_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התאוה לבגדים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

בשֶבּרשין, הסמוכה לזאמוֹשץ, היתה אשה ושמה בּאשי-גיטל.

והיתה אותה באשי-גיטל ממשפחה הגונה, בת-טובים באמת ואשת חסיד.

ושם החסיד אלימלך.

ואותו אלימלך ממרחק יביא לחמו, סוחר היה ללייפציג, והנסיעה באותם הימים ללייפציג היתה כנסיעה בזמן הזה, לכל הפחות, למדינת-הים.  ולכל-הפחות פעם אחת בשנה היה מרואי פני המלך, מאן מלכי? רבנן, הלא הוא הצדיק מלובלין.  ואך לעתים רחוקות היה האיש בביתו.  ורוצה להשתמש בזה הבעל-דבר, ולהביא את באשי-גיטל לידי חטא, רחמנא ליצלן.

ויודע החתן דנן, שבאם יבוא לפניה ויאמר לה: באשי-גיטל, עשׂי כך וכך, כלומר – עבירה גסה, בוֹז תבוּז לו.  באשי-גיטל היא אשה כשרה וצנועה ובקיאה גדולה בהאותיות הקטנות של הספרים הקדושים בעברי-טייטש, ושומרת את ג' המצוות שלה כבבת עינה... וזכות הבעל, וזכות-אבות משני הצדדים! קצוּר הדברים: זהו דבר שאי-אפשר – צריך להתחיל בדבר קטן: רוצה הוא להכניס בלבה של באשי-גיטל תאוָה לבגדים.  והנקל לו – החסיד אלימלך הוא איש עשיר, נותן לצרכי הבית ביד רחבה ומלאה, ואם אך תרצה...

וחכם הוא הבעל-דבר, ויודע שגם בנוגע לזה, אם יתייצב לפניה בפשטות ויאמר לה: באשי-גיטל, התקשטי בבגדים יפים – תצחק לו.  באשי-גיטל יודעת, שלקשט צריך את הנשמה, חלק אלוה ממעל, ולא את הגוף, שהוא רימה ותולעה והיום כאן ומחר בקבר.  ועל-כן הוא בוחר לשון ערומים, והקול קול היצר-טוב, אדרבה, לשם-שמים הוא מתכוון!

וגחן ולחש לה: באשי-גיטל, הוי יודעת, שהולך וקרב חג הפסח, זמן חרותנו, ומן הדין ומן היושר שתתקשטי לכבוד החג בשׂמלה חדשה.  ראשית: מצוָה שישׂתכר העני החנוָני והאביון החייט, והשנית – והוא העיקר – שׂמחת יום-טוב; "ושׂמחת בחגך", כתיב.

ומוסיף הוא ומפרש: בצאת ישׂראל ממצרים, מה עשׂו? שאלו כלי-כסף וכלי-זהב ושׂמלות... לשם מה? להתקשט לכבוד החג!

הדברים דברים של טעם; באשי-גיטל מסכימה.  אופה היא מצות פחות מדאשתקד... מקמצת ב"כבּוּד" לכבוד יום-טוב, מקטינה את הסכום ל"מעות-חטין" – ועושׂה לה שׂמלה חדשה של משי עם שׂפה של כסף סביב, כמנהג הזמן והמקום.

אחר-כך: שבועות! זמן מתן-תורתנו! לכל הפחות – חרוז מרגליות טובות! חג הסוכות ממשמש ובא – השביס שעל מצחה צריך תקון, וליתר שׂאת היא מוסיפה גם שתי אבנים טובות לעגילי-אזניה – מה בכך?

וכיון שנתנה רשות למשחית, הוא לוחש לה, שאינה יוצאת ידי-חובתה בנוגע לשבת-קודש... כי גדול כבוד השבת ונעלה על כל החגים והמועדים; יום ששבת בו הקדוש-ברוך-הוא... הקדוש-ברוך-הוא הפסיק בבריאת העולם לכבוד שבת! הדברים נכנסים אל הלב, ובאשי-גיטל משתדלת לחדש איזה דבר לכל יום שבת; לכל-הפחות מטפחת-ראש חדשה... אחר-כך: ראש-השנה, הושענא-רבה – וכי אפשר להראות בעזרת-הנשים בלי קשורים-של-ראש חדשים, לבנים או תכולים? ויום הפורים הוא גם-כן יום-טוב; ימי החנוכה – לא כל-שכן! הדבר קטן הוא הנס, שנעשׂה לאבותינו בפך השמן? ואחר-כך – כל יומא דפגרא: חמשה-עשׂר בשבט, ל"ג בעומר... הרבה דברים חסרים אנחנו בגלות, אך לא "ימים טובים"...

ובהגיע התור לשיבת הבעל מהצדיק או מחוץ-לארץ, בודאי שצריך להתקשט.  בת-ישׂראל כשרה מחויבת למצוא חן בעיני בעלה... ולבוש לחוד, ותכשיטין לחוד.  ובנוגע לתכשיטין, יש לו להבעל-דבר נמוקים יותר טובים: האודם, למשל, יפה להריון קל; הלשם הוא אבן בוחן לבבות.  האשה, שנושׂאת לשם, ויש לה הרהורי עבירה, הלשם תיכף-ומיד מתבקע.  יראה אלימלך שלה, בבואו, שלא נכשלה, חס-ושלום, במחשבה זרה, שהלשם שלם! והספיר, כידוע – סגולה בדוקה לחכמה.  שלא בפניו היא עושׂה חשבונות עם הסוחרים... טפשית באשי-גיטל איננה, אבל החשבונות לפעמים מסובכים ומטורפים; רוצים לרמות... והעיקר – האבן "פירטה", המחבבת את הנושׂאת אותו על הבריות בכלל ועל הבעל בפרט...

קצור הדברים, באשי-גיטל סחָפה הגל – הבעל-דבר כבר עזבה לנפשה.  אינה צריכה עוד לדחיפה מן הצד: היא צוללת... מקמצת היא יותר ויותר בצדקה, חושׂכת מפי הילדים, מוסרת את הבנים למלמדים גרועים בשביל שיעלה הדבר בזול, ומבזבזת הכל למלאות את התאוה שלה...

ולא אמרה עוד די.  פיטרה את שפחתה המבשלת, ותזקוף על חשבונה בשעת פרעון את כל ההיזקות, שנעשׂו בבית במשך הימים על ידה במזיד או בשוגג, או גם שנעשׂו על-ידי אחרים... ותביא אל ביתה יתומה עניה, והיא שארת-בשׂרה.  נכמרו רחמיה עליה, על העזובה מאב ואם... תשרת היא בביתה! ושׂכירות לא תתן לה: רוצה היא לגדלה, לעשׂותה "אדם" – וכשתגיע לפרקה, ויזדמן שדוך הגון, תעניק לה מכל טוב, ותשׂיאנה.  בכבודה ובעצמה תוביל אותה אל החופה, למזל-טוב, ותרקד לפניה בחלה קלועה... והעבידה את היתומה בפרך ואת שׂכרה נתנה במלבושים...

ובעלה, החסיד אלימלך, אינו יודע מכל הנעשׂה בבית.  וכה עברה שנה אחר שנה, עד שנפל דבר וחלתה באשי-גיטל; לא יכלה להניע רגל.

כנראה ביקשו משם להצילה; המחלה באה לפתע-פתאום.  פעם אחת בבוקר רוצה באשי-גיטל לקום ממטתה, ואינה יכולה – הרגלים בולי-עץ; ונלאו כל הרופאים והמומחים שבעולם להבין פשר דבר: אשה בריאה בכל גופה, ישנה, שותה ואוכלת כאחד האדם, והרגלים נקיות, אין פצע וחבורה, בלי סדק כחודו של מחט, ובלי כתם – לנוע אינן רוצות.

פתחו לה פתח לעשׂות תשובה: נתנו לה שעת-הכושר להתרפאות ממחלת-הנפש.  אשה אינה יוצאת מפתח ביתה לשוק, לעזרת-הנשים, שומרת את מטתה – לאיזה צורך תתלבש ותתקשט? אין אשה מתיפה בשביל כתלי-הבית!

אבל באשי-גיטל, כנ"ל, כבר סחפה הגל.

באשי-גיטל יש לה בטחון.  מאמינה היא, שהיום או מחר תתרפא ותקום ממטתה... והיא עושׂה לה מלבושים כמקודם... החנוני מביא את הסחורה והחייט את הלבוש לביתה; מביאים לה תכשיטין והיא קונה... ואת הבגדים והתכשיטין מוציאים יום-יום מן המלתחות והארגזים, ומציעים לפניה על כסאות ושולחנות, והיא שוכבת, ועיניה רואות ומקבלות נחת...

והיתומה עובדת בפרך!

ויהי היום, ובאשי-גיטל שוכבת על מטתה, ורואה בבגדים השטוּחים לפניה, ופתאום נבהלה ממראה עיניה: על הבגדים, היותר יפים והיותר יקרים, נמצאו רבבים, סימני כל מאכל ומשקה.  באחדים מהם נמצאו גם קרעים.  ותצעק באשי-גיטל צעקה גדולה ומרה.  ונאספו כל השכנות לקולה, ועיניהן רואות את האסון הנורא, ואמרו הנשים פה אחד, אין זאת כי אם "המים ההולכים לאט, מעמיקים לחפור", כלומר: אותה היתומה המשרתת, אותה הילדה השותקת תמיד, שאינה משה כל היום מעל מטתה של החולה, ואזניה קשובות תמיד לקולה, ורגליה רצות אך למלאות רצונה – שאותה הילדה אך מתנכרת והצניעות והדרך-ארץ אך סתר-פנים לה.  ומה היא עושׂה? בלילה-בלילה, בנפול תרדמה על הגבירה והילדים, היא גונבת את הבגדים ממקומם, לובשת אותם, ומתייפּה בהם, ויוצאת בהם למקומות של חטא, במקומות שזוללים שם וסובאים, והולכים בשרירות הלב...

ומתנפלות כולן על היתומה, ומחרפות ומגדפות אותה, וקוראות לה בשמות של גנאי, שאי-אפשר להוציא מן הפה ולחוץ, ובפרט לכתוב ולהדפיס, ומכּין אותה, ושׂורטין, כדרך הנשים, ואוחזין בה, ומובילין אותה אל המרא-דאתרא, לאמור: חטא חטאה הנערה, מלאה היא תאוות ופשעים כרמון, כה וכה עשׂתה... כי למי בלעדיה היתה האפשרות לגנוג את הבגדים? וראיה לדבר: הביטו בפניה הכחושים, הלא כולה צנומה, כאילו שוּלח בה רזון... ולמה? כלום שפחה היא בבית זרים? הלא בצל-קורתה של גבירה קרובה היא, של בעלת-רחמים ופזרנית, זוגתו של החסיד אלימלך, מה יחסר לה? ומדוע נופלים פניה?

ולוקחים את היתומה, ומגלחים ראשה, להמאיסה על העוגבים, ומשלחים אותה מן הקהלה הקדושה בשריקות ונאצות וקללות, כנהוג... יש דין בישׂראל!

                                                                       

ובמשך כל הזמן ההוא, כמובן, לא היה החסיד אלימלך בביתו, לפי שכשנפלה באשי-גיטל למשכב ואזלה יד הרופאים מלהושיע, עזב החסיד אלימלך את עסקיו ואת ביתו, ונסע ללובלין.  ובפירוש אמר: לא אזוז מכאן, עד אשר יבטיח לי, שתתרפא באשי-גיטל...

והוא הולך ושב, ואין מענה... אבל פעם אחת אומר לו הצדיק:

– שוב הביתה, אלימלך, והבא הנה את החולה.

ומה היתה הכּוָנה? פשוט: הצדיק הזכירה לא אחת ושתים, התפלל בעדה – ואין פועל-יוצא.  ובזה לא הסכין הצדיק מלובלין.  ורע מזה: לפעמים בשעת התפלה נדמה לו, שיד שלוחה ממרום חוטפת את תפלתו וטופחת בה על פניו... רואה הוא, שהמניעה גדולה, לפי שנסגרו כל השערים.  אין זאת, כי-אם גדול החטא וגדול הקטרוג.  וכשהתייצב ושאל שם אחת ושתים: היתכן? מה עשׂתה האשה? ואין מענה – שאל את אלימלך, וזה נכון להשבע בנקיטת-חפץ, שזוגתו אשה כשרה, צנועה וצדקנית...

והצדיק מלובלין, כידוע, היה מומחה גדול בחכמת-הפרצוף, ואמר: אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם תבוא לכאן ואתבונן... הכרת פניה תענה בה.   וכך הוָה.

החסיד אלימלך נסע תיכף ומיד הביתה, ושׂכר עגלת-צב, כדרך הגבירים.  והציעו את העגלה בפנים כמטה: תבן וכרים וכסתות.  ושני זוגות סוסים אסרו אליה... ובעיירות הקרובות, באישבּיצא, בקראסנוֹסטב וכדומה, מוכנים סוסים לחלופין... ונוסעים.  הסוסים דוהרים כנשרים, בעל-העגלה אינו מניח את השוט – צריך לבוא ללובלין ב"כי-טוב"...

ונוסעים הם.  ובדרך, בהיותם ביער סמוך ללובלין, נפתחו ארובות השמים ונפל פתאום שלג רב, ויכס את עין הארץ... אין דרך ואין מסלה, והם תועים כמה שעות, ואחר-כך נאחזו בסבך היער, ואין לנטות ימין או שׂמאל... ומעל לראשם – שמים מעוננים, אין ירח ואין כוכב, אין מורה דרך.  ומתחת פרושׂה כשׂמלה לבנת השלג, והסוסים רועדים מעיפות וקור, ובעל-העגלה מחרף ומגדף את הליל ואת השלג, ואת היער, ומקלל את בעליו... ואחרי-כן ירק והניח מידו את השוט ואת המושכות, ויקשרם בפאת העגלה, וישכב, ויתכס, ויישן; כה יעמוד עד בוקר.  ועל החסיד אלימלך וזוגתו נפלה אימה חשכה, כי היער  הסמוך ללובלין היה אז יער גדול באמת, השׂתרע על כמה וכמה פרסאות, והיה תמיד בחזקת סכנה מחיות רעות וגזלנים.  והתפללו בדמעות שליש והתוַדו, והפקידו את נפשם ביד ה'... עודם מתוַדים, ופתאום אור נראה מרחוק.  והאור הולך הלוך וגדול, הולך וקרב ומתרבה.  ניצוץ ועוד ניצוץ, ואחר-כך כמה וכמה ניצוצים, הנה זכוכית של חלונות – אין זאת, כי אם בית-מרזח בקרוּב מקום.  וחיתה נפשם של הזוג, ובעל-העגלה נעור ולוקח שנית את המושכות ואת השוט, ונוסעים כנגד האור.  ובנסעם, הולך וקרב אליהם קול-נגינה.  אחר-כך נשמעו גם קולות בני-אדם, שירים וצחוק, מיד נראה גם בית-המרזח בחלונותיו הבוערים באש – ונפל עליהם פחד שנית, כי אמרו: "פריצים" מתהוללים... ובשעת חדותא מסוכנים הם יותר מן החיות הרעות והגזלנים...

אבל הם מטים אוזן, והקולות של יהודים, והשירים – שירים של משתה ויום-טוב ליהודים... הנה קול בדחן מבדח את הבריות... ודובר דברי כבושים באזני הכלה... הנה מכריזין: שבת! שבת! וקוראים לרקידה עם הכלה...

וראו בחוש, שהעסק עסק ביש; ששם חתונה של שדים... בימים ההם היערים היו יערים, והדרכים פשוטות ולא דרך המלך, ובלילות היו נוסעים אך לעתים רחוקות... וחתונות כאלה בחורבות בתי-מרזח מעשׂים בכל יום...

ואמר החסיד אלימלך אל אשתו באשי-גיטל, ושניו דא לדא נקשן:

– הוי יודעת, באשי-גיטל, שהדבר הוא כך וכך, וסכנת נפשות... בלי-ספק יצאו לקראתנו, ויזמינו אותנו אל החתונה... הוי יודעת... שאסור לטעום מהכּבּוּד שלהם, ולענות אף בהגה קל על כל שאלותיהם וטענותיהם...

אבל גם באשי-גיטל יודעת מזה, ומרחפת היא בין החיים והמות, והם יושבים ומחשים, ומחכים... ובינתים יצאו באמת מן המרזח המחותנים והמחותנות והקרואים, והמנגנים, כל המקהלה עם הבדחן בראש, ובידיהם אבוקות דולקות, והם סובבים את העגלה, מרימים את המכסה: שלום עליכם! שׂמחה וגדולה: ברכו אותנו בברכת מזל-טוב, היו קרוּאים נכבדים, קחו חלק בשׂמחתנו... אל תביישו את החתן, אל תביישו את הכלה... אין מענה! המחותנים מבקשים, החתן והכלה מבקשים, המקהלה מנגנת, הבדחן מבדח, היער מתמלא נגונים וחרוזים, והם מחשים! משרתים ומשרתות מביאים ומציעים לפניהם כל מיני מטעמים על טסי כסף, בכוסות של בדולח, מפצירים, מגישים עד הפיות, וריח המאכלים נודף כבשׂמים – קחו, טעמו, עשׂו ברכה – אין מענה!

אבל פתאום, כשהרימה באשי-גיטל את עיניה, ותרא שהנשים של החבריא – הכלה, המחותנות והקרובות – מלובשות כולן בגדי השבת והיום-טוב שלה, בגדי החמודות, סמוּט ומשי; ושאינן נזהרות, ושופכות עליהם משקה, ומאחיזות אותם באופני העגלה המשוחים בזפת, – לא יכלה להתאפק עוד, כשל כוח הסבל ותצעק מרה:

– רוצחים! גזלנים! כל עמלי ויגיעי הולך לאבּוּד...

                                                                       

ליותר מזה לא נצרכה... מתה למחצה הובאה ללובלין לפני הצדיק... והוא, זצ"ל, אך הביט בפניה, וראה, וידע הכל, ואמר להעולם: ראו גם אתם וקחו מוסר... וספּר להם דברים כהוָיתם... את אשר עשׂתה ואת אשר עבר עליה... ובת ישׂראל – אמר – בת ישׂראל כשרה, כשהרחיב לה השם-יתברך, והיא עושׂה לה מלבוש חדש, נותנת את הישן לעניים... בת ישׂראל כשרה אינה מתלבשת לנוי בלבד... ואינה עושׂה מלבושים לתלות אותם במלתחה או להטמינם בארגז... ואם עושׂין כך, באים בלילה רוחות רעות, שדין ולילין, ולוקחים את המלבושים, ומתלבשים בהם, ומרקדים על חתונותיהם ומשתיהם... לפי שיש להם שליטה על כל מלבוש שאינו מן הצורך...

וכששמעה זאת באשי-גיטל, הצדיקה על עצמה את הדין, ונתנה תודה לפני בעלה הצדיק וכל העולם על החטא, שחטאה בתאוָתה לבגדים, ועל המעשׂה הרע, שעשׂתה בשוגג להיתומה, ויצאה נפשה בדברה – תהי מיתתה כפּרתה...

ותיכף אחר השבעה נקרא אלימלך לפני כסא קדשו של הצדיק.  ואמר לו הצדיק, שאם רוצה הוא לתקן את נשמתה של אשתו, יסע לביתו תיכף-ומיד, ויחפשׂ בכל מיני חפושׂין בעירות הקרובות של הסביבה, עד שימצא את היתומה, שהתביישה בחנם ועל לא דבר, ויבקש ממנה סליחה ומחילה וכפרה, ויכתו עמה תנאים, ואחר-כך יקדש אותה כדת משה וישׂראל, ותהי לו לאשה ולבניו לאם, ותגדל אותם – את הקודמים ואת הבאים – לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה