שְׁתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,

זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.

אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,

וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ

כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;

אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ

הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר

אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק – –

אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה – – עוֹדֶנִּי פֹּה – – מֵעֵבֶר – –

הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק!

קיץ, תרפ"ט