     – שביעית, השחפת לא היתה לי למכשול, אף כי השעוּל לא נתן לי מנוח אף רגע; כי גם אני נפלתי מן הגג ולא קמתי עוד.

     – והשמינית, כי מתּי בראש חודש ניסן, והנני פטור מחבּוט הקבר!

     יחיאל נדם, וזקן העדה החל:

     – רבותי – היוצא לנו מכל אלה הדברים הוא – –

     אך פתאום קרא הגבר, המתים נעלמו אל קבריהם, והחיים נעורו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה