בְּבֵית אָבִיהָ / מ"י ברדיצ’בסקי
בבית אביה היא יושבת באחת מערי ישראל הקטנות, ונפשה שואפת אל שמים חדשים וארץ חדשה.
עושר הוריה מבדיל את אוירה מאויר שאר המבואות, והאור החודר בעד חלון חדרה היפה כמו ממרחק הוא בא.
בספר לא למדה ונחלת-אבות שבכתב אינה יודעת, מן המצוות פטורה היא. שם בעיר – החיים בלי חיים הם, בלי געגועים ובלי תנועה; והיא לא תדע מנוח.
ריקים הם כל רגעי החיים, שבהם אין נפשה פועלת, שבהם היא שוכבת בבטלה על מרבדה או יושבת בדומיה על יד חלונה.
את החיים לא תדע, רק מרגשת היא אותם בעיניה, כאילו כל אשר מסביב לה אינו כסדרו…
בעיניה לפעמים, כאילו היא אינה מכאן…
כל אשר היא רואה מתמיה אותה כדבר זר ומוזר… היא שונאה את כל השדראות הכפופות והפיאות הארוכות, את הזקָנים הבלתי-מסורקים ואת הבגדים הארוכים. היא מרגשת שאינה שייכת להם כלל. לה עולמות אחרים וחלומות אחרים… לה חלומות שעוד לא תדע אותם, נתיבות שלא ראתה אותן ואליהן היא מתגעגעת…
לרקד היא חפצה לפעמים, לקפץ ולדלג; כל אשר בה סוער, כל אשר בה מתעורר ומשתוקק.
ידיה היפות, הדר פניה, הוד שערותיה ימלאו גם אותה פחד נעים, כי תעמוד לפני המראה.
ובעלות הבוקר נפשה מתמוגגת; ובבוא צללי הערב היא יושבת דומיה ומחרשת, ואף אינה מחרשת.
היא שואפת להתפשטות ולהתנערות, שואפת למרחוק, שם מעבר לחיי הבתים בעירה, המעשים הללו ומיני החיים הללו.
למרחוק היא שואפת – ובבית אביה היא יושבת…