לא קל עכשיו לדבּר אל הפּסידוֹנים הקרוּי “תנוּעתנוּ העוֹלמית”1. היוּ ימים והייתי “איש ריב וּמדוֹן” לתנוּעתנוּ העוֹלמית בּכמה מגילוּייה. עם מי אריב עתה? עם חברינוּ מפּוֹלין? עם אוֹתם החברים שישבנוּ אתם בּקוֹנגרס האחרוֹן ונמלכנוּ, שמא אפשר עוֹד להספּיק בּרגע האחרוֹן וּלהעלוֹת אנשים על ספינוֹת אחרוֹנוֹת? וגם לא עם תנוּעתנוּ בּאמריקה. אני רוֹאה את תנוּעתנוּ בּאמריקה, זוֹ שאינה אלא אי קטן בּיהדוּת האמריקאית, אוֹכלת עדיין מן הקרן שהוּשקעה בּה לפני 30 – 35 שנים, בּימים מַקבּילים ל“עליה השניה”. לפי מה שיש להם אוּלי אין אנוּ רשאים לדרוֹש מהם יוֹתר.
אינני מתכּוון לטפּל פּה בּשאלוֹת ההוֹוה של תנוּעתנוּ. שאלוֹת ההוֹוה הן שתים: א) מצבנוּ הפּוֹליטי כּיוֹם בּארץ. ענין זה נדוֹן עתה בּמפלגה ואין כּל צוֹרך להביאוֹ לדיוּן מיוּחד הנה, כּל עוֹד מפלגת פּוֹעלי ארץ‑ישׂראל לא הבהירה את ראִייתה היא. ב) עזרתנוּ לגוֹלה. כּציוֹני קנאי לא תליתי מעוֹלם תקווֹת רבּוֹת בּעבוֹדת העזרה, אך עתה מיחס אני לה חשיבוּת עצוּמה. ענין העזרה עתה איננוּ ענין של רחמנוּת בּלבד, הוּא ענין לאוּמי גדוֹל: לקיים את היהוּדים בּגיהינוֹם של הארצוֹת הכּבוּשוֹת, למען יגיעוּ לימים שלאחר המלחמה. וּבתוֹך העזרה רוֹאה אני דבר שהוּא בּעיני קוֹדש קדשים: העזרה לציוֹנוּת בּמחתרת בּכל מקוֹם! בּדרך כּלל אין לי בּכל שׂדה הפּעוּלה הציוֹנית דבר יוֹתר יקר מן הקרן הקימת, ודבר יוֹתר בּטוּח מדוּנם קרקע מעוּבּד בּידים יהוּדיוֹת. אך בּרגע זה חשוּב לנוּ כּל כּך כּל קן של נוֹער ציוֹני בּרוּסיה, כּל מפעל של “החלוּץ” בּגרמניה – שאין לחוּס על אמצעים וּמאמצים כּל כּמה שאפשר להגיע לשם. אין אִתי הצעוֹת מעשׂיוֹת, ואינני יוֹדע אם הוּצעוּ הצעוֹת כּאלה. חפצתי רק להבּיע את יחסי, כּי חוֹבת כּוּלנוּ לעמוֹד מאחוֹרי מי שמוּכן לפעוֹל.
רצוֹני לעוֹרר את שאלת תפקידי תנוּעתנוּ לגבּי העתיד. ורוֹצה אני הפּעם לוֹמר את דברי לא בּצוּרת בּיקוֹרת, כּי אם בּצוּרת משאָלה.
הֶעמָדנו על ההבדל בּין מצבנוּ כּתנוּעה, כּעם, בּמלחמה זוֹ – לבין מצבנוּ בּמלחמה הקוֹדמת? אז היה העם היהוּדי חי, פּעיל, מצפּה לטוֹבה. התנוּעה הציוֹנית פּעלה, הציגה לעצמה מחָדש – לאחר דכּאוֹן ממוּשך - מטרוֹת מדיניוֹת. לאחר משבּר אוּגַנדה היה הכרח לכנוֹף את הדגל הציוֹני המדיני, התמכּרנוּ ל“עבוֹדה הריאַלית” הזעירה, התוַכּחנוּ עם האֶפּיגוֹנים של הרצל. אך בּבוֹא המלחמה ישבוּ אנשים בּמקוֹמוֹת שוֹנים, ציוֹני רוּסיה על פּי דרכּם, בּן-גוּריוֹן בּאמריקה על פּי דרכּוֹ, ועסקוּ בּבירוּר הסיכּוּיים והתביעוֹת שלנוּ. רוּפּין עשׂה זאת על פי דרכּוֹ. והיתה הכּרה חיה של “עם יהוּדי עוֹלמי”, ורעיוֹן הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי היתה בּוֹ תמימוּת וחמימוּת ותקוה לפריקת עוֹל ההתבּוֹללוּת ולנציגוּת דמוֹקרטית בּעלת כּוֹח, וסירקין וּבּרוּכוֹב ורוּטנבּרג נלחמוּ על הארגוּן העממי, והיתה מחלוֹקת חמה עם ה“גענאַסען”, עם ההתבּוֹללוּת, ואנחנוּ היינוּ המתקיפים. היוּ סימנים חיים של התעוֹררוּת לאוּמית.
מה שוֹנה המצב עתה. אין כּלל כּתפים שאפשר להטיל עליהן משׂא הגוּן.
יש מזכּירים את הציוֹנוּת בּרוּסיה מלפני עשׂרים שנה וּמַשוים אוֹתה ליהדוּת הפּוֹלנית עתה, וגם מתנחמים: הנה יש עירוּי-דם של שני מליוֹנים יהוּדים ליהדוּת הרוּסית. הלוַאי! לי נראים הדברים אחרת. היהדוּת הרוּסית שנקרעה מעלינוּ לפני עשׂרים וּשתים שנה, בּראשית ההגשמה הציוֹנית, ידעה כּמה גילוּיים של היאָבקוּת הירוֹאית: על העברית, על “החלוּץ” הלגַלי והבלתי-לגַלי, על עליה בּכל מיני דרכים, על “הבּימה”, על לימוּד תוֹרה בּחשאי. וגם לאחר עשׂרים שנה, לאחר הגרוּשים והפּוליט-איזוֹלַטורים, עוֹד לא דעכוּ כּל הניצוֹצוֹת. ואלישע רוֹדין יוֹכיח. והיהדוּת הפּוֹלנית, שלה 150 אוֹ 200 אלף נפש בּארץ-ישׂראל, שבּה פּעלה התנוּעה הציוֹנית כּל השנים, עם רשת של בּתי-ספר עבריים, עם שליחים מן הארץ – לא יכלה בּכללה להילָחם אפילוּ ימים על דבר קטן, כמו בּתי-ספר עבריים. ויתרוּ מיד על כּל העמדוֹת. בּעיני זוֹ טרגדיה איוּמה, לא פּחוֹת מאשר דריסת היהדוּת על ידי הקלגסים של היטלר. אפשר שהגוֹרמים לכך אינם ספּציפיים-יהוּדיים. אפשר שלעוֹלם אשר הסכּין במשך עשׂרים וּשתים שנה למוֹרא- הדיקטטוּרה אבדוּ כּמה סגוּלוֹת אנוֹשיוֹת. אפשר שהדיקטטוּרה מחנכת לא רק את נתיניה הנתוּנים לרשוּתה, כּי אם גם את העוֹלם שמחוּצה לה, משפּילה את קוֹמת-האדם, נוֹטלת ממנוּ את עוּזוֹ ועוֹקרת כּמה יסוֹדוֹת בּנפש. יתכן שזהוּ חזיוֹן כּללי של התקוּפה. אך כּיהוּדי וּכציוֹני אי אפשר לי שלא לראוֹת איזוֹ ירידה איוּמה בּאה בּעוֹלמנוּ היהוּדי. ישנם קִני-סגוּלה, וכל גילוּי של נאמנוּת ועוֹז בּמדבּר הזה יִיקר לנוּ שבעתים. אך גילוּיים בּוֹדדים אלה אל יזָקפוּ לזכוּתוֹ של הכּלל הירוּד.
וגם הציוֹנוֹת כּוּלה וגם תנוּעתנוּ קיימוֹת עתה בּסימן של ירידה.
אני מוֹדה לחברי משׂרד-האיחוּד על הקוֹרספּוֹנדנציה שהם ממציאים לי. בּימי ניתוּק וחוֹסר עתוֹנוּת יש חשיבוּת מיוּחדת בּהחזקת קשרים וּבחילוּפי ידיעוֹת. אך עלי לוֹמר בּצער, כּי בּכל מה שאני מקבּל אינני מוֹצא סימני תסיסה ציוֹנית. בּמשך כּל שנת המלחמה לא פּוּרסמה שוּם חוֹברת ציוֹנית על שאלת היהוּדים, בּכללה וּכפי שהיא נתגלתה בּמלחמה זוֹ בּפרט. בּמשך ששה-עשׂר החדשים לא נאמר מצדנוּ שוּם דבר אשר יאיר מחדש את שאלתנוּ, כּפי שהיא עוֹמדת בּמלחמה ועתידה לעמוֹד למחרת המלחמה. ולא רק בּאנגליה. אין לומר שבּאמריקה הוּרם הדגל הציוֹני. ואין גם שוּם סימנים של ליכּוּד לאוּמי-פּוֹליטי, כּדי שהתמוּנה של הוֹפעתנוּ המדינית עם סיוּם המלחמה לא תהיה “אֶוְיאנית” – אביוֹנית, הקוֹבעת מראש את אפסוּת התוֹצאוֹת.
בּראשית המלחמה קיבּלתי מכתב מא. טַרטַקוֹבר על קוֹבץ העתיד לצאת. איני יוֹדע מה העלה בּו. אך יוֹדע אני שכּאן בּארץ אין לראוֹת מאמץ מחשבה ציוֹנית. רוּפּין הוֹציא עתה ספר “מלחמת יהוּדים לקיוּמם”, ספר-סיכּוּם של עשׂרוֹת שנוֹת חקירה. עם כּל הכּבוד שאני רוֹחש לרוּפּין עלי לוֹמר שאינני רוֹאה ספר עשיר-חוֹמר זה כּספר הבּיסוּס של תביעוֹתינוּ הציוֹניוֹת בּמלחמת ישׂראל על קיוּמוֹ. ועוּבדה זוֹ, שהאדם ההוֹגה והמלוּמד בּיוֹתר בּצמרת הציוֹנוּת לא הגיע בּשעה זוֹ לידי תביעת פּתרוֹן ציוֹני בּמצב היהוּדים בּעוֹלם – היא בּעינַי לא עוּבדה פרטית, כּי אם עדוּת מעציבה לכלל התנוּעה. והעוּבדה שאין אנחנוּ משקיעים את עצמנוּ בּמחשבוֹת אלה ואין אנחנוּ מַפנים את מחשבת התנוּעה (לא רק של אֵילוּ יחידים) לכך – אף היא עדוּת קשה לנוּ. ודאי כּרוּך בּזה גם הפסד מעשׂי, אך המנטַליוּת הזאת קשה מן ההפסד.
גם אצלנוּ נוֹהגים לדבּר על העתיד “מתוֹך נסיוֹן”, מתוֹך מה שהיה, כּדרך הגנרלים המתכּוֹננים למלחמה… שחלפה. לא יאה לנוּ להשתעשע עתה בּאוֹפּטימיוּת הז’וּרנַליסטית היוֹדעת כּי אחרי המלחמה ודאי יהיה יוֹתר טוֹב, ונצחוֹן הפּרוֹגרס והדמוֹקרטיה יתקנוּ כּל מעוּוָת. מה הוֹלם אוֹתנוּ עכשיו הויכּוּח על “דָאיקייט” ו“דָארטיקייט”! האם מפּלת היטלר תחזיר ליהדוּת הגרמנית את אבידוֹתיה? התהפוֹך ישוּב של זקנים לצעירים? היפַנוּ את המקוֹמוֹת שנתפּסוּ – של רוֹפאים ועוֹרכי‑דין ועתוֹנאים וּפקידים – ויחזירוּ לשם יהוּדים? האפשר לגשת לגוֹלה שנעקרה בּגישת עסקן אל עיירה שנשׂרפה וצריך לבנוֹתה מחדש? גם אצלנוּ אין רוֹצים, כּנראה, להבין שהיטלר והמלחמה הזאת הם תחוּם אשר בּאָיו לא ישוּבוּן.
אינני מקבּל על עצמי להיכּנס לתוֹך פּרוֹגנוֹזוֹת, אך יש דברים פּשוּטים שהם ראשית ראִיה ציוֹנית. קהילת וינה לא תחזוֹר להיוֹת מה שהיתה, ולא קהילת בּרלין, ולא פּראג, וגם לא וַרשה ולוֹדז. לגבּי כּמה מקוֹמוֹת שאלה היא אם ישָארוּ בּחיים ישוּבים יהוּדיים, ואם ישארוּ – היוּכלוּ להתפּרנס. וּשאלה היא אם ירצוּ יהוּדים לשבת בּמקוֹמוֹת אשר עבר עליהם מה שעבר. הן יש עוֹד ודאי מין אדם יהוּדי אשר לא יוּכל לשבת בּאוֹתם המקוֹמוֹת, וגם הבטחה של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית לפי מיטב ה“דָאיקייט” לא תשיב את נפשוֹ למנוּחה. יש התרחשוּיוֹת החוֹתמוֹת את הגוֹרל. השבוּעה שנשבּעוּ יהוּדים מגוֹרשי ספרד לבלי שוּב לארץ‑הדמים לא היתה מליצה פּטריוֹטית. וּסמלים כּאלה חוֹזרים כּפעם בּפעם בּהיסטוֹריה שלנוּ. ולא מפּני שאני רוֹצה בּכך הנני אוֹמר שאפשר כּי יהדוּת אירוֹפה נחתם גוֹרלה, כּי אם מפּני שאני רוֹאה כּוֹחוֹת שלא אנחנוּ בּיקשנוּ אוֹתם והם קוֹבעים את גוֹרלה. ואינני אוֹמר שהם קוֹבעים את גוֹרלה בּמגמה לארץ‑ישׂראל. זאת אינני יוֹדע. אך יוֹדע אני כּי מה שהיתה היהדוּת הפּוֹלנית – לא תשוּב להיוֹת, לא בּחוֹמר ולא בּרוּח.
וּמשוּם כּך צריכה הציוֹנוּת לשוּב למַה שהיתה בעיני הרצל: יציאת מצרים. ולא כּפראזה של תעמוּלה, כּי אם כּדרך חיים וּפעוּלה. צריך שימצָא כּוֹח לכך, ואם אין בּנו הכּוֹח הזה – הרי אנוּ הוֹפכים את הציוֹנוּת לאחת מן החברוֹת היהוּדיוֹת המרוּבּוֹת המתחַכּכוֹת מסביב לצרת‑ישׂראל, ואין אִתּה כּוֹח לשנוֹת את המצב, אף לא לחשוֹב את המחשבה הציוֹנית עד תוּמה.
אני מַפנה תשׂוּמת‑לב החברים למאמר אחד של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שנכתב לפני שנים אחדוֹת. עוֹד היוּ ימים טוֹבים בּעוֹלם. ואז נוֹצרה בּעברית ספרוּת שלמה שתבעה “לא לזלזל בּגלוּת”. לא לזלזל בּגלוּת – מַשמע לקיים אוֹתה. ואז כּתב אהרוֹנוֹביץ מאמר אכזרי, מאמר פּסימי מאין כּמוֹהוּ. הוּא הציג שם את ארץ‑ישׂראל מוּל הגלוּת, לא מפּני שלדעתוֹ יכוֹלה ארץ‑ישׂראל להציל את כּל יהוּדי הגוֹלה, כּי אם מפּני שראה את החוּרבּן הנחרץ של הגוֹלה, ורק שארית ישׂראל בּארץ‑ישׂראל היא תינָצל, והיא תהיה העם היהוּדי. אהרוֹנוֹביץ, כּידוּע, לא היה מן האנשים המשתעשעים בּ“המצאוֹת” מענינוֹת. זוֹ לא היתה אצלוֹ פּליטת‑עט. לא על נקלה הגיע לכך. ואכזריוּת‑ראִייתוֹ הדהימה.
עינינוּ הרוֹאוֹת, כּי הנבוּאוֹת הציוֹניוֹת השחוֹרוֹת התקיימוּ יתר על המידה, אך הציוֹנוּת עצמה מה היה לה? כּוֹח הבּינה שלה והכּוֹח הרוֹאה שלה לא עלה בּד בּבד עם החוּרבּן של המציאוּת היהוּדית. יש שאני קוֹרא נאוּמים של מנהיגים ציוֹנים וּמאמרים של סוֹפרים ציוֹנים בּשנת 1940, ואני טוֹעם בּהם את טעמה וסגנוֹנה של היהדוּת הנייטרלית והליבּרלית.
וּתנוּעתנוּ אנוּ, אם שׂרדה בּה חיוּניוּת פּנימית, חייבת לעשׂוֹת עתה מאמצים נוֹאשים להצלת הציוֹנוּת. חוֹבתנוּ לגַלבֵן את הציבּוּריוּת היהוּדית וּלבקש שוּב דרכים לריכּוּז לאוּמי מקיף מסביב לארץ‑ישׂראל, כּארץ העליה ההמוֹנית והפּתרוֹן הלאוּמי.
אי אפשר לנוּ להשלים עם המצב בּאמריקה, ללא התעוֹררוּת ציוֹנית, ללא הנהגה, ללא מאמצים מחוּדשים להקמת אחדוּת לאוּמית. קפּלן2 מעיר לי כּי שני הדברים – ציוֹנוּת ממשית ואחדוּת יהוּדית – “אינם מתקשרים” בּאמריקה. אבל גם בּעניני כּספים אין אנו מסתפּקים בציוּן העוּבדה “אַיִן”, ורוֹצים ביצירת ה“יש”, וּבחיי ציבּוּר לא כּל שכּן. את ארגוּן היהדוּת לא נשׂיג בּדרך אשר בּה אמרוּ ללכת כּמה מידידינוּ בּגוֹלה. הם טרחוּ והעלוּ חרסים שבוּרים. שוּם אִרגוּן‑יהדוּת בּלי ארץ‑ישׂראל בּמרכזה אינוֹ שוה הרבּה. הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי הנהוּ עדוּת מַספקת לכך. התנסינוּ בּוֹ. רק מסביב לארץ‑ישׂראל אפשר לרכּז לא רק מיטינגים וּועידוֹת כּי אם גם ממשוּת, כּוֹח, אמצעים, מכשירי‑פּעוּלה. מדוּע לא הקימוּ אחרים מה שהקימה הציוֹנוּת? הם השתמשוּ בּלשוֹן מוּבנת יוֹתר ליהוּדי הגוֹלה, הם דיבּרוּ בּשם “ההוֹוה”, בּשם עזרה מהירה, בּהם תמכוּ יהוּדים בּעלי עמדה והשפּעה, אך להם לא היתה ארץ‑ישׂראל.
על הדגל של ארץ‑ישׂראל עברוּ חליפוֹת שוֹנוֹת, הוּא הוּנף וגם קוּפּל לא פּעם. פּינסקר הרים דגל. חיבּת‑ציוֹן קיפּלה אוֹתוֹ. כּמוּבן, מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת. לא בּאשמתה, כּי אם מחוּלשת העם. ליליֶנבּלוּם ודאי רצה בּגדוֹלוֹת, אך את קיפּוּל הדגל ראה כּחוֹבה. בּא הרצל והרים את הדגל בּרמה. העליה השניה ראתה הכרח לקפּל אוֹתוֹ ולפעוֹל בּתנאי המשטר התוּרכּי. בּימי בּלפוּר בּיקשה הציוֹנוּת שוּב להרים את הדגל, אך הים הנגרש נקרש מהר, ושוּב היינוּ צריכים להסתגל למציאוּת המדינית ולקפּל את דגלנוּ. מוּבן, תמיד מצוּיים בּני‑אדם ההוֹפכים צרה לצדקה ועוֹשים את קיפּול הדגל אידיאוֹלוֹגיה ושיטה.
וכיצד ננהג עתה? הנשב בּית אוֹ נצא לקראת הפוֹרוּם הבּין‑לאוּמי? ואם נצא – הנבוֹא לפניו בּדגל פּרוּשׂ או בּדגל מקוּפּל? הנסתפּק בּקוּבלנוֹת על האַדמיניסטרציה, על הספר הלבן, על גזירת הקרקע, אוֹ נדרוֹש שינוּי יסוֹדי? וּמה יהיה טיב השינוּי אשר נדרשֶנוּ?
אני שוֹאל. לא בּאתי להציע פּרוֹגרמה. בּערפל הזה שמסביבנוּ לא קל להבחין בּאבני‑נגף רבּוֹת ואפשר להיכּשל בּהרבה פּרטים, אך אני שוֹאל על העיקר. דוּבּר על רפּרַציוֹת. אין להתיחס גם לזה, כּמנהג יהוּדים, בּקלוּת‑ראש. אפשר צריך להעיז ולמצוֹא בּזה אחיזה. אוּלם השאלה המענינת אוֹתי יוֹתר מכּל היא שאלת עיקר הפּרוֹגרמה הציוֹנית לקראת סיוּם המלחמה. אנחנוּ, תנוּעה עממית‑חלוּצית, אנחנוּ, האחראים למעשׂה להנהלת עניני ההסתדרוּת הציוֹנית, איננוּ רשאים לשבת וּלחכּוֹת ולראוֹת “איך יפּוֹל דבר”. אנחנוּ צריכים לוֹמר לעוֹלם מה היהוּדים רוֹצים, אנחנוּ צריכים לוֹמר ליהוּדים מה הם רוֹצים, אנחנוּ צריכים לוֹמר קוֹדם כּל לעצמנוּ מה אנחנוּ רוֹצים. ד רמז אוֹמר לי: “הפּרוֹגרמה שלנוּ – קיבּוּץ גָלוּיוֹת!” מלה קדוֹשה. בּויכּוּח הפּנימי בּציוֹנוּת על “עֶנדציל” אמרתי: זאת מטרתנוּ – קיבּוּץ גָלוּיוֹת. אך כּיצד נתרגם לגוֹיים? אני אבין לרמז ורמז יבין לי. אך מה נעשׂה אם אדם יאמר כּי גם בּאוּלם של הכּינוּס שלנוּ יש כּבר קיבּוּץ גָלוּיוֹת? והלא יש בּוֹ בּאי‑כּוֹח של כּל הגָלוּיוֹת. הלא נוֹכחנוּ כּיצד מתפּרשים בּעוֹלם המדיני כּמה מוּנחים יהוּדיים טוֹבים, כּמו “מרכּז רוּחני”, כּמוֹ “בּית לאוּמי”. נוּסחה שהיא מצוּינת מבּחינת הבּלשנוּת העברית ואוֹצר המוּנחים היהוּדיים – אפשר שלא תבוֹא בּחשבּוֹן לשימוּש מדיני חיצוֹני.
הרבּה שנים היינוּ אנחנוּ עם הטוֹענים כּנגד הכרזה על “מטרה סוֹפית”. וייצמן אמר בוֶרסַיל3 מה שאמר: “ארץ‑ישׂראל עברית כּאנגליה אנגלית”, וחדל מזה. יש בּחיים המדיניים מצבים שבּהם נוֹהגים לפי המאמר “הכּל יוֹדעים למה כּלה נכנסת לחוּפּה, אלא…” הציוֹנוּת לא הסתפּקה בּשתיקה, אלא היתה מוֹסרת מזמן לזמן הכרזוֹת מינימַליסטיוֹת. מלבד סוּגים של ציוֹנים, אשר התחילוּ בּעצמם להאמין בּהכרזוֹת המינימַלסטיוֹת, לא האמין בכך שוּם אדם, לא אנגלי ולא ערבי. אחר כּך בּאה וַעדת‑פּיל ואמרה בּקוֹל רם: מדינת‑יהוּדים. עם כּל התנגדוּתי לתכנית החלוּקה לא מיעטתי את עצם העוּבדה הציוֹנית, שבּחוּגים מדינאיים התחילוּ שוּב מדבּרים בּגָלוּי על מדינת‑יהוּדים. וּלאחר שהדבר הוּתר על ידי גוֹיים – הוּתר הדבר גם אצלנוּ. וגם עם בּיטוּל תכנית‑החלוּקה היוּ אצלנוּ, ומחוּצה לנוּ, אנשים שתבעוּ עתה הכרזת המטרה: מדינה. בּמידה שהדבר היה קשוּר עם דביקוּת בּחלוּקה – לא היה הדבר עלוּל להלהיב איש כּמוֹני. וגם אוֹדה, את כּל הימים של ערב‑מלחמה לא ראיתי כּנוֹחים לגוֹלל איזוֹ פּרוֹגרמה מדינית שהיא. עכשיו נראה לי שהגיעה השעה שעליה נאמר: ולא נוּכל עוֹד הצפּינוֹ. לא לוֹמר את אשר אנחנו רוֹצים, לא לתבּוֹע בּפּה – מַשמעוֹ: לשבת וּלחכּוֹת למַה שיעניקוּ לנוּ שליטי‑עוֹלם בּטוּבם.
בּשעה שוייצמן הוֹפיע בּדרישוֹתיו היוּ בּארץ חמישים אלף יהוּדים; ועתה – חצי מיליוֹן. ויש הבדל בּין מידת החריפוּת של שאלת היהוּדים אז ומידת חריפוּתה עכשיו. יכוֹל להיוֹת הבדל גם בּהערכת החריפוּת אז ועתה, כּמוּבן, אם אנחנוּ לא ניגָרר אחרי מפַזרי ישׂראל.
דרך אגב, קיבּלתי את חליפת המכתבים בּענין אַלַסקה. אני שוֹמע כּי אלַסקה הוֹדיעה שאיננה רוֹצה, אך בּעלי התכנית מוֹסיפים לדבּר עליה. ואין בּכוָנתי להיכּנס בּעבי הקוֹרה. ה“טריטוֹריוֹת” אינן מענינוֹת אוֹתי מבּחינת מעלוֹתיהן וחסרוֹנוֹתיהן. יש לנוּ היסטוֹריה יהוּדית ארוּכּה, והיא יוֹדעת לספּר על ארצוֹת שבּאנוּ לשם לבנוֹתן וּבמה הדברים נגמרים. ואינני יכוֹל ואינני רוֹצה לשכּוֹח כּי כּל הצעה טריטוֹריאַלית, תאמר אשר תאמר, בּאה בּמקוֹם ארץ‑ישׂראל. לא שכחנוּ מתי וּבמקוֹם מה הציעוּ לנוּ את אוּגַנדה, וּמתי וּבמקוֹם מה הציעוּ לנוּ את ניוּ‑גויאַנה. וּמבּפנים אין לנוּ מחסוֹר בּד“ר רוֹזנ’ים אשר ימציאוּ לנוּ סן‑דוֹמינגוֹת ויסמכוּ ידיהם על הצעוֹת שיבוֹאוּ ממקוֹמוֹת גבוֹהים. לאַנגוֹלה היה בּשעתה ציוֹני שלה – טרלוֹ, ועתה יוֹשב ד”ר י. נ. שטיינבּרג בּאוֹסטרליה וּמבשׂר ישוּעוֹת ונחמוֹת: הוּא כּבר קיבּל טריטוֹריה שם, אלא שאחר כּך נמלכה בּה ממשלת אוֹסטרליה וּבן רגע בּיטלה את הענין.
היה לי מר מאד למקרא הדברים על אלַסקה. אינני מאשים. מה יש להאשים טוֹבע הנאחז בּשיבּוֹלת. אך מה פּגוּם החוּש ההיסטוֹרי וּמה רבּה התמימוּת המדינית, אם בּשעה שאנוּ נאבקים על כּבשׂת‑הרש האמיתית אנוּ מוֹשיטים ידינוּ לאַליה שמנה וּמדוּמה. וּמי שנמצאה לוֹ אַליה שמנה ממילא הוא מסייע לגוֹזל כּבשׂת‑הרש. והוֹאיל וציוֹנים הם אנשים טוֹבים ויהוּדים רחבי‑לב, וכל דבר טוֹב אינוֹ זר להם, וחברינוּ על אחת כּמה וכמה – אפשר לראוֹת מראש לכמה הצעוֹת וּלכמה “טיפּוּלים” טוֹבים נהיה צפוּיים בּעצם הימים שבּהם נחתכת זכוּתנוּ להיוֹת עם על אדמתוֹ.
אסַיים בּשלוֹש משאָלוֹת:
שתנוּעתנוּ תעמיד לבירוּר את שאלת הפּרוֹגרמה המדינית של הציוֹנוּת בּימינוּ.
לברר מחדש את שאלת ארגוּן כּל הכּוֹחוֹת בּיהדוּת מסביב לארץ‑ישׂראל ולתביעוֹתינוּ הציוֹניוֹת.
להסיר מעלינוּ את הנטיה ללכת אחרי כּל מיני פַנטוֹמים, המַפנים את לבּנוּ מן הגאוּלה היחידה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.