_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זוּג מסַפּר

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

גדול הוא חדר המרתף ומלא מיטות.

בפינה על  יד התנור, על ארגז ברזל, ישנה פרידה, הסוחרת בעטרן של זפת.

המטפחת, אשר חבשה לראשה, נראתה לאור הלבנה כמסגרת אדומה כהה לחוטמה הארוך והחד, המשמיע פעם בפעם קול שריקה חדה.  והכסת אשר עליה נוע תנוע, כי מתנשׂא ונופל חזה הזקנה.

בערב שבה פרידה מן השוק וַתספּר כי נוסעת היא ביום המחרת אל היריד בעיר הסמוכה, ועל כן תמהר היום לעלות על משכבה.  וַתּבקש מאת שכנותיה לתת לה לישון במנוחה, כי עליה להעיר שחר.  אך מאז עלתה על משכבה נדדה שנתה, כשהתפשרה עם בעל-העגלה נמלט מפיה בחופזה, שתקח אתה אך את החבית הקטנה, ועתה עולה על לבה, כי נחוץ לה לקחת את החבית הגדולה.  וַתּתמרמר על עצמה, על קלות דעתה, על "השׂיער הארוך והשׂכל הקצר אשר לנשים". "למה לו לדעת איזו חבית אקח, את הגדולה או את הקטנה? עתה לא יתנני עוד לקחת את הגדולה". כאשר נרדמה החל  לפעמה חלום, כי מתקוטטת היא עם בעל-העגלה והוא אוחז בחביתה, וזורק אותה מעל העגלה, והחבית מתפוצצת והעטרן של זפת נשפך...

הפינה השניה שייכת ליוסי שואב-המים.  אשתו עם שני ילדים ישנים במיטה אחת, הוא עם בנו הגדול, הלומד בחדר – בשניה.  גם משתי המיטות הללו מתנשׂאות פעם בפעם אנחות תוגה ודאגה, גם הם עלו על משכבם בנפש לא שקטה.  הבן הלומד בחדר בכה הרבה בכי, המלמד רוצה לגרשו מן החדר, כי עוד לא שילמו לו בעד החודש שעבר.  הבת הבכירה שבה היום אל רשות הוריה, כי אבּדה את מקומה "מקומה". משרתת היתה הנערה, ולפתע פתאום מתה בעלת-הבית, ולא יכלה להיוָתר בבית האלמן.  ונושה היא בו איזה זהובים, והוא אומר, שאשתו לא הגידה לו מאומה, והוא עצמו אינו מתערב בעסקי נשים, ואינו יודע כלום.

לוּ הביאה את משׂכוּרתה, כי אז אפשר היה לסלק להמלמד, ועתה יוסי קרח מכאן וקרח מכאן, וגם התקוטטו בערב: אשת יוסי יועצת להזמין את האלמן לדין-תורה, הבת מבכרת את הערכאות:

נחוץ אך להגיש בקשה  אל שופט-השלום או אל שׂר-המשטרה – ויוסי מתיירא להתגרות בבעל-הבית, רבים הם עתה שואבי-המים והוא חי אך על חזקתו, ואם יכעיס את בעלי-הבתים, גרש יגרשוהו בחרפה.

בפינה השלישית תישמע נחרת בּריל הסבּל.  ישן הוא לבדו במיטה, כאחד הגבירים, ושני ילדיו – במיטה השניה.  אשתו מבשלת ויש לה חתונה הלילה.  אך גם פה לא שנת מנוחה היא השינה.  זה ימים רבים בּריל מרגיש כאב מתהלך בעצמותיו, ורגע מרפה ממנו הכאב וחוזר וניעור, ביד, ברגל או במפרקת... ואחד מבניו במיטה השנית מתאנח גם הוא; עוזר הוא על יד עושׂה-תנורים ורגלו נכוותה בסיד...

ועוד אחת ישֵׁנה כ"בעלת הבית" לבדה במיטה, היא ציריל בעלת הפינה הרביעית; במיטה השניה ישנים שלושת ילדיה.  שומר בלילות הוא בעלה, שומר על החנויות, וכשובו ממשמרתו תקום היא ותצא לשוק למכור לחם וכל מאפה חם...

ועוד מיטה בקרן-זוית, מיטת ברזל צרה.  על חבילת סחבות ינוח שם ראש אשה.  הלחיים צנומות ואדומות, והשׂפתים הצרובות תפתחנה פעם בפעם, ואנחה כבדה תתפרץ בקול שריקה מן החזה.  קשה פרנסת בעלה ואיננו בר-מזל... בשבוע שעבר "הוציא" קלחת נחושת וַיטמן אותה מחוץ לעיר באדמה, וימצאנה איש אחר... ומי יודע, מה הוא עושׂה הלילה? היצליח או יתפש... זה שלושה שבועות לא טעמו טעם תבשיל, בעלת-הבית אומרת לגרש אותם מן המעון, והשכנות מתגרות בה: איפה הוא בעלך בלילות? איפה הוא, לומד תורה או אומר תהילים עד אור הבוקר?...ׂ

ובאמצע החדר מחיצה של נסרים דקים – סוכה קטנה בלי סכך מלמעלה, על התקרה השחורה רועדים לנוכח הסוכה כתמים בהירים, ומחרכי הנסרים מתפרצות קרני אור, להתחרות עם נוגה הלבנה  ולדלג על פני המטות השבורות והפנים העייפים שבחדר המרתף.

ובסוכה   ממשלת טריינה, בעלת-הבית החדשה, שיצאה לפני שלושה ירחים מתחת לחופתה.  היא מחכה לבעלה המתמהמה בבית-המדרש.  ובממשלה הזאת שתי מיטות, ובין המיטות שולחן  קטן, ועל השולחן מתנוצצות "מתנות הדרשה": סידור "קרבן מנחה" מכורך שן, שני פמוטות מנחושת-קלל ו"מצודת דוד" לבשׂמים, מצופה כסף טהור. על הכותל תלויים "בגדי החתונה", בגדיו לחוד ובגדיה לחוד, וגם תיק גדול של טלית ותפילין ועליו "מגן דוד" רקמת שני,  מעשׂה ידי טריינה להתפאר. ובממלכת טריינה הקטנה אין ספסל ואין כיסא, והיא יושבת על המיטה, ומתקנת את הרשת לבצלים, המפוזרים על המיטה השניה, ששם, מתחת להכּרים והכסתות, נטמן התבשיל לארוחת הערב.

לקול פתיחת הדלת  בלאט אדמו פני טריינה והרשת נפלה מידה.  בלי משׂים קפצה ממיטתה, אך חיש שבה אל מקומה וַתּשב; לא נאה לצאת לקראתו, עוד יתעורר אחד השכנים משנתו וישׂימם ללעג ולקלס.  והעיקר – השכנוֹת!

השכנו­ֹת מציקות לה מאד, ועולה על כולן פרידל, שאינה יכולה להבין בשום אופן וצד, איך לא תקלל אשה את בעלה תיכף למחרת יום החופה. אסור להאמין לגברים, לאותם הנחשים והעקרבים.  "חכי, חכי – היא מתגרה בטריינה – גם יומך יבוא! הראי לו אצבע ויתפושׂ את היד"...

 ופרידל היא הנחש בגן-עדנה של טריינה.   לדעת פרידל צריכה האשה למשול בבעלה, להלך עליו אימים! ואם לאו, "ימוץ את לשד נעוריה כחתול, ילוק את דמה ככלב ויגרם את עצמותיה כזאב טורף".  לפני עשׂר שנים מת עליה בעלה, והיא לא שבה עוד לאיתנה הראשון,  ועוד אין כוחה אתה כמקודם.

– ומה שמגיע לו על-פי הדין, השליכי לפניו  כלפני הכלב, וזולת זה – מרחוק! ואך בקולי-קולות וגידופים...

ובשעה שאזהרותיה של פרידל עולות על לב טריינה, מתגנב בעלה בלאט אל הסוכה.  הוא עובר על בהונות רגליו בין מיטות השכנים, וטריינה עושׂה אזנה כאפרכסת, ולכל פסיעה ופסיעה דופק לבבה כהד, ורוַח לה אך כאשר נגעה ידו במנעול הסוכה.

– ערבא טבא! – הוא אומר בלחש בלי הרים את עיניו.

– שנה טובה! – עונה טריינה לעומתו גם כן בלחש, ושואלת אם הוא חפץ לאכול.

– ואַתּ?

– אני...

 ויצא הבעל ליטול את ידיו, וַיֵשב וטריינה מגישה לו מגבת לבנה לנגב את הידים.

ועל קצה השולחן מוכנה פת לבצוֹע, מלח לטבול, וטריינה הוציאה את התבשיל הטמון מתחת להכּסת.

ויושבים הם לאכול, היא – על מיטת הבצלים, והוא – ממולה, על המיטה השניה, ומשׂוחחים  הם בעיניהם – כמנהג ”זוג-חדש", ובפיותיהם – על דבר הפרנסה.

וטריינה שואלת לחשבון ההכנסה, והוא עונה באנחה:

– כבר יש שלושה תלמידים.

– ובכן, החלטת להיות מלמד? אין עצה אחרת? – ובקולה רעד עצבון.

– מה לעשׂות? – עונה הוא בתוגה חרישית.

– הכל בידיעתו – מתנחמת טריינה – הוא יודע, מה שהוא עושׂה...

– הוא יודע – עונה הוא כהד לקולה – אך לעת עתה לא תעלה הכנסתי על מאה ועשׂרים   כסף – הוסיף באנחה.

– ולמה אתה נאנח? הרי זה הון רב – –

 

– הגיעי בעצמך – רוּבּל לשבוע שׂכר-דירה, הרי זה עשׂרים ושישה ל"זמן"... ואני הנני חייב עוד מה שלוויתי להוצאות החתונה.

– לווית?

והוא צוחק בטוב לב:

– שטיא, ואַתּ חשבת, כי אבי יכול יותר מלהבטיח? פוסקין נדוניא, מלבושים, הוצאות החתונה על חשבון שמו יתברך, ואם שמו יתברך אינו נותן...

– כללו של דבר?! – חוזרת טריינה על החשבון.

– כללו של דבר, שישה ועשׂרים ל"זמן", אך חמשים ושנים לשנה, ונשאר כמה?

– כמדומה לי – ששים ושמונה....

– לכל ימות השנה!...

– ומה בכך – יותר מרוּבּל ושליש לשבוע, ואך אל פינו...

– ועצים להסקה ונר למאור?

– אין דבר – מנחמת טריינה – הזן ומפרנס לכּוֹל  לא ישכח גם אותנו.  גם אני אעשׂה את שלי... הנה קניתי בצלים; עתה ביצים בזול, ואקנה  גם ביצים – גם אני אשׂתּכּר! אם מעט  ואם הרבה, אבל אשׂתּכּר, והעיקר שההסקה והמאור אינם עולים בדמים מרובים כל כך, וכל היותר – שקל לשבוע, ונשאר לנו עוד – –

– ושבת ויום-טוב? אותם שכחתּ, ילדה!

וקולו, בקראו לה "ילדה", רך וענוג הוא מאד.  וטריינה הסמיקה, ותייעץ להניח את החשבון ליום המחרת.

– עת לישון – אמרה ותתאדם שנית, ולמען הצטדק הוסיפה: – מאחר אתה לבוא מבית-המדרש.

והיא מניעה את שׂפתיה, כאילו היא חפצה לפהק.

והוא מַטה את ראשו לעומתה ולוחש לה:

– פתיה, הלא במתכוון אני מאחר לבוא, למען... למען נאכל יחדיו... לא נאה למלַמד...

והיא  נאנחת, ועוצמת את עיניה, כאילו היא עייפה מאד.

וגם הוא עוצם את עיניו, בחפצו לברך בכוָנה, אך עיניו אינן סרות למשמעתו והן נפקחות פעם בפעם מאליהן.  לוחץ הוא את עפעפיו למַטה בכוח, אך הנה נשאר עוד סדק צר, ומבעד לסדק הוא רואה את הממלכה ואת המלכה בצבעים עוד יותר מזהירים.  ורואה הוא, כי טריינה העייפה מטה את ראשה אחורנית ונשענת אל הכותל.  והוא מברך, ולבו חושב: "למה לא תשׂים כר מתחת לראשה?" חפץ הוא לעוררנה, ואינו יכול להפסיק וקורא: ממ... אך טריינה איננה שומעת, והוא משלים בחופזה את "ברכת המזון".  וכבר השלים, וקם על רגליו, אבל אינו יודע מה לעשׂות.

– טריינה – הוא קורא בלחש, אך הלחש לא יעוררנה.

והוא סובב את השולחן וקרב אליה על בהונות רגליו, ישנה היא, צחוק-חן מרחף על לחייה הלבנות והמתאדמות, בלי ספק רואה היא חלום, חלום טוב, וצוחקת היא לעומתו.  וצר לו לעורר אותה ולהפריח את חלומה הטוב! אך מה יעשׂה, ראשה נשען אל הקיר, ואחרי כן תחוש בראשה, לו היו לה עוד שׂערותיה, השׂערות הארוכות והשחורות, כי אז מילאו את מקום הכר.  אך השׂיער איננו... אבל יפה היא מאד גם בלי השׂיער, ועל אחת כמה וכמה – כשהיא ישנה ולחייה  מתאדמות, והצחוק הטוב והיפה מרחף. עליהן...

"אבל נחוץ לעורר אותה!"

והוא מַטה אליה את כל גווֹ, ושואף אל קרבו את נשימת אפה; עוד מעט ונפגשו השׂפתים.

– אינני ישנה כל עיקר! – צוחקת טריינה בפוקחה את עיניה.

והוא מתבייש, וחפץ להיסוג אחור, אך טריינה כבר שׂמה את ידיה על כתפיו, ולוחשת באוזנו:

– אל תירא, יוסיל, אל תירא... השם יתברך יעזור לנו, ולא יעזבנו.  הלא הוא, בכבודו ובעצמו, הסכים על הזיווּג שלנו... והכּוֹל יהיה, גם עצים להסקה, גם נר למאור... גם פרנסה תהיה, ושלום ורוב נחת... האם לא כן, יוסיל?

והוא אינו יכול להוציא הגה מפיו; קולה משכּר אותו כיין, וכולו רועד.

– ולמה אתה רועד? ולמה אתה מתיירא להביט אלי? הלא תביט אלי! יוסיל אני מבקשת!

וחפץ הוא למלאות חפצה, ואינו יכול.

–הוי, בטלן! עוד לא  התרגלת אלי, מה?

והוא חפץ להחביא את ראשו בחזה, למען הסתיר את פניו,  אך היא לא תתן לו לבצע את זממו,  ותאחז בשתי ידיה בראשו וַתחזיקהו אל מול פניה.

– בטלן, מתבייש אתה! לנַשק אתה רשאי, ולהביט אינך רשאי! – וַתּוסף בבקשה: הבט, הבט נא, פקח עיניך והבט!

וכשהוא מתגבר על עצמו ופוקח את עיניו, היא סוגרת את עיניה.

– הלא תגיד לי, יוסיל, היפה אנוכי?

– כן –  לוחש הוא באוזניה ונשימתו לוהטת על לחיה.

– מי הגיד לך?

– הלא עיני רואות... יפה אַתּ כבת-מלכה...

– אמור נא... האם תמיד, תמיד יהיה כמו עתה?

– מה אַתּ שואלת, טריינה?

– שואלת אני, אם ייטב לך אתי תמיד כמו עתה?

– בוַדאי!

– תמיד?

– לעולם ועד!

– ואתה לא תשתנה?

– למה לי להשתנות?

– ותמיד תאכל אתי יחד?

– בלי נדר ובלי מסקנא – מבטיח יוסיל.

– ולא תגער בי לעולם?

– למה לי לגעור בך? מה את דוברת, טריינה?

– ולא תקלל?

– אני – לקלל, אותך? מה זה עלה על לבך?

– אני אינני יודעת, אך פרידל... היא אומרת...

– המכשפה!

חפץ הוא לחבּקה, והיא משתמטת ממנו.

– הגד נא לי, יוסיל – מה שמי?

– טריינה!

– בטלן!

– טריינה היפה!

– מכוער!

– טריינה היפה והטובה! טריינה היפהפיה!

– קמצן!

– טריינה היפה והיפהפיה... טריינה עטרת ראשי,  אור חיי.  האם די לך?

– כן, אבל....

– ומה חפצך עוד, נשמת אפי?

– אבל...

– ומה?

– אבל אם, חס ושלום, תחסר פרנסה...

ועיניה מתמלאות דמעות.

–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––

– רבונו של עולם! – נשמע פתאום קול פרידל הניחר מאחורי הכותל – יבואו נא עליהם  כל תלאותי, רבונו של עולם! אינם נותנים לישון במנוחה... מתחבקים ומתנשקים... מתחבקים ומתנשקים, רבונו של עולם!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה