_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מספּורי יוחנן המלמד

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

ה. העונש

אמר יוחנן המלמד:

יצר הקדוש-ברוך-הוא את עולמו בחכמה, יצר לכל בריה ובריה בפני עצמה צורה מיוחדת.

אין לך שני אילנות שוים, שני עלים שוים, ועל אחת כמה וכמה – שני בני-אדם שוים זה לזה.

ואם יקרה ששני אחים דומים זה לזה בחיצוניותם, שונים הם כרחוק מזרח ממערב בפנימיותם, בתוכם.

אדם ודעותיו, אדם ודרכו; אין שתי נשמות דומות זו לזו.

ומחויב כל איש מישׂראל לשמור את פרצוף-הפנים שלו, שלא לנטות כמלוא-השׂערה לימין או לשׂמאל מן הקו הישר, שהתוָה לו האלהים מערשׂ ילדותו עד קברו.

ומידה מגונה היא להתחפשׂ לאחר, לפשוט צורה וללבוש אחרת – ועונשה בצדה...

אם אדם מישׂראל מתדמה בחיצוניותו, לשם ממון או לשם כבוד, לאינו-ישׂראל, סופו שהוא בעצמו, ואם זכות אבותיו תעמוד לו, בנו או בן-בנו, יצאו בדרך לא ישובו עוד, יצאו לרעות בשׂדה אחר...

והמחזר על הפתחים, המבקש לעורר רחמים, ומתחפשׂ לבעל מום, לגבּן, לפיסח או לעיור, סופו, ככתוב בספרים הקדושים, שלא יפּטר מן העולם עד שיעשׂה פּיסח, גבּן או עיור, עד שידבק בו אותו המום.  מעצמו מובן, אם לא עבר האיש עבירה חמורה מזה והתחייב מיתה, ונפרד מן העולם קודם זמנו...

ומה דינו של המתחפשׂ לגדול הימנו? לירא-שמים, לצדיק מפורסם, לחכם?

קבלה היא בּידי: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו...

כי אדם אין צדיק בארץ, וגומר.  הן אף במלאכיו ישׂים תָהֳלה, ויסורים ממרקים את החטא, ואם חיקה איש את רעהו, מושך הוא על עצמו את יסוריו וניקה המחוקה...

ועל אותו זה רוצה אני לספר לכם מעשׂה.

מעשׂה בשני אחים.

ורקה המעשׂה במדינת פולין, בשנים קדמוניות, כשהמדינה עמדה על תלה, והממשלה היתה בידי האצילים, השׂררות, ואיש מהם כל הישר בעיניו יעשׂה.

ואותם האחים, בני אב אחד ואם אחת, תאומים היו, והיו דומים זה לזה בחיצוניותם כשני רסיסי מים...

אבל מעץ אחד עושׂים קרדום לחפור בו ועץ-חיים לתורה...

והאחד – בעל המחבר "שער הברזל", וכשמו כן הוא.  יהודי חזר מצור, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו.  ועליו נאמר: "עץ שתול על פלגי מים", ואין מים אלא תורה, ושרשיו, מצווֹת ומעשׂים טובים, מרובים על ענפיו... וישב על כס מדין בעיר ואם בישׂראל, והרביץ תורה ברבים בישיבתו הגדולה...

ואח לו – ממש ההיפך ממנו...

ואירע מעשׂה, שביקש אותו האיש להשׂתכּר ושידך לסוחר מנכבדי העיר בשביל בנו, שהיה עלוּי ומתמיד (אמרו עליו: כפתור ופרח!) את בתו של הכוחר באחוזת השׂררה.  ואותו החוכר בעל נכסים ותקיף, יד ימינו של השׂררה, ידע את אשר לפניו, ופסק הרבה נדוניא, חוץ ממתנות והלבשה.  והיו ראשי פרקים, ואחר ימים מועטים נכתבו התנאים – הלולא וחינגא, נשברו כלים, מזל-טוב, מזל-טוב!

יום החופה ממשמש ובא, ובינתים יצא הקול, שבית החוכר הוא בית ועד לצעירי האצילים, העושׂים שם את לילותיהם כחגים, שותים ומשׂחקים בקוביא ועושׂים מה שלבם חפץ... ושבּתו של החוכר משמשת לפניהם, יש לה עמם גם שׂיח ושׂיג, וברוב הדברים לא יחדל פשע, בפרט שהנערה יפת-תואר ויפת-מראה, והגיעה לפרקה...

קצוּר הדברים, ראה הסוחר שטעה במקח, שנפל בפח, והוא מתחרט.  והחוכר עז-נפש ודורש חצי נדן קנס, ונגשו בעלי הדין אל האלהים.  וראש הבית-דין – "שער הברזל".  והדברים יגעים: חקירה ודרישה, וגבית עדים.  העדים משתמים, מיראתם את פני התקיף, שלב השׂררה בידו... מגלים טפח ומכסים טפחיִם... אבל סוף כל סוף צפה האמת למעלה כשמן על פני המים.  המשׂא-ומתן האחרון היה בין הערבּים, והפסק נדחה עד בוקר, אבל ברור כשמש שיזכה הסוחר בדין ושהתקיף יצא בפחי-נפש...

ויהי ערב, ויהי בוקר – הפסק נכתב.  "שער הברזל" לוקח נוצה לחתום על הפסק.  אבל באותו לילה אכל החוכר קורצא בבית השׂררה, לאמור: מַטה "שער ברזל" את הדין, לפי שבנך יוצא ונכנס אצלי – ועלה חרון אפו של השׂררה.  וכשלקח "שער הברזל" את הנוצה, נשמע פתאום קול שעטת סוס בחוץ.  מציצים בעד החלון – שליח מיוחד של השׂררה, הקוֹזאַקי"ל שלו, והוא קופץ מן הסוס, והנה הוא בהבית-דין, ופקודת השׂררה בפיו לאמור:

– היד שתחתום על הפסק – תקצץ!

על הצבּוּר נפלה אימה חשכה...

– רבי, משוך ידך! סכנת-נפשות, רבי... אמר השׂררה ויעשׂ! ו"שער הברזל" אומר:

– מוטב שתקצץ ימינו של אדם מישׂראל, ולא תבּטל אף אות מאחת מתורתו של הקדוש-ברוך-הוא...

– אם כן, חתום בשׂמאלית, רבי...

– על השׂמאלית אני מניח תפילין...

וחתם...

– – –

לפי שעה אמנם נדחה העונש.

באותו הלילה, אחרי שהלשין החוכר, בא שליח מיוחד אל השׂררה מהמלך והשׂרים היושבים ראשונה במלכות, לאמור:

– האויב פשט על הגבול, מחויבים השׂררות לצאת כנגדו להציל את המדינה!

תיכף תקעו בחצוצרה לאות מלחמה, והקוֹזאַקלי"ך, חילו של השׂררה, קפצו על סוסיהם, והשׂררה חגר את זינו; והוא דוהר בראש.  ונלוָה אליהם גם השליח ששב מן הבית-דין, ונעלמו בחושך...

הצלה פורתא... הצלה לפי שעה...

אך מה עשׂה אחיו של "שער הברזל", שהוא החייב בדבר?

אותו שלמה היה, כמו שרמזנו, ההיפך מאחיו... ההן שלו לא היה הן, והלאו לא היה לאו, והיה רודף קדים כל ימיו.  כבר עבד כל עבודה זרה שבעולם והעלה בידו חרס.  עוזר לו "שער הברזל", והכול לריק.

עושׂים אותו לסרסור, והוא מרמה את שני הצדדים.  מוסרים לו ממון של שליחות, וברוע מזלו ליסטים באים עליו.  גונבים ממנו את הממון במלון... עכשיו היה לשדכן, וראשית מלאכתו היה השדוּך עם החוכר...

וכש"שער הברזל" לא קם ולא זע וחתם על הפסק, ידע שלמה שלא יחזיק עוד מעמד בהקהילה, ושהחוכר התקיף ידרוש ממנו בחזרה את שׂכר-הטרחה, ושכל בני העיר ישׂטמוהו וירדפוהו.  והשתמש בהערבוביה ויצא אל הפרוזדור. – תלויים שם על יתד בגדיו של "שער הברזל", ספּוֹדיקי"ל וטיזלי"ק – ויקחם, ויתלבש בהם ויצא את העיר בלאט...

– – –

עברו ימים, השׂררות ניצחו את האויב על הגבול, הכוהו אחור, לקחו שלל רב והם שבים לאחוזותיהם בהמון... על פרשת-דרכים, כשהאחד מהם פורש עם חייליו לימין או לשׂמאל, עושׂים כּרוֹת בבתי-המלון, אוכלים, שותים ומיטיבים את לבם מתוך חבּה...

בשעת המשתה הסוסים מתפשטים ורועים בשׂדות האכּרים. האכּרים מרננים, מתלוננים, בוכים בפשוּט ידים ורגלים לפני השׂררות, הללו מבטיחים לשלם אחר-כך את הנזק, ופורשים האכּרים והולכים בלי אמונה... ועל הכּכּר לפני בית-המלון הוזים החיילות, אוכלים ושותים, והשׂררות מוסבים על שולחנות בגן, על יד המלון.  והיהודי, חוכר המלון עם אשתו ובניו, משרתים לפניהם ומגישים מכל טוב...

והנה הגיעו אחרי ימי הלולא ולילות משתה עד הגבול של השׂררה שלנו.  עכשיו הוא נפרד מן החבורה, הוא עושׂה להם משתה בבית-מלונו, והחוכר גם כן יהודי, ושמו משה...

ובא אותו משה בשעת סעודה, והשתטח לפני השׂררות בבקשתו ללכת אותו הלילה.

– אשתי ובנותי (בנים לא היו לו) ישרתו לפני השׂררות, ואני, אם ירשה השׂררה, אלך העירה...

– איזה עסק יש לך בעיר, משה?

ומספר לו האיש משה, שיש מצוָה גדולה בתורת ישׂראל, והיא פדיון שבויים, שנוהגים גדולי ישׂראל לחזור פעם בפעם על הקהילות, לדרוש ברבים בענין המצוָה ולקבץ אחר-כך נדבות...

– ועכשיו, מספר לו משה, בא לקהילתו רב נודע ומפורסם, רועה צאן ישׂראל באחת מערי השׂררה, כך וכך שמה, הוא "שער הברזל"...

נזכר השׂררה...

– והיום בערב ידרוש "שער הברזל" בענין המצוָה, ואחר-כך יפסקו בעלי-הבתים ממון לאותה הצדקה.  וגם אני לא אקפוץ יד, בחסד השׂררה...

ולא ראה משה את צחוק הערמה על פני השׂררה, בענוֹתו:

– טוב מאד, משה, לך לך, או טוב מזה – אצו ליתן לך סוס מן המובחר וּרכב העירה, אבל אל תתמהמה שם.  קח את הרב שלך והביאהו אלי...

האיש משה נפעם, והשׂררה מוסיף:

– כמה יקבוץ שם אותו הרב?

– מאה דינרין לכל הפחות...

– יבוא לפני – אומר השׂררה – ואני אשקול על ידו חמש מאות דינרין ובלי דרשה... אמור, שכן ציויתי!

דבר השׂררה אין להשיב.  נותנים למשה סוס, הוא רוכב ומביא את הרב...

– אתה הוא "שער הברזל"?

– אני!

– הושט ימינך ואשקול לך את נדבתי...

הבּא הושיט את ימינו לקבּל מעות, והקוֹזאַקי"ל, ששלף חרבו מראש, קוצץ את ימינו...

וימינו של מי נחתכה?

ימינו של שלמה, אחיו של "שער הברזל"...

הדא הוא דכתיב: "צדיק מצרה נחלץ" וגומר...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה