רקע
אולגה פיינגולד
נתיב אל הבלתי־נודע: דרכי הפאראפסיכולוגיה

מעין הקדמה: מאת מרגוט קלאוזנר – נשיאת האגודה לפאראפסיכולוגיה בישראל    🔗

זוהי שמחה גדולה בשביל כולנו ובמיוחד בשבילי, לברכך, אולגה היקרה, על הופעת ספרך הראשון – “נתיב אל הבלתי נודע”.

היחסים בינך לביני היו והינם רבגוניים. בתחילה היית מורתי הנאמנה, בשטח השפה הרוסית ובהמשך הכרותנו, הפכתי אני לזמן־מה למורת־דרך שלך בשטח הפאראפסיכולוגיה. בינתיים השתחררת ונעשית עצמאית. למדת הרבה מן הכתוב, מכל העולם, ועוד יותר מהניסויים שאת עכשו עורכת במשך שנים אחדות בקרב אגודתנו, בשדה הטלפאתיה התיאורטית והמעשית בו הנך לפי עניות דעתי, הבר־סמכא היחיד בישראל.

בעוברי על ספרך, התפעלתי משפע הידיעות אשר קלטת הן מן העולם המדעי הנוכחי והן ממסורת העמים. כמו אצל כל אדם המגיע לדרגת ידע כמוך, אשר מאפשרת לו להרצות לפני אחרים, ללמדם ולחלק אתם את אוצר הידע אשר נאסף במשך השנים, כן גם לך נתונים חשובים אשר שורשיהם נובעים בעצם בימי הילדות. אני מתכוונת לפולקלור העשיר באגדה ובנוף הרוסי, שם החיות מדברות בשפת אנוש ושם לכל נחל ואגם אגדה משלהם. וכל אלה מצאו את ביטויים אצל הסופרים והמשוררים הרוסים הגדולים אשר כתביהם כה שגורים בפיך.

מלבד זה, שחק לך עוד המזל להכיר מקרוב את העולם המיסתורי של המזרח הרחוק בו גדלת ואשר הוא מחוץ לתחום ההשגה של ילידי אירופה.

עלי לאחל לך, יחד עם ברכתי הלבבית, הרבה שנות הוראה וכתיבה פוריה, וברצוני לציין, כי את האדם היחיד בין כל אלה אשר פגשתי בדרכי הארוכה בפאראפסיכולוגיה, אשר התחיל על ידי, והתפתח והוכיח את עצמו כמוך.


מרגוט קלאוזנר

נשיאת האגודה ל פאראפסיכולוגיה בישראל



 

פרק א: נתיב אל הבלתי־נודע    🔗

שוב הים משתרע לפניה מוכר, כה קרוב ללבה.

הרוח נושאת בכנפיה ריחות מלוחים כה מוכרים לה מימי הילדות, כאילו השתפכו לפניה חופי תל־אביב שטופי השמש.

היא שומעת בבירור צעדי ילדים וגרגרי החול הנשחקים תחת רגליהם. הילדים במרוצה עליזה, נוהרים אל הים – לבה עמד מפעום מעוצמת ההפתעה: ביניהם ראתה האם את ילדיה: דורון הבכור ויובל הקטן.

קולותיהם מצטלצלים כפעמונים, מתמזגים בשאון הקולות הילדותיים שעל החוף. כיצד היא, האם, לא תבחין בהם?

ופתע, הסתחרר העולם – הים, הרקיע, פני אנשים, הכל נע בקצב מטורף כבמערבולת שטנית.

היא חשה טעם מר של מי ים בפיה. המים כאילו חדרו לתוכה. הם המו באוזניה, באפה, בכל רקמות גופה וחנקוה מכל עבר. ולהרף־עין הבזיקו אלומות אור, כאילו אלפי זרקורים מכוונים לנקודה אחת, והנקודה מתרחבת וגדלה והופכת לדמות ילד חסר־אונים הנסחף על־ידי הגל האכזר לתוך המערבולת…

היא חשה כאילו איזמל חד נתקע בלבה. הרי זהו ילדה, בנה, יובל. הוא מושיט את ידיו אליה בקריאת עזרה! זעקתה הטרופה של האם מבקיעה את חלל האוויר…

כן כן, כך זה קרה בדיוק, חזיון זה נחרת בזכרונה לעולם.

היא ובעלה נפשו באחד מפרברי הקייט של פאריס. כה קשה היה להם להגיע למנוחה הקצרה הזאת לאחר שנות עמל רבות ותשלום חובותיהם הרבים!

הילדים גדלו בינתיים – דורון סיים את בית־הספר העממי, וליובל מלאו 8 שנים. היא ובעלה החליטו לבלות את חופשתם בחו"ל ולהשאיר את ילדיהם לטיפולה של אחות.

אף־על־פי שחלומה התגשם והיא נסעה לחופשה הנכספת, לבה לא שקט אף לרגע, והיא חשה געגועים ודאגה עמומה.

היה זה בצהרי היום של חודש יולי, היא זוכרת אותו בבירור. הם שהו על גדות נהר קטן. שררה אווירת פיקניק, הבעל שקע בקריאת רומן בלשי חדש, והיא עמדה על שפת הנהר והתבוננה בגלי מימיו. עליו של עץ ערבה התנועעו בקצב הרוח ונסכו עליה תרדמה כשיר ערש.

ולפתע נתגלה לפניה הנסתר, כאילו הזמן והמקום לא היו קיימים עוד… כשעשתונותיה חזרו אליה לאחר עלפונה הממושך, סיפרה לבעלה בקול רועד מהתרגשות את מה שנחשף לנגד עיניה.

בעלה השיב לה בלגלוג: “עצבייך מרוטים למדי, יקירתי, עליך לגשת לרופא!” היא התחננה לפניו לחזור הביתה, היא ידעה בביטחה כי קרה אסון ליובל שלה, וכי לעולם לא תסלח לעצמה על נסיעתה זאת. היא הרגישה, כי זהו מחיר אנוכיותה.

הבעל לא נכנע, השיחה ביניהם היתה מרה כלענה. אך לבסוף לא יכול בעלה לעמוד בפני עקשנותה הנואשת, והוא שיגר מברק דחוף הביתה.

למחרת נתקבלה תשובה קצרה: הכל בסדר!

אך טעמו של הנופש נפגם ללא תקנה. היא איבדה עניין בכל הסובב אותה, ושקעה בדכאון נפשי חמור…

מקץ ימים מספר טס הזוג בחזרה לתל־אביב.

מחוגי השעון נעו בעצלתיים, כרגליו של אדם בא בימים.

והנה, היא שוב בבית, עוברת את מפתנו, ושוב מסתחרר לנגד עיניה הכל, כאז, על גדות הנהר הצרפתי.

ושוב אלומת אור קטנה הגדלה ומתרחבת, כאילו אלפי זרקורים מכוונים אל נקודה אחת. הוא, ילדה היקר, בנה יובל, חי, בריא ושלם!

האם מחבקת את בנה, מנשקת ללא־הרף את כל גופו…

בהדרגה היא מתאוששת. סביבה עומדים קרוביה, מביטים בה בתמהון, ואף בבהלת־מה. עיניה עדיין זולגות דמעות וידיה רועדות כענפי הערבה על גדות הנהר ליד פאריס.

אולי נכון הוא, כי הכל היה רק חלום בלהות שנמוג, וצדק בעלה על כי שלחה לרופא עצבים…

היכן אותו סף בלתי נראה המפריד בין הזייה ומציאות?!

יד נעלמה מחזירה אותה שוב לאותו יום גורלי בחודש יולי והיא מספרת הכל בפרוטרוט. סיפורה תם.

דממה מעיקה השתררה בחדר. ולפתע פתח דורון בקול נרגש:

“אמא’לה, כל זה אמת ונכון. אנו שיחקנו בכדור ולא שמנו לב, כאשר יובל החל לטבוע. ואחרי־כן הציל אותו איזה איש. סלחי לנו. פחדנו לספר לדודה, כי חשבנו שתכתוב לך על כך”.

דורון ויובל חיבקו בחוזקה את אמם המאושרת…


*

השאלה של העברת האותות על־ידי אורגניזמים חיים במרחקים ללא כל תלות בחמשת החושים, מהווה את אחת הבעיות המסובכות ביותר בביאולוגיה בת־זמננו, בפרט, ובמדע, בכלל.

המדובר כאן בטלפאתיה, באינפורמציה מחשבתית או במלים פשוטות – בהעברת המחשבה למרחקים.

ידועים לנו מקרים רבים של העברה ישירה של מחשבות, של התרשמויות, של תחושות, מאדם (המשדר) לאדם (הקולט), כאשר “המשדר” נמצא במצב בו נשקפת סכנה לחייו, או במצב של חוויות חמורות.

מכאן, המונח טלפאתיה. מלה זו, שנגזרה מיוונית, פירושה – להשתתף בסבל מרחוק, להתנסות בחווייה מרחוק. “טלה” מרחק; “פתוס”־סבל.

בדרך־כלל, משתמשים אנו לגבי זמן ומרחב, במושגים הקשורים, בעיקר, בהיקף תפישתנו הבלתי־אמצעית (או תפישה שנתקבלה בעזרת מכשירי עזר שונים), אשר כשלעצמם בלתי־מוגבלים הם. לכן, אפשרויותינו בשטח זה מוגבלות; המציאות, ללא ספק, משתרעת הרבה יותר רחוק והרבה יותר רחב ממסגרת תפישתנו־אנו.

בקרב קוראי השורות הנ"ל ישנם, ודאי, רבים, אשר גם להם קרו מקרים הדומים לאלה, עליהם כותבים בהרחבה בעתונים – מקרים הקשורים בקריאת מחשבות הזולת, בהתגשמות אחד מחלומותיו, בהרגשת מצוקה כשהידיד הנמצא באותו רגע במרחקים נתון בצרה.

איש אינו יכול להכחיש כי לעתים מגיעה אלינו אינפורמציה חיונית, בדרכים בלתי ידועות, שאינן ניתנות להסבר הגיוני ונראות כעל־טבעיות. בלשון המדע יש לתופעות אלו שם כולל “תפישה על־חושית” – E.S.P. 1.

מקרים של תפישה על־חושית נתגלו בכל רחבי העולם ובכל התרבויות – מן הפרימטיביות ביותר ועד למפותחות ביותר.

הם נחקרו ונחקרים ביסודיות רבה, והחומר הנבדק מוסיף לזרום למרכזים בינלאומיים לחקר התופעות הנ"ל.

בזמן האחרון גדלה והולכת ההתעניינות של מדענים בעלי מקצועות שונים, בבעייה הנדונה וכנראה לא במקרה.

ההתפתחות הסוערת של האלקטרוניקה2, הקיברנטיקה3, הביאוניקה4 והנברופיזיאולוגיה פתחה אפשרויות נוספות, דרכים ושיטות לחקר הפונקציות של מערכת העצבים5 ואברי החושים. אמנם, נוצר מצב, בו נחשבות תופעות שעד כה לא הוסברו על־ידי המדע, כבלתי מוסברות מחד, וכאנטי־מדעיות, מאידך. הפאראפסיכולוגיה חוקרת את פונקציות המוח שעדיין לא נחקרו די הצורך, צורות ההעברה, הקליטה ועיבוד האינפורמציה, המגיעה מסביבה חיצונית או מייצור חי אחר. לכן, הפאראפסיכולוגיה בפירושה הרחב של המלה, הינה מדע על טבעו של האדם עצמו, הנוגע בראש וראשונה בתחום רגישותו, בתחום התהליכים האינטימיים ביותר, הן אלה ההכרתיים והן אלה שבתת־המודע.

כעת קיימים 30 מרכזים בינלאומיים לחקר תופעות פאראפסיכולוגיות שונות בעולם. תופעות מהסוג הנ“ל נחקרות באוניברסיטאות, בקולג’ים ובמעבדות מהותקנות. המחקר הפאראפסיכולוגי קיבל תנופה עצומה בארה”ב, באנגליה, בהולנד, בצרפת, באיטליה, בבה“מ, בצ’כוסלובקיה, בבולגריה, בהודו, ביפאן ובארצות תבל אחרות. שיטת המחקר הפאראפסיכולוגי המקובלת ביותר מהווה שיטה כמותית באמצעות קלפי צנר. בשנות ה־30, באוניברסיטת “דיוק” האמריקאית, הכינו החוקרים ד”ר ג. ב. ריין 6 וד"ר קארל צנר, חפיסה של 25 קלפי ניסוי. חמישה קלפים היו מסומנים בצלבים, חמישה בעיגולים, חמישה בכוכבים, חמישה בריבועים, והחמישה האחרונים בשלושה קווים גליים.

לאחר טריפת הקלפים, ריכז “המשדר” את מבטו בקלף הראשון בחפיסה ותיאר את צורתו באופן מחשבתי בשדרו לקולט. הקולט, שנמצא במרחק, חייב היה מצידו לצייר את הקלף ששודר לו על הנייר. לפי תורת הסיכויים יכול היה כל קולט לנחש חמישה ניחושים נכונים מתוך 25 נסיונות.

התוצאה החיובית המשמעותית היתה צריכה להיות מעל לחמש תשובות נכונות, דהיינו מעל להסתברות מקרית גרידא.

כעבור אלפי ניסויים עם קלפי צנר, הגיע הממוצע של קליטת השידור ל־7.

“הניסויים האלה היו חשובים משתי סיבות – כותבת קיית אליס – ראשית, הם עודדו את ריין להמשיך במחקר; שנית, הם עוררו אותו להבחין בין טלפאתיה לבין ראיית הנסתרות”.

בקשר לכך יש להצביע על מקרים בניסוי ריין, כשהקולט בהתמדה, לינדמאיר, היה מגיע ל־9 ניחושים נכונים מתוך 25 בממוצע, ובסידרה אחת של 300 ניחושים צבר אותו בחור צעיר 119 ניחושים דהיינו פי שניים מן התחזית של תורת הסיכויים; והצ’כי פוול סטפנק 7 הגיע לשיאו בפתוח תפישה על־חושית בתנאי המעבדה בהדרכתו של ד"ר ריזל 8. שיטת ריין התפשטה על פני תבל כולה, ובארצות רבות התחילו לערוך ניסויים טלאפתיים באמצעות קלפי זנר.

עוד בשנות ה־20 במאה שלנו בעירו של פיטר הגדול שמכונה כעת לנינגרד, התחיל את מחקרו בתחום “סוגסטיה רוחנית” הפיזיאולוג לאונד ואסילייב 9, וסיימו בהפרדו מעולמנו הגשמי. פרופ' ואסילייב מספר בעצמו, כי הושפע ממחקר הטלפאתיה שנערך ע“י מדענים צרפתיים בתחילת המאה ה־20 וביניהם הרופא שארל רושה”, “הנחשב לחלוץ בשני תחומים: ראשית, הוא היה הראשון שהוכיח, כי ניתן להפנט אדם ממרחק באמצעות “שידור מחשבות” טלפאתי; שנית, הוא הניח את היסוד למחקר מדעי של הטלפאתיה המתבסס על איסוף כמותי של עדויות וניתוחן לפי חוק ההסתברות. ואסילייב מביא בעבודתו המדעית, שחלקים ממנה נתפרסמו בהוצאת “המכון לחקר פעילות המוח” הלונדוני, את סיפורו של החוקר האנגלי, הפאראפסיכולוג הידוע בעולם, מאיירס – אחד המייסדים של החברה הבריטית לחקר הנפש – על פגישתו עם ד”ר רושה, שנכלל באחד הדו"חות השנתיים שלו לחברה.

“נפגשתי עם ד”ר רושה בבית־החולים בו עבד, בפאריס, וביקשתי ממנו להדגים בפני את השימוש בטלפאתיה למטרות היפנוזה. ישבנו אותה שעה בחדר האוכל של בית־החולים, בחברת שלושה רופאים מבין עובדי המוסד. רושה נענה לאתגר ברצון, והודיע כי הוא עומד להפנט מרחוק את אחד החולים (שבשמו נקב) השוכב במחלקתו, ולגרום לכך שיבוא לחפשו. לא האמנתי כי הדבר אפשרי, אך לאחר שראיתי את ד"ר רושה בפעולה, אני מוכן להאמין בכל דבר. הוא עצם את עיניו, התרכז במשך שתיים שלוש דקות, אחר חייך אלי ואמר: ועתה לא נותר לנו, אלא לחכות לאיש.

כעבור פחות מעשר דקות נכנס לחדר־האוכל חולה, שזוהה מייד כאדם שבשמו נקב ד“ר רושה. החולה היה שרוי בתרדמה היפנוטית ופסע בין השולחנות כסהרורי, עד שאיתר את ד”ר רושה. לאחר שחזר למצב נורמלי סיפר לי החולה, כי לא הרגיש דבר במשך עשר הדקות האחרונות, וכי אין לו מושג איך ומדוע הגיע לחדר־האוכל" 10.

מאוחר יותר ערך ואסילייב בעצמו את אותם הניסויים עם 3 נשים אשר היו קלות להפנוט.

הרופא ההיפנולוג נמצא בחדר הסמוך, והן נרדמו והיו מתעוררות לפי פקודתו המחשבתית. הדבר אושר באמצעות מכשירים פיזיקאליים מיוחדים. דרך אגב, ממציא המכשיר הזה, האלקטרואנצפלוגרף11 ויוצר שיטת הרישום או קליטת הזרמים הביוחשמליים של המוח, הנס ברגר, בעצמו היה בעל תכונה טלפאתית (הקולט) וערך בשעתו, ניסויים טלפאתיים רבים, עם 200 צעירים. הוא אף חיבר חוברת בשם פסיכיה“, בה הוא דן ב”העברת אינפורמציה טלפאתית" כתופעה טבעית, פסיכו־פיזיאולוגית שטרם נחקרה.

הפסיכיאטר ואבי הפסיכולוגיה המודרנית, קארל גוסטאב יונג, ידידו ויריבו של פרויד, אשר, לדעתו, הפריז פרויד מאוד בתפקיד שממלאת המיניות בחיי האדם, כגורם ראשוני להפרעות נוירוטיות, גילה עניין רב בתופעות פאראפסיכולוגיות שונות, וביניהן גם בטלפאתיה.

לדעת יונג, מחולקת האישיות או ה“פסיכה”, בלשונו, לשלוש שכבות מקבילות, וכל שכבה מכילה מערכות נפש משלה.

יונג ראה את ה“אני” כנפש ההכרתית המכילה את המודע כולו: את מחשבותיו, את זכרונותיו, את תחושותיו. האֶגו הוא מרכז האישיות המכיל את תחושת הזהות וההמשכיות.

סמוכה לשכבה זו היא שכבת התת־מודע האישי שבה האוכסנים נסיונותיו בחיים, שהיו בשעתם הכרחיים אך במשך הזמן נשתכחו, דוכאו מדעת או שלא מדעת, או היו חלשים מכדי שיירשמו בשכבה ההכרתית. ולבסוף, באה שכבת התת־מודע הקולקטיבי, שהוא אחד המושגים העיקריים והמהפכניים של יונג, אשר ביקש לחשוף את סוד עולם המסתורין. יונג ביקש לגלות את התופעות הקשורות בעיקר הן בתת־המודע האישי, והן בתת־המודע הקולקטיבי שבאדם אשר במישורם פועלות, בדרך כלל, תכונות פאראנורמליות שונות או תכונות הפסי 12, כגון טלפאתיה, ראיית הנסתר, שמיעת הנסתר, ראיית הנולד, בילוקציה13, טלקינזיס14 וכו' וכו'.

בשנים האחרונות התעוררה בקרב הציבור הישראלי התעניינות רבה בפאראפסיכולוגיה ובענפיה. בירושלים פועלת משנת 1958 האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה בהדרכתו של ד"ר חיים ברנדט, אשר חיבר והוציא לאור את ספרו “פאראפסיכולוגיה” – הספר הראשון בנושא זה שפורסם בארץ בעברית.

באוקטובר 1969 נוסד חוג ניסיוני לטלפאתיה ליד האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה שבת"א, אשר נשיאתה הינה הגב' מרגוט קלאוזנר, החלוצה הדגולה בחיפוש הנתיב אל הבלתי־נודע ובהפצת המידע הכרוך בניסתר ברחבי הארץ.

העבודה בחוג נערכה בהדרכתי בכיוונים הבאים:

א. גילוי כושר קליטה טלפאתית אצל המבקרים בחוג;

ב. בדיקת המשתתפים לצורכי שידור טלפאתי ופיתוח כושר קליטתם ושידורם גם יחד;

ג. ניסויים היפנוטיים להגברת הכושר הטלפאתי וגילוי כשרונות פאראנורמליים אחרים;

ד. ניסויים טלפאתיים לצורכי מחקר.

ה. תרגילים מיוחדים לגיבוש שיטה יעילה ליצירת רקע מתאים לעריכת ניסויים טלפאתיים.

בחוג נערכו ניסויים טלפאתיים לפי שיטות שונות, הידועות בעולם, כגון שיטת פרופ' ריין באמצעות קלפי צנר, שיטת פרופ' ואסילייב (העברת פקודות לפעולה באופן טלפאתי במרחקים) ואחרים.

בחוג נערכו 250 ניסויים עם קלפי צנר שהיו מחולקים לסידרות 15 בהן השתתפו חברי החוג בקביעות או בסידרה אחת בלבד או במספר סידרות. השימוש בקלפים אלה נערך גם לצורכי טסט – להבחנה מוקדמת של הכשרונות. הדבר איפשר עריכת ניסויים נוספים עם אותם אנשים שהפגינו כושר בקליטת הקלפים הנ"ל בקבלם ציון גבוה או העולה על התחזית של תורת הסיכויים – יותר מ־20% מתוך 25 קלפים, כלומר יותר מ־5 קלפי הניסוי.

במרוצת הזמן נתברר, כי ישנה “התאמה מסויימת בקווי התקשורת” בקרב המשתתפים בחוג, כשאפשר היה לחלקם לקבוצות בהן קולטים מסויימים היו מסוגלים לקלוט טוב יותר ממשדר מסויים.

נערכו סידרות ניסויים עם גלויות שונות. המשדר שישב בחדר הסמוך לחדר הניסויים היה מתרכז בתוכן הגלויה – עליו היה להעביר באופן טלפאתי למשתתפים בניסוי צורות או דמויות המצויות בגלויה ואף רקע וצבע. כל סידרה כללה 5 שידורים שונים. השתמשנו ב־50 גלויות שונות. הקולטים היו רושמים או מציירים על הנייר את כל מה שעבר בעת השידור על פני “המסך הטלוויזיוני הפנימי” שלהם, את כל האסוציאציות, התחושות, ההתרשמויות שחלפו אז במוחם, ובסיום התרגיל היינו בודקים במקום בקפדנות ביקורתית את החומר הרשום, כדי לגלות בו זיהוי עם השידור.

התוצאות היו חיוביות למדי, משום שהצביעו בוודאות על כושר קליטה בולט ופרמננטי אצל נבדקים מסויימים בקרב קהל המשתתפים. האנשים האלה היו מצליחים לעתים קרובות בתרגילים הנ"ל והדגימו כושר קליטה מובהק.

לפעמים היה המשדר מקבל גלויה שהיתה כבר בשימוש בניסויים הקודמים לבדיקת האפשרות לחזור על אותו ניסוי ולהפתעת הקהל כולו, היו מקרים, כאשר הקולטים טענו בעקשנות מרובה, כי "ראו " ציור דומה שהיה פעם באחד הניסויים הקודמים, הם ציינו זאת או בכתב או בעל פה, כשחשבו שזו סתם אסוציאציה הקשורה באחד השידורים הקודמים, ואין צורך לרשמה.

כפי שציינתי לעיל, ערכנו ניסויים לפי שיטת פרופ' לנינגראד, ואסילייב – זיהוי חפצים שונים והעברת פקודות מחשבתיות לביצוע פעולה מסויימת. התחלנו בתרגילים בהם על המשדר היה להעביר באופן מחשבתי לקולט פקודה להזיז קדימה קוביה מסויימת מתוך קוביות בעלות מידות וצורות שונות שהיו מוצבות על השולחן. סידרת תרגילים זו נערכה לצורכי הגברת כושר הריכוז אצל המשדרים, משום שבניסויים אלה היה מרכז הקהל כולו את מחשבותיו סביב כל פקודה ופקודה.

אותם התרגילים עם הקוביות נערכו בשנית, אלא שהפעם היו הקוביות צבעוניות. ערכנו אותם במשך תקופת מה כדי לפתח כושר ריכוז בצבע והעברת תחושת הצבע באופן טלפאתי לקולט.

כדאי להדגיש, כי התרגילים האלה נכשלו בהתחלה ורק מאוחר יותר, אחרי חזרות רבות, התגברו הקולטים על המכשול הזה כשכושר קליטתם הטלפאתי הלך וגבר. ערכנו תרגילים בהעברת פקודה מחשבתית לביצוע פעולה מסויימת הקשורה בתנועות שונות של הגוף. עשינו זאת בקבוצה, כשקבוצה שלמה היתה צריכה לשדר לנבדק ולהיפך, כשהמשדר שידר לקבוצת הקולטים. כמו־כן ערכנו תרגיל של זהוי שייכותם של חפצים, כשעל הקולט היה להחזיר חפץ מסויים שהיה מונח יחד עם חפצים שונים על השולחן, לבעל החפץ שנמצא בקרב המשתתפים. על בעל החפץ היה לשדר פקודה באופן טלפאתי לקולט להחזיר לו את חפצו האישי.

לפני תחילת התרגילים הטלפאתיים ערכנו בחוג באורח קבוע תירגול של הרפייה כללית. הדבר היה מאפשר להגיע הן לשיחרור הגוף מהמתח ומגירויים חיצוניים שונים והן להרגעה נפשית ושיחרור לזמן־מה מהמחשבות המטרידות את האדם. מצב ההרגעה הגופנית והנפשית מאפשר לנבדק להתרכז יותר ויותר בתרגיל עצמו. המשדר מסוגל אז להתרכז יפה באובייקט שידורו, ז"א בדמות או בצורה שאותה עליו להעביר באופן טלפאתי לקולט, כאילו להתמזג עימה או, לכל הפחות, לתאר בדמיונו אותה בולטת יותר. הרכוז מצידו קשור בפעילות גוברת והולכת של מערכת העצבים הסימפאטית, והדבר גורם למצב של אדרינרגיה בגוף. הקולטים, מצידם, בהגיעם להרפייה מלאה, מסוגלים להישאר במצב של כולינרגיה עם פעילות מוגברת של מערכת העצבים הפאראסימפאטית הפאראסימפתטית במידה מסויימת בעת הניסויים הטלפאתיים, והדבר מאפשר לקולט להגיע למצב של ריכוז פאסיבי וקליטה מהירה ומדוייקת יותר 16.

במרוצת הזמן נוצרה בחוג אווירה המתאימה לעריכת הניסויים, הן בגלל מטרה משותפת לכולם – הגברת הכושר הטלפאתי והן בגלל ההרפייה, כאשר המעצורים הנפשיים לא כל כך אפקטיביים לגבי הנבדקים.

בעת עריכת תרגילים בזיהוי שמות ערים, נוכחנו לדעת, כי חשוב מאוד דווקא תיאור מפורט של התמונה הקשורה באותה עיר שנקלטה על־ידי הנבדק ולא השם עצמו, ויהיה זה שם יוצא דופן ביותר, כך ששעור הניחוש בתרגיל זה הולך ומצטמצם.

התרגיל הטלפאתי המאפשר לנבדק יותר מאשר בתרגילים אחרים להשתחרר מהניחוש ולהתרכז ממש בתמונה העוברת לפניו בעת השידור, מורכב מחמישה נתונים שניתנים מראש, הקשורים באותו נושא. לדוגמא, הנתונים הינם: א) ספר מדע, ב) ספר אמנות, ג) מילון, ד) ספר לימוד, ה) ספרות.

על המשדר לבחור במקום בספר לשידור, כלומר לאיזה תחום שייך הספר (נניח, ספר לימוד לפיזיקה) מה מראהו החיצוני, תמונה מסויימת הקשורה בטקסט בפרק מסויים בספר וכו'.

הדבר מתאמת כשהמשדר משדר בכוונה פרטים שאינם חשובים כל כך לגבי הנושא, או אינם שייכים לו באופן אסוציאטיבי.

היו בקרב הקהל אנשים שהצליחו לקלוט גם את הפרטים האלה.

לדוגמא: המשדר נ. קיבל 5 נתונים מראש: נסיעה ברכבת, באוניה, במטוס, במכונית, ובסירה. הוא בחר לעצמו את “הנסיעה ברכבת” כנושא לשידור, ושידר תמונה מפורטת הקשורה בנוסעים בקרון. היה שם פרט מעניין – אשה כפרית עם כלב. שני הקולטים ציינו בדייקנות מרובה), נוסף על כל הפרטים גם את נוכחותו של הכלב בקרון, למרות שבשום פנים ואופן אי אפשר היה לדעת מראש על הפרטים הנ"ל. המשדר רשם את הפרטים האלה בסיום התרגיל לפני בדיקת החומר הרשום אצל הקולטים.

תרגיל הכתיבה האוטומטית כאמצעי לבדיקת קליטה טלפאתית אצל הנבדקים הוכיח את עצמו כיעיל מאוד. בתחילת התרגיל אמר המשדר לכל הנבדקים, מהי “מלת המפתח” שלו שצריכה להיות קשורה בנושא, כמובן, בעקיפין, ולהיות מעין סטימולטור להפעלת תת־המודע של המשתתפים בתרגיל. אחר־כן, שאל המשדר את שאלתו שיכלה להיות אישית גרידא, שאל אותה באופן מחשבתי או שידר באופן ציורי אירוע מסויים שעליו רצה לברר פרטים או סתם לקבל את “הגלופה” ממנו, כשאף אחד בחוג אינו יודע על מה בעצם מדובר. המשדר שדר את העניין הנידון בצורת תמונות, ז"א בהעברה ויזואלית17.

תרגיל זה נערך כהמשך לתרגיל ההרפייה ועל הקולטים היה להשתחרר לגמרי מכל המחשבות ולא לשים לב לגירויים חיצוניים, אם ניתן הדבר לביצוע, אחרי כן לתת ליד לפעול על פני הנייר באופן אוטומטי או לרשום מה שיעבור על פני “המסך הטלוויזיוני הפנימי” שלהם.

בדרך כלל קלטו הנבדקים קטעים מתוך השידור, כך שלפעמים נוצרה מעין תמונה המחולקת לחלקים שאותם קלטו שלושת הנבדקים, בנפרד ובחיבור רישומיהם, מתקבלת תמונה שלמה, המשקפת בבירור את החומר ששודר.

בחוג קרו שניים או שלושה מקרים של ראיית הנולד כתוצאה מקליטה טלפאתית בעת תרגיל הכתיבה האוטומטית ויש עוד מספר מקרים הטעונים בדיקה מעמיקה.

בחוגנו עסקנו גם בתרגילי היפנוזה טלפאתית להגברת כושר הקליטה אצל הנבדקים ונוכחנו לדעת, כי שלב ראשון של היפנוט מסייע לתפיסה על־חושית ברוב המקרים ומחזק את הכושר הטלפאתי להבא.

ברצוננו להעמיק במחקר בתחום הטלפאתיה הנסיונית, ולנסות לגבש שיטה יעילה לפיתוח הכושר הטלפאתי.

למרות ששנת העבודה הראשונה בחוג היתה מעין חיפושים אחרי המצופה בדרך האפלה, טוענים חברי החוג כי הם מרגישים בשיפור כושרם הטלפאתי וביכולתם להשתמש בכושר זה בשעת הצורך. הדבר מסייע להם באופן חיובי בעבודתם ובחייהם הפרטיים. הדבר איפשר לי בסופו של דבר לבחור 12 איש מתוך הקבוצה שהפגינו כושר טלפאתי מובהק, כדי להמשיך בניסויים. אמצעי התקשורת בטלפאתיה, יכול לעזור במידה מסויימת בעבודתם של מורים, גננות, אחיות, רופאים, מדריכים, מנהלים בפרטי וביחסי ציבור בכלל. הכושר להגיע להרפייה בכוחות עצמו גורם אצל האדם לרעננות ולשלווה נפשית, חוסך לו זמן לחיי יצירה ולימוד מחד, ומאפשר יצירת אווירה נוחה ונעימה בחברה, מאידך.

הפאראפסיכולוגים ברחבי העולם הגיעו למסקנה, כי בחקר התופעה הטלפאתית חשובה מאוד גם שיטה אינטרוספקטיבית: רקע נפשי ומיבנה האישיות. למשל, בהרצאתו בוועידה הבינלאומית ה־11 18 הסביר פרופ' טנהף19 הסבר מפורט: הוא הזהיר את החוקרים, כי “שיטות המחקר צריכות להיות מתאימות, במידה ואפשרי הדבר, למבנה האישיות של הנבדק ואם לא, אז בדרך־כלל גורם הדבר לתוצאות מאכזבות”. לדוגמא:

כשבא פרופ' ריין, ממציא שיטת קלפי זנר, להולנד, ב־1950, למד כבר הרבה על קרואזט, וביקש מפרופ' טנהף לערוך ניסויים באמצעות קלפי הניסוי שלו עם הפאראגונסט ההולנדי המפורסם קרואזט.

הניסוי צריך היה להיערך בצורה הבאה:

במקום לתאר את הנבדקים שיתיישבו על הכסא בזמן מסויים בעתיד (המקום יצויין לפי ההגרלה) יצטרך קרואזט, בהתאם לבקשה של ריין, לציין את הצורה של קלף זנר אשר יהיה מונח ברגע מסוים על הכסא לפי ההגרלה.

כשטנהף אמר לריין כי קרואזט אינו מתעניין בסוג זה של הניסוי, אלא באנשים, ברגשותיהם ובמתח, לא שם ריין לב לדברי טנהף וביקש שנית את עזרתו.

באותה תקופה, פנה אל קרואזט עורך־דין סיני והתייעץ עמו בנוגע לרצח שבוצע בסינגפור. קרואזט היה מסוגל לתת תיאור מדוייק ולצייר את הבית בו גר האיש שהדריך את הרוצח, ואת סביבתו.

פרופ' טנהף משוכנע, כי לו היה עורך־הדין הסיני בא לאוניברסיטת אוטרחט כדי לערוך ניסוי פאראגנוסטי עם קרואזט, ולצייר את הרישום של הבית שהוא חשב עליו, היה נכשל כשלון גמור.

במקרה זה, הפאראגנוסט היה מראה מעט עניין או בכלל לא היה מגלה עניין בניסוי משעמם זה, כפי שקרה עם הניסוי לפי שיטת פרופ' ריין. האימז' של הבית וסביבתו נצטייר בטלוויזיה הפנימית שלו רק משום שהאימז' הזה הוא חלק אינטגרלי בעניין שלם, בו הוא מסוגל להתעניין.

פרופ' טנהף הביא מיקרה נוסף הקשור דווקא בדחפים שליליים אצל הנבדק. לפני מספר שנים היה פרופ' טנהף במגע עם סטודנט שהיה אז בן 23, הוא היה בעל תכונה פאראנורמלית ורצה לבדוק את עצמו בניסויים פסיכוסקופיים. הוא הצליח בניסויים יפה מאד. פעם נתן לו פרופ' טנהף כובע ששייך היה למשדר. הנבדק אמר, כי החפץ גרם אצלו להרגשה בלתי נעימה. השוטר מסר לו את הכובע. הכובע היה שייך לאיש מבוקש ע"י המשטרה בקשר לרצח תינוקה של בתו, שלא היתה נשואה. הסטודנט סיפר שפתאום תקפה אותו תחושת פחד והוא נבהל. פתאום זרק מלה לגבי המשדר שאינו מקבל שום אינפורמציה. כעבור מספר ימים (עורך הניסוי לא מסר לו פרטים אודות החפץ) שאל הנבדק, האם יש קשר כלשהו בין החפץ לאדם שרצח את התינוק. כששאל אותו מדוע הוא חושב כך, השיב כי חלם על איש ששם את התינוק מתחת לערימה של כריות. הפרופ' אישר כי התמונה היתה נכונה.

כששוחחו על מקור הדיסלוקציה20 בתופעות פאראפסיכולוגיות צעק הסטודנט שהוא יודע מדוע לא קיבל את ההתרשמות לפני מספר ימים. פה משחק תפקיד העדר ההתרשמות. והוא סיפר בפרוטרוט על מאורע שקרה לו בילדותו.

אמו ילדה תינוק והוא כבר לא היה ילד יחיד במשפחה. תשומת לבה של אמו לתינוק גרמה אצלו לתחושת בחילה, ויום אחד ראתה דודתו שביקרה אצלם, כי הוא זורק אבנים לתוך עריסתו של התינוק. ברור היה שהוא רצה לפגוע בתינוק. דודתו נתנה לו סטירה.

כשפרופ' טנהף שאל אותו האם יכול למצוא קשר כלשהו בין החוויה הזאת בילדותו לאי־יכולתו לומר מלה על המשדר שנתן את הכובע, השיב הסטודנט: “כן, זה ברור מאד, הזדהתי עם רוצח הילד (שוב זיכרון אסוציאטיבי) משהו בתוכו אמר לי: יכולת לעשות אותו דבר, אתה מסוגל לעשות אותו דבר, לכן לא רציתי לראות זאת”.


פרופ' טנהף השיב כי גם הוא מסביר כך את המקרה.

מה חש בדיוק ברגע שלקח את הכובע? הא חש באי־שקט פנימי שהדאיג אותו הוא ידע היטב, כי הוא לקח חפץ הקשור ברוצח שרצח את התינוק. בגלל ההזדהות הזאת היה עליו לדכא את ההתרשמויות שגרמו לאי־שקט. בשעת השינה, נחלש הצנזור, – ההגיון והדבר עלה והגיע להכרתו.

במכתבו לחוקר הנפש הירוורד קארינגטון, כתב סיגמונד פרויד ב־1921:

“לו הייתי חי עוד פעם הייתי מקדיש את עצמי לחקר הנפש ולא לפסיכואנליזה”.

כעת יש צורך בחקר פאראפסיכולוגי רציני ביותר, במיוחד במקרה פסיכיאטרי שיש בו שילוב של מקרה פסיכופטולוגי ותופעת הפסי.

ניקח לדוגמה, מקרה של אשה בעלת תכונה טלאפתית מובהקת שהיתה קשורה מאוד לרופא פסיכיאטר ונאורולוג, ברטולד אריק שוורץ.

אשה זאת היתה קשורה לבניה עד כדי כך שיכלה לטלפן להם ולמסור פרטים מה קרה להם בהיותם רחוקים ממקום מגוריה.

היא ידעה היטב, למשל, שהבן קיבל כאבים חזקים בגב ובקושי הגיע הביתה בעוברו מרחק של 300מייל, האם ידעה היטב שמשהו קרה לבנה והזמינה רופא היא ידעה שהוא יבוא יחד עם חברו והכינה ארוחה שלמה.

נתברר כי בילדותם שמה האם דגש במיוחד על הבן הבכור שהיה חולה אנמיה. ושני בניה הצעירים בילו תמיד את זמנם עם האומנת שלהם. היה להם כסף רב והם לא חסרו דבר. הבן הבכור מת והילדים כמעט ולא ראו את אמם. חל שינוי בחייהם כשלאחד מהם קרתה תאונה, והוא איבד את חוש השמיעה שלו, אז נקשרה האם אליו.

יכול להיות, שהקשר הטלפאתי עם בניה, שגבר במשך השנים, איפשר להסביר כי בתת־המודע חשה שהיא אשמה והיה לה צורך גובר והולך להגן על ילדיה, כך אפשר להסביר גם את האפיזודות עם הבן הבכור.

“מים רבים זרמו בירדן” מאז נוסדה באנגליה, בשנת 1882 לראשונה בעולם החברה לחקר הנפש, כשהתעורר הרצון לגלות את הרקע לתופעות המיסתוריות של הנפש, וכעת עורכים מחקר מעמיק בתחומים שונים של הפאראפסיכולוגיה בקולז’ים ובאוניברסיטאות בכל יבשות העולם.

קיימת בנושא זה כבר מתודולוגיה והוחל בצעדים ראשונים, למשל, בגישה נסיונית לחלומות ולטלפאתיה, להיפנוזה וטלקינזיס. זאת משום שהגיעו למסקנה כי היפנוזה, תפישה על חושית או פ.ק. 21 מהווים פונקציות חיוניות של המחשב כולו. הן מופיעות בנפרד מאספקטים שונים של המחשב בגלל הטבע האנליטי של מצב המבחן בו צריך המחשב לפעול כדי להדגימן, אבל מחשב אנושי אינטגרלי צריך לטול חלק גם בתע“ח או ב־פ.ק. כפי שהוא לוקח חלק בכל תופעה מנטלית נורמלית אחרת. התגליות של הפסי שלנו מציגות דרכים שונות בהן פועל המחשב בתנאים מיוחדים הדרושים לתע”ח או פ.ק. בדיוק כמו לימוד או זכרון או פונקציות נורמליות הקשורות בגורם מסויים גורם להם…

חשוב כאן להבין כי, כשתכונות הפסי שלנו כמו טלפאתיה, ראיית הנסתר או ראיית הנולד קיימות, הן נותנות אפשרות לאדם לקפוץ מעבר למרחק ולזמן בקלות ולעתים רחוקות הן נשארות כקניין יסודי של מחשב אנושי בשלמותו. הסגולה הזאת לשתף פעולה עם עולם פיסיקלי באמצעות תע"ח או פ.ק. זוהי פונקציה של האישיות כולה ולא רק של מצב מנטלי אבסטרקטי מבודד וחולף.

האנרגיה הזאת קיימת כחלק אינטגרלי ביצור אנושי. כך שמוכרחים ללמוד, לחקור ולשים דגש על האדם באופן כללי, כדי שאפשר יהיה לקבוע באיזו מידה אפשר לומר כי תכונות אלו של תע"ח הן נורמליות בהחלט.

הפאראפסיכולוגיה עצמה יכולה להיות מוגדרת בענף הפסיכולוגיה אשר חוקר את התופעות המנטליות והתנהגות המופיעות בהתאם לכללים אשר עדיין אינם ידועים לנו. כך שהפאראפסיכולוגיה היא מעין חזית חלוצית של הפסיכולוגיה, אשר באמצעותה ניתנת האפשרות לעלות על נתיב אל הבלתי־נודע, אל סודי סודות של המיקרוקוסמוס שלנו, כחלק בלתי־נפרד של היקום כולו, ולגלות את קשריהם הרבגוניים.

רשימת האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה בהם נערך מחקר אקטיבי בפאראפסיכולוגיה:


ארה"ב

קולג' עירוני של האוניברסיטה העירונית של ניו־יורק (מח. הפסיכולוגיה).

אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג’לס (מחלקה פסיכיאטרית).

אוניברסיטת קליפורניה, דיוויס (מח' פסיכולוגית).

אוניברסיטת פיטסבורג (מח' ביופיזית).

אוניברסיטת דנוור (ביה"ס להנדסאות).

אוניברסיטת אמורי (מח' פסיכיאטרית וחקר בריאות הנפש).

ניוארק קולג' להנדסאות, ניוארק סט. ג’וסף קולג' פילדלפיה, (מח' ביולוגית).


קנדה

אוניברסיטת מקגיל (מח' פסיכיאטרית).


בריטניה

אוניברסיטת אדינבורג (מח' פסיכולוגית)

אוניברסיטת קמברידג' (מח' מתמטית).

אוניברסיטת וולס (מח' פסיכולוגית).


צרפת

אוניברסיטת שטרסבורג (מח' פסיכולוגית).


גרמניה המערבית

אוניברסיטת פרייבורג (מח' פסיכולוגית ופסיכוהיגינית).


הולנד

אוניברסיטת אוטרכט (מכון לפאראפסיכולוגיה).

אוניברסיטת אמסטרדם (מח' פסיכולוגית).


שוודיה

אוניברסיטת לונד (מח' פסיכולוגית).


רוסיה

מחלקה לביואינפורמציה מכון לחקר התקשורת במוסקווה.


בולגריה

המכון להיפנולוגיה וסוגסטיולוגיה בסופיה.


הרפובליקה הדרום־אפריקאית

אוניברסיטת וויטווטרסראנד, יוהנסבורג.


הודו

אוניברסיטת אנדהרה וולטאידר מדרס, קולג' נוצרי.


יפאן

האקדמיה הצבאית היפאנית.



 

פרק ב: תפוח־אדמה עם טעם אגס    🔗

במשך מאה שנה נאבקה הפסיכולוגיה כדי להתקבל בכבוד בקרב המדעים האחרים; ההיפנוזה נדחתה במשך מאות בשנים כמעשה שטן או כמעשה שרלטניות, ובכך נגרם נזק רב להתפתחות הפסיכיאטריה ולהבנת נפש האדם – כיום קיים מדע ושמו “היפנולוגיה” החוקר תופעות הקשורות בסוגסטיה ובהיפנוזה.

בתקופתנו תקופת האטום, החלו לצוץ שאלות הקשורות בתופעות המוזרות, מהן ההזייה, ההונאה מדעת, חזיון, חוויה קיבוצית, נס, תפישה על־חושית, שידור מחשבות וכו'.

הפאראפסיכולוגיה עצמה, הנה תחום שוליים, ענף של פסיכולוגיה ופיזיאולוגיה של מערכת העצבים החוקר את התהליכים המסובכים ביותר בתת־המודע שלנו ומצב תודעה עליון 22; היא חוקרת את התופעות הקשורות בתכונות־הפסי השונות, כשאדם נמצא במצבי הכרה, השונים מערות 23 רגילה (טראנס, שיכרות, חלום, מצב היפנוטי, מדיטציה וכו'), בהם פועלת, לעתים, תפישה על־חושית מחד, וקיימות התכונות של תפישה חושית עליונה 24, כשאדם נמצא בהכרה מלאה בהיותו במצב ערני ובריאותו תקינה, מאידך.

כאמור, הפאראפסיכולוגיה מנסה לגלות את הדרכים הנסתרות אל הבלתי־נודע.

הדבר קרה בקופנהגן לפני שנים רבות. אדם אחד נידון למוות על פשעיו והנה, נכנסו לתאו של האסיר אנשים במדים. הם הסבירו לו שיש הצעה בדרג גבוה, להוציא אותו להורג ע"י חיתוך ורידי־ידיו. האסיר נתן את הסכמתו להצעה. עורכי הניסוי –פסיכולוגים ידועים – קיבלו גם את הסכמתם של השלטונות לעריכת הניסוי. ביום שנקבע מראש באו לקורבנם כדי לבצע את פסק הדין. הם קשרו את עיניו בתחבושת שחורה וחתכו בקלות את העור בשורש הכף. לא רק שלא היה דימום אלא כלל לא ניגר דם. עורכי הניסוי החלו לשפוך על ידיו מיים פושרים והחדירו לו מחשבה שהוא מאבד הרבה דם, נעשה חיור, נחלש, שיש לו סחרחורת. האיש התחיל להתנודד, החויר וצנח על הרצפה ללא רוח חיים. האסיר מת. כשפתחו את גופתו, קבעו הרופאים מוות מאנמיה של המוח. בהשפעת הסוגסטיה יצא דם מתאי קליפת המוח ובגלל חוסר חמצן התחילה הגסיסה.

המלה הרגה את האדם.

זה מכבר ידוע שעל ידי סוגסטיה אפשר לגרום אצל אדם לשינויים לא רק נפשיים אלא אף לשינויים גופניים הבולטים לעין. כדאי לציין שההיפנוזה ההמונית היתה ידועה עוד בימי קדם.

כוהנים ונביאים, קוסמים ושמנים, מגים וכמרים השתמשו בהיפנוזה בטקסים דתיים־מסטיים בכל התקופות אצל כל העמים.

על קהל הצופים עשתה רושם עצום היכולת להחדיר למהופנטים את תפישת החפצים והדמויות הבלתי מציאותיות, לאלץ אותם לראות הזיות או חזיונות עבר, הווה ועתיד, לראות מאורעות המתרחשים במרחקים – במלים אחרות, לגרום להפעלת תפישה על־חושית אצל המהופנטים.

כעת משתמשים הפאראפסיכולוגים בהיפנוזה כדי להגביר את כושר קליטת האינפורמציה אשר אינה ניתנת לקליטה במצב העירני, או ליתר דיוק, – אולי נערכת הקליטה אך הנקלט אינו מגיע להכרתנו.

המהופנט מסוגל להיזכר בדברים אשר אנו איננו זוכרים באופן סובייקטיבי. למשל, למכון לסוגסטולוגיה והיפנולוגיה בסופיה שבבולגריה הזמינו אדם ולא מסרו לו מראש מה בעצם, רוצים ממנו. במצב היפנוטי סיפר האיש מה ראה בדרכו למכון, אפילו מסר את מספרם המדוייק של עמודי הטלגרף ומדרגות עליהן עלה לקומה השלישית של המכון.

המקרה מצביע על כך, שעל ידי מוחנו נערכת קליטה בלתי פוסקת של אינפורמציה המגיעה מבחוץ ולפעמים ממרחקים. לדוגמא, נביא ניסוי של פרופ' י.ל. פאלר מפינלנד.

הפסיכיאטר הפיני היפנט נבדקת בהגישו לה כוס מים ובהחדירו לה סוגסטיה, כי רגישות ידיה עוברת לתוך הכוס. הנבדקת, באמת לא חשה שום כאב, כאשר היו דוקרים את ידיה במחט. כשהרופא הכניס את המחט לתוך הכוס; היא החלה לצעוק. עד כה היה הניסוי קשור רק להיפנוזה והחדרת הסוגסטיה. אבל עורך הניסוי המשיך בו. הוא עבר לחדר שני; סגר את הדלת ולא היה שום קשר מוחשי בינו לבין הנבדקת, משום שהיא נשארה בחדר הראשון ולא יכלה לראות מה מתרחש בחדר השני. והנה, כשהכניס הפסיכיאטר את המחט לתוך הכוס, היא החלה שוב לצעוק מתוך כאבים עזים.

כיצד להסביר את הדבר?

אצל הנבדקת התחילה לפעול תפישה על־חושית. ייתכן, שבמקרה הנ“ל היתה טלפאתיה, ז”א יחסי תפישה על־חושית בין הבוחן לנבדקת. הרופא שידר לה את המחשבה שהוא מתכוון להכניס את המחט לתוך הכוס או ליתר דיוק, את תמונת הרוח של הפעולה אותה עמד לבצע, והיא קלטה את האינפורמציה.

יתכן גם הסבר אחר, לא היתה כאן טלפאתיה אלא ראיית הנסתר, אשר גם היא שייכת לפאראפסיכולוגיה. בראיית הנסתר קיים רק הקולט ומוחו משחזר את הקליטה העל־חושית. זאת יכולה להיות תמונת רוח עוברת לעיני אדם, או דחף פנימי ואין כאן לגורם הזמן חשיבות כלשהי. יש והדבר מתרחש ברגע שחזוהו ויש שהוא כבר היה בעבר. באותה מידה עלול מאורע מסויים להתרחש בעתיד. או אז נקראת התופעה הזאת ראיית הנולד. אבל נחזור לראיית הנסתר.

הפאראפסיכולוגית האמריקאית סטרנד, ערכה סידרה שלמה של ניסויים עם ראית הנסתר, באמצעות היפנוזה. כאשר הנבדקת היתה במצב היפנוטי, נתנו לה פקודה לצאת ל“מסע הנפש” ולהכנס לבניין אשר בו לא היתה מעולם ואשר גם אף אחד מהמשתתפים לא היה בו.

הבחורה תיארה את החפצים שנמצאו באותו בניין בדייקנות מופלאה.

עוד ניסוי עם היפנוזה טלפאתית.

ד"ר בולגרי לוזנוב, מנהל המכון לסוגסטולוגיה בסופיה25, ערך ניסויים בהרדמה והתעוררות לפי פקודה טלפאתית במרחק. קביעת התוצאות היתה נערכת בשני אלקטרו־אנצפלוגרפים – מכשירים, הרושמים את הזרמים הביו־חשמליים של המוח.

האלקטרו־אנצפלוגרפים פעלו באופן סימוליטאני. הנבדקת נמצאה בתא ממוסך שבתוך החדר המבודד מן המהפנט.

בתחילת הניסוי הרדים עורך הניסוי את הנבדקת באופן מלולי. לאחר מכן עבר הרופא לחדר הסמוך, אחר כך נתן אחד המשתתפים להיפנולוג סימן לשדר לנבדקת פקודה טלפאתית להתעוררות. באותו הזמן נערכה קליטה בלתי פוסקת של אלקטרו־אנצפלוגרמות גם של הרופא וגם של הנבדקת. הרגע של תחילת שידור הסוגסטיה הטלפאתית להתעוררות תואר על העקומה בצורת דה־סינכרוניזציה26 של אלפא27 ריתמוס אשר הופיע באלקטרואנצפלוגרמה של הרופא בגלל רכוז המחשבה. התעוררות הנבדקת היתה מלווה גם על ידי דה־סינכרוניזציה של אלפא־ריתמוס28 שלה, והיא החלה להתעורר. בתור ניסוי ביקורתי (כשלוקחים בחשבון את אפשרות הלחישה ללא יודעין או בכוונה). נערך אותו ניסוי בחדר אחד ותוצאותיו הושוו עם הקודמות. הסידרה הביקורתית היתה מורכבת מ־8 פקודות להתעוררות, והנבדקת היתה מתעוררת 6 פעמים לפי פקודתו המחשבתית של המהפנט. בסידרת הניסויים הזאת נערכה התעוררות לפי פקודה מחשבתית ב־75% מן המקרים.

ניסוי נוסף הראוי לציון נערך על ידי ד"ר לוזנוב. לקולט החדירו באופן טלפאתי ממרחקים, מספר מסויים של לחצים על אחד משני צפני הטלגרף. באופן זה שידרו לפי צופן מוסכם מלים נפרדות ואפילו משפטים שלמים.

במוסקבה, לא רחוק מהקרמלין, שוכן בית התרבות המרכזי לעובדי הרפואה.

ב־25 בפברואר 1966, התקיימה בבנין זה ישיבתם המשותפת של סקציה ל“ביו־אינפורמציה”, (ז"א לפאראפסיכולוגיה), מרכז עובדי הרפואה, מערכת כתב־העת “מדע ודת” והמעבדה המוסקבאית לטלוויזיה מס' 4.

על סדר היום של אותה הישיבה עמדה השאלה: “מחקר נסיוני בהיפנוזה מבחינה רפואית”. בערבו של אותו יום הוצגו פנומנות של גלגול הדמויות אצל אנשים הנמצאים במצב של סומנמבוליזם29. 30בתופעה זו יש ענין רב למדע של תקופתנו אנו. הרופא־הפסיכיאטור, ולאדימיר ראיקוב, סיפר על ניסוייו בשטח זה. בתור דוגמא כדאי להביא את אחד מהמקרים האופייניים ביותר, כאשר גלגול דמויות היפנוטי נוצל למטרות רפואיות.

מהנדס פלוני היה בריפוי בדיספאנסר פסיכונירולוגי מ־1959, משום שסבל משיכרות כרונית. החולה היה בן 44. בילדותו גדל והתפתח באופן נורמלי וסיים את בית־הספר עם ציונים טובים. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא האדום. ב־1946 התחיל ללמוד במכון המוסקבאי לתעופה וסיים אותו בהצלחה. לפי אופיו היה אדם טוב־לב, נוטה לעזור לזולת, שקט. הוא נשוי ואב לשני ילדים. היחסים במשפחה היו טובים. הוא החל להתמכר לשתייה באופן כרוני מ־1950. ב־1961 שתה במשך חמישה ימים רצופים, ובלילות היו מופיעים אצלו סיוטים ופחדים.

ידוע, כי אחד הגורמים הפסיכיים הרצוניים והיסודיים ביותר אצל חולה מסוג זה מהווה ההפרעה ביחסו הביקורתי כלפי עצמו וכלפי מעשיו.

הכושר להתבונן אל עצמו כאילו מן הצד, ובעיקר מנקודת ראותם של קרוביו ולא רק במידה מסויימת, מסייע למאבק במחלתו יחד עם ריפוי מתאים.

החולה הנ"ל היה מקבל דווקא אותו ריפוי. באותו זמן נערכו 10 סיאנסים היפנותרפיים בהם קיבל החולה התגלמות חדשה – גלגול דמות אמו, דמות בתו ואשתו.

החולה היה מתייחס לאמו בחום לב היא עשתה כל שביכולתה כדי להציל את בנה ממחלתו האיומה. לכן נתנו לו להיכנס להתגלמות חדשה של אמו במצב היפנוטי עמוק. כששאלו אותו איך קוראים לו הוא השיב: טאטינה ניקולאיבנה, (שם אמו).

ד"ר ראיקוב אמר לו: “שמעי, כאן על הספה שוכב בנך. הוא שיכור לחלוטין, נעשה כולו כחול, הוא חש בחילה, מצבו מעורר דאגה”. הפצינט, אשר עמד עם עיניים פקוחות, רץ אל הספה והחל לעשות לבנו המדומה הנשמה מלאכותית, שפך עליו מים מתוך דלי מדומה ונתן לו תרופות מדומות ודרש לקרוא לעזרה ראשונה.

“כיצד יכולת להשתכר כל כך, אתה תמות”! – אמר המהנדס בקול אמו – “אשתך תעזוב אותך ובתך לא תאהב אותך עוד”.

אותה שעה ניער הרופא בקבוק עם מים ונשמע צליל של בקבוק. לפציינט נראה היה כי “הבן” שוב שותה. הוא רץ לקראתו ועשה תנועות כאילו הוא לוקח בכוח את הבקבוק וזורקו על הרצפה.

אחרי כן הכניסו את החולה לדמות בתו. "אבא – אמר המהנדס בקול רך ושקט, “אבא’לה, איפה שתית? אבא’לה, אתה מפחיד אותי. מה אתך אבא’לה?” – ועל לחיו ניגרו דמעות. לאחר־מכן הוא קיבל את דמות אשתו שאיימה לנטשו.

כך עברו 5 סיאנסים. אחרי כל סיאנס לא זכר החולה דבר. והנה, פעם סיפר המהנדס לרופא, כי מרגיש הוא שקרוביו בוחלים בו. הוא מרגיש רחשי־איבה פיזיים מצידם כאשר הם רואים אותו שיכור. “התחלתי להבחין בגועל השיכרות בעיניהם, וזה ממש נורא!”.

במקרה הנ"ל השפיעה סוגסטיה היפנוטית אנטי־אלכוהוליסטית על קשרי החולה האמוציאונליים־האסוציאטיביים החזקים ביותר עם החיים, והיא שנתנה לו כלי ביקורתי מעולה להעריך את מצבו בעיני קרוביו. לאט־לאט הופיע אצלו יחס ביקורתי כלפי עצמו וכלפי אורח חייו. והדבר עזר לריפויו.

פנומנה היפנוטית של התגלמות מחדש או “גלגול דמויות” – אפשר לנצל גם לצרכי לימוד וכו'. השימוש המעשי באותה תופעה, ובמיוחד בפרקטיקה פדאגוגית הינו בעל משקל רב.

לפי הנתונים ישנו אצל האדם מטען גדול של פעלתנות יצרנית שעוד לא הוצאה לפועל המופיעה בעזרת הפנומנה הזאת.

סטודנטית מוסקבאית אשר למדה בפקולטה למתמטיקה ולא ידעה לצייר התחילה לצייר כציירת מקצועית כעבור 15 סיאנסים כאלה בהיכנסה לדמויות ציירים שונים. "התחלתי להתבונן על העולם בעיניים שונות לגמרי. וזה מעניין מאוד – אמרה הסטודנטית אחר הסיאנס.

האם אפשר לזהות את תופעת גלגול הדמויות עם השלב העמוק ביותר של מצב סומנמבולי?

לדעתו של ד"ר ראיקוב, אפשרי הדבר, משום שהחדרה של מצב גלגול הדמויות מלווה תמיד בהפרעת הזכרון לתקופת הגלגול. המהופנט יכול לזכור אחרי סיאנס של היפנוזה רגילה כיצד ליקט פרחים בשדה בהיותו בן 5, או הרגיש את עצמו כמו ילד.

במצב של גלגול דמויות שוכח הוא כל מה שעבר עליו בעת הסיאנס. הוא נמצא במצב של פעלתנות יצרנית אפקטיבית, בריכוז הקשבה למשימה, במלים אחרות, נוצר מצב חדש של התודעה, כשפעולת המוח גבוהה מאוד, אפילו הרבה יותר גבוהה מאשר במצב עירני.

אלקטרואנצפלוגרמות אשר נרשמו בהיפנוזה עם גלגול דמויות, מראות עירנות מלאה, למרות שבמקרה זה ההיפנוזה היא עמוקה ביותר. מצב זה אמנם בכל זאת דומה לשינה: הוא מסתיים בדרך־כלל במעבר לשינה טבעית ולעיתים רחוקות עירנות ספונטאנית מלאה עם תופעות שכיחה ספונטאניות לגבי תקופת הסיאנסים, שנבדלת מגלגול דמויות פתולוגי במחלות פסיכיות כאשר החולים זוכרים היטב את חוויותיהם הסיוטיות.

והנה מקרה אחר. זמר מפורסם, בן 22, התלונן באזני הרופא על פחד מטריד מפני איבוד קולו: כשיוצא הזמר לבמה, הוא חש בהתכווצויות בגרון ואינו מסוגל להמשיך לשיר. כעבור ששה סיאנסים היפנוטרפיים, חל שיפור מכריע אצל הזמר. הוא היה בטיפול אצל ההיפנולוג במשך שנתיים, והיה מופיע לעתים קרובות בקונצרטים ולא סבל עוד מתופעות חולניות.

בימינו, הפכה ההיפנוזה לאחד האמצעים הרפואיים הבטוחים ביותר. בהיפנוזה משתמשים לריפוי מחלות עור שונות, נרקומניה, אלכוהוליזם, מחלות עצבים, גמגום, נדודי שינה וכו'. בהיפנוזה משתמשים בשעת לידה, היא עוזרת למנתח בשעת הניתוח. רוב רופאי השיניים האנגליים משתמשים בהיפנוזה בריפוי השיניים. כעת מלמדים את תורת ההיפנוזה – היפנולוגיה – בפקולטה לרפואה ובבתי־ספר לרופאי שיניים.

מבחינים ב־3 סוגים שונים של היפנוזה – היפנוזה לטארגית, היפנוזה קטלפטית והיפנוזה סומנמבולית.

בהיפנוזה לטארגית מגיע גופו של המהופנט, לרפיון כה מוחלט, עד שדי בהרמת ידו של המהופנט למעלה ואחר־כך טפיחה קלה עליה, והיא תצנח מייד למטה. כאשר מניחים תחת גבו של המהופנט כרית, הרי הגוף יקבל את צורתה, במידה וגמישות עמוד־השידרה תאפשר לעשות זאת.

בהיפנוזה קטלפטית, להיפך: השרירים נעשים מאובנים ולפעמים הופכים כעין שעווה. את גוף המהופנט אפשר להניח בצורה מסויימת והוא יישאר במצב זה במשך שעות. אם מניחים את ראש המהופנט על מסעד הכסא, ואת רגליו על מסעדו של כסא אחר, יישאר גופו ישר ומוצק כמו קרש, אפילו אם יעמוד עליו אדם בעל משקל רב.

סוג ההיפנוזה המעניין ביותר, הוא ההיפנוזה הסומנמבולית כאמור, במצב היפנוטי זה, מסוגל הנבדק לנוע, לרקוד, לכתוב, לשיר לשרטט, לצייר, להשיב על השאלות, ובו בזמן כאילו לישון בעיניים פקוחות. דרך־אגב, מחלת ה“סהרוריות” – “לונאטיזם”, גם היא קשורה במצב הסומנמבולי של אדם.

עד היום הזה לא מצאו המדענים הסבר מתאים לתופעות הסומנמבוליזם. לפי הניסויים שנערכו ע“י הפסיכיאטרים ב־1963 באוניברסיטת לוס־אנג’לס עם סהרוריים, הראו עקומות הזרמים הביאו־חשמליים של המוח, כי מצב סומנמבולי קורה תמיד בפאזות שינה עמוקה ולא בשינה פאראדוקסאלית31, ז”א, בעת מצב של חוסר־הכרה, כאשר אדם אינו חולם חלומות ואין לו הזיות. המדענים עבדו יחד עם 11 סהרוריים. בשעות הראשונות של השינה, קמו הפציאנטים מהמיטה והחלו לנוע בחדרים יחד עם חוטי החשמל והאלקטרודות. הם נעו בעיניים פקוחות תחילה, ללא ביטחון ואחר־כך עם כוונה מסויימת, כאילו חיפשו משהו. הם לא שמו לב למה שהתרחש בחדר, והשיבו על השאלות. בבוקר לא זכרו מאומה. ישנם מקרים כאשר אדם מבצע עבודה: למשל, מכין אוכל, מסדר את החדר. הוא מתפלא מאד, כמובן, כאשר הוא קם בבוקר והכל מסודר. כששואל את בני־משפחתו, הם אינם יודעים מה שקרה, וכך נוצרו, כנראה, סיפורי־עם על “רוחות הבית הטובות”.

נשאלת השאלה: מדוע האנשים האלה נקראים סהרוריים (סהר־ירח) ומדוע קשורה המחלה דווקא בירח, ואיזה תפקיד ממלא כאן הסהר? הקדמונים האמינו, כי הירח משפיע באופן פעיל על המאורעות בכדור־הארץ שלנו. נוסף על כך, הם שמו לב, שאור הירח הנשפך על פניו של הישן עם עפעפיים מורמים, גרם לפעמים להתקף המחלה. אולם, כעת נקבע, כי גירויים שונים, כמו דפיקה או נקישה של חפץ אשר נפל על הרצפה, יכולים לגרום ל“סהרוריות”. אך נחזור למצב סומנמבולי בהיפנוזה.

סומנמבולה, אוכל תפוחי־אדמה טריים בעונג רב, לועס צמר גפן או נייר, אם מחדירים לו סוגסטיה כי זהו לחם, בשר או אגס. תפוח אדמה אצל המהופנט יכול להיות עם טעם אגס. מחקר מעבדתי קבע, כי אין בכך משום תרמית, כי הפרשות ריר מיץ הקיבה, מתאימות את תגובתן לאוכל הנאכל בתיאבון. המלה, ז“א, גירוי מותנה – במקרה הנ”ל, נעשה אמצעי המשפיע חזק יותר מאשר האוכל – שהוא גירוי אמיתי.

נשאלת השאלה, האם אפשר להפנט כל אדם? ואם לא – אז את מי? ישנם היפנולוגים הטוענים, כי אין אדם שאי־אפשר להפנטו. אחרים סבורים, כי אי־אפשר להפנט כל אדם.

הקל ביותר הוא להפנט אנשים צעירים ובריאים ונוער. קשה להפנט קשישים. כמובן, הכושר להיות מהופנט, תלוי בסוג פעולות העצבים. סבורים, כי אנשי אמנות מושפעים יותר מאשר אנשי המקצועות המדוייקים, משום שאנשי האמנות הינם בעלי דמיון עשיר, ואילו אנשי המדע וההגיון ביקורתיים יותר. את הפאזות העמוקות ביותר של היפנוזה, אפשר בדרך־כלל, להשיג אצל אנשי אמנות.

כאשר המהופנט מתקשה להתהפנט, משתמש הרופא בהיפנוזה נרקוטית. תחילה הוא מרדים את החולה בעזרת תרופת־הרדמה, ובאותו הזמן, נותן לו פקודות מילוליות. כשנוצר החזר רפלקס מותנה, נרדם החולה בהשפעת פקודת המהפנט.

מה הן סיבות הכשלונות בשעת סיאנס היפנוטי?

  1. אי רצון להיות מהופנט.

  2. התנגדות לשיתוף פעולה עם המהפנט.

  3. ניתוח מטריד של תופעות היפנוזה כאשר הן מתחילות להופיע.

  4. גירויים חיצוניים המפריעים באותו הרגע.

  5. פחד ביודעין ובלא־יודעין מפני היפנוט.

הנטייה להיפנוזה והרגישות לסוגסטיה, משתנות אצל כל אחד אפילו במשך יממה אחת, משפיעים עליהן גורמים פיזיאולוגיים ופסיכולוגיים, שונים וקודם־כל, המצב האמוציונלי ומידת העייפות. העייפות, במיוחד בערב, משמשת הכנה מראש לקראת היפנוזה.

מצב של פחד מופרז, דאגה, עצבנות, מפריע להיפנוזה.

יש הסבורים, כי יידע בתחום ההיפנוזה, מפריע לבצע את ההיפנוט. אך סברה זו אינה נכונה. כנגדה, מוכיחות עדויות שונות – כמו ניסויים היפנוטיים של המהפנטים על עצמם ועל המהפנטים האחרים.

הדבר מאפשר למהפנט להכיר את התופעה מתוך חויה אישית.

“כל אחד מאיתנו יכול לדעת לצייר, אולם לא כל אחד יכול להיות צייר”. אותו הדין לגבי כל המקצועות. ואותו הדבר אפשר לומר לגבי עבודת המהפנט.

קיימת סברה מוטעית, אפילו בקרב האינטליגנציה, שהמהפנט חייב להיות שחרחר, בעל עיניים שחורות. ישנם אנשים הטוענים שעיני המהפנט צריכות להיות אפורות, בצבע של פלדה וניסו להסביר זאת בכך שעיניים אפורות יכולות להדוף אור טוב יותר ולכן הן “בלתי־חדירות”. כמובן, אין זו אלא שטות! בלי כל ספק, כושר ההחדרה אצל אנשים שונים אינו מפותח באותה המידה.

קשה להיות מהפנט לאדם אשר אינו מסוגל להתגבר על אי־בטחון וביישנות, ולא רק באופן חיצוני אלא גם באופן פנימי. קשה להיות מהפנט לאדם אשר אינו יודע להתעלם מכשלונותיו וללמוד משגיאותיו. העדר מוחלט של נטייה להשפעה סוגסטיבית אפשר להשוות לפתולוגיה נפשית קשה. למזלנו, כמעט אין אנשים מסוג זה. כפי שלכל מנעול אפשר למצוא מפתח, כך ישנם אצל כל אדם תחומים שלמים אשר בהם הוא ניתן לסוגסטיה ישירה.

הנסיון מלמד, כי מצב היפנוטי אינו מצליח באמצעות סוגסטיה ישירה לדחוף אדם לבצוע מעשי פשע, אם זה מנוגד למוסר המהופנט.

למשל, הפסיכיאטר קוקה, נתן למהופנטת קלף במקום סכין ונתן פקודה לדקור אותו. המהופנטת עשתה זאת. אבל כשהניח בידה סכין אמיתית וחזר על הפקודה לדקור אותו, הרימה המהופנטת את ידה וזרקה את הסכין על הרצפה וקיבלה התקפת היסטריה. יחד עם זאת המחקר שנעשה בשנים האחרונות מצביע על תוצאות שליליות שאפשר להשיגן בעזרת סוגסטיה עקיפה. הדבר גורם לפשע!

ועתה – בקיצור נמרץ – על תולדות ההיפנוזה.

תופעות היפנוט וסוגסטיה היו ידועות עוד בימי קדם, כאשר השתמשו באמצעים שונים למטרות דת או נבואה, אשר לפי המושגים בני־זמננו, שייכים לשיטות שונות הגורמות למצב היפנוטי.

ידוע, למשל, על המגילות הגנוזות (מהמאה ה־2 לספירה) אשר בהן רשומה שורה שלמה של שיטות ההיפנוזה. רבות מאותן השיטות מנוצלות עד היום הזה כמו, למשל, התבוננות בחפצים מבריקים, עצימת העיניים, פסים, צלילים מונוטוניים וכו'. בתלמוד, למשל, מתואר מצב מיוחד, בו “האדם ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, משיב על השאלות ונעדר מבחינה נפשית”.

פלוטרך בספרו ההיסטורי מספר, כי המלך פיראוס היה בעל יכולת של הכנסת אנשים אשר באו אליו, לשינה ולהתאבנות כשנגע בהם ברגלו.

אין שום ספק שהיו ידועות תופעות היפנוטיות במצרים הקדומה, ביוון, בהודו, בסין ובארצות אחרות.

הכוהנים ידעו את סוד ההיפנוט והשתמשו בו בבתי־המקדש, בהם היו מבקרים המתפללים המחפשים את הישועה. את האדם המהופנט שאלו שאלות ופרשו את התשובות בהודעות האל. את מקרי הריפוי וההבראה קשרו עם רצון אלוהים או עם כוחו האלוהי של הכוהן.

משה היה שרוי עם כוהני מצרים במלחמה מתמדת בהיפנוזה. ממצרים התפשטה ההיפנוזה מזרחה ומערבה. כדאי לציין, כי הטכניקה של רופא אליל קדום דומה מאוד לשלנו.

בשיטות היפנוטיות השתמשו כיתות הודיות מסויימות. היוגי למשל, מסוגל להגיע למטרות דת מסויימות, למצב היפנוטי הדומה לסומנמבולי, לשם־כך הוא צריך להתבונן על חפץ קטן, מבריק עד שנקוות הדמעות. או, למשל, כדי להיכנס למצב היפנוטי, גלגלו פאקירים הודיים את העיניים בכיוון למצר האף, דבר שגרם לעייפות ולתרדמה.

מהודו חדרה ההיפנוזה לטיבט ושם אנו נתקלים בשילוב של היפנוזה עם טלפאתיה. מטיבט חדרה ההיפנוזה לסיביר לשמנים.

והנה תאור מקרה האופייני למזרח הרחוק:

… באוהלם של אנשי סיביר היה נקי כמו ביום חג. אך לפי פניו החיוורים של החולה והדמעות בעיני אמו, אפשר היה להבין כי קרה אסון. הצייד הצעיר נדרס על ידי דוב. החברים הצילו אותו ברגע האחרון, אבל מצבו אנוש. הוא לא זז ממקומו והיה צורך לקרוא לשמן־היודע לגרש רוחות רעות, האשמות באסונו. במשך שלושה ימים צם השמן והכין את טנבורו.

הוא התיישב במקומו של בעל האוהל ונתן פקודה לכבות את האש באח. עתה החל לצעוק ולנענע את טנבורו. פתאום נשתתק טנבורו והשמן נפל על הרצפה. כל המשתתפים באוהל היו סבורים כי נשמתו פרחה לארץ מסתורין נוּטנוּט, שם נמצאות הרוחות קלה32 הטובות והרעות, וכי נשמתו הלכה לשם, כדי להחזיר את נשמת החולה.

אמו של הצייד כיסתה את פניו של השמן בממחטה והבעירה אש קטנה באח. במהרה התעורר השמן מעלפונו והתחיל את סיפורו: “הלכתי רחוק מאוד. רוחות רעות וחזקות רבות הפריעו לי”.

החולה נרדם אבל מוחו קלט את הסיפור אשר חדר ישר למעמקי הנפש, והשמן המשיך את סיפורו עם מלות הכישוף, ולבסוף נטל בידו עשב יבש ותוך כדי לחשים ניגב את גופו של החולה. ההתכווצויות עברו דרך ידיו ורגליו של החולה, הוא התאמץ לקום, והנה התיישב.

השמועה על הנס, על הצלת הצייד על־ידי הכוחות המגיים של השמן עברה מיישוב ליישוב. היו פה סוגסטיה היפנוטית וריפוי רוחני!

אנטון פראנץ מסמר, שהיה רופא מצליח בוינה, כתב ב־1776 עבודת מחקר על “השפעת כוכבי הלכת על גוף האדם”, בה תיאר את השפעת הכוכבים על הגוף החי ועל חדירת פלוייד, – שאין לו משקל והנפוץ ביקום – לתוך גוף האדם. מסמר השתמש במגנט לצורכי ריפוי.

ב־1780 הציע מסמר להעביר את “המגנטיזם החייתי” באמצעות הפסים לאורך הגוף. באו אליו המונים לרפוי ומסמר שם לב אחרי־כן, כי אין כבר צורך במגנט, מספיקה נגיעת יד. כך החל לרפא על־ידי ההיפנוט. תלמידו של מסמר, המרקיז פיוסגיור הצליח בשנת 1784 לגלות את המצב המיוחד הנקרא על־ידיו “סמנמבוליזם מלאכותי”. עוד בזמנו כתב על אחד הפציאנטים שלו: “אין לי שום צורך לדבר איתו, אני פשוט חושב בנוכחותו, והוא שומע ומשיב לי” מאז נתגלה לו הדבר, כי המהפנט יכול להיות בקשר עם המהופנט באופן טלפאתי.

הסופר סטפאן צווייג, ביצירתו “ריפוי על ידי הרוח” מתאר את הרגע הזה באופן ציורי למדי.

"… מתוך הומניות שיטחית וסקרנות פילוסופית עורך פיוסגיור ריפוי מגנטי ללא תשלום באחוזתו, לפי הוראת האפוטרופוס שלו. פעם פונה אליו קבוצה שלמה של מבקשי מזור, והרוזן הנדיב מנסה לגרום אצל חוליו משברים סוערים במידה וניתן הדבר לביצוע. רועה הצאן הצעיר, ויקטור, במקום להגיב על פסים מגנטיים בפרכוסים ובהתכווצויות, מגלה עייפות ונרדם בשלווה. היות וההתנהגות הזאת מנוגדת לכלל, לפיו המגנטיזר צריך קודם – כל לעורר התכווצויות ולא את השינה, מנסה פיוסגיור להעיר את הבחור. אך לשווא! פיוסגיור צועק עליו. הבחור אינו זז. הוא מנער אותו והדבר מוזר להפליא: הבחור המוצק הזה ישן בשינה שונה לחלוטין, בלתי־נורמלית. ופתאום, כשהוא נותן לו שוב פקודה לקום, קם הצעיר באמת ועושה מספר צעדים בעיניים עצומות. למרות עיניו העצומות מתנהג הוא כאדם השולט בכל חושיו, ובאותו זמן נמשכת השינה. באמצע היום נכנס הוא למצב סומנמבולי. פיוסגיור הנבוך מנסה לשוחח אתו, שואל אותו שאלות, ומה קורה? האיכר הצעיר משיב בתבונה וברור על כל שאלה ושאלה בהיותו במצב שינה. פיוסגיור, הנרגש מהתופעה המוזרה הזאת, חוזר על ניסוייו. ובאמת, הוא מצליח לגרום למצב של עירנות בשינה, לשינה כזאת בהקיץ באמצעות שיטות מגנטיות, לא רק אצל רועה הצאן הצעיר, אלא אצל שורה שלמה של אנשים.

פיוסגיור האחוז התלהבות רבה בשל התגלית הבלתי־צפויה, ממשיך בניסוייו בחריצות מוגברת. הוא עושה סוגסטיות פוסט־הפנוטיות, כלומר, מצווה לנבדק השרוי במצב של שינה לבצע כעבור התעוררותו שורת פעולות מסויימות. ולמעשה, הפציאנטים בחזרם לחברה נורמלית מבצעים את כל מה שהוחדר להם במצב של שינה".

הנסיון הראשון להסביר את ההיפנוזה נעשה בשנות ה־40 של המאה הקודמת ע"י הרופא האנגלי –דז’יימס ברד. את הניסוי הראשון ערך ברד אצלו בבית בנוכחות בני משפחתו ושני ידידיו.

“ביקשתי ממר ז. לשבת ולהתבונן בזרבובית הבקבוק. כעבור 3 דקות נעצמו שמורותיו, דמעות ירדו על לחיו, ראשו צנח למטה והוא נרדם. עוררתי אותו כעבור 4 דקות, משום שפחדתי מהתוצאות”. – סיפר ברד לתלמידיו. דז’יימס ברד קורא לשינה סוגסטיבית זאת, לא בשם מגנטית, כפי שעשה מסמר, אלא שינה עצבית. – ב־1840 הציע לשנות את המונח “מגנטיזם הייתי”, ל“היפנוטיזם”, שביוונית פירושו “שינה”, בטענו, כי לפי דעתו אותו טראנס סומנמבולי הוא, בעצם, מצב של שינה. מאוחר יותר הצטער על כך, אך הדבר לא ניתן עוד לתיקון. משום שהמונח נתקבל בצבור רחב. הוא היה הראשון אשר תיאר באורח מדעי את התופעות ההיפנוטיות וסיפר על שורת השיטות הגורמות להיפנוזה וגם לסוגסטיה. הוא השתמש בהיפנוזה בניתוחים, ריפא בהצלחה התכווצויות, כאבי־ראש, נברלגיה. הוא תיאר בפרוטרוט את התופעות הפאראנורמליות בשעת ההיפנוזה, כגון: קריאה בספרים סגורים, קריאת מחשבות, קריאת מכתבים בתוך מעטפות סגורות, שיחות עם נשמות המתים וכו'.

כעת שייך הדבר באופן ישיר לפאראפסיכולוגיה, ואנו יודעים כי באמצעות היפנוזה אפשר לגרום לראיית הנסתר, או לטלפאתיה.

ד“ר אוגוסט לייבו החדיר את ההיפנוזה לצורך ריפוי בצרפת. הוא הגיע למסקנה, כי ישנן דרגות בהיפנוזה (שלב קל של היפנוט – מן תרדמה ושלב עמוק – מצב סומנמבולי), אשר בהן אפשר להשתמש בסוגסטיה. ד”ר לייבו ייסד גם בית־חולים בעיר נאנסי. תלמידיו המשיכו בדרכו ופיתחו את אסכולת נאנסי וביניהם היה גם קויה, אשר הצביע על קיום אוטוסוגסטיה. בו־בזמן נוסדה בפריס “אסכולה של הד”ר שארקו“, אשר טען כי ההיפנוזה הינה מצב פתולוגי, התקפת היסטריה, אשר נגרמת באופן מלאכותי, ויכולה להיות אצל אנשים היסטריים בלבד. בגלל השקפה זאת של ד”ר שארקו על השפעת ההיפנוזה החולנית על מערכת העצבים הפסיקו לנצלה לצורכי ריפוי והדבר גרם נזק רב לרפואה, בכלל, ולריפוי מחלות פסיכוסומטיות, בפרט.

באנגליה החל הד"ר ברנבל, להשתמש בהיפנוזה משנת 1889. הוא שם דגש על קיום תופעות פאראנורמליות אצל המהופנט, והתנגד לדעתו של ברנהיים (אסכולת נאנסי), כי ההיפנוזה הינה שינה שנגרמת באופן סוגסטיבי, כלומר ההיפנוזה אינה קיימת כלל, אלא ישנה סוגסטיה בלבד. (דרך אגב, כעת ידוע, כי אפשר לגרום למצב היפנוטי ללא סוגסטיה מילולית, אלא באופן טלפאתי!).

עבודתו המדעית של ברנבל “היפנוזה” “תורה והלכה” (שנת 1903) נשארה עד היום הזה, באחד הספרים המושלמים ובעלי המוניטין בתחום ההיפנוזה.

עד היום הזה אין תשובה מלאה על מהות ההיפנוזה; אפשר לומר רק דבר אחד, כי ימי ההיפנוזה כימי האנושות כולה ובזמנים קדומים השתמשו בה נביאים ושמנים, כוהנים וקוסמים הן לצרכי ריפוי, והן לגילוי תופעות פאראנורמליות שונות, כגון: טלפאתיה, ראיית הנסתר או ראיית הנולד אצל המדיומים שהיו בקרב המצפים לנס ולישועה.

בתחילת שנות ה־20 של המאה שלנו התעמק חקר ההיפנוזה ברוסיה ע"י פאבלוב ותלמידיו – ביקוב ופלטונוב.

כעת כבר מרפאים אנשים באמצעות ההיפנוזה, בבתי־חולים לחולי עצבים, וההיפנוזה באה כתחליף או כאמצעי משלים לתרופות.

בהוראה, יכולה ההיפנוזה להגביר את ההקשבה והזכרון, באמנות – לפתח את הכשרונות, וכמובן, בפסיכולוגיה שימושית יש להיפנוזה ערך רב ומישורים נרחבים לפעולה. בפאראפסיכולוגיה, יש להיפנוזה תפקיד חשוב ובעל ערך, היא מקלה על עריכת ניסוי ועל החזרת האדם אל שנותיו הקודמות, היא נותנת אפשרות לחדור אל תת־המודע של החולה או הנבדק.

בחקר תופעות פאראנורמליות באמצעות היפנוזה השיגו הישגים עצומים מדענים רבים מארצות שונות. עוד בשנות ה־30 חקר פרופ' ריין במעבדתו הפאראפסיכולוגית באוניברסיטת דיוק שבארה“ב תופעות פאראנורמליות הן בתנאים נורמליים והן במצב היפנוטי, כדי לגלות כושר תפישה על־חושית אצל הנבדקים. לאור העובדה הזו כדאי לציין גם את עבודתו המקיפה והמענינת של פרופ' טנהאף מאוניברסיטת אוטרכט, אשר נתן לא מעט הרצאות בנושא הנ”ל לשוטרי הולנד, בהסבירו, כיצד יכולה הפאראפסיכולוגיה להיות מנוצלת בעבודת המשטרה ומהי המלכודת שבה יכולים להיתפש אנשיה ללא יידע מספיק בהיפנוזה, בכלל, וב־תע"ח, בפרט.

בסיפורו המרתק מתאר המחבר החוקר, בתחום הפאראפסיכולוגיה, אלכסנדר ארסקין, כיצד בנו של דיפלומט שהיה מהופנט פעם, סיפר לו בדיוק איפה היה אז אביו, עם מי הוא שחח, ומה היה נושא שיחתם, ולא פלא הדבר שהדיפלומט אסר על ארסקין לערוך ניסוי מהסוג הנ"ל עם בנו.

במקרה זה גרם המצב ההיפנוטי אצל המהופנט להפעלת כושר ראיית הנסתר שלו.

את התוצאות המעניינות ביותר בתחום זה השיג ד“ר מילן ריזל, מדען צ’כי פאראפסיכולוג וחוקר שחי כיום בארה”ב (שמו צויין כבר בפרק א'). בחקרו באופן סיסטמטי ובאמנו את הנבדקים, העמיד לפניו משימה ללמד אותם לשלוט בכשרונותיהם הפאראנורמליים, ולנצלם לצורכיהם האישיים. באמצעות ההיפנוזה עזר ד"ר ריזל לנבדקים לחוש את סימני המצב הפונקציונלי המיוחד, בו פעלה בהם תפישה על־חושית בדרגה גבוהה מאוד.

בברה“מ, במסגרת האגודה לרדיוטכניקה ואלקטרוקומוניקציה (סקציה לביואינפורמציה) התגבשה שיטה יעילה מאוד לניסויים טלפאתיים עליהם מדווח ד”ר מילן ריזל בעתון “פסיכיק ניוז” (25.10.69). הנבדק המהופנט, השרוי בתרדמה, עובר טסט לגילוי כושר קליטה טלפאתית. הוא מקבל באופן טלפאתי פקודה אחת להתעוררות ופקודה שנייה, גם היא באופן מחשבתי, לחזור לטראנס. קליטתו של המהופנט נבדקת באמצעות אלקטרואנצפלוגרף. את ביצוע הפעולה ע"י הנבדק אפשר היה לראות בטלוויזיה, טען ריזל, ומוסיף במאמרו: “מצאו כי התפישה של אימפולס טלפאתי ארכה מ־2 עד ל־5 שניות אחר השידור”.

בחוג לטלפאתיה באגודה לפאראפסיכולוגיה בת"א, שמנו דגש לא מועט על ניסויים היפנוטיים מסוגים שונים.

בתרגילי היפנוזה טלפאתית להגברת כושר הקליטה נוכחנו לדעת, כי, בדרך כלל, שלב ראשון של היפנוט (5%–10%) מסייע לפיתוח הרגישות לגירויים חיצוניים המונחים תחת לסף התחושה ז"א לתפישה על־חושית.

רוב הנבדקים שנכשלו בניסוי טלפאתי במצב עירני דווקא, היו מצליחים לזהות את החפץ או את הגלויה או כל אובייקט אחר בהיותם במצב היפנוטי. הנבדקת ס., שלא היתה בעלת קליטה טלפאתית מובהקת תיארה תאור מפורט את התמונה שהיתה משודרת על־ידי קבוצת חברי החוג. היא תיארה את הדמות שלפי דעתה היתה במרכז התמונה. ציון הצבעים היה מדוייק להפליא. פתאום התעקשה ואמרה, כי הדמות הופכת לדמותו של אחד החברים שלנו ונקבה בשמו. בסיום הניסוי נתברר לנו, כי החבר שאותו ציינה הנבדקת, שידר לה במקום דמותו של הכנר בתמונה את דמות עצמו, משום שניגן בעצמו על הכינור והיה לו קל יותר ומוחשי יותר לתאר את עצמו מנגן על כינור מאשר את דמותו של הכנר מהתמונה.

ערכנו גם ניסוי עם קלפים רגילים; עורך הניסוי מוסר חפיסת קלפים לאחד המשתתפים, ומבקש להוציא קלף אחד. אחרי־כן מראה הוא את הקלף ואת צידו האחורי לנבדק שנמצא בהיפנוזה עמוקה, באומרו: "תסתכל יפה, אתה רואה עליו צלב אדום, אתה רואה באמצע הקלף צלב אדום, כשתראה אותו היטב, הגד “כן”. כעבור שניות מיספר אומר המהופנט “כן”, אז אפשר לערבב את הקלפים בחפיסה ולשים אותה על השולחן ליד המהופנט, אשר מקבל פקודה למצוא את הקלף הנקוב. המהופנט לוקח קלף אחר קלף ומניח זה אחר זה על השולחן מבלי לראות את צידם הקידמי של הקלפים. כשהנבדק מתקרב להוציא את הקלף הנבחר, משתנה משהו בהבעת פניו והנה הוא שם את הקלף הצידה ומפסיק את הפעולה. כשהופכים את הקלף מתברר כי זהו אותו קלף שהיה על המהופנט לגלותו.

ניסויים דומים ערכנו עם גלויות שהיו בתוך מעטפות סגורות ועל המהופנט היה לזהות את התוכן. היו מקרים רבים, כשהנבדקים הצליחו יפה במשימתם, טוב יותר מאשר בהיותם במצב עירני רגיל. הניסוי מסוג הנ"ל שייך לראיית הנסתר.

שיטת פרופ' אולמן מארה“ב, ליצירת קשר טלפאתי בשעת החלום ומחקר מקיף של מהות החלום מבחינה פיזיאולוגית, מאפשרים לערוך ניסויים טלפאתיים באמצעות היפנוזה, כשהמהופנט מקבל סוגסטיה בהיותו שרוי בשינה, במופע רביעי של שינה, ז”א עליו לחלום חלום, באותו זמן משדרים לו המשדרים בצוותא תמונה מסויימת או נושא מסויים. בהתעוררו מהשינה לפי פקודת המהפנט (למהופנט ניתנת מלה המסמלת פקודה להתעוררות), הוא מסוגל לספר בפרוטרוט על מה הוא חלם ואפשר לבדוק במקום, האם היה בחלום חומר מתוך הקטע המשודר או לא.

כעת אנו עומדים להמשיך, דווקא, בניסויים הנ“ל, לאחר מספר כשלונות בתחום זה, נוכחנו לדעת, כי הניסוי בהחדרה טלפאתית של התמונה לנבדק בהיותו שרוי במצב היפנוט, צריך להמשיך לא פחות מ־10 דקות, ז”א, משום שבתחילה מופיעות אצל “החולם” תמונות הקשורות בחומר שנקלט בעבר, ורק כעבור זמן־מה מתחילים לעלות דברים הקשורים בשידור.

לדוגמא: שידרנו לנבדקת ש. תמונה כללית של נמל התעופה בלוד, שבה נוסעים רבים וכן רעש מטוסים. אחד המשדרים שידר לה את דמותו של כומר בתלבושת שחורה, העולה במדריגות אל המטוס. כשהנבדקת ש. “התעוררה” משנתה ההיפנוטית, סיפרה לנו, כי חלמה על ילדותה בבית־הספר ואחרי־כן שמעה רעש גדול של מטוסים, והנה דמותו של אדם לבוש שחורים עולה לפניה, ואז נפסק הכל, היא שמעה את קולי הפונה אליה במלים “בוקר טוב!”. להבא נמשיך בניסויים, וכמובן, נקח בחשבון את שגיאותינו הקודמות מהמאה הקודמת ידוע הכימאי האוסטרי רוזן קארל פון רייכנבך שהמציא את הפאראפין ואת הקריאוזוט, והקדיש זמן לא מועט לחקר תופעה מוזרה זו – יציאת “כוחות מקריני אור” מגופו של אדם ותיאור “שדות הכוח המקיפים את הגוף”.

הוא המציא את המונח “הסנסטיבי” (הרגיש) – כינוי לאנשים בעלי רגישות מיוחדת במינה להבחנת “שדה הכוח” הזה סביב גוף האדם. האנשים האלה מסוגלים גם להבחין בקוטבים המנוגדים – הצפוני והדרומי – של המגנט הבלתי מסומן או כריסטל כשהחפצים האלה היו מקורבים אל גבם. בקוטב הצפוני של המגנט או בכריסטל הבחינו לפי תחושת קור והדרומי לפי תחושת חום. הם היו מסוגלים להבחין בקטבים בהסתכלם על המגנט לפי צבעם: הקוטב הצפוני גרם אצלם להופעת צבע כחול והדרומי לאדום.

כשהופיעה לראשונה בשנת 1845 עבודת מחקרו של רייכנבך “חקר המגנטיזם, חשמל ואור וייחס לכוח החיים”, עורר הדבר סערת רוחות וצחוק בקרב המדענים ובקרב עמיתיו.

דרך אגב, ישנם רבים בקרב “הסנסיטיבים” או הפאראגנוסטים בעולם, אשר מבחינים בעליל ב־3 שדות הכוח האלה סביב גוף האדם ולפי צבעם, גודלם ועוביים של המעגלים האלה הם יכולים להבחין במצב בריאותו, ומצב־רוחו ובכוחו הרוחני של הנבדק. הם רואים את השדה בהיותם בהכרה מלאה. לא מכבר המציאו המדענים הסובייטים בני הזוג קריליאן מכשיר מיוחד והצליחו באמצעותו לצלם את השדה הזה שמסביב גוף האדם, בעלי־חיים או הצמח. “ההילה” הזאת סביב דמותו של הנבדק נקראה בימי הביניים “אַוּראולה” 33.

בעבודתי בחוג לטלפאתיה, כשערכתי ניסויי היפנוזה הטלפאתית עם הנבדקים שמתי לב לעתים קרובות לעובדה, כי בתהליך של ריכוז מחשבתי על פקודה מסויימת, שהעברתי לקולט באופן טלפאתי, ראיתי ברגע מסויים באופן ברור מסביבו את השדה מקרין האור ובעיקר סביב ראשו. הנבדקים מצידם טענו כי ברגע שהייתי מרכזת את מבטי ואפילו כשהייתי במרחק מסויים מהקולט (כך שאינו רואה אותי לפניו) חשו בזרמי חום היוצאים ממני, ובמידה והתרכזתי חזק יותר, תחושת החום אצל הנבדק נעשתה גבוהה יותר.

עסקנו בחוג גם ברגרסיה – החזרת האדם אל גילו הצעיר יותר. במצב היפנוטי עמוק, בהתאם לגילו המדומיין, שהוחדר למהופנט על־ידי עורך הניסוי, משתנים באופן בולט קולו והתנהגותו.

עקב הניסויים הנ"ל נשאלת השאלה, מהי הסיבה לעדיפות בזכירת פרטים מסויימים הקשורים בגיל הנקוב אצל המהופנטים? והאם, באמת, נכונה ההשערה כי המהופנטים בחזרם לתקופת חייהם הקודמת, כביכול, מספרים, ברוב המקרים על דברים שנקלטו במשך חייהם בצורה כלשהי, או על משאלות שדחקו בתת־המודע ומהוות בכל זאת אובייקט מכריע למוטיבציה?

באחת ההדגמות של הרגרסיה בחוג בית ברמת־גן, החל הנבדק בשובו לתקופה שלפני “0” שנים שלו, לנבוח ללא־הרף ועל כל שאלותיו של המהפנט (א.ד.) המשיך בנביחתו. הדבר עשה רושם עצום על הקהל. בסיום ההדגמות ניגשתי אל הבחור שהיה אז “שפן הנסיונות” וביקשתי ממנו לבוא למחרת אלי לחוג. בחוג ערכנו איתו אותו ניסוי וכששוב החל לנבוח, נתנו לו סוגסטיה שלמרות שהוא “כלב”, יידע לדבר כאדם ומסוגל יהיה להשיב על השאלות. לפי תשובותיו על שאלותי נתברר, כי הוא רואה את עצמו ככלב גדול עם שערות בצבע לבן וחום וכי יחד עם קבוצת כלבים הוא רץ ביער למעיין. נתתי לו סוגסטיה פוסטהיפנוטית, שיוכל להיזכר בפרטים על מה שראה בהיותו במצב היפנוטי עמוק.

הוא אמר כי ראה כלב גדול ומסר אותם הפרטים, אולי ציוריים יותר. על שאלה, האם הוא מזהה את עצמו עם אותו הכלב, השיב בחיוב על השאלה, האם יש לו בבית כלב, הניע ראשו בחיוב. תיאור הכלב שנמצא בביתו של הנבדק היה זהה לתיאור הכלב הדמיוני שהופיע אצלו ברגרסיה.

באחד הקיבוצים, בעת הדגמת רגרסיה בקרב קהל הצופים סיפרה הנבדקת בשובה לגיל מתחת לאפס, כי היא ערבייה יפהפיה בת 18 ותיארה את הסביבה בה היא נמצאת, כביכול.

כשחזרה למצב עירני, סיפרה, כי פעם פגשה את הערבייה הזאת בעת טיול והתרשמה מיופיה המקורי. כנראה, רצתה, פשוט להזדהות איתה בהיותה כבר אשה מבוגרת ונושאת בעול חברתי כבד.

ההיפנוזה, איפוא, הינה בעלת אפשרויות מרחיקות לכת לחדירה לתוך מעמקי הנפש שלנו ולגילוי נסתרות הטמונים באדם ובסביבתו.


 

פרק ג: סודותיה של מנמוסינה – אלת הזכרון    🔗

במלחמת־העולם השנייה במחנה־ריכוז גרמני, נשלחו האסירים לשבור את הקרח בקצה של יער תחת פיקוחם של שני חיילים גרמניים, שהוצבו בקרחת־יער מכוסה שלג, אשר הפריד בין שדה־התעופה העזוב ליער. במהרה נרדמו שני השומרים הגרמניים ולא שמו לב לנקישות מאות מוטות־הברזל על הקרח. אז החליטו שני שבויים לברוח – הם זחלו על פני קרחת־היער וידידיהם, כמו מהופנטים, התבוננו בהם ובשני מגדלי־התצפית, ומוטותיהם החלו לנקוש בקצב מכאני אחיד על פני הקרח. מייד התעוררו השומרים הגרמניים וירו בשבויים…

המוח מגיב מייד, על תכונה אחת ויחידה של גירוי כלשהו גם בתפישה על־חושית – הוא מגיב על החדוש הקטן ביותר של אותו גירוי. משמע פועל פה רפלקס האוריאנטציה – כאילו נשאלת כל הזמן השאלה – “מה זה?” ומכאן נובעת הכוננות, אשר בלעדיה שום יצור חי לא היה מסוגל להימנע מסכנה בלתי־צפוייה המאיימת עליו. האינפורמציה, אשר נתקבלה במוח נקלטת באורח מיידי ונרשמת בו. זהו תהליך ראשון בזכירת האינפורמציה. הזכרון מתבלט בהכרת החומר הנקלט כתוצאה מהשוואתו עם אינפורמציה, אשר הצטברה קודם לכן. התהליך של שיחזור החומר והכרתו יכול להיערך מחוץ לתהליך הקליטה. למשל, יכול הכנר לנגן בעל־פה את היצירה המוסיקלית; אם עוצמים את העיניים, אפשר להעלות בזכרון את פניו של ידיד או נוף מסויים.

עם הזכרון קשורות אגדות יפות על מנמוסינה שהיתה ביוון הקדומה אלת הזכרון ואם לתשע המוזות.

מקום פולחנן של אלו היה תספיס ליד ההר הליקון.

האגדה מספרת, כי כל ארבע שנים היו מתאספות האלות בהר המכוסה ירק ונוי, ועורכות חגיגות מפוארות בשירה ובריקוד, בוויכוח ער על אמנויות ועל תורת החוכמה, ומהארחת אותם היתה אמם מנמוסינה.

במשך הדורות, ניסו החכמים לגלות את סוד הזכרון ובמרוצת הזמן נוצרו פתגמים ואימרות הקשורים בזכרון, ואשר נכללו באוצר הספרות העולמית.

הסופר הצרפתי, אנאטול פראנס, היה אומר, כי “הזכרון הוא כוח־קסם, וכושר להחיות את העבר; נפלא ובעל־ערך הוא באותה מידה כמו הכשרון לראיית־הנולד”.

בעיית חקר הזכרון מהווה אחת הבעיות האקטואליות במדעים בני־זמננו כפיסיאולוגיה וביוקיברנטיקה, וגם בפאראפסיכולוגיה.

אדם נטול זכרון אינו מסוגל ללמוד והוא נשאר בדרגת ההתפתחות הנמוכה ביותר. אדם, אשר איבד את כושר־הזכרון, שוכח את כל מה שלמד קודם־לכן, כאילו נמחק הדבר ממפת הזכרון ונשארה חלקת־לוח חלק וריק.

למשל, אדם, אשר איבד את זכרונו כתוצאה מהלם, זוכר רק מה שהיה אחרי ההלם, ושוכח מה שאירע לפניו.

ישנן מחלות זכרון מסובכות ביותר. בבולגריה, למשל, קרה לפני מספר שנים, מקרה המעיד על מיפנה רדיקאלי בזכרון כתוצאה מהלם.

אשה בת־46 איבדה את הכרתה בתאונת־דרכים. כאשר התעוררה מעלפונה בבית־חולים התחילה לדבר בשפה אחרת ולא בבולגרית. היא לא הבינה את המלים והמשפטים, אשר הופנו אליה. אצל האחיות והרופא נוצר הרושם, כי היא שומעת את השפה הבולגרית לראשונה בחייה. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה הבולגרית ונאלצה להתחיל הכל מחדש.

נתברר, כי היא נולדה ברוסיה ושפת אמה היתה רוסית. בגיל שש עזבה יחד עם הוריה את מולדתה ועברה לבולגריה; בבולגריה רכשה את השכלתה. במרוצת הזמן שכחה לגמרי את השפה הרוסית ורק אחרי ההלם חזר אליה הזכרון מן העבר הרחוק.

במלים אחרות – האינפורמציה נקלטת ונרשמת במוח האדם באופן כרונולוגי ונשמרת בתאי העצבים במשך כל חיי האדם. מקרה דומה קרה כעת בארץ, כשאשה אחת שכחה קרוא וכתוב עברית כתוצאה מפגיעה במוח בתאונת־דרכים והחלה לדבר רק פולנית. על סמך זה אפשר להבין גם את הזכרון הנסתר.

נביא, דוגמא, מתוך ספרו של פרופ' ליאוניד ואסילייב, הפאראפסיכולוג, אשר במשך שנים רבות ניסה לחדור אל עולם המיסתורין.

"פעם בשנת 1951, בערב חורפי, אחרי עבודה מעייפת, חשקה נפשי לקרוא ספר מרתק. נכנסתי לחדרו של הבן, שלמד באותו זמן בבית־ספר תיכון, ובחרתי מתוך ספריו שהיו מונחים על השולחן – רומן מאת פנימון קופר “הצייד”. חזרתי עם ספר זה לחדר־עבודתי והתחלתי לקרוא בו; באחד העמודים הראשונים קראתי שם יפה, בלתי־ידוע או נשכח, של נהר צפון־אמריקאי דלאבר, השם הרשים אותי בצלילו המיוחד.

הקריאה ברומן זה נראתה לי משעממת. שמתי את הספר הצידה והתחלתי לחטט בארון־הספרים, כדי למצוא משהו מעניין יותר… בחרתי ספר ישן־נושן שקניתיו עוד ב־1944 וקראתיו אז. הספר היה “מדע” מאת גאסטון טיסנדיה.

פתחתיו בעלמא, ומייד בעמוד ה־299, ראיתי ציור המתאר בחור צעיר, הזורק את עצמו מההר לתוך הנהר שלרגליו. מתחת לציור היה כתוב: “הממציא המסכן, מתוך יאוש זורק את עצמו לתוך גלי נהר “דלאבר”. ז”א במשך חצי שעה נתקלתי פעמיים בשם “דלאבר”, כאילו בלתי־ידוע לי ונדיר, בשני ספרים שונים. אני כותב כאילו בלתי־ידוע לי, משום, ששבע שנים לפני המאורע קראתי את הספר והשם של הנהר נקלט בתודעתי. כעבור שבע שנים הוא נשכח, כפי שאנו אומרים, אבל אין זה אומר שהוא נשמט מזכרוני. המלה “דלאבר” עברה מתחום ההכרה לתחום התת־מודע… אני בטוח, שכאשר המלה “דלאבר”, שעברה כבר לתת־מודע, נשמעה בפעם השנייה, היא גרמה לי לאי־שקט פנימי ואילצה אותי לחפש ספר אחר, וכך שעזרה לי למצוא מה שהתחלתי לחפש ללא השתתפות ההכרה – את התמונה שנכחה עם מה שנכתב תחתה – “דלאבר”.

תופעה זאת נבחנת באמצעות ההיפנוזה. כאשר מחזירים את המהופנט לפאזות מוקדמות של ילדות, הוא נזכר בפרטים שונים, אשר, לכאורה, כבר נמחקו כליל מזכרונו. בהיותו במצב עירני אין הוא זוכר כלל וכלל פרטים אלה. יתר־על־כן, אנשים זקנים זוכרים היטב דברים מהעבר הרחוק, ופרטים אלה לפעמים, אינם עולים בזכרון בגיל העמידה. כך הוא הדבר עם הסיפור שסופר לעיל.

בפסיכולוגיה מבחינים בהיקף, במהירות, בדייקנות, בהמשכיות ובכוננות הזיכרון. אצל כל אחד מאיתנו מתבטאות תכונות אלו של הזכרון בצורה שונה, וכדאי לדעת עליהן.

ישנם כאלה, האומרים, כי יכולים הם לזכור דבר במהירות רבה, אבל שוכחים את הדברים במהירות רבה גם־כן. אחרים טוענים, כי אם הם זוכרים דבר־מה, אזי זוכרים אותו לנצח, אבל עליהם לחזור על החומר פעמים רבות, כדי לשמור אותו בזכרון.

ישנם אנשים המתלוננים על זכרון ויזואלי חלש מאוד, ואחרים טוענים כי אצלם קיים זכרון שמיעתי חלש וכד'.

תלונות אלו אינן מצדיקות את עצמן, משום שאין קיים, בכלל, זכרון מושלם.

יעילות הזכרון נקבעת על־ידי שורה שלמה של תכונות מנוגדות, כדאי לדעת כיצד להשתמש בהן. לעתים קרובות, אין האדם יודע כיצד לנצל את זכרונו כראוי.

בגיל הילדות או הנעורים, הזכרון המכאני טוב יותר מאשר לעת זיקנה. לכן, טוב יותר ללמוד שפות זרות בגיל צעיר. בגיל העמידה יכול אדם לנצל את הזכרון המסקני שלו.

בקרב אנשי מדע ומדינאים אפשר למצוא דוגמאות רבות מסוג זה, למשל, וינסטון צ’רצ’יל, ברנרד ראסל, חיים וייצמן, איוון פאבלוב, אבי הפיסיאולוגיה המודרנית וכדו'.

הסגולה העיקרית של הזכרון, הקובעת את יעילותו, מהווה מצב כוננות, ז"א כושר הוצאת ידיעות הנחוצות ברגע מסויים מתוך ים שלם של ידיעות הרשומות במוח, הנמצאות במרכז־זיכרון־טווח־ארוך.

ישנם אנשים, היודעים הרבה, אך ידיעותיהם טמונות בזכרון ללא כל תועלת. כאשר הם צריכים להיזכר, החומר הדרוש נשכח ובזכרון עולים הדברים התפלים. וישנם אנשים, אשר, אולי, יודעים פחות, אבל הם נזכרים בחומר הדרוש בזמן המתאים.

כוננות הזכרון מתגבשת במשך תהליך הזכירה. לכך, כשרוצים לזכור חומר מסויים, לגשר אפשר תיכף ומייד בין הנזכר למקרים בהם הידיעות האלו יכולות להיות רצויות ומועילות.

למשל, כשקוראים רומן היסטורי מסויים ומשווים את הכתוב בו עם ספר ־לימוד היסטורי, או עם מאורעות היסטוריים, אשר התרחשו באותו זמן בארצות שונות בעולם, אנו מפתחים את כוננות הזכרון לשיחזור התיאור ברומן באותו רגע כאשר נזכרים בעובדה מסויימת או בתאריך מסויים מתוך ספר־לימוד להיסטוריה. דהיינו: החומר, אשר עובר את תהליך הזכירה, צריך בנוסף לכך לעבור תמיד תהליך של מיון.

נפוליון היה אומר, למשל, כי כל הדברים והידיעות נמצאו אצלו בראש כמו במגירות. מספיק לו להוציא מגירה מסויימת, כדי לדלות מתוכה את הידיעות הדרושות.

תלמיד (ולא חשוב באיזה גיל הוא), הרוצה לזכור את החומר למטרה אחת ויחידה – לעבור בחינה, שוכח במהירות, מה שלמד.

יעילות כללית של הזכרון תלויה בשורה שלמה של סיבות, וביניהן בנסיון ובאינטרס (ההתעניינות) המושקע בחומר.

ברור, שאי־אפשר היה ללמוד עשר או חמש־עשרה שפות, לו נדרשו ללימוד כל אחת מהן אותם המאמצים של הזכרון כפי שהיה דרוש ללימוד השפה הראשונה. הנסיון הקודם עוזר במידה רבה למדען זקן לזכור דברים נוספים ועובדות חדשות, למרות החלשת זכרונו המכאני.

את השפעת ההתעניינות על הזכרון, אפשר להמחיש בדוגמא הבאה:

ביקרתם באולם התערוכות של הלנה רובינשטיין. למחרת, זוכרים אתם היטב את התמונות אליהן שמתם לב במיוחד בעת ביקורכם, את התמונות, אשר גרמו לכם להתעניינות רבה, או להתרגשות.

כיצד לשפר את הזכרון? כלל ראשון: כדי לשכלל את הזכרון, שי צורך בפיתוחו. ובדרך־כלל, האנשים רוצים קודם לשכללו ורק אחר־כך להשתמש בו. מכך לא ניתן להפיק תועלת. את הזכרון אפשר לשפר רק אם מאמצים אותו בזמן ומנצלים אותו כיאות.

החזרה היא התנאי המכריע לזכירת הדברים. אבל, כשחוזרים על החומר, כדאי לראותו כל פעם מנקודות־ראות שונות בקשרן את העובדות הישנות עם אלו החדשות. חזרה מכאנית על החומר אין בה משום תועלת.

לאחדים לימוד החומר יעיל יותר בערב, לאחרים – בבוקר, הדבר תלוי, לאיזה סוג אנשים משתייכים הם מבחינת הרגלי השינה שלהם.

היעילות הנמוכה ביותר היא בשעות אחר הצהרים, כאשר רוצים ללמוד משהו בעת שעוסקים בדברים אחרים. טוב יותר ללמוד לפנות ערב ולחזור על החומר למחרת בבוקר. במקרה זה, את התפקיד המכריע ממלא זמן השינה, כאשר המוח חסר כל גירויים חיצוניים, ליתר דיוק, כמעט חסר אותם. אזי מבצע המוח את עבודתו היסודית במיון ובעיבוד האינפורמציה, אשר הצטברה במשך היום.

בתקופתנו אנו, אין מוח האדם מסוגל להתגבר על זרימת האינפורמציה המגיעה אלינו מעל דפי העתונות, משלטי הפירסומת, מהרדיו או מהטלוויזיה, מהרצאות ובשעת עבודה אינטנסיבית.

הצטברות, שמירה, חיפוש ועיבוד של אינפורמציה דורשים שיכלול רדיקאלי. פה דרושים שינויים מהפכניים, כמו המצאת מלאכת הדפוס בזמנו.

לפי נתוני אונסקו, איסוף האינפורמציה לצורכי מחקר בספריות ארה"ב עולה 300 מיליון דולר לשנה.

המדען בן־זמננו מקדיש שליש או שני־שלישים מזמן־עבודתו לא ליצירה, אלא לחיפושים, לקריאה ולרישום הידיעות הדרושות לו. הדרך מהמחבר אל הקורא עדיין ארוכה מדי, וזאת בשעה שקצב המדע מהיר כל־כך. התוצאה היא, שכתבי־יד עלולים להתיישן במשך מספר חודשים.

סכנת ריבוי האינפורמציות בכל השטחים נראית בעליל. – האנושות עלולה להישאר ללא ניצול מאקסימלי של תגליות מדעיות והדבר יגרום להאטת התפתחות החברה. לכן, בעיית האינפורמציה היא “הבעייה” בתקופתנו.

בעיית הזכרון קשורה קשר בל־יינתק עם בעיית הגנת המוח מפני אינפורמציה יתירה. תאי עצב, נברונים, מסוגלים, כנראה, לזכור את הידיעות מהפעם הראשונה בה הן נקלטו. תופעה זאת נבדקה כבר באמצעות ההיפנוזה. הנבחן, הנמצא בהיפנוזה עמוקה, יכול לספר בפרוטרוט מה ראה, או שמע, במשך היום, והוא מוסר פרטים, אותם אי־אפשר לזכור באופן סובייקטיבי במצב עירני, דברים, אשר נקלטו ונשארו בתת־המודע שלו.

התופעות, אשר אנו מגדירים אותם, בדרך־כלל, במלים “זכרון רע”, “זכרון טוב”, קשורות בעבודת המנגנונים המיוחדים, המגינים על המוח מידיעות מקריות ובלתי־נחוצות.

אצל אחדים, מצטיינים מנגנונים אלה בעירנות גבוהה, בדרך־כלל, אלה הם אנשים בעלי חשיבה הגיונית ואצל אחרים־המנגנונים הם “ליברליים יותר” – אצל אנשי אמנות או אנשים בעלי דמיון רב. בכך אפשר להסביר מקרים של זכרון פנומנלי.

קיימת כעת שיטת לימוד של שפות זרות הן בניצול שעות השינה (שינה פארדוקסלית ז"א כשאנו חולמים). בשעת שינה בלתי־עמוקה זאת נקלט החומר מהר יותר, מאשר במצב עירני.

התלמידים לומדים בשעות הבוקר, מכינים שעוריהם לעת ערב, ובלילה הם קולטים את החומר באמצעות רשם־קול. למחרת בבוקר חוזרים עליו. השיטה נתגלתה כיעילה מאוד. מדוע, דווקא, בלילה? משום שבשעת שינה המוח נעדר גירויים חיצוניים וזרימת אינפורמציה יתירה מבחוץ, ושנית הוא קולט את החומר, אשר כבר מוכר לו אחר השוואה מתאימה עם הנקלט בשעת הלימוד, ונערך. בעצם, עליו רק, לחזור עליו.

אדם שוכח, בדרך־כלל, כעבור 9 שעות 60% מהחומר, אשר נקלט באופן מכאני; כעבור שתי יממות הוא שוכח רק 10% מהחומר הנקלט, למרות שיעילות הזכרון ההגיוני היא פי־25 גדולה יותר מזכרון מכאני, בכל זאת, טוב לחזור על החומר כעבור 9 שעות.

יתר על כן, במצב היפנוטי קל, נבלמים מנגנונים מסויימים, המגינים על המוח מאינפורמציה יתירה, ובגלל זה נערך הלימוד מהר יותר.

באיטליה ערך החוקר מריו בליני ניסויים בתחום זה. דרך־אגב, אותו דבר נעשה בארץ באוניברסיטת בר־אילן.

במוסד חינוכי בעיר איטלקית סן־וינצ’נצו ערכו ניסוי עם שתי קבוצות תלמידים. בכל קבוצה היו 15 תלמידים. הקבוצה הראשונה למדה בתנאים רגילים, והשנייה – לפי שיטת מריו בליני.

המורה הסביר את החומר וקרא אותו לתוך רשם־קול. למחרת, היו 15 תלמידים מהופנטים באמצעות התקליט אשר בו היה רשום המונולוג בן־שלוש הדקות של בליני. כשכולם היו מהופנטים, הפעיל המורה את רשם־הקול ובסיום שוב נשמע קולו של בליני – “התעורר, ישנת מצויין, אתה מרגיש את עצמך מצויין, תתעורר!” אחרי־כן שאל המורה את התלמידים בזה אחר זה – והתברר שהחומר נקלט יפה מאד.

נראה כי כל האנשים היו יכולים להיות בעלי זכרון מצויין לולא “הפריעו” להם מנגנוני מגן מיוחדים בתוך המוח.

אצל חולי סכיזופרניה,34 לפעמים, פועל הזכרון בעוצמה גדולה, משום שמנגנוני המגן אינם פועלים כראוי.

מנגנוני המגן מפני אינפורמציה יתירה הינם בעלי חשיבות עצומה לבריאות הנפש. קיימים, כנראה, כללים לעיבוד אינפורמציה, אשר עוזרים לבחירה נכונה של האינפורמציה הנקלטת.

המדענים הקנדיים דזאספר ופנפילד חקרו את אונת הרקה בקליפת המוח אצל האנשים הסובלים מאפילפסיה35. גירוי המקומות האלה בזרם חשמלי גורם אצל האדם לתחיית הזכרונות.

בחור צעיר צעק בשעת הניתוח, כאשר קיבל גירוי בתחום אונת הרקה הימנית: “כן, הרופא, כן אני שומע קולות אנשים הצוחקים, קולות ידידי באפריקה הדרומית”.

כשפסק הגירוי, סיפר הוא שהיה בביתן של אחיותיו והן צחקו בעליזות רבה.

חולה אחרת, בעת גירוי אחת הנקודות באונת הרקה, שמעה מנגינה והתחילה לשיר.

כעבור 4 דקות, כדי לבדוק את הדבר, ביקשו מהחולה לומר שוב אם היא שומעת אותה המנגינה. כאשר שמו את האלקטרודות על נקודת־המוח הנחקרת אמרה היא באופן מיידי שאכן, שומעת היא את המנגינה שוב. נתברר שבביתה הושמע תקליט של אותה המנגינה.

בגירוי אונות עורף אצל החולים הנמצאים בהכרה מלאה, תיארו הם אורות צבעוניים, כוכבים, אור מסנוור, בלונים צבעוניים, פסים, עגולים שחורים וכד' בדיוק אותן ההזיות שנתגלו אצל אנשים שלקחו ל.ס.ד36. יתר־על־כן, כשהצמידו מגנט אל אונת העורף בשעת היפנוזה, נעלמו כל החזיונות כלא היו.

אבל, לפעמים, כשחוזרים על אותם גירויים, הם גורמים תחושה ויזואלית אחרת והדמות, אשר יכולה לשנות את המקום, יכולה לעמוד לפני החולה ולעבור דרך שדה הראייה של הנבדק, אם, כמובן, מחזיקים את האלקטרודה37 באותו מקום זמן ממושך.

הדבר יכול לשמש לפעמים מפתח להבנת התופעות, כגון: טלאפאתיה ויזואלית, ראיית הנסתר ופרואקציה אסטרלית 38.

כאשר אדם רואה לפניו דמות מסויימת, המשודרת במרחקים, נערכת תפישה על־חושית ללא השתתפות הגירוי, כמו אלקטרודה, אבל כנראה בהשפעת האנרגיה או הקרינה שעדיין איננה ידועה לנו.

לפני זמן־מה, קרה מקרה מעניין מאוד אצל משפחה תל־אביבית. בתם הבוגרת לומדת בירושלים, באוניברסיטה. היא נוהגת לחזור הביתה בכל יום חמישי בערב. ביום החמישי ההוא לפנות ערב נרדם אביה אחרי עבודתו המעייפת וכשהתעורר, סיפר לאשתו שחלם חלום (הוא תמיד טען, כי אינו חולם). החלום אינו זכור לו, הוא רק זוכר את דמות בתם, והדמות היתה ברורה מאד. הבחורה לא חזרה הביתה אותו ערב. ביום שישי נתברר, כי היא נמצאת בבית החולים “שערי צדק” עם דלקת ריאות. אחרי־כן, כשלקחו אותה הביתה סיפרה כי לא ידעה כיצד להודיע על מחלתה. היא פחדה לצלצל לאמה, משום שהיא חולת־לב. וכל הזמן התלבטה, כיצד להודיע הביתה על כך, אבל לא לאם. בדיוק באותו זמן קלט האב את האינפורמציה.

כעת נחקר גם זיכרון אסוציאטיבי. על־יסוד הזכרון האסוציאטיבי נערך שיחזור האינפורמציה, שנקלטה באופן טלפאתי.

מעניין מאוד, שברוב המקרים מגלים הפאראגנוסטים את כשרונותיהם באותו תחום, אשר בו הם היו קשורים באופן האמוציאונלי ביותר בילדותם או בחייהם האינטימיים. פרופסור טנהף מהולנד גילה קשר הדוק בין טלפאתיה לזכרון. כאשר אנו משחזרים דבר־מה בזכרוננו, אנו, למעשה, מנסים להחיות מה ששמענו, ראינו, קראנו וכדו'.

הניסויים עם הפאראגנוסטים מראים, שאצלם קורה דבר דומה. בספרו טלפאתיה וראיית הנולד", מציין פרופסור טנהף עובדות רבות המחזקות את הטענה, כי טלפאתיה ושיחזור האינפורמציה פועלים לפי אותו חוק.

המשדר, בדרך־כלל, משחק אותו תפקיד כמו הקשר בממחטה. רואי נסתר יכולים לראות את הנסתר ברור יותר, כשהם נרגשים. למשל, קרואזט מצליח עם ילדים הטובעים בים, משום שבילדותו כמעט וטבע בעצמו.

פאראגנוסט צעיר מגלה היה בקלות ובאופן המוצלח ביותר את גופות האנשים, אשר ביצעו התאבדות מדומה או אמיתית, משום שבעצמו ניסה להתאבד ובמקרה נשאר בחיים.

פאראגנוסטית אחרת היתה מסוגלת בהצלחה רבה לחזות מראש – ז"א לנבא מה יתרחש בחיי המין של אנשים, משום שחייה לא היו מוצלחים ביותר בתחום זה.

פאראגנוסט אחד, בן־32 כשנגע בידו של אדם, יכול היה מייד לנחש בדייקנות מפליאה את תאריך הולדתו. מדוע? משום שהוא היה הבכור במשפחתו. אחריו באו עוד 12 ילדים, וכל פעם כשאמו היתה מתכוננת ללדת, הלך ללון אצל סבתו ודאג מאוד לשלום אמו – הוא שמע סיפורי זוועה על לידות ופחד פחד־מוות על אמו.

מעניינת העובדה, כי כל קושי, כשלון, הלם, פגיעה בגוף, זעזוע נפשי, טעויות שונות במבחנים, הנחרתים בזכרון באופן עמוק ולזמן ממושך, דהיינו, אינפורמציה הקשורה בתחושת סכנה, גורמת לכוננות. אותו מצב קיים אצל האנשים, אשר קלטו את השידור באופן טלפאתטי, ואשר שחזרוהו אחר־כך בצורת סמלים או בתמונות בחלומותיהם.

השחקן והפאראגנוסט המפורסם, המסוגל לעשות חישובים פאנטסטיים ומסובכים ביותר במתמטיקה בעל־פה, מיכאל קוני, למד בנעוריו במוסקבה ובאותו זמן התגוררה אמו בעיר ויטבסק.

לילה אחד חלם קוני, שחולדה נשכה את אמו וברגלה החל להופיע נמק. הנער התעורר נרעש מאוד. ידידיו ניסו להרגיעו וביקשוהו לא להאמין לחלומות. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. הדוור מסר מברק המודיע על מחלת אמו. קוני נסע הביתה ונודע לו, כי, באמת, נשכה חולדה את אמו ברגלה, והחל להיווצר בה נמק.

כאמור, התמונות אצל הפאראגנוסטים בדרך כלל, בנויות מתוך חלקים מבוססים על האסוציאציות.

למשל, קרואזט שאל פעם סטודנט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד, האם יש לו תסביך אדיפוס? “יש לך או אתה מתעניין בו”. כאשר הסטודנט השיב בשלילה, הפאראגנוסט המשיך: “אבל בכל זאת יש לך עניין בו”, הסטודנט השיב שוב בשלילה. היה רגע של שקט בו קיבל הפאראגנוסט התרשמויות מושלמות יותר. קרואזט המשיך באומרו: “עכשיו אני רואה תמונות אחרות. האם ראית הבוקר איש מזיל דמעות שאי אפשר היה להפסיקן”? הסטודנט השיב: “כן, באמת, בבית חולים לחולי עיניים, – הדגיש הפציאנט – הבוקר הוא הזיל זרם דמעות יוצא דופן”. כששאלו את קרואזט מדוע דיבר על תסביך אדיפוס, לא היה לו קשה לתת תשובה. צריך לדעת כי אחיו אל קרואזט הינו שחקן מפורסם. הוא שיחק פעמים רבות תפקיד ראשי ב“מלך אדיפוס”. באותו רגע שאדיפוס מוציא את שתי עיניו היו שתי חתיכות אדומות מונחות על עיניו של קרואזט השחקן שפרושן זרם דמעות. אצל קרואזט, היה קשור זרם הדמעות באופן אסוציאטיבי עם אדיפוס וקשור באותו איש.

יש לקחת בחשבון עוד פרט מעניין, שקיימת תחרות מתמדת בין האחים קרואזט, ללא תלות בעובדה שהם מצאו עבודה בתחומים שונים.

הזכרון הוא כשרון מיוחד במינו. כיום ישנו אפילו מקצוע של זכירת דברים. בלועזית הוא נקרא מנמוניקה39, אבל אין שום דמיון בין מקצוע כלשהו לבין הכשרון לזכור דברים.

ישנם אנשים בעלי סינסטזיה של כל החושים, ז"א אין אצלם שום גבול מדוייק או בולט המבדיל בין ראייה לשמיעה, בין שמיעה למישוש או טעם.

אצל אנשים רבים נשארו שרידי “סינסטזיה” בצורה מנוונת, ואצל אדם אחד40 – תושב מוסקבה שנבדק ע"י הפסיכולוג לוריה נשארו שרידים כאלה כסימן עיקרי של חייו הנפשיים. הם הופיעו אצלו עוד בגיל הילדות והשפיעו, כמובן, השפעה מכרעת על קליטתו, הבנתו, חשיבתו; הם היו מרכיב חשוב מאוד בזכרונו. הוא רואה את המציאות שונה לחלוטין. היא מעוררת אצלו תחושות ומחשבות שונות לגמרי מאשר אצל אדם מן השורה. למשל, הוא אומר כך:

"כאשר אני שומע מלה “ירוק” – מופיעה לפני אפונה ירוקה עם פרחים; “אדום” – מופיע אדם בחולצה אדומה המתקרב לאפונה; “כחול” – ומישהו מנפנף בדגלון כחול מתוך חלון.

המספרים מזכירים לי דמויות –

מספר 1: אדם זקוף קומה, גאה

מספר 2: אשה שמנה עליזה תמיד

מספר 3: אדם קודר, אינני יודע מדוע

מספר 6: אדם עם רגל נפוחה

מספר 7: גבר עם שפם

מספר 8: אשה שמנה מאד, שק על שק

מספר 87: אשה שמנה וגבר המגלגל את שפמו.

כשאמרו לו עורכי הניסוי, הפסיכולוגים המוסקבאיים, שהוא לא יוכל למצוא אולי את הדרך חזרה מהמכון, השיב האיש:

“איך אפשר לשכוח מה שרואים פעם? הרי הגדר היא מלוחה לפי טעמה. ויש לה צליל כה חד וצורמני”.

איש זה חש יותר חזק, יש לו חוויות מלאות יותר רגש, ומכאן, מוכן יותר לשיתוף פעולה.

מכאן אפשר להסיק מסקנה, כי הזכרון, ויחד עמו תכונות פאראנורמליות, נבחנות לא רק מנקודת־ראות של “פסיכו” ו“פסיאו” אלא גם מנקודת־ראות של “סוציאו” – ז"א גם מבחינה חברתית. נוסף על נפש וגוף, האדם, הוא משתף פעולה עם סביבה, בה חי האיש, עם חברה אשר לה שייך הפרט.

מבחינה זאת יש צורך רב בחקר תופעות הנפש הבלתי מוסברות עד כה, שהינן כה מפליאות. ודווקא על הסוציאולוגיה לעמוד על המשמר ולהתיחס ביתר זהירות ותבונה לבני אדם בעלי תכונה פאראנורמלית כלשהי.


 

פרק ד: הנחש שהחזיק את זנבו בפיו    🔗

בחורה שהיתה כלואה בעת מלחמת העולם השנייה במחנה־ריכוז, חלמה לילה אחד על שכנה לדירה, עורך דין צעיר, אותו אהבה בסתר ליבה. היא חלמה שחזרה הביתה, עלתה במדרגות ולקראתה ירד האיש, כשמשקפי שמש כהים מכסים את עיניו ושערות ראשו הכסיפו כליל. היא ברכה אותו בהתרגשות, והוא אמר:

“מירה זו את?”

כעבור מיספר חודשים שבה אל ביתה, וחלומה חזר ונשנה במציאות בדיוק נמרץ. עורך הדין ירד לקראתה במדרגות עם משקפי השמש הכהים, שערות ראשו הלבינו כליל והוא השיב על ברכתה: “מירה זו את?”.

מסתבר, כי האיש באמת התעוור בלילה בו חלמה עליו, מרסיסי זכוכית כתוצאה מהפצצה.

המקרה הזה הינו שילוב של שתי תופעות פאראפסיכולוגיות – ראיית הנסתר וראיית הנולד. היתה פה מעין קפיצה מעבר למרחב וגם מעין קפיצה מעבר לזמן, כאילו ההווה זז במקצת קדימה או העתיד זז אחורה.

החלום היה, אולי מעין אזהרה לנערה, או תחושת האסון, מחד, וקביעת המציאות כפי שהיא, מאידך. רק שהדבר ארע באי־הרגולריות הכרונולוגית המתגלית לפעמים בזמן.

לפני זמן־מה חלמתי חלום שבו ראיתי את דירתנו מתמלאה במים, ואת בני משפחתי ואותי אוספים מים. שמעתי את קול דודתי: “בואי מהר, חדר האמבטיה מתמלא מים רבים;” ראיתי גם את הכלבלב שלי, פּופסיק, יצור חמוד, נמוך עם רגליים קצרות מאוד, פחדתי שמא יטבע והושבתיו על הכסא. כמובן, הכל היה בחלום.

התעוררתי עם הרגשה בלתי־נעימה, ותמהתי מאיין באו המים? שיחזרתי את חלומי, ניתחתי אותו מבחינת הסמלים ושיחזור האינפורמציה אשר נקלטה יום קודם. קבעתי, כי החלום שימש כעין אזהרה בשבילי, משום שמים רבים מסמלים עבורי מחלה, דבר בלתי־נעים או סכנה מסויימת.

לרגע קט צצה בי המחשבה בנוגע לכלבלב – מה פירוש הדבר, כי גם הוא היה אחד המשתתפים הבולטים ביותר במחזה הלילי? כעבור שתי דקות בסך־הכל, הוא נשך את שכנתי והיו לי אי־נעימויות לאין סוף.

אולם בכך לא נסתיימה הפרשה, לחלום היה המשך במציאות. בדיוק כעבור שבוע ימים, ביום שישי, נשפכו מים מתוך האמבטיה וגם החדרים הסמוכים לחדר האמבטיה נתמלאו במים.

“בואי מהר, אמרה דודתי, חדר האמבטיה מתמלא מים רבים”. תמונה זו היתה דומה מאוד לחלומי, אבל גם שונה במקצת. רק כעבור 3 שבועות, ז“א. בדיוק ביום שישי – 4 שבועות לאחר שחלמתי את החלום, באותה שעה בפעם השניה מלאו מים את הדירה בדיוק כפי שראיתי בחלומי, ואת דודתי ראיתי לבושה באותו חלוק כחול עם פרחים לבנים כפי שנראתה בחלומי, ואספנו מים בדיוק באותו אופן שעשינו בחלום”.

התופעה הזאת נקראת בפאראפסיכולוגיה “ראיית הנולד”. נניח, שאפשר לנתח את החלום כשילוב שתי תופעות פאראנורמליות או, אולי, התופעה השניה, ז“א ראיית הנולד, נובעת מהראשונה, ראייה הנסתר. נניח, שהיתה פה הסתבכות הדברים. אני מתכוונת למקרה עם הכלבלב ולמקרה עם ה”מבול“. אבל, מדוע לא לשער, כי על־סמך האינפורמציה שנקלטה על־ידי מוחי – התקרבות השכנה לדלת (יציאת הכלב לטיול נערכת בבוקר יחד איתי עם הרצועה שאני מחזיקה בידי. דרך־אגב, במקרה לא היתה הדלת סגורה, ופּופסיק יצא בלעדי, כך לא הספקתי לתפוס אותו). על סמך האינפורמציה הזאת נוצרה במוחי תמונה של העתיד האפשרי – ז”א הסכנה נשקפה בגלל מספר עובדות קיימות! וכך ראיתי מים רבים וקטע אשר במרכזו כלבלב קטן על רקע בלתי־נעים מבחינת הצבע.

הכימיקאי הגרמני אוגוסט קקיולה שגילה אחת התגליות החשובות ביותר בכימיה האורגנית – נוסחת בנזול – אמר: “רבותי, נא ללמוד לחלום חלומות”.

קבענו כבר לעיל, כי רוב התופעות הפאראפסיכולוגיות מתקיימות בשעת השינה, או במצב של נימנום למחצה, או בשעת שראנס. ז"א במצב של אוטוהיפנוזה.

מהי השינה בה שרוי אדם 20 שנות חייו? מדוע בתקופתנו אנשים אינם יכולים לישון ומבזבזים כספים רבים על גלולות שינה? עד המאה ה־20 לא יכלו אנשים לחדור אל סודי סודות השינה. בעשרות המעבדות החדשות ביותר בעלות הציוד המשוכלל ביותר ערכו ניסויים עם אלפי אנשים במשך תקופה ארוכה והגיעו למסקנה, כי השינה הינה תהליך מסובך ביותר.

שינה אינה שקיעת האורגאניזם בנירבנה עלי אדמות, אינה מצב מנוחה כללית של הגוף והנפש, אלא פעילות מוגברת של המוח.

שינה אינה שהות האדם במצב של חוסר הכרה בלתי משתנה – זהו תהליך שניתן לשינוי ומרכב ממופעים שונים.

בשעת השינה אין הפסקה של חילוף החומרים בריקמה ובתאים, אלא שנוי בלבד. במצב עירני בולטת הוצאת החומרים הנחוצים לפעילות האורגאניזם. בשלבים מסויימים של השינה בולטת קליטת החומרים.

בעת שינה עולה התינוק במשקלו יותר מאשר בהיותו ער.

במעבדות חקרו את האדם הישן. נתברר, כי צליל או קול, אור, ריח, חום וקור משפיעים על הישן. הנשימה משתנה, הדופק משתנה וגם הרכב הדם. משתנה קצב הגלים החשמליים או זרמי החשמל של קליפת המוח, הגלים האלה נעשים איטיים יותר.

המדענים חקרו את תא העצב של בעלי חיים בשעת השינה. גוף התא מצטמצם בזמן השינה ובתא נוצר כאילו חלל ריק. מניחים שהחלל הזה מלא מים המכילים את מוצרי חילוף החומרים אשר הצטברו בשעת המצב הפעלתני כל החי או האדם.

בשעת השינה, מנותק לגמרי חלק מכלי הדם הנושאים דם למוח, ובמוח זורם פחות דם.

כתוצאה מהניסויים עם בעלי חיים נקבע, שבזמן חלק השינה המכונה שינה פאראדוקסלית מופיע בנוזל חוט השדרה חומר ספציפי, אשר הרכבו הכימי טרם ידוע. כשמזריקים את החומר הזה לבעל חיים אחר, הוא גורם לשינה פאראדוקסלית אצלו.


 

מהי שינה פאראדוקסלית או שינה מהירה?    🔗

אלקטרו־אנצפלוגרמות מראות, כי לכל האנשים הישנים שינה בשלב ראשון שרישומה מראה צורת גלים יורדים למטה עד לשלב רביעי, ואחר כך שוב עולים למעלה עד לשלב ראשון. מחזור שלם נמשך 50–70 דקות ואז נפסקים לזמן קצר הזרמים החשמליים של המוח האופייניים לשינה, ז"א איטיים מאד, והופכים לתנודות מהירות של אמפליטודה קטנה אשר אינן נבדלות מאלו שמופיעות בשעת ההתעוררות.

בעל החיים או האדם אינו מתעורר כלל בזמן זה. יתירה מזו, לפי הנתונים האחרונים, ישן הוא שינה חזקה יותר או עמוקה יותר מאשר במשך שינה איטית. כעבור זמן מסויים נעלם אותו מופע השינה שנקרא “פאראדוקסלי” ונהפך למופע אשר אופיניים לו גלים איטיים.

יחד עם זאת, במשך המחזור הבא של השינה בת 6–8 שעות, מופיע אותו מופע השינה הפאראדוקסאלי כעבור כל 80–90 דקות מספר פעמים ונעשה ארוך יותר ויותר. אפשר לדבר על שני מופעי השינה המנוגדים זה לזה: האחד עם פעילות חשמלית איטית, הנקרא “שינה איטית” והאחר עם פעילות חשמלית מהירה, הנקרא שינה מהירה או פאראדוקסלית.

כשאדם שקוע בשינה פאראדוקסלית, נמצאות עיניו העצומות כל הזמן בתנועה ואז הוא חולם חלומות. השינה הפאראדוקסלית היא יסוד פיזיאולוגי לחלומות. אם מעוררים אותו 10 דקות אחרי השינה הפאראדוקסלית, או בשעת השינה האיטית, הוא אינו זוכר בדרך כלל מאומה וטוען שלא חלם חלום.

שינה מלווה, כרגיל, בחלומות. את הופעתו של החלום בשינה מסבירים היום החוקרים כתהליך של העברת אינפורמציה וידע שנאגר במשך היום במרכז הזכרון לטווח קצר אל מרכז זכרון לטווח ארוך – מן תהליך של העשרת המחשב האנושי שבמוחנו בתוכניות אינפורמציה חדשות, עידכון תוכניות ישנות, וסילוק תוכניות מידע שאין בהן עוד צורך.

כל אחד מאתנו שרוי בשינה פאראדוקסלית בממוצע 3–7 פעמים, ז"א חולם חלומות. אם החלומות מופיעים בשעת המופע הזה, אפשר להסביר זאת בכך, שבשעת שינה פאראדוקסלית נוצרים תנאים הגורמים להופעת תחושות שונות אשר אינן מבוקרות על ידי ההכרה, או תמונות ויזואליות שונות. החלומות הם תופעה פסיכולוגית המשולבת עם שינויים פיזיאולוגיים במערכת העצבים הנערכים בזמן שינה פאראדוקסלית. הוכחה לכך היא העובדה, כי בתנאים מסויימים עוברת שינה פאראדוקסלית בלי חלומות.

בדרך כלל זוכרים היטב את החלומות הקשורים למופע – הפאראדוקסלי האחרון בבוקר.

על תוכן החלומות אפשר להשפיע באמצעות גירויים שונים.

בשעת השינה הפאראדוקסאלית מגיבים תאי המוח על סיגנלים41 קוליים אשר אנו איננו שומעים באופן סובייקטיבי. אז נערכת קליטה על־חושית. ז"א ללא השתתפות איברי החושים שלנו. והתגובות האלו בולטות לעין באלקטרו־אנצפלוגרמה של אדם ישן. כבר הזכרנו כי במצבים הפונקציאונליים, כגון נימנום למחצה, שינה, אקסטזה, טראנס, מצב היפנוטי, כלומר בשעה שהפיקוח של ההכרה נחלש וכן נחלשת אקטיביות החשיבה, כאשר הכושר המווסת והמדריך של מערכת העצבים המרכזית נחלש ונעצר, מופיעות תופעות פאראפסיכולוגיות. זאת, משום שבמצבים האלה מקיים המוח את הגנרציה ואת הקליטה של סיגנלים חלשים הנושאים, לפעמים, אינפורמציה בעלת חשיבות עצומה.

מחקר בתנאי המעבדה הוכיח, כי השינה העמוקה והשינה הפאראדוקסלית נחוצות באופן חיוני ביותר לחיים הפיזיים והפסיכיים בשעות היום.

כשאדם נעדר שינה מהירה במשך כמה לילות רצופים, התנהגותו במשך היום היא נאורוטית וכשהוא ישן שוב באופן נורמלי, השינה הפאראדוקסלית נמשכת פי שניים יותר זמן.

אדם מבזבז בממוצע לחלומות 20%–25 מהשינה כולה אותו דבר אצל חתול, אצל כלב 20%, אצל קוף 17%.

קיימת השקפה, כי נאורוזות אחדות המלוות בסיוטים, מתפתחות בעקבות חוסר חלומות ואז אדם אשר נמצא במצב ער, כאילו חי אשר הוא חולם בחלומות.

יש גם מקרים רבים, כאשר אצל אנשים הסובלים מחוסר שינה פאראדוקסלית במשך זמן רב (למעלה מ־15 יום) מתפתחת התנהגות פסיכוטית, פחד, נטייה לסיוטים ואצל בעלי חיים גם סקסואליות42 יתירה.

ובאמת, אצל חולי רוח אפשר לשמוע במקרה כאלה סיפורים הקשורים בתופעות פאראפסיכולוגיות רבות – הדבר רק מעיד על קיומן.

בשעת השינה הפאראדוקסלית, תאי העצב מופעלים כמו במצב ער וקולטים היטב את כל הגירויים החיצוניים. אם אין שום סימני סכנה, מתחילה השינה להעמיק. במקרה של סכנה, מתעוררת החיה. אדם מתעורר תיכף אחרי שחלם חלום עם תופעה טלפאתית או ראיית הנולד – הסיגנל הוא די חזק, הוא קשור עם סבל או אסון או סכנה הצפוייה בעתיד. ואז זוכרים היטב את החלום, הוא מבהיק ובולט.

נעמוד עתה על חלומות ממש, מבחינת התופעות הפאראפסיכולוגיות. למעשה, אפשר לחלק חלומות לשני סוגים.

ישנו חלום שטתי, אשר נגרם על ידי עוגה טובה לפני השינה או על ידי קמטי הסדין. ישנו חלום הבא מעומק תת־המודע שלנו.

גם החלום הזה מתחלק לסוגים שונים. לפנינו, כאילו, עוברים קטעי הסרט הנלקח מחוויות היום וממשאלות הטרם התגשמו, או ממשאלות רגשיות, ציפיות, הפרעות בגוף, תחילת מחלה כל שהיא, וכל זה מתבטא בחלום בצורת סמלים.

ישנם גם חלומות בהם אנו קולטים אינפורמציה ממרחקים או רואים תמונות שונות בעיני רוחנו או מאורעות המתרחשים בקצה השני של תבל.

החלומות האלה גם הם מתחלקים לסוגים שונים – חלום עם תופעה טלפאתית, חלום עם ראיית הנסתר, חלום עם ראיית הנולד וכו'…

והנה מקרה שקרה לי. חבר שלנו היה בחו"ל עם משפחתו בשליחות. שמעתי מהחברים שבתו חלתה ומצבה קשה מאד. פתאום חלמתי חלום שהוא חזר ארצה, בא אלי ומספר על הטרגדיה שלו, על מות בתו. כשהתעוררתי, ידעתי שהוא חזר ארצה. ובאמת כעבור כמה ימים נפגשתי איתו והדבר התאמת – הוא באמת חזר ארצה ובלילה בו חלמתי את החלום נפטרה בתו מסרטן. המקרה שייך לראיית הנסתר.

לאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב, היו חלומות עם ראיית הנולד, שבועיים לפני מותו הוא ידע שיהרגו אותו.

אפשר להביא דוגמאות לאין ספור.

ניסוי מעניין מאד ערך הפרופ' אולמן בש’יקגו, הוא חקר באופן שיטתי תופעות טלפאתיה בשעת החלום, אשר יכולות להיות משולבות עם קטעי החלום הרגיל. אולמן השתמש בתמונות שונות. התמונות ניצבו מול המשדר, המשדר היה צריך לשדר באופן טלפאתי את הדמויות מתוך התמונה לקולט הישן.

הנבדק ישן בחדר מבודד מהצליל בזמן שהאלקטרואנצפלוגרמה שלו היתה תחת פיקוחו של עורך הניסוי שישב בחדר הסמוך. המשתתף השלישי, המשדר היה מבלה את הלילה בחדר שלישי המבודד לגמרי מבחינה אקוסטית, והנמצא במרחק רב מחדר הניסויים. המשדר היה מקבל 12 מעטפות סגורות לחלוטין, אשר בתוך כל אחת מהן היתה רפרודוקציה של יצירת אמנות נודעת. ואחר כך כשהקולט הלך לישון, היה המשדר נוטל מעטפה אחת בעלמא פותחה ומוציא את התמונה.

המשדר התבונן בתמונה, היה מצייר את דמויותיה ורושם את כל האסוציאציות, אשר נגרמו על ידי התמונות, בנסיון להעביר באופן טלפאתי לקולט את תוכן התמונה הוא יכול היה לחזור לשידור במשך הלילה ולהתרכז בתמונה. הקולט יכול היה לחלום בערך 10 דקות, לא יותר, ואז היה מתעורר באמצעות המעורר והיה רושם את חלומותיו ברשם קול שהיה מונח ליד מיטתו.

המשדר יכול היה להקשיב לדבריו, אבל לא לתקשר איתו.

פרופ' אולמן לא הסתפק בעריכת ניסוי זה עם הנבדקים בנפרד, הוא החליט גם לבדוק כל חלום וחלום אצל כל אחד מהמשתתפים במשך לילה אחד, חומר השידור נשאר כל הזמן אותה תמונה.

ניקח לדוגמא, את התמונה “הסעודה האחרונה” מאת סלבדור דלי, באמצע יושב ישו ומסביבו 12 תלמידים. על השולחן כוס יין וכיכר לחם, במרחק נראה ים וספינת דייג.

בחלום הראשון ראה הנבדקים. אחרי כן ספינות דייג קטנות ותריסר אנשים סוחבים את הספינה לחוף. החלום היה קשור עם ישו. הים הוא הים־התיכון בתקופה התנ“כית, היה גם אוכל: דגים ולחם. זהו ישו ומסביבו – מים, דייגים ועוד משהו, גם היה יין ולחם, ז”א האלמנטים הופיעו בתמונה. מספר התלמידים היה מדוייק: שנים עשר איש.

האין זה מופלא?

כל התמונות האלו עברו לעיניו בשעת שינה פאראדוקסלית.

כדאי לציין, כי שינה פאראדוקסלית נוצרת ע“י חלקי המוח העתיקים יותר מבחינה גנטית, ע”י גזע המוח.

איזה חלק בגזע המוח אחראי להופעת השינה הפאראדוקסלית? נתברר שזה חלק הרטיקולה43 אשר נמצא בתוך גבולות גשר המוח.

ומה זה “רטיקולה”?

לא מכבר נודע באמצעות אלקטרו־אנצפלוגרף, מהו תפקידה של הפורמציה הרישתית של המוח.

לפורמציה הרישתית הזאת קוראים גם בשם “רטיקולה” – בלטינית – “רשת”.

לפני כמה עשרות שנים גילו מדענים תחת המיקרוסקופ ריקמה מסויימת. היא היתה מצויה בכל חלקי המוח הגדול, בעיקר בגזע המוח. ענפי העצב יצאו ממנה בכיוונים שונים ויצרו רשת סיבים עצביים.

במעבדה נערך ניסוי: הרדימו שפן, בהשפעת הנרקוזה היתה שנתו עמוקה מאד. השפן לא הרגיש איך קודחים חור בגולגולתו ומכניסים מחט זהב דק או מחט פלטינה לתוך המוח ברטיקולה. המחטים הללו משמשות כאלקטרודות לקליטת הסיגנלים העצביים. באלקטרו־אנצפלוגרמה של השפן הופיעו פתאום תנודות מהירות כמו במצב ער של המוח, כאשר התחילו לגרות ברטיקולה. החייה התעוררה למרות הנרקוזה החזקה, והשינה נפסקה.

המדען האיטלקי מורוצ’י, והאמריקאי מגאון – מאוניברסיטת קליפורניה (הוא אשר גילה את “מרכזת העירונות” במוח, את הרטיקולה) הוכיחו, כשערכו ניסויים בקופים ובחתולים, כי דווקא הרטיקולה גורמת לתגובת “העוררות”.

הרטיקולה קשורה למרכזים עליונים של קליפת המוח ולמערכת העצבים המרכזית, ופועלת כמדריך התנועה ברחוב, היא מגבירה את זרימת האימפולסים העצביים אל קליפת המוח במצב ער ועוצרת אותם כאשר נח המוח. ניסויים רבים עם בעלי חיים ואנשים גילו את סוד הרטיקולה.

לרטיקולה תפקיד חשוב מאד, הרטיקולה כמצבר (אקומוליטור) כביר טוענת את קליפת המוח באנרגיה. ברטיקולה טעונות רזרבות44 האנרגיה לעבודת התאים של קליפת המוח.

ושוב הוכח ע"י ניסוי, כי כשחותכים את גשר המוח, נעלמים כל הסימנים המלווים את השינה הפאראדוקסלית. אחרי פגיעה בגשר המוח, נעלמת השינה הפאראדוקסלית לגמרי, אף על פי ששינה איטית והתעוררות ממשיכות להתקיים כרגיל.

שינה פאראדוקסלית כאילו מונעת מהאדם או מבעל החיים סכנות אפשריות במידה מסויימת. הדבר מסייע במאבק למען הקיום. על יסוד זה אפשר להבין גם את החלומות עם ראיית הנסתר, ראיית הנולד והנבואה.

שנית, השינה הפאראדוקסלית אינה מאפשרת את העמקת השינה, כאשר עלולה להופיע הפרעה בשורת מערכות האורגניזם המכריעות כמו מערכת הנשימה או מערכת כלי הדם, יתעורר האורגניזם, מה שאין כן בשעת השינה הנרקוטית שבה עלול הוא ללכת לאיבוד.

שינה פאראדוקסלית גורמת להפרעה בתהליך השינה ובאותו זמן מביאה את פעילות נברוני המוח הגדול עד לערנות. או אז קמות לתחייה חוויות שונות שנרשמו ונקלטו בחיים וקודם כל מאורעות החשובים לפרט, ואנחנו חולמים אותם.

לפנינו כאילו עוברים קטעי הסרט מן המציאות, או סיוטים, או משאלות אשר דורשות את הגשמתן וכו'.

אנו יודעים כי ליל הנדודים הוא אחת “המחלות” השכיחות הפוקדות את חברתנו המודרנית. אחרי בדיקות מדוייקות שנערכו ע“י ד”ר קליטמן מאוניברסיטה שיקגו, נתברר כי ריתמוס פיסיאולוגי של הילדות, ז"א מנוחה־פעילות (תינוק ישן במשך 40 דקות, מתעורר, צועק, עושה תנועות, אוכל ושוב נרדם). ממשיך להתקיים בחיי המבוגר למרות סדר החיים המותנה בחילופי יום ולילה אשר נתקבל מאבותינו הפרֶה־היסטוריים.

קליטמן גילה את הריתמוס הזה בתנודות חום הגוף אצל אדם מבוגר, בהן משתקפות תקופות הערוּת והשינה כפי שזה קיים אצל התינוק. אבל הפסיכיאטרים מניחים כי איכות השינה וארכה תלויים בטמפרמנט אינדיבידואלי.

רק בשנה שעברה הצליח מונרו, הפסיכולוג הצעיר מאוניברסיטת שיקאגו, לערוך סיסטמטיזציה של סימנים פיזיקאליים ופסיכיים אצל אנשים בעלי שינה טובה ואצל אנשים בעלי שינה גרועה.

ההבדל בין שתי קבוצות הנבדקים היה משך הזמן של שנת־חלומות ועומק השינה. כאמור לעיל אדם מבזבז בממוצע על חלומותיו 20% של שנתו. בניסוי שנערך ע"י מונרו, ביזבזו בעלי שינה טובה 24% של השינה במופע רביעי ובעלי שינה גרועה 16.9% עד ל־ 13%.

מונרו גילה עוד דבר חשוב מאד בנוגע למופע איטי של השינה – שינה עמוקה המרעננת את הגוף. בעלי השינה הגרועה בזבזו את מכסת השינה הזאת במשך המחצית הראשונה של הלילה ובמחצית השנייה חלמו חלומות ללא כל סדר.

נסיונות מאלפים שנעשו בבני אדם ובחיות הוכיחו, כי אם נמנעת מהם שינה, גורם הדבר לדכאון נפשי חמור ולשקיעה בהזיות וקשה להם להבחין בין מציאות לדמיון.

פרופ' וילאם דמנט, שהינו פסיכיאטר באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, והפסיכולוג האמריקאני נתניאל קלייטמן, חברו, גילו וחקרו את המופע הנקרא ­– “תנועות העיניים המהירות”45.

המלווה את השינה הפאראדוקסלית; במשך 5 לילות לא נתנו לנבדקים לחלום. כשעיניהם היו מתחילות לנוע מתחת לעפעפיים והאלקטרו־אנצפלוגרף46 היה מראה את הופעת המופע הרביעי, עורר הפרופ' את הישנים. כבר בלילות הראשונים התחילה השינה הפאראדוקסלית עד 22 פעם, ויותר מאוחר עד ל־30. כתוצאה מהנסוי היו הנבדקים מעוצבנים ומפוזרים מאד במשך היום. נוסף לכך, היה להם באופן מתמיד חשק לאכול, והזכרון חדל לפעול כראוי. תנועותיהם היו חסרות בטחון. לפני תחילת הניסוי תקף אותם אי־שקט פנימי. כעבור 5 לילות ללא שינה, הפסיק דמנט את הניסוי משום שאצל 8 מן הנבדקים הופיעו הזיות. היה נדמה להם כאילו נמשכות מתוך חשכת הליל רוחות, כאילו מתנפלים עליהם צמחים אוכלי אדם, וכל מיני קופצים דוממים שקמו לתחיה.

המסקנה: הפרעות נפשיות ופיסיאולוגיות מותנות דוקא בהעדר חלומות ולא בהתעוררות מופרזת בלילה.

את הנבדקים מהקבוצה השניה היו מעירים לעתים קרובות במשך הלילה, כפי שעשו עם הקבוצה הראשונה אלא – שהיו מעירים אותם לא בעת מופע החלום, בבוקר הרגישו הנבדקים את עצמם מצויין ולא היו בהם שום סימני אי־איזון נפשי או עצבנות כלשהי.

ניסוי דומה ערך ב־1959 בניו יורק: קריין טלביזיה מפורסם פטר טריפ, אשר במשך 8 יממות או ליתר דיוק 201 שעות לא ישן בכלל. כעבור 3 יממות של חוסר שינה תקפו אותו סיוטים וכושר זכרונו ירד. כעבור מאה שעות של העדר שינה הגיע כמעט עד לסף שגעון. הוא שכח את שמו את שמו את מקצועו וכתובתו. טריפ השתחרר מסיוטיו רק כעבור שינה ממושכת בת 13 שעות.

השינה הפאראדוקסלית במנוחתו גדלה אז פי 3 בהשוואה לשינה רגילה.

נתברר, כי חלום יכול להמשך מ־8 דקות עד חצי שעה, ובשעת הופעות קיימת פעילות עליונה של המוח, שהנה גבוהה יותר מאשר במצב ערנות גבוהה, חלוף החומרים מהיר יותר, ישנה הרפיה כללית של הגוף, וחוסר הכרה עמוק. אפשר לומר, כי כעת מבחינים באופן ברור ב־3 מצבים אצל בן־אדם: מצב ערני, שינה, ומצב שלישי של ההכרה והגוף – שינה פאראדוקסלית או חלום, החיוני לבריאות הנפש.

צדקו כנראה חז"ל כשאמרו: “כל החלומות הולכים אחרי הפתרון”. וכן: “עדיף חלום רע מחלום טוב, שכן חלום רע מוליך לעצבות שמביאה לתשובה שמבטלת את החלום”. במלים אחרות: בנתוח נבון של החלום עם ראיית הנולד, יכול אדם למנוע אסון. ועוד היה סבור רבי יוחנן, כי 3 חלומות מתקיימים: א. חלום של שחרית. ב. חלום שחלם לו חברו. ג. חלום שנפתר בתוך החלום (ברכות).

עד כה דיברנו על ראיית הנולד בשעת החלום, אשר מבוססת על אינפורמציה שנקלטה קודם על ידי החושים שלנו או בתפישה על־חושית.

וכעת נעבור לסוג אחר של חלום הקשור בתחום היצירה. לא מעט מיקרים קרו לאמנים ולמדענים, אשר סיימו את עבודתם היצרנית, דווקא, בעת החלום, בעוד שכל מאמציהם להגיע לתוצאה חיובית לא נשאו פרי, בהיותם במצב ערני.

אליאס הואויה47 היה שרוי בדיכאון במשך שנים רבות, בגלל כשלונו לשכלל את מכונת התפירה שלו. לילה אחד חלם חלום בו נשבה בידי פראי־אדם, שהביאוהו בפני שליט. המלך נתן לו אולטימטום, אם הואויה לא ימציא מכונה שתתפור במשך 24 שעות, יהרגוהו בכידון.

הממציא פחד למות וראה לפניו את בני השבט שהיו מתקרבים אליו עם הכידונים, הם הרימו אותם והחלו להתנפל עליו. הואויה שכח פתאום כל פחד משום ששם לב, כי הכידונים היו בעלי חורים בצורת עין בקצה. הוא התעורר ונוכח לדעת, שעל העין במכונת התפירה להיות קרובה לחוד המחט. הוא רץ למעבדתו, בחר מחט, קדח בקצה חור קטן התקינה במכונה והמכונה החלה לפעול כראוי. כך נפתרה הבעייה.

כמובן, במקרה זה פתר הממציא את בעייתו באמצעות החלום באופן אסוציאטיבי. לפי אותה שיטה גם גילה במאה ה־18 אוגוסט קקיולה, הכימיקאי הגרמני את אחת התגליות החשובות ביותר בכימיה האורגאנית. בחולמו על הנחש שהחזיק עת זנבו בפיו, הגיע למסקנה ביחס למיבנה הבנזול.

לפעמים מקבלים את התשובה באופן ישיר בשעת החלום. כן קרה למדען הרוסי מנדלייב, שסיים את טבלת היסודות המפורסמת שלו בחלומו. ומאוחר יותר היה צורך בתיקון קטן בלבד. מה התרחש במוחו של המדען, מה התהליך שהביאו ליצירת טבלת היסודות שפתחה דף חדש בהתפתחות הכימיה במדע?

ברור, כי אי אפשר להסביר את הדבר מתוך שרשרת עקבית של מסקנות הקשורות ביניהן. בתהליך החשיבה נכללו חוליות מסויימות, אשר עליהן לא היה מסוגל לספר אף המדען עצמו.

החומר כולו היה כבר ברשותו וכאילו חיכה לרגע מסויים כדי להתגבש לשלמות אחת ויחידה.

תהליכי הפעילות המחשבתית של האשם אשר בהם קיים אלמנט של ניחוש, אלמנט של אי־ודאות, נקראים תהליכים אויריקאיים,48 והמדע החוקר את חוקיות התהליכים הנ"ל הוא אוֺיריסטיקה49.

הפעילות האויריקאית בחיי האדם הינה בעלת חשיבות עצומה. ג’ימס ווט, המהנדס הממציא קונסטרוקציה חדשה לפנס, הסופר המשתמש בחומר שהופיע בחלומותיו ביצירותיו (טולסטוי, סטיבנסון), חוקר משטרה המגלה בחלומו את סוד התעלומה, המצביא המתכנן בחלומו את תכנית הקרב, המלחין המחבר את המוסיקה ששמע אותה לראשונה בחלומו (מוצרט, שומן ואחרים) – אלו הן רק מספר דוגמאות לפעילויות אויריקאיות הקיימות לאין ספור.

פרופ' סטנלי קריפנר, מנהל מעבדה לחקר החלומות בניו יורק, אחד הפאראפסיכולוגים הידועים בעולם, טוען, כי “החלומות יכולים להיות זירה טבעית לפעולה יצרנית, וליוצרים כדאי לשים לב לחלומותיהם ולהשתמש בהם בפתרון הבעיות, במידה והדבר ניתן לביצוע”.


 

פרק ה: תכונות הפסי אצל בעלי־חיים    🔗

מדי בוקר נהג הנער לעמוד על חוף המיפרץ הנאפוליטאני ולקרוא לידידו: “סימו, סימו!” – ומדי בוקר, לשמע הקריאה, הופיע ממעמקי הים דולפין שחור ושחה אל החוף. הנער היה מלטפו, נותן לו דגים כפיצוי, ואחר־כך היה מתיישב על גבו ואומר: “לדרך!”

ולפי סימן זה היה הדולפין סימו יוצא לדרך, ומעביר את הנער דרך המיפרץ אל בית־ספרו.

מקרה זה נרשם לפני כאלפיים שנה על־ידי הסופר הרומאי פליניוס ונחשב כמעשייה.

אך בשנים האחרונות נתברר, ללא צל של ספק, כי הדולפינים הם יצורים בעלי אינטליגנציה טבעית גבוהה ביותר. וכי הם רוחשים ידידות כלפי האדם, גם ללא כל אילוף מוקדם. זוהי תכונה טבעית אצלם.

לא מזמן הופיע ספרו המרתק של רנבר ברל על חיי הדולפינים. שמו של הספר: “יומו של הדולפין”. הוא מכיל עובדות מפתיעות רבות על יצורים אלה. בין היתר ישנו שם סיפור על שני דולפינים מאולפים, שעברו אימון מיוחד של המודיעין הצבאי האמריקני במטרה לנצלם לצרכים שונים של מלחמה, אך כשהגיעו הדברים לידי ביצוע – סירבו הדולפינים למלא את תפקידיהם; אותם תפקידים שמילאו כה־היטב בזמן האימונים. הם היו מאוכזבים ונפגעו קשות מהוראה זאת – כנראה, הגיעו למסקנה כי בני האדם, הנלחמים בבני־מינם שלהם – יצורים עלובים הם וחסרי – ערך…

הסופר הצרפתי מתאר בספרו במדוייק את חיי הדולפינים. הוא השתמש בספרו בחומר רב על הדולפינים, שהצטבר בשנים האחרונות, (מאז נוצר, בשנת 1948) מדע חדש ושמו: דולפינולוגיה.

מה ידוע לנו כעת על היצורים הללו, בעלי הבינה והרגש?

הזואולוג מק־בירד טען, כי הדולפינים מוצאים דרכם בעזרת מכ“ם טבעי המצוי במוחם. ברם, את האישור להנחה זו הצליחו לקבל רק כעבור שנים רבות. אך, הפרטים הקונסטרוקטיביים של אותו מכ”ם טבעי, הינם בגדר נעלם גם עתה.

ב־1961 ערך פרופ' ג’ון לילי50 ניסוי עם דולפינים. הוא הצליח להקליט “שיחה” טלפונית בין שני דולפינים, הצליח להוכיח בכך, כי בעלי חיים אלה משדרים לא רק אותות פרימיטיביים, אלא משוחחים ביניהם “כמעט כאנשים”.

הניסוי נערך ב“מכון לחקר אמצעי התקשורת” השוכן באי סאן־תומאס שבים הקאריבי.

לשם הניסוי בחרו בשתי בריכות מים הנמצאות במרחק רב, כך שגלי הקול לא יוכלו להתגבר על המרחק, המהנדסים התקינו בתוך קירות הביטון של הבריכות רמקולים ומיקרופונים, וגם חוטי טלפון. החוטים עברו דרך המרכזייה שבמכון, כך שהמדענים יכלו להאזין ל“שיחת הדולפינים” מבלי להטרידם. וכך גם יכלו להקליט ולרשום את השיחה.

בכל בריכה נמצא דולפין אחד בלבד.

הדולפינים התחילו לנוע ושידרו את אותותיהם, אותם אותות שנוהגים הם לשדר בשעה שהם רוצים להודיע את מקום הימצאם.

כשקלטו את התשובה – ניגשו השניים אל הרמקולים והחלו לנהל שיחה ביניהם. השיחה נמשכת כשעה תמימה. סדר השיחה היה מנומס להפליא: כל דולפין הקפיד לשוחח רק בתורו, ומעולם לא ניכנס לתוך דברי חברו. ברגעים הראשונים של השיחה חזרו הדולפינים כמה פעמים על שמם, עד שהבינו כיצד פועל המכשיר.

כידוע, מבוססת שפת הדולפינים על שורה ארוכה של ציפצופים בתדירויות שונות. כל שיחה מתחילה בקריאה, ובתשובה. אחר־כך באה סידרה של אותות־ציפצופים, בעלי תנודות גבוהות, עוצמה והמשכיות.

הדבר מאפשר ואריאציה51 של מסירת האינפורמציה.

המהנדסים לאנג וסמית פיתחו עוד יותר את ניסויו של פרופ' לילי. הם רשמו שיחה של זוג דולפינים: דוריס (נקבה) ודש (זכר). כעבור ארבעה חודשים הכניסו את דש לבדו לבריכה, והפעילו את התקליט עם קולה של דוריס. כששמע דש את קולה של זוגתו, שמח מאוד והשיב לה. אולם בשומעו את הציפצופים, אשר בהם התחילה דוריס בשעתו את השיחה –לפני ארבעה חודשים – השתתק דש ולא מצא עוד עניין בהמשך השיחה. הוא ידע, כנראה כי הדברים המוקלטים על התקליט – דבריה של דוריס – כבר נאמרו בשיחה הקודמת, ולכן לא היה בהם טעם.

הזואולוג קנת נוריס הצליח, בינתיים, להוכיח כי אצל הדולפינים קיימת שפה “בינלאומית”, מעין אספרנטו, המובנת לכל הדולפינים עלי־אדמות.

המדען אירגן שיחה טלפונית בין דולפין שנדוג באוקינוס האטלנטי לדולפין מהים השחור. הוכח בעליל, כי שני הדולפינים הייטיבו להבין זה את זה.

בחצי האי קרים שבברית המועצות ישנה מעבדה לביוהידרואקוסטיקה52, בה חוקרים המדענים את שפת הדולפינים ואת אמצעי התיקשורת שלהם, בינם לבין עצמם. במעבדה זו נוסדה לראשונה פונטיקה של “שפת הדולפינים”.

נתברר, למשל, מה המשמעות הביולוגית של אותות אלו, אשר באמצעותם מסוגלים הדולפינים לשדר אף אינפורמציה מסובכת ביותר.

ציפצופים טהורים אצל הדולפינים, פירושם שיחה; שריקה – כשנישקפת סכנה. ישנם גם אותות המבטאים מצבים פונקציונאליים שונים אצל הדולפין, כגון: כאב, פחד, רוגז, איום וכו'. ישנם גם אותות מיוחדים המשמשים לצורך התמצאות בסביבה וכן לציד.

נחקר גם המנגנון ההידרו־אקוסטי (הידרו־שמיעתי) אצל הדולפינים, הקשור באיבחון ואיתור חפצים ומיכשולים.

את הבריכה חילקו לשני חלקים שווים, במחיצה עשוייה תייל. בתוך הגדר השאירו רק שני פתחים שווים. פתח אחד היה פתוח ואיפשר מעבר חופשי. פתח שני כוסה בלוח של פלקסוס־גלאס".53 לוח הזכוכית הוחלף בתדירות מיקרית – הוא הושם פעם על הפתח הראשון ופעם על הפתח השני.

על הדולפין היה לעבור מצידה האחד של הבריכה לצידה השני דרך הפתח החופשי, שאינו מכוסה בזכוכית. מתוך 100 ניסויים טעה הדולפין, בסך־הכל, רק פעמיים. מיספרים אלה נמסרו על־ידי המדען הרוסי הצעיר זסלבסקי, החוקר את מנגנון ה“הידרולוקאציה”54, (לוקאציה – שיטת גילויי אובייקטים הנראים לעין בשטח, הגדרת המרחק וכיוונים) אצל הדולפינים. באמצעות “אקו־לוקאציה”, (לוקאציה של הד. בפיסיקה: החזרת הקול מהחפץ) – הדולפין לא רק שהצליח לגלות את מקום המעבר בתוך הרשת, אלא הצליח לעבור בפתח הצר, מבלי שיווצר חכוך אפילו בינו ובין גדר־התייל.

הניסויים גם הצביעו על כושרו של הדולפין לקלוט אותות אור ולעבד אותם לאותות־שמיעתיים. כיצד מתבצע הדבר – טרם ידוע.

כישרון האקולוקאציה55 והכרת הקולות, הקשר הטלפאטי ביניהם, זכרונם המופלא של הדולפינים – כל אלה יש בהם עניין רב למדע.

אגב, ספקטרום56 האותות הקוליות אצל הדולפינים, רחב בהרבה מאשר אצל האדם. קולות רבים שמשמיעים הדולפינים אינם ניתנים כלל לקליטה על ידי אברי השמיעה האנושיים.


פרופ' ג’ון לילי כתב:

“רציתי ללמד דולפין אחד לצפצף צליל בגובה מסויים. כשהוא עשה זאת – ניתן לו דגיג כפרס. במהרה הבחנתי, כי הוא מנסה להכניס למשחקנו כללים חדשים. הוא החל משמיע קולות ציפצוף גבוהים יותר ויותר, עד שהגיע לגבהים על־קוליים. ראיתי שהוא מצפצף, אך לא שמעתי מאומה, כמובן. זה עלה לו בעונש: הוא לא קיבל את הדגיג שלו… ואז הוא החליט שכדאי לו לחזור למוטב. עוד פעמיים הוא ציפצף בגובה כזה שלא יכולתי לשומעו. אך בשלישית כבר שמעתי את קולו. ואז הוא זכה בפרס שלו – הדג. מאז לא פנה עוד אלי הדולפין בקריאה בעלת תדירות על־קולית. הוא הבין כנראה, כי אינני מסוגל לשמוע אותו והתנהג כיאות”.

ב־1 במאי 1966 ניכנס לתוקפו חוק חדש בברית המועצות, האוסר לצוד דולפינים בים השחור ובים אזוב. נחתם גם הסכם בין בריה"מ לבין רומניה ובולגריה, על הפסקת ציד הדולפינים בים השחור, זמן מה לאחר מכן נחתם אף חוק בינלאומי האוסר ציד דולפינים. מה גרם לכך?

המדענים הגיעו למסקנה, כי הדולפינים הינם יצורים נבונים, בעלי בינה הקרובה ביותר לזו של האדם.

ג’ון לילי, הנברופתולוג האמריקני בעל השם העולמי, כותב בספרו, “שכלו של דולפין־אינטליגנציה בלתי אנושית” כי מוח הדולפין גדול ממוח האדם ב־20 עד 40 אחוז, ולפי מיבנהו הוא מורכב ביותר. יתר־על־כן, במיבנהו הוא דומה דמיון רב למוח האדם. מישקלו 1.700 גראם, בעוד מישקלו של מוח האדם 1.300 גראם בערך. לפי מיבנהו, כולל מוח הדולפין בערך אותו מיספר של סיבי עצבים. במוח הדולפין ישנם מרכזים, אשר תפקידם טרם נודע.

נקבת הדולפין יולדת פעם אחת בשנה, והיא מבחינה בין וולדותיה לבין וולדות זרים, לא רק כשהללו קטנים, אלא גם בבגרותם. לרוב הם נמצאים ביחד. אך גם לאחר שנתיים של פרידה תייטיב האם להכיר את פרי בטנה.

הדולפינים חיים בלהקות. נשאלת השאלה: מה מאחד אותם?

המדענים הסובייטיים בלקוביץ' ו־יבלוקוב, שחקרו את חיי הדולפינים בצפון הרחוק, הבחינו שזכרים מבוגרים מקימים עדרים ניפרדים בתקופה מסויימת של השנה. הנקבות חיות בלהקות יחד עם ילדיהן, מגילים שונים. כלומר, יסוד הלהקה היא המשפחה. ראש המשפחה אינו האב, אלא האם, כמו שהיה מקובל באנושות בתקופה המטריארכלית (שלטון האם).

המשפחה נשמרת במשך דורות רבים, ועד לדור ה־11 שייכים הדולפינים למשפחה אחת.

כפי שצויין לעיל, ישנה לדולפינים שפה משלהם. נעשו ניסיונות ללמדם אנגלית, על־ידי פרופ' ג’ון לילי ופרופ' באטו. נתברר, כי ישנם דולפינים הלומדים במהירות לחזור על אותם המלים והצלילים וישנם כאלה המגיעים לאותן התוצאות רק כעבור זמן מסויים.

יחד עם זאת, כדאי לציין, כי הדולפינים מבינים הרבה יותר טוב את האדם ואת רצונו, מאשר מצליח האדם לפענח את שפת הדולפינים.

המדענים מתחילים כעת לחקור, כיצד מצליחים הדולפינים לקלוט את האינפורמציה במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה. ברור, שתכונותיהם הטלפאטיות מפותחות מאד. אם־דולפין מגיבה על קריאות האזעקה של גור פרי־בטנה הנמצא במרחק של אלפי קילומטרים ממנה. ולא רק היא, אלא המשפחה כולה מגיבה על קריאות S.O.S של קרובים הנמצאים בסכנה. הללו חשים אליהם מיד, כדי להצילם, והאדם, עד לפני שנים מספר, ניצל תכונה יפה זו בכדי לצוד אותם בנקל.

דולפינולוגיה עשויה מצידה לתרום תרומה חשובה מאד להבנת תופעות חברתיות מסויימות, בלתי מוסברות עד כה, השייכות לפאראפסיכולוגיה.

משום כך יש לקבל בברכה אל החלטתו של פרופ' ג’ון לילי להצטרף לאגודה הפאראפסיכולוגית האמריקאית. פרופ' לילי כבר הודיע, כי בכוונתו לבוא לקונגרס הבא של האגודה, שיוקדש לדיון בקשת רחבה של תופעות פאראפסיכולוגיות, ולהרצות שם על מימצאיו בשדה הדולפינולוגיה.

במה שנוגע לניסויים עם בעלי־חיים שונים בתחום הפאראפסיכולוגיה, קיים חומר עשיר מאד. מי אינו יודע, כי בעלי־חיים מסויימים מסוגלים לעבור מרחקים עצומים, כדי לחזור הביתה.

בצרפת למשל, חקרו 20 מקרים באופן מדעי, כאשר לקחו כלבים והעבירו אותם לשטח בלתי מוכר להם במרחק 200 קילומטרים ממקום מגוריהם והם חזרו. לא זו בלבד שהם חזרו הביתה, אלא ישר אל בעליהם אשר בשעת הניסוי שהו בבית אחר.

גם לי אירע מקרה דומה. מדי פעם בא אלינו כאילו לבקור, כלבלב שחור. בשם בובי, אשר התגורר אצל קרובת משפחתי. הכלב נשאר כמה ימים אצלנו, ואחר־כך היה חוזר הביתה.

פעם לא בא אלינו במשך שלושה ימים תמימים ודאגנו לו מאד. סבורים היינו שנדרס. אך כעבור עוד שלושה ימים הוא הופיע שוב. ברם מראהו היה מוזר במקצת. הוא רבץ אצלנו שעות ארוכות ללא תנועה ולא נגע באוכל. אחר־כך נתברר, שחותנה של בעלת הכלב לקח אותו במכונית לתל־אביב והשאירו במקום בלתי־מוכר לו, לבל יחזור וימצא את הבית, לבל ינבח עוד.

והנה, הכלב מצא דווקא את ביתי, למרות המרחק, למרות התנועה הסואנת ברחובות, כנראה משום שאנו באמת דאגנו לו.

בניסוי שנערך עם יונים, הן חזרו תמיד לא לשובך אלא אל בעליהן. הצעיר, בעל היונה, חלה בשעת הניסוי ואושפז בבית־חולים; היונה הגיעה דווקא אליו וישבה על חלון חדרו, למרות שלבית־החולים היו חלונות רבים.

בדרך כלל, הציפורים הנן בעלות כושר התמצאות נפלא.

קיימת הנחה, כי הן בעלות כושר התמצאות גם לפי השמש וגם לפי הכוכבים. כושר זה נבדק לפי שיטת טלמטריה57, אותה המציאו רק לפני זמן־מה. היא נותנת אפשרות לעקוב אחרי מעוף הצפור באמצעות משדר רדיו זעיר הצמוד אליה על גבה.

שורה שלמה של ניסויים אשר נערכו ע“י החוקר הגרמני זאואר, מעידים על כך, שהציפורים מסוגלות להגדיר את כיוון המעוף לפי השמש ולפי הכוכבים. נוסף על כן, הציפורים הינן בעלות כושר של קליטת הזמן או מדידת הזמן, ז”א, קיים אצלן, כנראה שעון פיזיאולוגי פנימי. כן מוצאות הציפורים את הדרך ללא עזרת הכוכבים אפילו בערפל סמיך.

למשל, באחד הניסויים, סנונית ארגמנית אמריקאית אשר נמצאה במרחק 375 ק"מ מקינה, מסוגלת היתה לחזור הביתה במשך לילה אחד, למרות שהשמיים היו מכוסים בעננים ואי־אפשר היה להתמצא לפי הכוכבים. אותו הדבר אירע, כשהציפור מצאה את בעליה ששהה אותו רגע בבית אחר.

עובדה זו ועובדות אחרות מצביעות על כך, שאצל הציפורים קיימות תכונות התמצאות אשר טרם ידועות לנו. גילוי סוד זה יש בו כדי לסייע גם בפאראפסיכולוגיה, בפתרון הבעיה, כיצד מעבירים את הקשר הטלפאטי בדיוק לפי הכתובת, ללא טעות, אל האדם אשר עלול להיות באותו רגע בתנועה ולשנות את כיוון מקום הימצאו.

למשל, אדם השט באניה על פני הים, יכול להרגיש פתאום שמשהו מתרחש עם קרובו.

בדברנו על תופעות פאראפסיכולוגיות אצל בעלי־חיים, כדאי ראשית כל לציין, כי בעלי חיים מסויימים הינם בעלי תכונה הבולטת ביותר לראיית הנולד, או ליתר דיוק, לחזות אסון או שואה.

רעידת האדמה אינה מצהירה על בואה מראש. וכשהאדמה פוערת את לועה, לעתים קרובות כבר מאוחר להנצל. בדיוק כך קרה לא מכבר בפרו כשעיר שלמה נמחקה מעל פני האדמה יחד עם 50.000 תושביה. דרך אגב, על האסון הזה ניבא הפאראגנוסט המפורסם אדגר קייסי58 לפני 35 שנה. סיסמוגרפים59 קולטים את האותות הבאים מתוך האדמה מאוחר מדי. המדע עדיין חסר־אונים – הוא אינו יכול להזהיר מראש. בתחנות אלו יכולים לקבוע את העובדה, אבל לא למנוע אסון.

אצל בעלי־חיים, ראיית־הנולד או צפייה פנימית לאסון מפותחת עד מאוד. מה גורם אצל בעלי־חיים לדאגה? האם זה רעש שאינו נקלט באוזנו של האדם, או רעידת קרקע בלתי־נתפשת? או אולי קיימים גורמים נוספים בלתי־ידועים לנו.

העיקר, שהם חשים מראש את העומד להתרחש בעתיד.

בשנת 1954 ערב רעידת האדמה אשר הרסה את אורלאנביל (העיר באלז’יריה) נטשו בעלי־חיים ביתיים את מקום מגוריהם.

באותה שנה, ערב רעידת האדמה ביוון, ציינו את אותה התנהגות אצל בעלי־חיים; תושבים אשר שמו לב להתנהגותם המוזרה והבינו את הזהרתם, נותרו בחיים.

שעות רבות לפני רעידת האדמה בסקופיה שביוגוסלביה, אשר בה נהרסה עיר שלמה, החלו החיות בגן־החיות העירוני להיות מודאגות. בחצות החל צבוע לילל, ואחריו שאר החיות, אפילו נמר, פיל ואריה. השומרים ניסו להרגיעם, אך לשווא.

פתאום נשתתקו החיות ונתכרבלו בתוך כלוביהם; ללא תנועה ציפו לגורלם המר. הזעזוע החזק קרה בשעה 5 ו־17 דקות.

בעלי חיים חשים מראש גם התפרצות הר־געש.

ב־8 במאי 1902 הפך אי מרטיניקה לגיהינום. במשך 30 שניות היו 30.000 קורבנות. העיר סן־פייר הושמדה כליל. נמצאו 30.000 גוויות בני־אדם ופגר אחד של חתולה.

כבר ממחצית השנייה של אפריל החלו בעלי־חיים לעקור מן המקום. ראשונים יצאו הציפורים. עוד מימי קדם שימש האגם שנמצא בקרבת העיר – מעבר לציפורי נוד, הפעם הן לא נעצרו, אלא עפו מעל העיר דרומה לאפריקה. למחרת היום עקרו מן העיר ציפורים מקומיות. כעבור 21 יום, במשך 30 שניות, נמחתה העיר סן־פייר מעל פני האדמה.

ועתה נעבור לחתול.

החתול הביתי שייך לפי הסיווג הזואולוגי לחיית הטרף הזריזה ביותר בטבע. החתול רואה יפה הן ביום והן בלילה. הוא אינו מבחין בצבעים, אלא מבחין היטב בצורת החפצים. החתול הינו בעל שמיעה מצוינת. יש לחתול שפם המשמש לו מעין מכ“ם. יש לו גם שערות על המצח ועל האוזניים; חוש הריח שלו מפותח במיוחד. כשחתול חש אי־שקט, יוצר שפמו מניפה. שערות אלו קשורות עם שרירים ועם רשת עצבית על־חושית. הן קולטות את כל הוויברציות החדשות, בעיקר אלו שנגרמו ע”י תנועות יצור חי אחר. כשחתול חסר־שפם, אז הופכת התנהגותו חסרת־בטחון.

כשחתול ישן, מסוגל מוחו להבחין בקולות המעניינים אותו, אפילו – אם בחדר רעש גדול. הוא לא יגיב על מוסיקה רעשנית או על קול הקריין, אבל אם רק ישרקו בקול חלש מאד, יזקוף תיכף ומייד את אוזניו. אם ישרקו ביתר חוזקה, החתול יתעורר. צעדיו השקטים של עכבר יכולים לעורר את החתול הישן – הדבר נגרם בשל אינסטינקט הצייד שלו; באותו רגע לא תשפיע יריה על החתול הישן.

טעות היא לחשוב, כי החתול קשור רק למקום ולא לאדם, כי הוא אינו מסוגל ללמוד בעלן־פה תרגילים פשוטים ביותר, בניגוד לכלב שניתן לאימון באופן יוצא מן הכלל. ההשוואה הזאת שאינה לטובת החתול, מוטעית. להשוות את בעלי החיים הללו זה עם זה אינו נכון, משום שכל חיה ביתית מוחזקת ומתורבתת על ידי האדם למטרות שונות, ולכן הגרויים וההתניות שהיא מקבלת, שונים בתכלית בכל מקרה.

אם מביתים את החתול כראוי, קשור הוא לבעליו, שמח לבואו ואפילו הולך ללוותו ולפעמים יוצא לקראתו לפי דחף פנימי של ראיית הנולד, למרות שבעל החתול נמצא עוד רחוק מן הבית ואי אפשר לראותו או לשמוע את צעדיו.

החתולים חיים בכל קצות העולם, חוץ מהצפון הרחוק ואוסטרליה.

החתול הפך לבעל חיים מבוית לראשונה במצרים העתיקה. תאורו של החתול עם הרצועה קיים כבר במצבה מצרית מהשושלת ה־5 של פרעה 4,000 שנה לפני הספירה.

במצרים נחשב החתול כקדוש, “רוח טובה של הבית” והוא היה מוקדש לאלה באסטט, שהיתה מתוארת עם ראש חתול. האלה באסטט היתה אלת הלבנה, הלידה והפוריות. נחקקו אז חוקים חמורים להגנה על החתולים. בעת שריפה, חייב קודם כל המצרי להוציא את החתול, ואחר כך להתחיל לכבותה. מות חתול היה מלווה באבל, גזזו את שערות ראשו של בעל החתול. את החתולים קברו בבתי קברות מיוחדים ששכנו ליד בית המקדש. מי שהרג חתול בזדון או במקרה – הוצא להורג. (פסקו לו פסק דין מוות).

בעיית הרבייה של החתולים הפכה כעת במצרים כלל ארצית – בקצב הקיים: לקראת שנת 1976, יהיו 7 מליון חתולים במצרים, לא פחות ולא יותר!

באירופה מופיעות דמויות נשים המשחקות עם חתול רק במאה הרביעית לספירה – כציור באגרטל יווני.

על החתול לא היה ידוע בזמנים הקדומים בארצות אסיה – ולא נכתב עליו לא בתנ"ך ולא בספרי הקודש היהודים.

בסין העתיקה מופיע לראשונה תאורו של חתול במאה הששית לספירה. הוא מתואר כבעל־חיים הדומה לנמר אבל הרבה יותר קטן ממנו, חי בבית וצד עכברים.

באירופה הופיעו חתולים, במאה ה־10 לספירה בערך, מחירם היה גבוה מאד. לפי כתבי החוקרים האנגליים של אותה תקופה, הרי שעבור גניבת החתול או הריגתו נפסק פסק דין חמור ביותר.

פלישת החולדות גרמה לגידולם המהיר של החתולים באירופה.

עם התפשטות הקתוליות והאינקוויזיציה באירופה נוצרו אמונות טפלות הקשורות בחתול, הוא נחשב ל“יצור הגהנום”, בן לוויה של מכשפות ורוחות רעות, דנו אותו במשפטים, בצייד המכשפות והעלוהו על המוקדים, השליכוהו ממגדלים גבוהים וכו'.

בארצות אירופה המזרחית והמערבית נחשב חתול שחור למבשר רעות, באנגליה ובסקוטלנד להיפך – חתול שחור מבשר היה מזל טוב, ואילו החתול הלבן – מבשר אסונות היה. דייגים אנגליים סבורים, כי סערות אינן מאיימות על אלה אשר בביתם ישנו חתול שחור. – ומה חושבים הפאראפסיכולוגים על החתולים?

מעניין מאד ניסוי עם חתולים בתחום הטלפאתיה.

לחתול הוחדרה פקודה באופן טלפאתי לא להתקרב אל צלחת האוכל, למרות שהחתול היה רעב, לא העיז לזוז ממקומו כאילו היה מהופנט ונדבק לרצפה.

לחתול נחוצים גם חלומות באותה מידה שהדבר נחוץ לאדם או לחיה כל שהיא בעלת חצאי כדור המוח, לכל הפחות נחוץ לו מה שזהה עם חלומותינו. למסקנה זו הגיעו החוקרים מהמעבדה לפיסיאולוגיה בליון שבצרפת.

כאשר מפריעים לחתולים לחלום חלומות, נתקלים אצלם, בדיוק כמו אצל האנשים, בדרישה חיונית לחלומות. אצל החתולים באים החלומות בזה אחר זה, בהפסקות מ־10 עד 30 דקות. אצל חתול שלא נתנו לו לחלום במשך יממה מצטמצמות ההפסקות האלו עד לדקה אחת.

כיצד בודקים זאת?

באחד החדרים במעבדה לפיזיאולוגיה של הפקולטה לרפואה בעיר ליון, ישן החתול בתוך כלוב ריק. מעורפו נמשכות אלקטרודות המקשרות אותו עם המכשיר הנקרא אוניאוגרף – מכשיר למדידת החלימה. ד"ר ז’ובה בנה אותו במיוחד לקליטת החלימה אצל החתולים.

החתולים אשר אצלם הוציאו את מרכז העצבים החיוני לגרימת החלומות, הפכו קורבנות לסיוטים. כעבור יומיים שלושה הם החלו להיות מפוזרים למדי, מבטם קפא, ללא תנועה והם עשויים היו להתנפל באופן בלתי צפוי על החפץ המדומה. כשהוציאו אצל החתולים חלקים שונים במערכת העצבים, כדי לברר איזה חלק מהם אחראי לחלומות, נתברר כי מרכז זה נמצא בחלק התחתון של המוח הגדול הנקרא רטיקולה, ז"א בדיוק כמו אצל האדם.

לאחר הוצאתו של חלק זה, מסוגל החתול לישון, אבל אינו מסוגל לחלום. ולהפך ע"י הפעלת הרטיקולה במיקרואלקטרודות, אפשר לגרום לחלומות. אבל, אי אפשר שיהיו חלומות בלי שום הפסקה – אחרי כל שלב צריכים לעשות הפסקה בת 10–15 דקות.

עובדה זו מביאה למחשבה שצריכה להיות הצטברות מסויימת של חומר בלתי ידוע לנו, כדי שמרכז הרטיקולה יוכל לפעול. כעת נערכים ניסויים עם חתולים בעת שינה מהירה בהם מחדירים להם תמונות. למשל, קערה עם בשר עומדת בפינת החדר; כאשר מעוררים אותו מהשינה תיכף ומיד אחרי סיום חלומו, רץ החתול בכיוון אותה פינה ומריח בעצבנות מכל הכיוונים. הדבר מעיד על קיום סוגסטיה טלפאתית גם אצל החתולים; הוא הדין גם בכלבים, בקופים, ואפילו אצל העכברים.

מעניין מאד המחקר של אפשרות לפתוח תורשתי של תכונות טלפאתיות אצל העכברים. מחדירים לעכברים סוגסטיות שונות באופן טלפאתטי, ויוצרים אצלם משהו הדומה לרפלקס מותנה לפקודות מחשבתיות שונות.

כך מבקשים המדענים לגדל עכברים עם תכונות טלפאתיות מובהקות. הם מחסלים עכברים המגיבים באופן רע על החדרות מחשבתיות של עורך הניסוי ומשאירים כל פעם רק זוג אחד (זכר ונקבה) המוכשר ביותר לדור הבא.

הפיזיאולוג הרוסי פאבלוב, אבי תורת הרפלקסים, הראה בניסוייו בשעתו, כי ההרגלים שסוגלו במשך החיים או הרפלקסים המותנים יכולים להפוך לרפלקס שמלידה.

לעכברים לבנים נתנו אוכל. לפני הסעודה נשמע צלצול הפעמון. במשך זמן רב לא היו העכברים ניגשים לאוכל לפי הצלצול. עורכי הניסוי צלצלו מאתיים תשעים ושמונה פעמים ונתנו אוכל עד שבסופו של דבר החלו העכברים לבוא בריצה לשמע הצלצול. לאחר מכן צילצלו 299 פעמים ולא נתנו אוכל. העכברים בכל זאת רצו אל מקום ההזנה, כאילו היה שם כבר האוכל. כך נוצר רפלקס מותנה. הצלצול הפך לאות האכילה. את העכברים המלומדים האלה שמרו היטב. כשנולדו להם גורים, המשיכו איתם בניסויים. העכברונים הצטיינו בכושר למידה. הם היו יותר “בעלי שכל” מאשר הוריהם. נעשו 114 ניסויים, והעכברונים, בשמעם את הצלצול, רצו מיד אל אבוסם. הנכדים של העכברים המלומדים הקדימו גם את הוריהם ואבותיהם. המדענים הצליחו ללמד אותם במהירות הרבה יותר גדולה: נשמע הצלצול ה־30 והם כבר ליד האבוס!

תלמידי פאבלוב גידלו את הדור החמישי של אותם העכברים, ואצלם הופיע הרפלקס המותנה בשעת הצלצול השישי.

כך יכול הרפלקס המותנה בעברו מדור לדור לההפך לרפלקס מלידה.

פאבלוב כתב בנוגע לניסוי זה: “אני סבור, כי אפשרי הדבר, שכעבור זמן מה כשישמע הצלצול יוכל דור חדש של העכברים לרוץ למקום ההזנה ללא שעורים מוקדמים”.

במעבדה פסיכופיזיאולוגית באוניברסיטת סטראסבורג שבצרפת ערכו ניסויים פאראפסיכולוגיים רבים עם עכברים בהדרכתו של ז’ן ארקדי מאיר, אשר רצה, בין השאר, להוכיח גם כי אפשר להעביר בתורשה את הכושר הטלפאתי. הוא השיג את מטרתו.

בועידה הבינלאומית ה־11 שהתקיימה בספטמבר 1968 בפריבורג הופיע המדען בהרצאה מקיפה על עבודתו.

העכבר שנבדק מבחינת סגולות הפסי שלו נמצא בכלוב המחולק לשני חלקים נפרדים ע"י מחיצה מרכזית שמעברה היה מסוגל לקפוץ.

התחתית של שני חלקי הכלוב היתה מורכבת מחוטי נחושת, דרכם עובר זרם חשמל. במחיצה המרכזית פעלו שני חוטי חשמל בהתמדה בוולטז’ה גבוהה. באמצעות ציוד מודרני ומשוכלל אפשר היה לדעת בדיוק את תגובות העכבר. הכלוב נמצא בחדר שקט בטמפרטורה נוחה לחיה הנבדקת. נוסף על כך, כדי לחסל גירויים בלתי רצויים, נמצא הכלוב גם בתוך קופסה אטומה שאינה מעבירה אור וצליל.

עורכי הניסוי שהו בחדר, המבודד מחדר הניסויים, על ידי הול גדול, ושתי דלתות וקירות. היו להם כל מיני מכשירים הנחוצים לעריכת הניסוי כגון: רנדון סלקטור, גנרטור60 של ויברציות חשמליות בעלות וולטז’ה והמשכיות מתאימות, רשם קול ומכשירי ביטוח.


ציוד זה פעל ב־3 שלבים במשך הניסוי באופן כזה:


1) בשלב הראשון נדלקו הזרקורים בשני חלקי הכלוב, רנדון סלקטור בוחר לאיזה חלק ישלח זרם חשמל;

2) כעבור שניות אחדות הוזרם זרם חשמלי, ונערכה הבדיקה – האם העכבר נמצא כבר באותו רגע בחלקו של הכלוב הנבחר באמצעות סלקטור:

3) הזרקורים נסגרים והמבחן הבא מתחיל באותה צורה כמו בשלב ראשון, כעבור הפסקה קצרה.

התוצאות של כל טור וטור של הניסוי עברו ניתוח על יסוד שיטת רקורדינג, אשר נתן פרטים על כל מבחן ומבחן.

הניסויים נמשכו במשך 25 ימים וכל עכבר נבדק כל יום (יום או לילה בעלמא) באופן אוטומטי. השעון קבע את תחילתו וסיומו של כל מבחן.

הניסויים נמשכים במעבדה הזאת בקפדנות ובחריצות הן בתחום החקר של תכונות הפסי של בעלי חיים והן בתחומים פסיכופיזיאולוגיים שונים.

נחזור לכלבים. הזואופסיכולוג והמאלף המפורסם של הקרקס הרוסי דורוב, אהב מאד את ידידיו בעלי החיים והעופות.

בנעוריו שם לב דורוב במקרה, כי בעלי חיים מסוגלים להבין את מחשבותיו של אדם ללא מלים או אותות שמיעתיות או ויזואליות.

הדבר קרה בכפר רוסי בוגורדסקי שליד מוסקבה. באחד מבתי הקייט העזובים חי כלב פרא גדול. הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו. דורוב התערב עם חבריו הנערים, כי יוכל להיכנס לתוך הבית והכלב לא יגע בו. ידידיו עמדו ליד החלון וחיכו. כששמע הכלב כי הדלת נפתחת, רץ בנביחה דרך כל החדרים לקראתו. בראותו אדם זר עומד בשקט, הוא האט את צעדיו, חשף שיניים וייבב. דורוב עשה תנועה קלה לקראתו והסתכל ישר בעיניו של הכלב, אשר התקרב יותר ויותר ועיניו נתמלאו דם. פתאום נעצר דורוב מולו. הם התבוננו זה בעיני זה. והנה הכלב התרומם, כאילו התכוון לקפיצה. דורוב עשה תנועה קלה קדימה והכלב החל לסגת וברח ממנו לחדר שני והסתתר מתחת לספה.

מאוחר יותר, כשהתחיל לעבוד בקרקס, הבחין דורוב לא פעם אצל בעלי חיים שונים (אריה, דוב וכו') אותו כושר להבין את מחשבותיו של האדם במרחקים ולהישמע להוראותיו הטלפאתיות. דורוב היה משתמש הרבה באמצעי הכביר הזה באילוף חיות טרף.

בשורת הניסויים הורחקו בעלי החיים בכוונה מעורך הניסוי, ז"א נמצאו במרחק רב מהמשדר ודורוב הצליח בניסוייו: החיות קלטו את שידורו המחשבתי. הודות לעבודותיו המדעיות של דורוב נוסדה זואופסיכולוגיה61 סובייטית, אשר הקדימה בהרבה אותו מדע בארצות אחרות. במעבדה הזואופסיכולוגית של דורוב נערכו במשך 20 חודשים (עד לשנת 1921) 1278 ניסויים של סוגסטיה טלפאתית לכלבים, המוצלחים שבהם היו 696. מעניין מאד ניסוי שנערך בהשתתפותו של המדען הרוסי בחטרב במעבדה הזואופסיכולוגית בשנת 1926. המשדר (דורוב), צריך היה לשדר לכלב מארס פקודה מחשבתית – לנבוח מספר מסויים. שני חדרים הפרידו בין המשדר לקולט, הדלתות היו סגורות היטב כדי להגיע לבידוד שמיעתי מוחלט בין הכלב לעורך הניסוי.

דורוב החל את הניסוי, בחרטב מסר לו פתק בו נרשם המספר 14. דורוב הוציא את עפרונו מכיסו ורשם משהו על אותו דף. הוא ריכז את מבטו, וכעבור 5 דקות התיישב על כסא. לאחר זמן מה הופיע פרופ' לאונטוביץ, שטיפל בכלב יחד עם הכלב מארס ודיווח:

“כשהגענו לחדר לפני הניסוי, רבץ מארס על הרצפה, אחר כך קם במהרה, הרים את אוזניו והחל לנבוח. נבח 7 פעמים ושוב רבץ על הרצפה. חשבתי כי הניסוי נגמר ורציתי לצאת איתו מהחדר, ופתאום אני רואה כי מארס שוב על רגליו הקדמיות ושוב נובח 7 פעמים”.

כששמע דורוב את דבריו של הפרופ' לאונטוביץ, הוציא מכיסו את הפתק ומסרו לידיו. על הדף היה רשום 7 +7.

דורוב הסביר בהתרגשות גדולה:

“בחטרב אמר לי להורות למארס לנבוח 14 פעמים. החלטתי לחלק במחשבה את המספר לשניים – כאילו שתי משימות והעברתי את תחושת הנביחה 7 פעמים בתחילה וכעבור הפסקה קצרה עוד 7 פעמים”. – באותו סדר נבח מארס.

מעניין מאד, כי במשך כל עבודתו הניסויית משך שנים רבות בחקרו את התנהגות החיה בעת העברת סוגסטיה מחשבתית – הטיל דורוב את המשמעות המכרעת על כוח מבטו של המשדר, המכוון לעיני החיה או יותר עמוק מהעיניים לתוך מוחה של החיה. לא פעם בחן את כוח מבטו ונוכח לדעת, כי קיימת השפעה מוזרה של אותו כוח על בעלי חיים.

לפעמים נתקלים אנו בעבדה המוזרה שכאשר אדם שולח את מבטו במקרה בעורפו של מישהו שנמצא לפניו, רואה הוא כי השני מסתובב פתאום ומסתכל בעיניו. כאילו שימש מבטו של האיש הראשון מעין אות (סיגנל) – גירוי ביאולוגי לאיש השני. יש עוד עובדה מעניינת בחיי החיות, והיא ההארה (הקרנת אור) צהובה־ירוקה היוצאת מעיני החתולים וחיות טרף אחרות, אשר ניתן לראותה בחושך. ידוע גם, כי מבטן של חיות טרף מסויימות, נחשים ודגים הינו בעל כוח השפעה למשל מבטו של הנחש המסתכל ישר לתוך עיני קרבנו שנמצא בסביבה. תחת השפעת המבט, נעשית החיה מאובנת ומאבדת את השליטה על תנועותיה.

הפיזיקאי האנגלי רוס, אשר חקר במשך שנים רבות את הסגולות האופטיות של עין האדם, הגיע למסקנה, כי העין מקרינה אנרגיה אלקטרומגנטית, מין “קרן ראייה”. אבל, כיצד נקלטת “קרן הראייה” וכיצד היא מורגשת על ידי עורפו של האדם? סבורתני כי את ההסבר כדאי לחפש בעובדת קיום “אפיפיזה”62 במוח, אשר תפקידה לא היה ידוע בעבר.

אצל ילד בן 7, מידות האפיפיזה63 הן מ.מ. 4X8X12. בהתפתחותו של הילד ותוך גדילת היקף המוח הגדול, לא גדלה האפיפיזה. אגב, היא בעלת אותה פונקציה הקיימת בבלוטה האנדוקרינית64, אבל בזמן האחרון קיימים חילוקי דעות בנוגע לנושא זה, והאפיפיזה נשארה כ“אבר” המוח המיסתורי עד היום הזה, כשם שהיתה, למעשה, במשך מאות בשנים.

רווחת דעה, כי האפיפיזה היא שריד רודימנטרי של העין השלישית המפורסמת, עליה חוברו אגדות־עם רבות.

בספרו של הסופר ההודי ראמאצארק “יסודות השקפת העולם של יוגים הודיים” נאמר: “… מה שנוגע לאורגן פיזיקאלי טלפאתי באמצעותו קולט המוח את התנודות או את גלי המחשבה שיוצאים ממוחות של אנשים אחרים, משמש כאבר זה גוף קטן או בלוטה בצבע אדמדם־אפור שנמצא בקרבת מרכז הגולגולת, כמעט ישר מעל החוליה הראשונה של עמוד השידרה, בצורת קונוס…”

היוגים ידעו כבר לפני מאות שנים כי הבלוטה הזאת מהווה את אורגן הקשר הטלפאתי.

אנו יודעים שבתוך ניברון, בתוך תא העצב, נערכים לא רק תהליכים ביוכימיים אלא תא חלבוני זה מהווה את גנרטור האנרגיה החשמלית המיוחד במינו. נברון, הוא כמו מדינה עצמאית, בעלת עוצמה משלה, אבל היא איננה בעלת עוצמה צבאית או כלכלית, אלא חשמלית. על פני הנברון נמצאים קטיאונים65 בעלי מטען חיובי ובתוכו אניאונים66 בעלי מטען שלילי.

יכול להיות שכאשר נדע את עצם התהליכים הביוחשמליים שנערכים בתא העצב, נצליח בעתיד להבין את סוד העיבוד והעברת האינפורמציה במערכת העצבים. ותגלית זו תביא כנראה, להופעת אמצעי תקשורת חדשים הדומים לטלפאתיה. אפשר גם לחשוב, אולי, כי הכושר הראייתי של העין השלישית נשמר במצב של קפאון, במצב לטנטי.

ידוע למשל, כי אם נחדיר לגוף האדם, אלקלואידים67 שנלקחו ממיץ הצמח מסקלין הגדל במקסיקו, הם יסייעו להופעת הזיות סוגסטיביות בתודעתו, ויקלו על תהליך קליטת האינפורמציה המחשבתית ששודרה לו על ידי אדם אחר במרחקים.

הרופאים הטוקסיקולוגים68 שמו לב, על כן, כי המיץ הזה גורם אצל האינדיאנים למצב של הקפאת התנועות של אברי גוף שונים והקלה בולטת בקליטת המחשבה, (על ידי כל משתתפי הקבוצה) קליטת המחשבה ששודרה על ידי המנהיג. המצב הזה נקרא “אמפתיה”. הרופאים קבעו, כי אינדיבידום אמפתי מדגים תוצאות מצויינות של קליטת המחשבה שלא נאמרה במלים הרבה יותר טוב מאדם שנמצא במצב ערני. כך אפשר להסביר גם את הטראנס, או הרפייה, בהם אדם מסוגל יותר טוב לקלוט את האינפורמציה בתפושה על־חושית.

סבורתני כי כושרו הפנומנלי של האדם להשפיע באופן מחשבתי על הזולת נמצא בנביטתו. טועים אלה שטוענים, כי הכושר הזה נמצא בניוון, בגלל שיכלול אמצעי תקשורת שונים. סבורתני כי בכושר זה יהיה מצוייד אדם המחר, משום שהכושר הזה מהווה דרגה גבוהה יותר של התפתחות תודעת האדם, על יסוד הקשר הביורדיאציאוני.

לאשר את ההנחה הזאת יכול חוק הטבע הפשוט ביותר:

במידה ואדם יתחיל לתרגל את הכושר הביולוגי הזה, יתפתח הכושר הזה יותר ויותר, והאדם יוכל לשלוט שליטה עצומה על הטבע.


 

פרק ו: מסעות ל.ס.ד    🔗

לפני חמש דקות היה האיש בריא ונורמלי לגמרי. כעת עומד הוא ללא תנועה, פניו אל הקיר, כולו מאובן. הוא אינו שומע מלים המופנות אליו.

– איך אתה מרגיש את עצמך?

שתיקה.

– תן לי את ידך.

אין תגובה. האיש ממשיך לעמוד בהסתכלו לפניו במבט חסר־הבעה.

– על מה אתה חושב?

האיש מניע את שפתיו, רוטן משהו – אבל זאת אינה תשובה לשאלה. הוא משיב כאילו למחשבותיו, או למישהו שאינו באותו רגע בחדר – לדמות שנוצרה בדמיונו החולני.

… אלה קטעים מתוך סרט שהובא מניו־אורלאן ע"י הפסיכיאטור האמריקני רוברט היס. סרט זה הוסרט בסימפוזיון הבינלאומי הראשון למחקר ביולוגי של סכיזופרניה.

להלן בקיצור, על אותה מחלה, הקרויה “סכיזופרניה”.

סכיזופרניה היא קודם כל מחלת נפש חמורה. שם המחלה מקורו ביוונית – “סכיזו” – מפוצל, ז“א “פיצול” ו”פרן" – סרעפת (היוונים הקדמונים חשבו, כי בתוכה היתה נמצאת הנשמה).

ובכן, “סכיזופרניה” פירושה – “פיצול האישיות”. ההבדל בינה למחלות נפשיות אחרות בכך, שהיא עשויה להופיע בסימפטומים השונים ביותר זה מזה ולפעמים אפילו המשולבים באופן פאראדוקסלי.

החולה יכול לעשות רושם של יצור מטומטם לגמרי שאינו מסוגל להשיב על השאלות הפשוטות ביותר, ויחד עם זאת הוא נותן תשובה באופן בלתי צפויה לחלוטין, אשר אותה אפשר לקבל רק מאדם משכיל ובר־דעת.

אדם השקט מבחינה חיצונית יכול פתאום לצאת מן הכלים ולהתנפל על הזולת או לגרום לאסונות. קשה לאישיות סכיזופרנית להסתגל לחברה. החולה יותר מדי מסובך וקשה להיות עמו במגע. יחד־עם זאת, אנשים בעלי אישיות סכיזופרנית, לעתים קרובות, הינם אנשים מעניינים מאוד, בעלי מחשבות מיוחדות במינן ומקוריות. ישנם אחדים בעלי זיכרון פנומנלי.

אצל חולי סכיזופרניה או בעלי אישיות סכיזופרנית קורות גם תופעות פאראפסיכולוגיות שונות. בתחום זה חקר במשך שנים רבות ד“ר ארנבלד69 – פסיכיאטור בבית־חולים ע”ש רוזוולט בניו־יורק, אשר כתב ספר מרחיק לכת בשם “טלפאתיה וסכיזופרניה”. ארנבלד נתן סידרת הרצאות בנושא, בארץ לפני מספר שנים.

אצלו היה בטיפול חולה הסכיזופרניה, ג’ורג' מ. בן 29, מהנדס חשמל במקצועו, בעל תפקיד אחראי שסבל מסכיזופרניה פאראנואידית (חשדנות יתירה), דבר שהפריע לו להסתגל בחברה. כבן יחיד חי עדיין עם הוריו – אם שתלטנית ואב בעל אופי חלש – טיפוס פסיבי־אגרסיבי, שעמו נמצא הבן בתחרות מתמדת.

יום אחד דיווח הפציינט על החלום הבא: – אני דברתי אליך, ד"ר, ואתה אמרת שתהיה פרופ' להנדסה, נושא, שאותו תעביר בקולג' שלי. הרצאת על נושא טכני שונה לחלוטין משטח הפעילות הרגיל שלך, ואני אמרתי לעצמי, שאתה חייב להיות פיקח מאוד כדי להשתלט כך על נושא זר לך לחלוטין.

האסוציאציות שלו לא גילו דבר, ורק הוסיפו, שבשעת החלום חש החולה, כאילו ד"ר ארנבלד מנסה להשיגו בתחום עיסוקו הספציפי. החולה התרשם עמוקות מבקיאותו הרבה של הפסיכיאטור. וכמובן, מבחינה פסיכולוגית הדבר יכול רק להשפיע לטובה על החלמתו.

אולם, יש כאן דבר נוסף והוא המכריע במקרה הנ"ל.

בין השעות עשר לאחת־עשרה באותו לילה היה הד“ר שקוע בשיחה עם חברו מהנדס וממציא אופטי 70שתאר לפניו בפרוטרוט המצאה שלו. הוא אף הושיט לד”ר ארנבלד חוברת שהכילה את פרטי ההמצאה. ד“ר ארנבלד הסתכל בה ומצא נושא שעניין אותו ביותר והיה לו קשר לתיאוריה שלו אודות הקשר שבין ניאורופסיכולוגיה71 וקיברנטיקה (מדע מנגנוני השליטה – מערכות עצבים, מחשבים אלקטרוניים). ידידו המהנדס לא הבין כבר במדע הקיברנטיקה, וד”ר ארנבלד חש מעין גאווה כשניסה להסביר לידידו את הנושא הטכנולוגי – בדיוק אותו דבר סיפר החולה.

החלום מראה לנו קשר טלפאתי בין הרופא לפציינט שלו.

הביצוע הטלפאתי של הפציינט יכול להסתבר כנסיון מצידו להחזיר את שיווי־המשקל בינו לבין הרופא, כאילו רצה לומר: – אתה יכול לחשוב, דוקטור, שאתה פיקח ויודע את כל התשובות בפסיכולוגיה, אך אני, החולם, יודע עליך ועל מעשיך.

עוד עובדה מעניינת – הרופא סיים אז את מאמרו בנושא – “סכיזופרניה והיפנוזה טלפאתית” ועמד לנסוע לציריך ולמסור שם את מאמרו להדפסה.

טבעי הדבר, שיש קשר הדוק בין הסכיזופרניה לבין תופעה פאראפסיכולוגית, משום ששתי התופעות הללו מופיעות בדרך כלל במצבים פונקציונליים של המוח, כגון נמנום־למחצה, שינה אקסטזה, טראנס, מצב היפנוטי, ז"א בשעת הפיקוח הנחלש של המודע ושל פעילות המחשבה, כאשר הכושר המווסת והמדריך של מערכת העצבים המרכזית נחלש ונעצר, והמוח ממשיך לקלוט סיגנלים חלשים מן הסביבה החיצונית, סיגנלים הנושאים, לפעמים, אינפורמציה בעלת חשיבות לא מבוטלת.

אולם, נחזור כעת שוב להיס המדען. הסכיזופרניה הנגרמת באופן מלאכותי, לא נבדלת מסכיזופרניה טבעית.

זריקת טאראקסאין – והאדם הופך למשוגע;

עשרים דקות אחרי הזרקת הטאראקסאין הגיעו התגובות החולניות לשיאן. המגע עם העולם החיצון נפסק. הנבדק ראה הזיות, הוא שמע קולות שלא מן המציאות והשיב להם. כשהרופא הרים לו את היד – היא נשארה באותו מצב־ תופעה האופיינית לחולי סכיזופרניה.

מחשבות הנבדק נעשו מאובנות. אותו דבר קרה גם לתנועותיו. מצב זה נמשך 40 דקות. אחרי־כן, הלכו התגובות החולניות ונחלשו, הן דעכו במשך שעה וחצי ונפסקו.

כשהנבדק התעורר, הוא כמעט לא זכר דבר ממה שאירע לו. ממצאיו של היס שנדונו בוועידת הפסיכיאטרים האמריקניים ב־1956 שמשו מעין מנוף למחקר הפרעות ביולוגיות בסכיזופרניה.

מעניין במיוחד מקרה אשר אירע לחוקר האנגלי שרבוד. שרבוד היה ביוכימאי ולא היה לו כל קשר לפסיכיאטריה; הוא עבד בתחום מדע העוסק בחקר צמחים ובעלי־חיים.

פעם ניסה להוציא מרכיבים מסויימים מתוך פטריות “קראס” וקיבל חומר שמנמני ירקרק. כעבור מספר שעות עבודה עם אותו חומר הרגיש החוקר שינוי חריף במצבו הפסיכי: התחילו אצלו הזיות ויזואליות ושמיעתיות; נדמה היה לו, כאילו מישהו מחדיר לראשו מחשבות זרות. המומחים שטיפלו בו לא יכלו להבחין בין הסימפטומים שהופיעו אצלו לבין סמפטומים האופייניים לחולי סכיזופרניה. הדבר נמשך במשך שלושה ימים רצופים ולאט לאט חלף לו.

המדען חזר למעבדתו, וכעבור שעתיים חזר ונישנה אותו מצב. המחקר הראה, כי החומר אשר נתקבל מתוך הפטריות הוא בעל כושר איוד, והאדים שמתקבלים ממנו יציבים מאוד.

לצערנו, ניספה שרבוד בתאונת דרכים קטלנית ולא יכול לסיים את עבודתו, ועד היום הזה טרם נקבע אפיו הביוכימי של החומר אשר גרם בשעתו להופעתם של כל הסימנים האופייניים לסכיזופרניה.

מהי, בעצם, הסכיזופרניה, אשר אצל אלה הנתקפים בה, לפעמים, מתחילות לפעול תכונות פאראפסיכולוגיות, נוסף על כל מיני חזיונות חולניים. איפה הגבול, אשר בעברו אותו הופך אדם לחולה נפש? איפה אותו גבול אשר מעברו השני מתחיל פיצול האישיות?

לפי נתוני סטאטיסטיקה בינלאומית, תופסת הסכיזופרניה מקום ראשון בין כל המחלות – היא מופיעה לעתים קרובות יותר מאשר הסרטן. אולי שומעים עליה פחות מאשר על הסרטן. וזאת משום שמחד, היא עוברת, לפעמים, בצורה קלה ומאידך, הבעייה טרם נחקרה ביסודיות, והרופא והפצינט, לעתים, פשוט אינם יודעים כי האיש חולה סכיזופרניה, או בעל אישיות סכיזופרנית.

אדם יכול להיות חולה סכיזופרניה בכל גיל ובדרך־כלל, ברוב המקרים, בגיל צעיר מאוד, כמובן, בצורה קלה. ישנם הרבה מקרים כאשר אנשים בעלי אישיות סכיזופרנית ממשיכים ללמוד, מגישים עבודות־גמר; ברם ישנם מקרים בהם חולה סכיזופרניה נשאר בעל־מום לכל ימי חייו, סובל בעצמו וגורם סבל לזולת.

קיימת הנחה, כי הסכיזופרניה מהווה את “מחלת תקופתנו”. רווחת הדעת, כי תקופתנו הדרמטית – המאה ה־20 – היא התקופה “העצבנית ביותר” בתולדות האנושות. הדבר מוסבר בכך, שהציביליזציה בת־זמננו על הטכניקה המסובכת שלה, על המהירויות המטורפות, הערים המאוכלסות יתר־על־המידה, מבולי האינפורמציה, פצצות המימן והטילים הביניבשתיים – הציביליזציה הזאת משפיעה לרעה על מערכת העצבים ומהווה סכנה לבריאות הנפש.

יתכן שאותם הגורמים של המאה ה־20, הם שהביאו לשימוש ב־ל.ס.ד.72 כאמצעי אפקטיבי לבריחה מן המציאות הקיימת, כמרד הנפש וחיפוש אחר צורות קיום נוספות בלתי מוכרות עד כה.

באחת המסיבות בצ’קאגו, תפס בחור שלקח ל.ס.ד. חתלתול ואכל אותו חי. אחר־כך ניסה להסביר את מעשהו, באומרו כי חש צורך נפשי עמוק לנסות את הכל.

בניו־יורק, למשל, במסיבה אחת כאשר המשתתפים היו בהשפעת הל.ס.ד. ושקעו בהזיותיהם, רץ אחד המשתתפים אל החלון וקפץ ממנו למטה, מהקומה השמינית של הבניין. כאשר בא שוטר וחקר את הנוכחים לפשר האסון, אמרו לו כי הבחור רצה לעוף כציפור, ומדוע אם כן יפריעו לו?

אפשר לציין, כי ה־ל.ס.ד. פעיל פי 200 מהקוקאין. מאונקיה אחת אפשר לקבל 300.000 מנות למבוגרים.

המנה הממוצעת היא 100 מקרוגרם (או גממה). כמות זו שווה לעשירית של מיליגרם או לאחד חלקי עשרת אלפים של גרם. גממה זאת מסוגלת להביא את האדם למצב הזייה בו מתפצלת המציאות בתודעה, במשך 12 שעות.

כמובן, הדבר הוא יחסי מאוד; למשל, מנות קטנות (מ־50 עד 200 מקרוגרם של ל.ס.ד.) מספיקות לאנשים חשדניים או סומנמבולות ובו־בזמן במנה גדולה יותר (מ־200 עד 600 מקרוגרם) מספיקה כדי להביא את המועמד לתואר מדעי או להיות חוקר בתחום הרצוי, ושום מחסומי תודעה אין בכוחם לעצור את חדירת הרעל הזה.

את הל.ס.ד. המציא או הרכיב לראשונה א“ר אלברט הופמן, ביו־כימיקאי בחברת הרוקחות “סנדוז” בבזל שבשוויץ. המדען אפילו לא ידע מה הוא יצר עד 1943, כשקלט, במקרה, כמות קטנה של ל.ס.ד. – בלע קוביה קטנה בערך של 250 מקרוגרם וכך גילה את סגולותיה המוזרות של התרופה. כעבור 40 דקות שינתה קוביה זו את עולמו, שלפתע קיבל משמעות אחרת לגמרי, הכל הפך למעוות. וגם הזמן והמרחב קיבלו צורות וממדים שונים. האפקט שנתקבל ע”י בליעת הל.ס.ד. נקרא “פסיכודלי”, אולם יש לו גם שם אחר אותו נתן לו ד“ר סידני כוהן, המומחה לחקר הל.ס.ד. והוא “הליוצינוגני”73 ז”א “היוצר הזיות”.

קיים הבדל בין הל.ס.ד. ושאר הסמים כמו הירואין, אופיום או אלכוהול. אין הוא יוצר אצל האדם צורך בשימושו המתמיד, האדם אינו מתמכר לו, ז“א משתמשים בל.ס.ד. במשך תקופה ממושכת, אין הדבר גורם ליצירת תלות המתבססת על שינויים כימיים באורגניזם – כאותם השינויים אשר נגרמים ע”י שימוש באלכוהול וכו'.

אפקט פסיכודלי או הלוצינוגני אפשר לקבל לא רק באמצעות הל.ס.ד., אלא גם ע“י שורה שלימה של חומרים טבעיים או סינתטיים, כמו קנבוס הודי ומוצריו עד לחשיש, צבר “פיואוט” ותמציתו מסקלין, פטריה מקסיקנית וכפילתה שנתקבלה במעבדה – פסילוציבין – אותה תרכובת קיבל באופן סינתטי ד”ר הופמן 1958.

עוד בימי קדם השתמשו עמי העולם בהליוצינוגנים שונים, אשר גרמו להזיות ולחזיונות עבר, הווה ועתיד.

להליוצינוגן העתיק ביותר בעולם נחשב “סומה פולארי”. זהו תרכיז פרסי אגדתי אשר לפי דברי־הימים הסנסקריטיים הפך את האדם דומה לאל, והעדרו בטבע גרם ליצירת תרגילי יוגא.

החשיש היה בשימוש בהודו ובמצרים עוד בימי קדם. כעת משתמשים בחשיש

ברחבי העולם בערך כ־300 מליון איש. מספר אנשים דומה בערך משתמש באופיום מדי יום־ביומו. הדבר גורם לאסונות, כמובן. הנה, למשל, נפל לא מכבר קרבן סמים, הזמר והגיטריסט המחונן, ג’ימי הנדריקס, בן ה־24, שלמד בכוחות עצמו לנגן על גיטרה, פסנתר, עוגב, תופים ובאס; ושנחשב למנגן הטוב ביותר בגיטרה חשמלית. הוא בלע כמות מופרזת של סמים ובכך המית את עצמו מבלי שירצה בכך.

ג’ימי הנדריקס נולד בשכונת עוני בסיאטל שבארה"ב לאב אינדיאני ולאם כושית, בגיל 12 החל לפרוט על גיטרה, ללא עזרת מורה, תוך כדי האזנה לנגנים מנוסים, והגיע בנגינתו להיות ראש וראשון בביצוע לחני קצב.

בחצי האי קמצ’טקה שבמזרח הרחוק של ברה"מ, גילו שבטים נודדים קוריאקים, כי כשהם אוכלים כמות מסויימת של פטריות צבעוניות מסוג האמניטה, נפתח לפניהם עולם נוצץ ולוהט במשך שעות אחדות, נוסף־על־כך, גילו תושבי קמצ’טקה, כי שתן אדם שהשתמש בפטריה זו גורם אף הוא להזיות כששותים אותו. משלחות מדעיות אשר ביקרו במקום, אישרו עובדה זו.

פטריה אחרת צומחת במקסיקו הדרומית – היא נקראת “טאונאנאקטל” – “גוף אלוהים”, או “פטריה אלוהית”. לפטריה זו נועד בעבר חלק נכבד למדי בטכסים דתיים אצל תושבי המקום. מאוחר יותר טיפחו אותה האצטקים.

כיום אפשר למצוא מאות פסלי אבן בצורת הפטריה במקסיקו ובגבאטמלה.

לפני כעשר שנים הצליח המדען האמריקאי וואסון להשיב על כנו את פולחן הפטריה המכסיקנית בצורתו הקמאית.

ד“ר האים שליווה אותו במסעו אסף סוגים אחדים של אותן פטריות וגידלן במעבדתו הפאריסאית. האים שלח מספר פטריות לד”ר הופמן לבאזל לשם עריכת ניסויים על בעלי־חיים.

הד"ר הופמן אכל בעצמו 32 פטריות כאלו, אשר גרמו אצלו לאותו אפקט שהופיע עם בליעת הל.ס.ד. חצי שעה לאחר בליעת הפטריות, החל העולם החיצוני להשתנות באורח מוזר ביותר. הכל קיבל אופי מכסיקאני.

הופמן כותב: "הזהירוני מראש, כי ידיעותי על מוצאן המכסיקאני של הפטריות יביאו לדימוי נוף מכסיקאני בלבד, אך ניסיתי בכל כוחי להתבונן על סביבתי ולראות אותה בצורות ובצבעים המקובלים, ברם לא הצלחתי.

לא היה הבדל אם עיני עצומות או פקוחות, ראיתי רק מוטיבים וצבעים מכסיקאניים. כשהרופא ביקש לבדוק אצלי את לחץ הדם הוא הפך בעיני לרופא־אליל מכסיקאני ולא הייתי נדהם לו דקרני בסכין. למרות מצבי המסוכן, היה לי מצחיק לראות כיצד לבשו פתאום הפנים הגרמניים ארשת מכסיקאנית טהורה. כעבור שעה ומחצה, כשההרעלה הגיעה לשיאה, הופיעו לנגד עיני תמונות־רוח רבות: הרבה מוטיבים מופשטים החליפו צורה וצבע במהירות כה רבה, שפשוט נבהלתי כי אטבע במערבולת של צורה וצבע.

כעבור שש שעות נפסקו ההזיות. באופן סובייקטיבי לא היה לי שום מושג כמה זמן נמשך מצב זה, הרגשתי רק כמה טוב לחזור לעולם ישן ומוכר מעולם דמיוני מוזר כל־כך שכבר נבחן".

מכסיקו מבורכת, בכלל, בצמחים, הגורמים להזיות ולחלומות בהקיץ. האינדיאנים לועסים, לפי המסורת, את הזרעים של אותם הצמחים הקרויים בפיהם “המזון הקדוש”. קורה לפעמים, שחיפוש אחר צדה השני של המציאות עולה יותר מדי ביוקר ומסתיים במות.

איש צעיר אחד לעס בחריצות 300 זרעים שחורים של צמח הנקרא “לפופית”. הדבר גרם להופעת אפקט פסיכודלי פעיל ביותר. במשך שש־עשרה השעות הבאות פיקפק האיש אם יעלה בידו לחזור לעולמנו היום־יומי. ולבסוף בכל זאת הצליח.

כעבור שלושה שבועות חזר באופן בלתי צפוי, אותו מצב שנגרם ע"י הלפופית. האיש נבהל ונתקף פחד מוות מפני השגעון המשוער.

תחושות מוזרות של “בדידות”, “זרות” ו“אבדון” היו מנת חלקו במשך שבוע ימים. בבקר אחד התעורר עם הרגשת “אי־היציבות”, התלבש, התיישב במכוניתו ודהר במורד הגבעה במהירות של 100 מילין לשעה ולבסוף התנגש בבית.

מקרה דומה אירע לסטודנט לרפואה בצ’יקאגו – על המקרה סיפר לנו ד“ר כוהן בהיותו בארץ: הבחור התכונן לבחינות ובלע כמות די גדולה של ל.ס.ד. כדי לחדש את הזכרון, בסופו־של־דבר, המצב אשר נגרם ע”י הל.ס.ד. חזר ונשנה כמה פעמים והסטודנט הבין כי לא יחזור למצבו הנורמלי והתאבד.

ב־1960 גילה ד"ר הופמן, שהרכיב את ה־ל.ס.ד. ואת הפסילוציבין, כי זרעי הלפופית האמריקאית מורכבים מחומרים אחדים הנמצאים גם ב־ל.ס.ד. עוצמתו ההליוצינוגנית של אותו צמח היא רק אחד חלקי 20 של ה־ל.ס.ד.

זמן רב לפני בואו של קולומבוס לאמריקה, היו תושבי המקום מהרי האנדים עד לים הקריבי מריחים טבק קוחובה, כדי לסייע לידידות קיבוצית, לריתמוס ולאקסטזה דתית עילאית.

רופאי־אליל ושמנים הרבו להשתמש במנות גדולות של אותו טבק כדי להכנס לטרנס, אשר בשעתו איפשר להם להיות במגע עם אלים ורוחות המתים, ז"א בלשון מדעית בת־זמננו, אצלם מתחילות היו לפעול תכונות פאראפסיכולוגיות, או יחסי תפישה על־חושית.

לפני שנים אחדות ביקר בפרו ד"ר ראיט מאנגליה. הוא היה נוכח בטכס דתי, כאשר שמן מקומי בלע מעין פטריה ונכנס לטראנס. הרופא ביקש מהשמן לתאר לפניו מה עושה בנו בלונדון ורשם ברשם־קול את סיפורו של השמן. בשובו ללונדון בדק את דברי השמן ונתברר לו, כי היתה אמת בדבריו. בפאראפסיכולוגיה נקראת תופעה זו “ראיית הנסתר”.

באיזור אמזונה שבארה“ב, מכינים תושבי המקום משקה מגבעולי צמח מסויים74. שיקוי זה הינו סגולה להגביר את התפישה העל־חושית והכושר הטלפאתי אצל בני־אדם. כשתושבי המקום שותים את השיקוי, הם מסוגלים למצוא פרות, אשר תעו בדרך או לנבא, ז”א לחזות מראש את העתיד הקרוב.

הצמח הזה היה בשימוש כדי לדעת מראש ולפתור בעיות שלום או מלחמה, לסכל את תכניות האוייב ולנקוט בצעדים מתאימים להתקפה או להגנה. במלים אחרות, האינדיאנים האמינו, כי כושר הנבואה המלחמתית פעל טוב יותר לאחר שתית שיקוי זה, כאשר נמצאו תחת השפעתו.

תנועות רבות בעולם השתמשו בצמחים תאובוטניים בטכסים דתים שונים ובשעת הקדשה.

נוסף־על־כך, השתמשו גם בכל מיני שיטות טכניות, כגון יוגא, צום, בידוד, התגלגלות (מחול) של השמנים וכו', במטרה להשיג אקסטאזה עילאית או תפישה על־חושית, ז"א לעורר תכונות פאראפסיכולוגיות.

כפי שצויין לעיל, בלע הופמן 250 מקרוגרם של ל.ס.ד. וכעבור 40 דקות חש בסחרחורת, באי־שקט פנימי, בחוסר יכולת להתרכז, בהחלשת הראייה ובצחוק בלתי־פוסק; במלים אלו מסתיימת רשימתו.

הוא ביקש מחבריו להביאו לביתו. בדרך נראו פניהם של הולכי הרגל כמסכות גרוטסק צבעוניות. בפיו הרגיש טעם מתכתי, גופו, ראשו, ידיו וכן רגליו נעשו קרים ומאובנים, גרונו נתייבש. כל הסביבה קיבלה גוון ירוק־ארסי. בבית שכב הופמן במיטה בעיניים עצומות, ותמונות רוח פנטסטיות חלפו לנגדו; הפכו פתאום לתחושות ויזואליות, כל צליל ורעש גרם לתמונה צבעוניות מסויימת.

מאז החלו במחקר השפעת ה־ל.ס.ד. על תהליכים מטאבוליים75 במוח, כבר נכתבו למעלה מעשרת אלפים מאמרים על תופעות שונות של ה־ל.ס.ד. – למשל, מהי השפעתו של ה־ל.ס.ד. על פיל או קוף או מה המשותף בין תופעות אקסטאזה דתית ותופעות הלואי של ה־ל.ס.ד. האם קיימת השפעה תורשתית של ל.ס.ד. על הדור הבא וכו'.

יחד עם מחקר מדעי של ל.ס.ד. נוצרה גם ב־1963 תנועה המונית של חסידי ה־ל.ס.ד., כאשר שני פרופסורים טימוסי לירי וריצ’ארד אלברט הושעו מתפקידם באוניברסיטת הרוורד, משום שמשכו את תלמידיהם לעריכת ניסויים בלתי־שקולים ב־ל.ס.ד.

לאחר־מכן עמד לירי בראש תנועה אשר התפשטה ברחבי ארה"ב וחרגה מעבר לגבולותיה.

השפעת ה־ל.ס.ד. על הזיכרון, לפעמים בלתי־רגילה היא. אולי משום־כך היו משתמשים בו הסטודנטים לפני בחינותיהם. וזאת בטרם ידעו בדיוק למה היא מסוגלת לגרום.

אחדים נעשים בעלי־כושר ריכוז מוחלט: נקודת־מוקד היא אובייקט בלבד – זמן ומרחב אינם קיימים יותר, כל ההירהורים נפסקים, האובייקט מקבל משמעות עמוקה מאוד והכושר להבדיל בין הרואה לנראה נעלם כליל.

השימוש ב־ל.ס.ד. גורם לעתים קרובות לשינוי בתפישת הזמן, תופעה זאת מענינת את המדענים. משום שכאן יכול להיות מכנה משותף בין תופעה זאת כתוצאה משימוש ב־ל.ס.ד., לבין תופעה פאראפסיכולוגית. ישנם אנשים המשתמשים ב־ל.ס.ד. והטוענים כי קיים רק “הווה ניצחי”, אחרים סבורים, כי המחוג השני של השעון אינו זז בכלל. האיטיות בזמן מזכירה את פעילות המחשבה ברגעים מסויימים בחיי האדם כשהוא נמצא בסכנת מוות והמון התרשמויות וחוויות עוברות לנגד עיניו במשך שניות ספורות.

תיאור מפורט של שלושה טיולים סביב כדור־הארץ ניתן ע“י מחמד. כד מים נפל מידיו על האדמה ואחר־כך התחילו אצלו קונבולסיות (התכווצויות שרירים) בלתי רגילות של כפיון (אפילפסיה). ז”א ראיית הנסתר שלו דרשה בסך־הכל שניות מועטות – לא לחנם נאמר כי טלפאתיה, ראיית הנסתר, או ראיית הנולד – הנן קפיצת המחשבה מעבר למרחק או מעבר לזמן.

יחד־עם־זאת, כדאי לציין, כי אדם הנמצא תחת השפעת ה־ל.ס.ד., כושר מחשבתו נפגם ברוב המקרים, וכן כושרו לחשיבה מופשטת ולשיפוט, והכשרונות המתמטיים. אותו דבר אפשר לגלות גם אצל רוב הפארגנוסטים – אנשים בעלי תכונות פאראפסיכולוגיות מפותחות; בתור דוגמא אפשר להביא את ז’ראר קרואזט – תאורי ראיית הנסתר או ראיית הנולד שהוא נתן נעדרו מחשבה מופשטת ונשאו אופי ויזואלי או קולי בלבד.

לפעמים גורם השימוש ב־ל.ס.ד. לחיזוק תכונות פאראפסיכולוגיות אצל הנבדקים. הם מסוגלים לראות מה מתרחש מעבר לקירות הבית במרחקים – הם כאילו עוברים דרך הקירות ולפעמים יש להם תחושה שהם רואים את עצמם שוכבים על מיטה. פרופ' ואסילייב השתמש בפסילוציבין בבדיקת כושרה הפאראנורמלי של פאציאנטית בבית־החולים לחולי־נפש.

לעתים קרובות חש הנבדק שהוא מאבד את ה“אגו” שלו ומתמזג עם העולם החיצוני ונעשה כאילו חלק בלתי־נפרד של החלל.

אנו יודעים שרוב דתות המזרח. כמו “טאו” סינית, “זן” בודהיזם יפני, בודהיזם טיבטי, מתבססות דווקא על אותן התחושות.

ברם, אפשר לקבוע, כי ה־ל.ס.ד. מהווה מפתח כימי אשר באמצעותו אפשר לפתוח חלון אל הנפש האנושית וגם להבין, אולי קצת יותר טוב, את מהותן של תופעות פאראפסיכולוגיות, הנשארות עדיין בגדר תעמולה.

פרופ' גורדון ווסון מניח, כי אנשים פרימיטיביים היו נתקלים לא־פעם בצמחים בלתי־מוכרים, אשר בסופו־של־דבר גרמו לאותם האפקטים הנגרמים כעת ע"י ה־ל.ס.ד. הצמחים התאובוטניים, ברובם פטריות, היו יכולים לשמש כעין “מקפצה עצומה” להחדרה ראשונית של הרעיון בדבר קיום עולם המסתורין וכוח עליון.

אפשר להוסיף לתורתו של ווסון בתור הדגמה את העובדה, כי לפי הסטטיסטיקה 90% מתוך ה“קדושים” בהודו משתמשים בקנבוס הודי ובהליוצינוגנים אחרים בטרם נכנסים לאקסטזה או לטראנס.

כשמדובר בסודות הטבע, קשה לומר בביטחה איזו היא ההנחה הנכונה.

אולי כדאי לסיים את הפרק בדברי הפילוסוף האנגלי ברטרנדט ראסל:

“המדע יכול לתאר באופן מדוייק ביותר, מה זה חשמל, אבל בו־בזמן אין לו עדיין מושג מהי, בעצם, המציאות”.


 

פרק ז: ריפוי שיניים באמצעות כוח מגי    🔗


בתקופתנו הטכנולוגית ישנם עדיין לא מעט מקומות בעולם, אשר בהם הקוסם או רופא־האליל הם בעלי סמכויות בלתי־מוגבלות.

בארצות אפריקאיות נאלצות הממשלות עד היום הזה להתחשב בהשפעתם של הקוסמים על האוכלוסיה.

אומרים כי רופאי־אליל אינדיאניים יודעים כיצד לרפא צרעת באמצעים, אשר אינם ידועים לרפואה בת־זמננו. הם עורכים טקסים מיסתוריים ואז מזריקים לגוססים מצרעת, לתוך וריד־הזרוע את התרופה – תרכובת העשויה מקליפת־עץ מסויים, באמצעות מחט־עץ פרימיטיבית. החולה מחלים כעבור מספר שבועות. לרופא־אליל וקוסם קוראים בפרו ברודז’ו, היחסים בין החולה והרופא מושתתים על אמון הדדי מוחלט, דבר אותו חסרה לפעמים החברה התרבותית בת־זמננו וזהו למעשה התנאי הראשון לכשוף, אגב, אותו תנאי, ז"א, אמון מוחלט בקוסם או בשמן, בכוחו הכל־יכול שלו מצד החולה, קיים גם בארצות אפריקה, בסין וגם אצל שבטים פרימיטיביים אחרים. על הרופאים הללו לדעת, כיצד לגרש את הרוחות הרעות, אשר גרמו למחלה. תפקידו של הקוסם לגלות במהירות האפשרית את הרוחות ואז לחסלן או לנטרל אותן.

כיצד עושים זאת?

לשם דוגמא נביא מקרה של רפוי כאב־שיניים, בקרב הפרואנים.

החולה מראה את השיניים לקוסם. הקוסם מושיב את החולה על האדמה ובעצמו מתישב על בהונות רגליו ושם את ראשו של החולה בין ברכיו שלו. החולה פותח את פיו, והקוסם מכניס את ידו ונוגע בחניכיים אחוזות־הדלקת. החולה נאנח מכאב.

לאחר מכן מביא עוזרו של הקוסם כד עם משקה ריחני. רופא־האליל מתחיל ללחש לחשים מגיים ומסתכל על החולה במבטו המהפנט. גופו מתנועע תוך כדי הלחש. פתאום הוא לוקח את הכד ולוגם מן המשקה. מיד אחרי זה הוא מקיא את מה ששתה. הדבר משפיע על החולה והוא נכנס לטראנס. אז נותן הקוסם סימן לחולה שישכב על האדמה כשפניו מופנות כלפי מעלה. הקוסם מתחיל ללעוס עלים ויורק אותם משני צדדיו של החולה. תוך כדי כך הוא ממשיך לזמזם את הלחש המונוטוני שלו.

לאחר זאת הוא מתחיל למצוץ אל לחיו של החולה אשר צועק מכאבים עזים. לבסוף, מרים הקוסם את ראשו ויורק שבב קטן. מביט סביבו ומתחיל להסביר משהו. החולה מרים ראשו ומתבונן על השבב. הקוסם ממשיך בעבודתו. מצווה הוא על החולה לשכב וממשיך למצוץ את הלחי הדוויה. כעבור זמן־מה רוקק הוא נמלים, ובפעם השלישית צרצר. לבסוף רוקק הוא לטאה. הלטאה עושה רושם עצום על החולה ועל הצופים הניצבים מן הצד. הקוסם מרים את הלטאה ומניף אותה באוויר. לחולה נתנת רשות לשבת בשקט על האדמה, אך השן עדיין כואבת. הלטאה שהרים הרופא הנה חסרת רגל. הוא לוקח צדף, שם לתוכו פחמים חמים ועליהם עלי־דפנה יבשים. את הצדף והעלים שם רופא־האליל לתוך פי החולה. העשן, הממלא את פי החולה, מרגיע אותו ומביאו אל המסקנה שהיתה זו הלטאה שעזרה לו בגירוש הרוח הרעה.

במקרים כאלה אפשר, כנראה לגלות שימוש בהפנוזה, אוטוסוגסטיה, הקשורה בדימוי מצב בעתיד וכן בקיאות רבה באמנות הלהטוטים. לעתים היו הקוסמים משתמשים בהחדרת הסוגסטיה בלבד, לפעמים נוצר ביניהם לבין החולים קשר טלפאתי. נוסף לתפישה על־חושית ידעו רופאי־האליל, כנראה, גם את השימוש בפסיכולוגיה שימושית, אשר בה אנו עדיין חלשים יחסית.

באפריקה המערבית אפשר למצוא אותם הקוסמים וכמעט אותן השיטות. בקינשסה, למשל, חיה כיום הכוהנת המפורסמת ושמה לוסונגו, והיא בסך הכל בת שלושים שנה.

ואלה הם תולדות חייה:

אביה היה קוסם ומגיד עתידות. הוא היה מסוגל לקבל דמות של תנין, אריה או של חתול־בר. תכונה זו נחשבת באפריקה ככשרון מיוחד במינו.

הכשרון הזה של קבלת דמויות של חיות נחשב גם באפריקה לפשע. אך העונש עבור הריגת “גלגול” כזה אינו בבחינת עונש חמור. קוסם אחר שהיה מתחרהו של האחרון, הגיע לידי מסקנה, כי צריך הוא להרוג תנים, אריות וחתולי־בר ככל היותר. ואם יתמזל לו המזל יהיה גם יריבו בין המתים.

החוק המקומי אינו מחמיר במיוחד במקרים של רצח קוסם זה או אחר. ואחד הציידים החליט להרוג את הקוסם בהיותו בדמות אדם. הוא עקב אחריו, ובהזדמנות הראשונה שנפלה לידו – חנק את הקוסם.

מאוחר יותר פגש הצייד את לוסונגו ונשאה לאשה. היא לא כל כך אהבה את רוצח אביה. לוסונגו רצתה להיות קוסמת ואלצה את בעלה להביאה אל הקוסם שצווה להרוג את אביה.

בעלה שלם עבור למודיה בכסף מלא ומהרה הפכה היא לקוסמת טובה, ההוכחה לכך היתה שבעלה מת באופן פתאומי. לימים הפכה היא לחברה בהתאחדות הקוסמים ובתור דוגמא המתארת את אופן פעולתה, נקח מקרה בו בא אליה אדם וסיפר, כי מישהו הכה את ילדתו עד־כדי־כך שהיא נוטה למות. הוא בא לבקש את עזרתה של הקוסמת בזיהויו של האיש שעולל זאת לילדתו. הרופא האנגלי שבדק את הילדה קבע שכעבור זמן־מה תמות הילדה. אולם לוסונגו הסתכלה על הילדה והניעה את ראשה בשלילה. היא רכנה על הילדה והחלה לבצע הנשמה מלאכותית באמצעות “נשיקות החיים”. כיצד נודע לה כי בילדה נותר עדיין ניצוץ של חיים? הרופא לא ידע להשיב על שאלה זו. ואמנם במהירות התחילה הילדה להחלים ממחלתה ופעימות לבה הלכו וחזקו. לוסונגו לחשה משהו באוזנה של הילדה וזו פלטה לפתע את השם “מבוּקוּ” – היה זה שמו של האיש, אשר כה התאכזר אליה. שלחה לוסונגו וקרא לכל תושבי הכפר ובחרה מביניהם את כל הגברים שבכפר. לאחר מכן קראה לכל הגברים ששמם “מבוקו” להתייצב לפניה. יצאו חמישה נערים שהשאירו רושם עלוב ביותר על הנוכחים. לפי הבעת פניהם אפשר היה להבין, כי היו אחוזי יאוש ופחד ונכנסו כליל תחת שליטתה של הקוסמת. הקוסמת חקרה את הנערים, אבל כל אחד מהם טען, כי לא נגע לרעה בילדה.

אז העבירה הקוסמת את הילדה אל הבמה שהתנשאה במרכז הכפר והחלה לשאת את נאומה. בנאומה אמרה שלמרות שאף אחד מהנערים לא הודה בפשע – בוצע הדבר. האשמה בנעשה היא רוח “ואנגה” – “רוח רעה”, אשר הסתתרה באחד הנערים. הרוח הזאת חזקה מאד ולא נותנת לנער האשם להתוודות. אבל יש לה כוח, והיא תשיג את הווידוי באמצעים האחרים.

לוסונגו לקחה גביע מלא משקה מוכן מראש והגישה אותו לכל אחד מחמשת הנערים. הם לקחו מתוכו חומר כעין גומי לעיסה והחלו ללעס אותו. פתאם צוותה על הנערים לירוק את העיסה. היא נתנה את הפקודה באופן בלתי־צפוי לגמרי כך שלנערים לא היה זמן אפילו לחשוב. הם פשוט ביצעו באופן אוטומטי את הפקודה. הרימה מסתיק אחד ואמרה, כי “הרוח הרעה” הסתתרה בנער ולכן מנעה ממנו להרטיב את המסתיק והשאירה את פיו יבש. זאת היתה ההוכחה, כי הנער אשם. לאחר מכן חזר הנער האשם לכפרו ונלכד ע"י תושבי כפרו. הסתכלה עליו הקוסמת ואמרה: “כעבור 3 ימים תמות!”

לוסונגו לקחה בקבוק עשוי דלעת, התיזה ממנו נוזל מיוחד וזרתה אבקה דומה מסביב לבקתה בה היה הנער מוחזק. הוא מצדו לא התנגד לה יותר ואף לא נסה לברוח.

אחר כך, חזרה היא על הנבואה שלה בפני כל תושבי הכפר. היה זה מעין פסק־דין. איש לא נגע בנער. כעבור שלושה ימים מת הנער.

כאן כמובן היתה סוגסטיה, אשר גרמה לדימוי מצב בעתיד. נוסף לכך יודעים הקוסמים האפריקאיים ומנצלים את כוחה של השפעה פסיכולוגית, ויש להם ידע רב בתחום הרפואה. למשל, תרופת־הפלא בת זמננו סרפאזיל, היתה ידועה לרופאי־אליל ולשליחים באפריקה זמן רב לפני שידעו על סגולותיה במערב. בתרופה זו השתמשו לרפוי היפרטוניה (לחץ־דם גבוה) או לרפוי הפרעות נפשיות. לרופאי־אליל פרואניים היה ידוע הקורארה כאמצעי נגד הכשות נחשים ארסיים, זמן רב לפני שנודע על־כך לרפואה בת־זמננו.

השיטות המגיות, קשורות ברובן בשימוש מוצלח בפסיכולוגיה שימושית. רופאי־אליל וקוסמים שונים השיגו בתחום זה השיגים נאים ואנו, אנשי התקופה הטכנולוגית, מנסים לגלות ולהבין את שיטותיהם.

למשל, בטנגניקה קרה לפני שנתיים מקרה מעניין עם קוסם אחד, אשר הוזמן לעזור לנציגי השלטון בחקירת סיבות המות של מנהיג השבט המקומי. לאחר ויכוחים רבים הסכים הקוסם להשתתף בחקירה והביא אותם למקום בו היה קבור המנהיג. בדרך כלל, בוחרים האפריקניים לקבורה מקום אליו הגישה של רוחות, חיות ואנשים כמעט אינה אפשרית. הדבר קרה באזור חם ושרוף משמש בדרום קילימנג’רו. בתנאים אלה מתחילה הגופה להרקב כעבור מספר שעות.

הפקידים הממשלתיים בדקו את גופת המנהיג ולא מצאו עליה שום פצעים או סימני הרקבות. הקוסם התנגד לבדיקה יסודית, באמרו, כי כל מגע מיותר בגופת המנהיג ימנע אפשרות מרוחו של המנוח למצוא את אוייביו האשמים במותו.

“המנהיג מחפש את אוייביו וכל עוד לא ימצא אותם אסור לנגוע בגופתו”, אמר הקוסם. אי־אפשר היה להכריח את הקוסם לבדיקה כלשהי. כעבור יומיים באה הודעה, כי “אוייבי המנהיג” נענשו ועל־כן יכול הרופא האנגלי לבדוק את גופתו. כאשר חזרו כולם לקבר והרימו את הכיסוי, אשר כיסה את המת, התברר, כי הגופה נעלמה ואיננה.

הדבר לא מצא חן, כל עיקר, בעיני הפקידים הממשלתיים, אבל הקוסם שיכנע אותם באומרו: “אם הדבר לא ימסר מיד לשלטונות תחזור הגופה”. הוא הסביר, כי הנפטר הטמין את גופתו, עד אשר יחסל את כל אוייביו כדי שלא יחללו אותה במגע ידיהם. כשקבל הקוסם הבטחה, כי לא יגעו בגופה בידים או במכשירים כירורגיים שונים, הוריד את הכיסוי וגופת המנהיג שוב היתה מונחת במקומה כמקודם.

כיצד להסביר את הדבר? כנראה, זוהי תוצאת ההיפנוזה הקיבוצית או מעשה־להטים. לפי אמונותיהם של תושבי המקום אין שום פער בין החיים והמתים, אלא קיים מגע הדוק ביניהם.

במשך דורות רבים, השתייכו התופעות הפאראפסיכולוגיות וההיפנוזה אל תחום הכישוף והניחוש.

“הכישוף המעשי, ז”א המאגיה – כושר השליטה על מעשי אנוש וכוחות טבע על־חושיים, תוך כדי שימוש בלחשים ובפעולות פולחניות, או, למשל, פעולות־קסם כגון: הפיכת אבנים לזהב ולכסף, שינוי לבו של השונא לאוהב או של האוהב לשונא, רפוי חולים והמתת בריאים"76.

חלקו השני של הכישוף – הכושר לגילוי נסתרות העבר וההווה, ובעיקר גילוי העתיד – חלק זה שייך לניחוש, במידת־מה לפאראפסיכולוגיה.

בסין העתיקה היה השימוש בניחוש קשור בראיית הנולד. למשל, כשהיה הילד בן שנה, היו הוריו מנחשים את עתידו בצורה הבאה: היו שמים חפצים שונים על פני השולחן, כגון: מספריים, נייר, מכחול, כלי עבודה כלשהו וכו' ומקרבים את הילד אל השולחן. לאחר־מכן, היו מתבוננים בו באיזה חפץ יבחר. במקרה והילד לקח לידיו מכחול, סברו, כי יהיה מדען או צייר, אם נטל מספריים – יהיה חייט וכו'.

מאורע חשוב בחיי המשפחה הסינית הוותה החתונה. גם כאן השתמשו בכישוף או ליתר דיוק, בשיטה מאגית בעזרת הניחוש על־ידי שימוש בזמן, כלומר, בטבלת סימניים מחזוריים ובאמצעות כתב־החרטומים. בסין העתיקה היה החודש מורכב משלוש קבוצות של ימים ומאוחר יותר מארבע קבוצות. כל אחד מ־10 הימים היה מסומן על־ידי סימן מיוחד במחזור עשירי – הם נקראו “גדמי־שמים”. לחודשים היו גם סימנים משלהם, אבל הם באו במחזור של 12 חודשים, שנקרא “ענפי אדמה”. לכל אחד היה צמוד שם של חיה.

למשל:

ינואר – עכבר (צזי).

פברואר – שור (צ’אוי).

מרץ – נמר (צאי).

אפריל – ארנבת (מאו).

מאי – דרקון (נחש מעופף – צ’אן).

יוני – נחש (סאי).

יולי – סוס (או).

אוגוסט – איל (ואי).

ספטמבר – קוף (שאן).

אוקטובר – תרנגול (יו).

נובמבר – כלב (סיואי).

דצמבר – חזיר (חאי).


זהו כעין גלגל המזלות המוכר לנו מן האסטרולוגיה. שני המחזורים האלה “גדמי שמים” בשלוב עם “ענפי אדמה” שמשו למניין השנים. שני המחזורים חוברו יחד ל“טבלת סימנים מחזוריים”, המקיפה ששים שנה77.

באמצעות הטבלה הזאת ניחשו הקוסמים ומגידי העתידות את עתידם של החתן והכלה. לפיה אפשר היה לדעת אם בני הזוג מתאימים זה לזו או לאו.

הסינים עסקו גם באלכימיה, בחפשם את אבן הבינה וכך המציאו בסופו־של־דבר, את אבק־השריפה.

למגיד העתידות היתה חשיבות רבה, בעיניהם עיסוק זה היה בבחינת מקצוע של ממש. עבור עבודתו היה מגיד העתידות מקבל כסף מלא. “על תחום זה של מגידי עתידות, נמנו כל אותם קוראי־מחשבות המנבאים בדרכים שונות על מה שעתיד לבוא, וכן כל אותם הקוסמים שבכוחם לתאר היכן מצוי חפץ שהלך לאבוד או נגנב, או מקום המצאותם של ילד או מבוגר שאבדו ועקבותיהם נעלמו. כלומר, כאן נתקלים אנו בהשגת ידיעות בדרך של תפישה על־חושית, והדבר שייך, כמובן, לפאראפסיכולוגיה”34.

ב“טוטם וטבו” הסביר פרויד, כי הכלל המונח ביסודו של הכישוף הוא האמונה בכוחם הכל־יכול של המחשבה והרצון.

הילד כמו האדם הפרימיטיבי, מייחס כוח יכולת מופרז לכל משאלותיו ולרצונותיו.

אבל היום אנו יודעים, כי באמת יש כוח עצום למלה ולמחשבה בחיי האדם. מכאן באה, אולי, האמונה ב“עין רעה” אצל אנשים מפשוטי־העם.

בעבודתו המעניינת של ברוקהאז, המדען הגרמני הצעיר אשר בילה מספר שנים בארצות אפריקה שונות ואסף חומר רב על שיטות מגיות ועל תופעות פאראפסיכולוגיות בקרב העמים האפריקאניים, מופיע מאמר על “האפשרויות והגבולות במחקר תופעות פאראנורמליות באפריקה המערבית”, בו הוא מוכיח את קיומן של תופעות אלו והשמוש בהן באמצעות שיטות מגיות בקרב העמים האפריקאים עד עצם היום הזה.

בחוף השנהב, למשל, הולכים להתיעץ במגיד העתידות בכל מקרה ומקרה. יש ביניהם כאלה שהפכו למומחים בגילוי גנבים וכו'.

ברוקהאוז ערך ניסוי מעניין מאוד. הוא הזמין 14 אנשים וחלק לכל אחד מהם פיסת נייר. אחת מפיסות הנייר היתה מסומנת. הוחלט מראש כי האיש שבידו תמצא פיסת הנייר המסומנת, ייחשב לגנב. הכל סודר באופן כזה שאף אחד לא ידע מי הגנב המדומה ויחד עם זאת, בהכרח, היה זה אחד מהם. כשכולם התיישבו בחדר בשקט רב והזמינו את מגיד העתידות, ידע זה למצוא את הגנב תוך דקות מעטות.

בטקסים דתיים היו הכוהנים או הקוסמים משתמשים בשיטות המגיות. כמו בטקס ה“דיפרי” בחוף השנהב, בכפר גומון, טקס אשר נערך פעם בשנה בחודש אפריל לכבוד רוח הנהר, שהיה מגן על האנשים ונותן להם בריאות וכוחות מגיים מעולים. במשך הטקס נכנסים כ־60–80 איש לטראנס למשך מספר שעות והם מתחילים לבצע כל מיני פעולות לפי פקודות הרוח. הכוהנים משתמשים בצמחים טאובוטניים, הגדלים ליד הנהר הקדוש.

בדהומי ב־“פורטו־נובו” עורכים טקסים ובשעתם שוחטים תרנגולות בשיטות מגיות, שוב באמצעות כוח המחשבה.

המדען בדק את הטקס והגיע למסקנה, כי הכוהנים אינם נוגעים בעוף, אבל, בכל זאת מצליחים להרוג אותו כעבור דקות מספר. התרנגולת נשחטת על־ידי המאג באמצעות קמע, שעליה כתוב משהו כגון: “נידון למות”, “אכול את התרנגולת”, אכול את לבה, את קיבתה".

הקוסם מחזיק את הקמע במרחק של 20 סנטימטרים מפני התרנגולת.

הטקס שוחזר פעמים, וכל פעם מתו התרנגולות כעבור מספר דקות.

לסיום אפשר לומר, כי בחדירה נועזת אל סודי סודות הטבע, הצליח האדם לא רק להרוס או להרוג את החיים, אלא לבנות או לשקם באופן יפה יותר, מושלם יותר ולהפכם ליעילים ולמושלמים.

בדברנו על שיטות מגיות בכלל, אין להתעלם מהעובדה, כי הן כוללות גם אמנות הלהטוטים יחד עם שיטות פאראנורמליות שונות ובקיאות רבה בפסיכולוגיה, סוגסטיה והיפנוזה.

כארץ מוצאה של אמנות הלהטוטים נחשבת, בדרך כלל, מצרים הקדומה, אשר בה היתה מקובלת המאגיה כאמנות מעולה. “מאמר הביקורת” הראשון אודות סאנס המאג, – אמן הלהטוטים נכתב על הפאפירוס שנשמר עד היום הזה במוזאון המלכותי הבריטי. במסמך זה מתוארת בפרוטרוט הופעתו של “הקוסם” צאצא־אם־אנק לפני כבוד המלך חו־פו. כמעט חמשת אלפים שנה מרחיקות אותנו מהזמן ההוא, אך יחד עם זאת מזכירים “הניסים” של הקוסם הקדום במידת מה, את מעשי הלהטוטים של היום.

בבתי מקדש במצרים הקדומה, כלדיה, בבל, יוון ורומא, היו מחבואים תת־קרקעיים, בהם נשמרו סודות המאגיה. הכוהנים שמרו בחריצות את “סודותיהם” במסרם אותם מדור לדור. היו בתי מקדש, אשר היו מצויידים על ידי מנגנונים מסובכים ביותר. רבים מהמכשירים הנ"ל, אשר השתמשו בהם בעת טקסים דתיים, נעשו יסוד ליצירת הטכניקה במעשי להטוטים של היום.

בבית המקדש בבבל (לפני 3500 שנים בערך) היה מתרומם פסלו של האל היושב בפישוט ידיים לפני המזבח. כשהיו מדליקים את האש על המזבח הזה, היה הפסל מוריד ומרים את ידיו, בברכו את הקרבן. במידה והמתנות היו משופעות יותר, היה האל מתפלל בחריצות יתרה.

היו גם בתי מקדש, אשר בהם האלים “קמו לתחיה” לפני המתפללים: על המזבחות נדלקה אש הקודש בעצמה, הפסלים בכו, בברכם את הקהל; בעת ברק ורעמים נפתחו דלתות במת הכנסיה והופיעו דמויות האלים.

בבית המקדש היווני של האלה אתונה, עמדו פסלים של ואקחוּס וארטמידה, לפניהם נעמד מזבח. כשהיו מדליקים אש עליו, החלו האלים תכף ומיד למזוג יין אדום וחלב על אדנו עליו היה רובץ דרקון אשר שתה אותם. כנראה העבירו את ה“אטרקציה” הזאת ליוון מבבל, ושינו אותה בהתאם למיתולוגיה היוונית.

פאקירים הודיים השתמשו גם הם בהיפנוזה בהדגימם את להטוטיהם.

בימי הביניים נערך מאבק אכזרי על ידי הכנסיה נגד המגים, ולא מעטים מהם הועלו על המוקד. המאגים שנרדפו על ידי הכנסיה ועל ידי השלטונות נאלצו להתאגד בחברות חשאיות. החברות האלו כללו בתוכן אנשים בעלי מחשבה חופשית, משכילים, שוחרי חרות, שנאבקו נגד חשכת ימי הביניים. ברור שבקרב חברי האגודות הנ"ל הופיעו הרפתקנים ושרלטנים שניצלו את בורות המוני העם לתועלתם האישית.

במאה ה־18 הופיעו שני הקוסמים דזובני דז’קומו קאזאנובה (1798–1725) והרוזן אלקסנדר קאליאוסטרו (1795–1743). עליהם נכתבו סיפורים, רומנים, במחוזות רבים בעולם, ואשר היו בעלי שם עולמי.

שמו האמיתי של קאליאוסטרו היה יוסף (דזוזפה) באלזאמו. הוא נולד בפאלרמו באי סיציליה למשפחה לא עשירה. למד במנזר ונמשך אחרי הכימיה.

תחילת “הקריירה” המבריקה שלו היתה זיוף כרטיסי תיאטרון, ומאוחר יותר – זיוף צוואות ושוד הצורף הפאלרמי מאראנו: קאליוסטרו שיכנע את מאראנו, כי בפרברי פאלרמו נחבא מטמון בעל ערך רב, מלא תכשיטים יקרים, וכי באמצעות המאגיה אפשר לגלותו ולהוציאו. הצורף רצה להתעשר. הוא שילם סכומים גדולים של כסף לקוסם קאליוסטרו ובלילה חשוך הלך איתו ועם עוזרו של “המאג” לחפש את המטמון. קאליוסטרו גילה את המקום המתאים לחפירה באמצעות “כוח מאגי” ובציירו מעגל מאגי, הכריח את מאראנו לחפור. מייד נשמעו קולות נוראים ו“השדים” התנפלו על הצורף והכוהו עד לעלפון.

אנשים תמימים רבים נתפשו על ידי ההרפתקן, אשר טען, בין היתר, כי המציא “שיקוי נעורים נצחיים”. כהוכחה לכך הצביע “הנביא” על אשתו היפהפיה, בת ה־20 באומרו, כי מזמן מלאו לה 60 שנה. קארדינל דה רוגן חלם להחזיר לעצמו את הנעורים, והביא את קאליאוסטרו לחברה הפאריסאית הגבוהה. בשנת 1775 השתתפו רוב בני החברה הגבוהה בצרפת בערבים “המאגיים” של בני הזוג קליאוסטרו. לבוא לערבים הנ"ל הורשה רק לאלה ששילמו סכום כסף גדול. אז הדגים קליאוסטרו חוץ מלהטוטיו את כוחו הטלפאתי וההיפנוטי ואת אשתו הציג כרואה נסתרות.

כדמות המעננינת ביותר במאה ה־18 בתחום השילוב של אומנות הלהטוטים והפאראפסיכולוגיה נחשב פינאטי, אשר היה אמן במלוא מובן המלה, מחד, ופאראגנוסט, מאידך. המכשירים, אותם המציא, מפליאים עד היום הזה אותנו במבנם. – בניסוייו השתמש פינאטי בידיעותיו הרחבות בפיסיקה, כימיה, מתמטיקה, מכניקה ופסיכולוגיה. בספרו של גאלה “הסודות החשופים של מאגים וקוסמים קדומים או כוחות הקסם של הטבע לצורכי השעשועים”, ניתנה תכנית שלמה של הדגמותיו של פינאטי בימים ההם, ושם אנו מוצאים פרסומת מודפסת ראשונה על העברת המחשבה במרחקים (טלפאתיה) וגם על הדגמת טלקינזיס על־ידי פינאטי, כששניים או שלושה שעונים שנלקחו מהקהל נעצרו ופעלו שוב.

“לפרופסור הראשון למאגיה בעולם” של המאה ה־19 נחשב קרל הרמן. הוא הדגים פלאי להטוטים ללא ציוד מיוחד אלא רק באמצעות ידיו. אחיו אלכסנדר, היה מוכשר מאד באותו תחום. הוא שלט גם בהיפנוט שנתן לו אפשרות למשוך את תשומת לב הקהל במבטו ולהדגים את להטוטיו. הוא עשה אותם הלהטוטים בקלפים, כשצורת הקלף הופכת פתאום כביכול לכרטיס בקור שנמצא אצל הצופה וכדומה, מה שעכשיו מנסים “הקוסמים של זמננו להציג כ”טלקינזיס". כמובן, זוהי זריזות ידיים נפלאה!

אלכסנדר ידע שפות רבות וגם ידע לחקות את שפת הצפורים והחיות. בקרב הלהטוטנים של המאה ה־20 כדאי לציין את האמריקאי האירי הודיני הנקרא “מלך השרשרות”. לא היה קיים שום מנעול או מסגר שאותו לא היה מסוגל לפתוח מיד. הוא היה משתחרר באופן מיידי משלשלאות, כבלים או כתונת ריסון. כמובן, ידיעותיו העצומות באנטומיה, בכלל, ובתזוזת הפרקים, בפרט, סייעה לו במידה רבה בהדגמותיו הוירטואוזיות.

הסינים הם להטוטנים הגדולים ביותר בטריקים עם קלפים, טבעות או חפצים קטנים, בעיקר, בטריקים עם טלפאתיה מדומה או טלקינזיס מדומה. אחד הגדולים היה צ’פאלו או קאפאלו אשר היה מומחה גדול באותם הלהטוטים שראינו אותם לא מכבר על במות הארץ, כשהמודעות שהתפרסמו עליהם היו מבטיחות לקהל הדגמות בטלקינזיס או בטלפאתיה של “אדם המחר” וכו' וכו'.

אמנות הלהטוטים זוהי אמנות ממש והיא דורשת תרגול מתמיד, ריכוז הקשבה וידע רב. היא תופשת חלק לא מועט בפלאי המאגיה כולה.


 

פרק ח: כיצד הגיעה הבשורה על תקומת ישראל לתימן    🔗


מספרים, כי אל איש חכם, פותר מחלומות ורב מקוזניץ, הגיעו שלושה סוחרים לדין־תורה. שניים מהם היו חסידי הרב, בעוד שהשלישי התנגד לתורתו.

הרב היה נוהג לומר: “כל אדם מלווה ע”י מלאך, ואילו את המלך, מלווה המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו." החסידים, כדרכם האמינו לדברי הרב ואילו המתנגד צחק לשמע הדברים.

כשנתיים לאחר הפגישה אצל המגיד, חלה הסוחר, שהתנגד לדברי הרב, במחלה אנושה ונזכר לפתע בדברי הרב. שלח את בניו להביא את רופא המלך אליו. כבר בפתחו את דלת ביתו של הסוחר, ראה הרופא כי הסוחר חולה אנוש הוא, ופנה ללכת כשהבחין שפני החולה אדמו לפתע, שאל אותו הרופא, מה לו; סיפר לו החולה ששמע עליו עוד בקוזניץ, והוסיף: “אדוני הרופא, אם יש בכוחך לרפא את כבוד המלך, הרי תוכל, ללא ספק, להציל גם את נפשי מידי מלאך המוות”.

כאשר יצא הרופא מביתו של הסוחר, הרגיש, כי נפשו עגומה עליו והחליט כי עליו ללכת לרבי מקוזניץ. בא אליו ואמר לו: “רבי, רבי, תרפא את נשמתי וארפא את גופך”. ונשאר בחצרו של הרב במשך שלוש שנים עד פטירתו של הרב.

כל זמן שהותו אצל הרב התנהל ביניהם ויכוח תמידי. הרב טען, כי הרפואה עוזרת לאדם להחלים בעוד הרופא, בעוד הרופא חזר ואמר, כי האמונה היא אשר עוזרת לו.

יום אחד הוזמן הרופא לביתו של חולה, אדם פשוט ועני, שהיה מטופל באשה ובששה ילדים. ראה הרופא שאין אפשרות להציל את חיי החולה, אך כדי להשקיט את מצפונו, רשם לו מירשם. כעבור שלושה ימים הלך לבקר אצל אשת החולה, בהיותו בטוח כי זה נפח את נשמתו. להפתעתו הרבה, ראה, כי החולה החלים ממחלתו כליל. שאל הרופא, מה עשתה האשה כי הבריא החולה? ענתה לו: “אדוני הרופא, ברוך תהיה על כי הצלת את אישי. כשנתת לו את התרופה שנקראת ה”רצפט", שמתיה בסיר ובישלתיה במשך שעה ארוכה וכל שעה נתתי לבעלי כפית מן התבשיל באומרי: “שתה, אהובי, מתרופת־הפלא שנתן לך הרופא הדגול, שתה־נא, אהובי!” לקח הרופא את הסיר לרבי אשר מגליציה ואמר: “אמור נא, רבי, מה יעיל יותר – הרפואה או האמונה?”

בכוחה של מלה לא רק להרוג ולהעציב אדם, אלא גם לשמחו, להביא לו אושר ובריאות.

בעולם קיימות מאות תופעות מופלאות, ובה במידה שהתופעה מפליאה יותר, מדהימה יותר, כן קשה יותר להגדירה, או לספר עליה.

בעולם ישנה תופעה שכמוה כנס וכפלא מעבר לכל חוקי הטבע והיא – האמנות! האמנות מסוגלת ליצור בהכרתנו כל דבר ולהחיות הכל.

המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק אמר בשעתו, כי הגאון מקרין מסביבו אור מעבר לתחומי הזמן, אשר אינו ניתן למדידה. במלים דומות אולי אפשר להגדיר גם את התופעה הפאראפסיכולוגית כקפיצת המחשבה אל מעבר לתחומי המרחק והזמו.

מחבר האגדות הדני, כריסטיאן אנדרסן, נולד בשנת 1805, בעיר אודנזה, למשפחת סנדלרים פשוטה. ומלותיו מקרינות חום ואור עד עצם היום הזה, מחממות לבבות מליוני ילדים עלי אדמות.

קונסטנטין פאוסטובסקי היה אחד הסופרים הליריקניים הגדולים של תקופתנו, ספרו “שושנת הזהב” תורגם לעברית. ספר זה מעניין לא רק לשוחרי הספרות היפה או למבקרי הספרות בכללם, אלא גם לפאראפסיכולוגים, משום שמחברו פותח בפנינו את דלתות סדנתו הרוחנית של המשורר, או של האמן. פאוסטובסקי מספר בספרו האחרון “הקרובים והרחוקים” על פגישתו הגורלית עם אנדרסן, אשר, מבחינות רבות, קבעה מראש את גורלו כסופר. ושוב יש פה דימוי מצב לעתיד.

“הייתי בסך־הכל בן שבע כשהכרתי את הסופר כריסטיאן אנדרסן. הדבר היה בערב חורפי, מספר שעות לפני בואה של המאה העשרים. מחבר האגדות העליז מדניה קיבל את פני על סף המאה החדשה. הוא הביט בי, מצמץ בעיניו, ובחייכו הוציא מכיסו ממחטה שהדיפה ריח בושם וממנה נפלה לפתע שושנה לבנה. מייד נתמלא החדר אור מכסיף וצללים בלתי־מובנים. כך צלצלו עלעלי השושנה בנופלם על ריצפת המרתף, בו גרה משפחתנו” – סיפור פאוסטובסקי.

המקרה עם אנדרסן היה אותה תופעה הנקראת – “חלום בהקיץ”, או הזייה. – בזמנים ההם לא ידעתי כתב פאוסטובסקי – על משמעותן הכפולה של אגדות אנדרסן, לא ידעתי, שבכל אגדת ילדים נכללת אגדה שנייה, אותה יכולים להבין רק המבוגרים.

– הבנתי זאת הרבה יותר מאוחר. הבנתי, כי נתמזל לי המזל, על כי נפגשתי עם המשורר החביב אנדרסן על סף המאה העשרים וכי הוא לימדני להאמין בנצחון השמש על החושך, בניצחון הלב האנושי על הרשע".

צדק פאוסטובסקי באומרו, כי האגדה, או סיפורי־העם, נחוצים לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים. האגדה גורמת להתרגשות – מקור הרגשות ההומניים, היא מפעילה את דמיוננו הגורם אצלנו, בסופו־של־דבר, לחזיונות ההווה והעתיד, ז"א הודות לכוח המלה נתקלים אנו בתופעה הפאראפסיכולוגית.

מלה פיוטית על אהבה היא קסם, מאגיה המתחזקת במרוצת הזמן. ניטול לדוגמא, את “שיר השירים”, אחת הפנינים במחרוזת השירה העולמית אשר עליהן אינו חל חוק הדעיכה והבלייה, הן תהיינה קיימות תמיד ולנצח, כל עוד יחיה האדם עלי אדמות וכל עוד לא תעלם “פלא־הפלאים” המלה!

עוד במסגרת הפולקלור של החברה הפרימיטיבית, נוצרה אמונה בכוחה המגי של המלה. לכן, לספר את האגדות או את המיתוס מותר היה רק בתקופות מסויימות, ותמיד היו הגבלות ע"י טאבו מכל הסוגים. האגדה עצמה, היתה צריכה להסתיים בטוב.

הפולקלוריסטים בני־זמננו חוקרים את האגדה העממית.

בעיקר מארבעה אספקטים:

א. מבחינה גנטית.

ב. מבחינה היסטורית־גיאוגרפית.

ג. מבחינת המבנה הפיוטי של האגדה.

ד. מבחינה חברתית־היסטורית.

בסיפור־עם או באגדת־עם מופיע הגיבור, בדרך־כלל, כדמות המושפלת מבחינה חברתית. הוא מופיע בדמות היתום או האח הצעיר, בדמות בת־חורגת או לכלוכית, שוטה או נגוע גרדת. כל אחת מאותן דמויות היא בעלת סגולות משלה, אך לכולן קווים משותפים היוצרים תשליב של “הגיבור הירוד”. בכך נבדלת אגדת־עם מפולקלור קאמאי שאופייני לו גיבור בעל סגולות נעלות ולא של אדם מושפל.

הפיכת קווי אופי ירודים לנעלים בסיום אגדת־עם הינה צורה סגולית לאידיאליזציה של המושפל, מחד, וציון של קיום תכונות פאראפסיכולוגיות, מאידך. ואם לומר בלשון בת־זמננו, פועלים הכוחות האלה באגדות־עם, מתוך עידוד הומאני, יחס רחום ואנושי אל המושפל, ז"א מתוך הכוונה לעזור לאדם הנתון בצרה.

כאמור, באגדות־עם ישנם שני טיפוסי הגיבורים הראשיים: האחד הוא אפי, דהיינו: הגיבור אציל־הנפש, היפה, המצטיין במעשי גבורה; השני הוא טיפוס רשלני ועלוב־חיים ללא כל תקווה, הוא לבוש בלויי סחבות, מושפל, ונראה כעצלן וכאדם פשוט וחדל־אישים, עני או נגוע בגרדת וכדומה. אך באופן בלתי־צפוי הוא מקבל עידוד מכוחות קסם.

את סגולותיה של אותה דמות אפשר למצוא גם באמונות קמאות. אפר, פיח, בגדים ישנים הם אמצעים להטעות את הרוחות הרעות, אשר לא ישימו לב לאדם שלבושו גרוע ויניחוהו לנפשו.

בטכסי חתונה אצל עמים רבים קיים עד עצם היום הזה מנהג לפזר אפר. בטנגנייקה, למשל, אפילו כיום מורח עצמו הקוסם באפר לבן לפני היכנסו לטראנס.

מעניין מאוד, כי באפר היו משתמשים ברפואה עממית נגד הגרדת. נוסף לכך, היו גבורי הסיפורים השונים יושבים או עובדים ליד התנור, כמו, למשל, לכלוכית או איבן השוטה באגדות־עם רוסיות. הדבר מזכיר לנו קשר עם אח־הבית – מרכז הפולחן המשפחתי. העובדים ליד התנור היו אלה שלכאורה היו צריכים לדעת, כיצד להתקשר עם רוחות האבות.

חומר אתנוגרפי זה מעיד על קידוש מחלות נפשיות, או כיעור, או כל פגם גופני אחר. באגדות העמים הנחשלים מבחינה תרבותית, משולבת חיצוניותו של הגיבור עם כיעור מגי (באגדות מלגשיות – אדם בלי גופה). ידוע, שאצל רוב הפאראגנוסטים מתחילות התכונות הפאראפסיכולוגיות לפעול אחרי הלם, זעזוע נפש עמוק או פגם גופני, כתוצאה מפגיעה חיצונית.

מגע עם רוחות וקליטת כוח מגי או ראיית הנסתר באגדות ובמיתוס החברה הקמאית, היו לעתים קרובות כרוכים ב“שגעון זמני”, ז“א במצב של אכסטזה, טראנס, התלהבות עילאית. המצב הפונקציאונלי הזה היה סימן לסגולות השמנים, והוא מתואר באגדות על השמנים ובהווי חייהם. סימנים אחרים להשתייכות לסוג האנשים האלה, מהווים חוסר־תנועה, העדר התענינות, מדומה, בחיי הסביבה, ז”א מצב של ריכוז.

באגדות־עם או בסיפורי עם שונים קיים מוטיב האח הצעיר, קיימת אידיאליזציה מסויימת של דמותו; הוא, בסופו־של־דבר, מצליח יותר מכולם, ובאמצעות כוחותיו הפאראנורמליים משיג את מטרתו.

אם להסתמך על חומר אתנוגרפי, הרי שבקרב עמים שונים בעולם בתקופות מסויימות של התפתחות החברה, היו קיימות שתי צורות מסורתיות של העברת בעלות הקרקעות בירושה. החוק הראשון לפיו עוברת הבעלות לבן הצעיר או לבת הצעירה, נקרא “מינוראט”.78 החוק השני לפיו עוברת הבעלות לבכור נקרא “מייוראט”79.

בסיפרו של פרופסור פריזר – “הפולקלור בתנ”ך“, ניתן תיאור מדוייק של המינוראט. בתנ”ך ישנה השתקפות ישירה של המינוראט. המלך דוד היה בן הזקונים, שמואל העניק לו את המלכות, למרות שהיו במשפחתו בנים מבוגרים יותר. דוד מסר את מלכותו לשלמה, בהרחיקו את אדניה הבכור. כאן אין עוד שום אידיאליזנציה של הבן הצעיר, אלא השתקפות החוק בלבד. לשון אחר – רצו להראות, כי להיות בן צעיר זה מכובד!

כל הבנים הצעירים היו בעלי תכונות מיוחדות: הם היו במגע הדוק עם הטבע. ואכן, ידוע, כי המלך שלמה ידע את שפתן של החיות ושל העופות, ויוסף, בן יעקב, ידע לפרש חלומות. אך בספור יוסף עולה המייוראט והבן הצעיר הופך למושפל, לחסר זכויות. ובכך מוסברת האידיאליזציה של יוסף. הוא בן הזקונים ואביו אוהבו יותר מכולם. לכן מתעוררת קנאתם של אחיו והם מוכרים אותו לעבדות. במצרים הופך יוסף לאדם חשוב ומכובד, כלומר לבעל תכונות פאראפסיכולוגיות במונחים של היום. כאן שוב נתקלים אנו באידיאליזציה של אדם חסר זכויות, ומשום־כך הוא בעל תכונות או סגולות אשר, בדרך־כלל, היו קיימות אצל שומרי האח (התנור) המשפחתי, כלומר כוח מגי, או כפי שנהוג לומר היום – פאראגנוסטי.

המחשבות ומדיטציה, עצלות וחוסר תנועה משולבים במקרים אלה עם רשלנות מסויימת, או חוסר הקפדה על נקיון. סירוב להתרחץ ולהסתפר מהווה לפעמים רגע הכרחי בהכנה לקראת ההתקדשות.

האטנוגרף שטיינברג כותב בספרו “הדת הקמאית”, כי הוא עצמו יכול לאשר, כי בשעה שהשמן נמצא בטראנס והחל משתולל וצועק כאחוז טירוף, גרם מצבו זה לכך, שגם תושבי המקום נכנסו למצב בו היו אחוזי הזיות וראו אותם הדברים, אשר ראה השמן בהיותו בטראנס.

ישנם מקרים רבים כשבהיותו בטראנס, מספר השמן דברים הקיימים במציאות דווקא ז"א קיימת באותו זמן התפישה על־חושית של האינפורמציה במרחקים.

במרכז סיפור־עם קדום, בדרך־כלל, היה שיתוף או מגע עם רוחות, וההצלחה היתה תלויה בשימוש נכון בשיטות מגיות ובשמירה על הטאבו. בשלב מאוחר יותר של התפתחות החברה. כאשר מושגים גיאוגרפיים והסטוריים שונים התרחב אצל האדם, החלו להופיע סיפורי־עם, אשר במרכזם עמד גיבור פעיל יותר בהשגת מטרתו ולמרות שהצלחתו, כמקודם, היתה תלוייה בכוחות מגיים, הוא היה משתמש ביודעין בתכונות הפאראנורמליות שלו.

בסיפורי־עם שנוצרו בתקופות מאוחרות יותר, ואשר בהם אינה קיימת אסתטיקה של ה“מופלא”, שוב פוגשים אנו בתופעות השייכות לפאראפסיכולוגיה.

במקרה הנ“ל, מעניין מאד חומר פולקלוריסטי, שנאסף בשנים האחרונות אצלנו בארץ ע”י אספנים נלהבים, כמו “מלך האגדות” – זלמן בהרב, או יעקב אביצוק, צפורה קגן, ד"ר דב נוי ואחרים.

חוכמת העם וכושר־הסתכלותו מופלאים הם! האדם שם לב לסגולות הנפש המוזרות, והדבר מוצא הדים גם בסיפורי־עם שונים.

בד־בבד עם משאלות נסתרות ושאיפות העמים לחרות ולחופש קרו גם לא מעט תופעות של “ראיית הנולד”, או של “נבואה”. ביניהן כאלו אשר מצאו את השתקפותן בסיפורי־עם ישראליים, מכל העדות, ובמיוחד אלו הקשורות בדרך זו או אחרת עם נבואה על תקומת מדינה ליהודים בארץ ישראל.

לדוגמא, נביא סיפור־עם מתוך קובץ סיפורי־עם מאת זלמן בהרב80, הסיפור נקרא “כיצד הגיעה הבשורה על תקומת ישראל לתימן”. והנה הסיפור:

"אחד מנכבדי העדה היהודית בעיר צנעא התעלף פתאום, ולא יכלו להעירו מעלפונו. אחד מבני הישמעאלים, ידידו של אותו יהודי מכובד, בא לבקרו וניסה להשיב רוחו, החכם היהודי היה מדבר בקול רם גם בעלפונו ועיניו עצומות. חפצו היהודים, אנשי ביתו וקרובי משפחתו להשתיקו, אך הישמעאלי כיסה את האיש בשמיכה ואמר להם: הניחו לו לדבר למען ירווח לו.

אותה עת נכנסו לבית שלושה אנשים הדורי־פנים. אחד מהם בעל זקן ארוך ופנים מזהירות, שאל את החולה: מה רצונך? האם אתה צמא?

ענה לו החולה ועיניו עצומות: כן, צמא אנוכי, הבא לי מעט מים.

הביא לו הזקן צפחת מים והוא שתה אותם עד תומם, שוב ביקש החולה מים ולאחר שהריק לתוכו עוד צפחת הוקל לו.

לאחר ששני האנשים שבאו עם הזקן פרשו והלכו…

העלה הזקן את היהודי מחוסר־ההכרה על גבו וטס עמו דרך מיים רבים, הרים וגבעות, עד שהביאו אל הר הכרמל אשר בארץ־ישראל, לאותו מקום שבו טבח אליהו הנביא את כהני־הבעל.

פתאום עזב הזקן את התימני ליד עץ אחד והוא עצמו נכנס למערה אחת. שהה במערה זמן־מה ויצא. ניגש אל החכם התימני וישאלהו: היודע אתה מי אנוכי?

אמר לו האיש: הכרתיך אדוני, אתה הוא אליהו הנביא, שבאת לבשר לי על תקומת ישראל.

זאת סיפר האיש, שהתעורר מעלפונו, לידיד הישמעאלי, ולמקורביו, אשר ישבו למראשותיו של החולה.

אכן, התקיימו דברי הזקן הפלאי. לא עבר זמן רב וכל יהודי תימן לקחו את מטה־הנדודים בידם והלכו בשיירה גדולה אל העיר שם ציפו להם נציגי מדינת ישראל…

… נכנסו בני העדה לכרסיהם של הנשרים הגדולים, נשרי המתכת והנחושת, ויבואו לנחלת אבות במדינת ישראל עד היום הזה".

ובסיפור עם אחר שוב אותו נושא – נבואה על תקומת מדינת ישראל. שם הסיפור “הנביא מנחם שוכר כחיל” והנה הוא:

… בעת שעמדו ללכת איש איש לביתו, אמרו לו למבשר: רבינו, כל הזמן אתה מבשר לנו על הקץ ועל הגאולה הקרבה לבוא. מתי סו"ס יבוא סוף לגלות המרה?

אמר להם: "לא תבוא אליכם הגאולה אלא לאחר שיבנו בעיר זו, שתנעם שמה ויושבת היא בצלע ההר, שלושה בנייני־אבן בצורת סגול. זאת אומרת, שלושה בנינים בכל קצה העיר. לפי סימן זה תדעו, כי באה הגאולה, ניבא הנביא וידע מה ניבא.

בסיפור "ראש־הישיבה העיוור, עשרת תלמידיו “וקורותיהם”, שוב מופיעה התופעה של ראיית הנולד, כשהרב העיוור מזהיר את אנשיו בפני סכנת רעש־אדמה.


"… אמר רבי סעדיה אל הערבי שליחו: ברעותך את הצאן והבקר שלך אל תקרב אל ההר, כי הלילה יהיה רעש־אדמה וכל הנמצא בקירבת ההר ייהרג. אך זאת אבקשך: בטרם יפרוץ הרעש אבקשך לחפור לי קבר בתחתית ההר הזה. במערה הנמצאת בפנים אמצא את מותי, כי הסערה והרוחות התישו את כוחי ולא אוכל להתגבר. והואיל ותעשה עמי חסד זה והואיל והלכת בשליחותי וסיכנת את נפשך – תישאר בחיים והנני ממנה אותך להיות השומר על קברי. לאחר שתיגמר המלחמה תספר ליהודי העיר על מותי וכל מי שירצה להכנס למערה זו להתפלל לזכר נשמתי – ישלם לך שנים־עשר גרושים. אותו לילה רעדה האדמה ותכסה תחתיה את הגנים וכרמים שבסביבה. ואילו הרבי נכנס פנימה אל תוך המערה ומת שם. גם קברו של הרב התכסה בשכבה עבה של עפר. אבל הערבי שידע את העלול להיות, עשה סימן על פי המערה. אחר־כך גילה ליהודי העיר את מקום הצדיק רבי סעדיה ואף נשאר לשמור על המערה עד סוף ימי חייו…

… אל קברו של רבי סעדיה נוהרים יהודים מדי שנה ועורכים שם הילולה. גם המוסלמים מדליקים נרות על קברו. יהודי עשיר מאמריקה בנה אוהל מפואר ברחבה שלפני מערת הקבר"36.

מעניין מאוד סיפור־העם הקשור בראיית הנולד השייך לתקופת מלחמת־העולם השניה, כמו־כן יש לסיפור זה משמעות פסיכולוגית.

הדבר קרה ברומניה:

"שמו של מקס, חוזה העתידות והקוסם היהודי, התפרסם בכל קצווי רומניה. היה זה בימי מלחמת־העולם השניה, כשהיטלר כבש ארצות רבות וסכנת כליון ריחפה על העם היהודי ורבבות נשרפו במשרפות ונחנקו בתאי הגאזים במחנות־הריכוז הנאציים.

יהודים רבים האמינו בכוחותיו הבלתי־מוגבלים של מקס לחולל פלאים ע"י סגולותיו המגיות. רבים מתושביה הנוצריים של העיר בוקרשט האמינו אף הם, כי מקס יכול לעזור בשעת־דחק ובמקרה אסון.

ערב אחד נכנסה לבית מקס רומניה צעירה שבאה לבקש עצה מפיו, כיצד להציל את בעלה הצעיר מן הקרבות בעיר סטלינגרד.

שקע מקס במחשבות, התרכז, ולאחר־מכן אמר לאשה: רוצה את שבעלך יחזור חי אליך משדה הקרב, עשי זאת: לכי אל שמש בית הכנסת הגדול בבוקרשט, קני אצלו טלית ותפילין של יהודים, ארזי אותם בחבילה יחד ושלחי את החבילה בדואר צבאי בצנורות המקובלים לסטאלינגראד, לפי הכתובת של בעלך הקצין הבכיר במפקדה הרומנית.

כשהגיעה החבילה לבעלה, חשדו אנשי הבולשת, כי עוסק הוא בריגול לטובת היהודים והמעצמות הגדולות. ולכן העמידוהו לחקירה באשמת בגידה.

הלכו ומסרוהו לידיהם של הממונים עליו ושלחוהו לרומניה, שם היה נתון לחקירה יסודית ממושכת. בינתים כבשו צבאות רוסיה את העיר בוקארשט והקצין ניצל ממות הודות לטלית ולתפילין שהיו בחבילתו.

הדבר נתפרסם בכל רחבי רומניה והיה לאות ולמופת לכוחו הכל־יכול של מקס היהודי".

אין כל ספק, כי באגדות־עם, נוסף על הצד האסתטי של ה“נפלא”, ונוסף על האידיאליזציה של חסרי זכויות ומושפלים, נוסף לעושר הדמיון, לשרידי המנהגים והטכסים, מצאה פה את השתקפותה גם הסוגסטיה, וכתוצאה ממנה גם האוטוסוגסטיה, בהן השתמשו רופאי אליל אשר ידעו היטב מה כוחה של מלה.

לשם דוגמא, נביא סיפור־עם בשם “החלום בבית־הכנסת של הרמב”ם בקהיר":

לבית־הכנסת של הרמב"ם, הנמצא ברחוב היהודים, חראת אליהוד, שבקהיר, באים אנשים רבים לא רק לשם תפילה, כי־אם גם לשם ריפוי. רוחו של הרופא האלוהי מתגלה שם לבעלי מיחושים ולאנשים ידועי־חולי המבקשים תרופה ומזור.

קברו של הרמב"ם נמצא בטבריה עיר הקודש, אך השמועה אומרת, כי רוחו מרחפת על פני המקום הקדוש בקהיר, ולפיכך רבים היהודים הפונים למקום זה, כדי לבקש עזרה, ובקשותיהם נענות.

באולם בית־הכנסת נראים תמיד חולים, עשירים ועניים, וכל אחד תורם לפי רצונו ויכולתו לטובת בית־הכנסת: מי לצרכי שמן למאור ומי לפרנסת המשמשים בקודש. רבים המבקרים בביה"כ, אך אין אומר, כי צר המקום. אחרי שמתקבלת תפילתו והוא זוכה לרפואה שלמה, עוזב הנזקק את בית הכנסת ובמקומו בא אחר שנזקק גם הוא לרחמים.

הדבר קרה בזמנו של השופט לויתן אלחאמי. יעקב סוקר הקצב, בעל האטליז, יהודי גבה־קומה וגברתן, שכונה בפי כל “אבו־רחמה”, חלה פעם במחלה אנושה: המעי העיוור שלו נתכסה מוגלה, והרופאים שטיפלו בו פסקו: האיש זקוק לניתוח. מיהרו והזמינו את הרופא המפורסם ד“ר אברהים פאהמי ביי וכן את הרופא המרדים לקראת הניתוח. החולה היה שרוי בפחד גדול. הסבתא שלו, אם המשפחה, דרשה ממנו לבקר בביה”כ של הרמב"ם, כפי שעושים במקרה מחלה, רבים מבני עדתו.

אך אבו־רחמה לא שמע בקול סבתו, והעדיף לשכב על מיטתו המרווחת בביתו הגדול.

באחד הלילות, שלושה ימים לפני הניתוח, חלם אבו־רחמה חלום מחריד. ראה בחלומו כיצד חותכים הרופאים בבשרו החי בסכינים באיזמלים, כפי שהוא עצמו נוהג במקולים שלו, בכרסה של בהמה. בהשפעת החלום הסכים ללון בלילה שלפני הניתוח בבית הכנסת של הרמב"ם.

לפנות ערב הושיבו את אבו־רחמה בכרכרה והביאוהו למקום הקדוש, כשסבתו הזקנה ודודתו תומכות בו. הכניסוהו לאולם גדול, בו שכבו כל החולים המצפים לישועה, והבטיחו לו לבוא בבוקר, כדי להעבירו לביתו לניתוח.

בחצות לילה חלם אבו־רחמה, כי איש ישיש, בעל זקן לבן וארוך, ניגש אליו ואמר: זו המחלה שלך? קום על רגליך, ולך לך אתה מכאן!

נבהל בעל האיטליז והתעורר. טיפס עשרים מדרגות עד לעליית בית־הכנסת, כדי לעורר את הנשים שבאו וישנו שם. ביקשו ממנו הנשים לחכות עד שיעלה השחר, אבל אבו־רחמה סירב. שם את שתי ידיו על שכמן של הסבתא והדודה וכך הגיעו שלושתם לביתו, הציעו לו את המיטה והוא עלה על יצועו.

בבקר הגיע ד"ר איברהים פאהמי ביי עם עוזרו, לשם ביצוע הניתוח. אך אבו־רחמה לא רצה לדבר אתם. אשתו סיפרה לרופאים את קורות הלילה ואת דבר החלום, ולבנה הבכור אלחהו אמרה: אל תדאג בני, כבר היה אבא שלך אצל הרופא.

ד"ר פאהמי ביי פנה אל בני המשפחה והזהירם: דעו לכם, כי אבו־רחמה נמצא בסכנה גדולה והוא עלול למות אם לא ינותח. אך האשה אמרה: הסכנה חלפה, עברה כבר. הרב ריפא את בעלי.

יצא הרופא הערבי את הבית בזעם.

למחרת בבקר עבר הרופא ברחוב שבו נמצא אטליזו של אבו־רחמה. ומה רואות עיניו? הקצב הולך לקראתו ובת־שחוק על שפתיו.

“אני חייב לך כסף, אדוני הרופא, הניתוח נתבטל באשמתי, אך אתה הפסדת זמן יקר, כך שברצוני לפצות אותך על כך”.

ענה לו הרופא: "עתה מאמין אני, כי גדול כוחו של גדול הרופאים, הרב משה בן מיימון זכרונו לברכה, מכוחו של רופא חי, הנני מוותר איפא על הכסף המגיע לי.

נפרדו השניים לשלום.

יעקב סוקר, המכונה אבן־רחמה, חי שנים רבות לאחר מכן וכל ימיו היה בריא ושלם"36.

באגדות־עם ישראל, בעריכת ח. נ. ביאליק, ואפילו במקרא, בתלמוד, אפשר למצוא דברים רבים המעידים על השתקפות תופעות פאראפסיכולוגיות בפולקלור הישראלי של כל העדות.

ישנן עדויות לכך, שהיהודים היו רגילים לצום, על־מנת לראות בחלום משהו נסתר בעל חשיבות רבה, או למצוא איזשהו פתרון לבעייה המטרידה וקוראים לזה – “תענית־חלום”.

ישנן אגדות יהודיות רבות על צדיק המסתתר ביער, שיש בכוחו לעזור לאדם בשעת צרה שכן דווקא בשעת האסון נתגלה אצלו כוח מגי עצום.

עלינו לזכור תמיד, כי אגדות־עם, ככל יצירה של אמנות־הדיבור, משקפות במידה מסויימת את המציאות.

נוסף־על־כך, מצויה באגדות־עם שאיפה לשוויון זכויות אצל בני־אדם ואמונה בצדק חברתי. האידיאל האגדי, בסופו־של־דבר, פונה משום כך אל העתיד.

ייתכן, שבכך ניתן להסביר את העובדה, שדימוי מצב בעתיד מוליד את התופעות של ראיית הנולד, בהן נתקלים אנו, בדרך כלל, באגדות־העמים.

בדרך־כלל, נחשבות אגדות־עם כדבר המנוגד למציאות. דידרו קרא לאחד ממחזותיו בשם “זאת אינה אגדה”, כדי להדגיש את אמיתות העלילה.

ברם, הערכה זו אינה מדוייקת, משום שתופעות המציאות, לפעמים, פנטסטיות יותר, מסתוריות יותר מאגדת־עם זו או אחרת.

יחד־עם־זאת, אין שום דבר בלתי־אפשרי במחקר תופעות החיים הפסיכיים שלנו אף אם הן נראות כה מסתוריות!


 

פרק ט: החוכמה מעבר לחומה הסינית הגדולה    🔗


פתגם סיני עתיק אומר: בהרהרך על העבר, תדע אודות העתיד".

בסין הרחוקה, בחצי האי שאן־דון, בעיר עתיקת־יומין מתנשא מזה אלפיים וחמש־מאות שנה היכל קונפוציוס, “סיואֵמייוֺ” 81 בסינית, ובתרגומו המילוּלי־“היכל הידע”, או “היכל הלימוד”.

הפילוסוף הסיני קונפוציוס, אשר נולד בשנת 551 לפנה"ס, ראה בלימוד את מקור התודעה העקרי. הוא טען: “פעם ביליתי ימים שלמים ללא אוכל, ביליתי לילות רצופים ללא שינה – ביליתי אותם בהירהורים. אולם, נוכחתי לדעת, כי הירהורים – עבודת־שווא הם. להרהר ולא ללמוד, הן אסון הדבר!”

קונפוציוס עצמו למד במשך כל ימי חייו ללא הפסק, ולא חש בהתקרבות הזיקנה. אמרתו על תקופות חייו השונות של האדם אומרת: “כשהייתי בן 15, התרכזתי בלימודים; בגיל 30 עוצבה אישיותי. כשהייתי בן 40 פתרתי את ספקותי; בגיל 50 נתגלו לי חוקי המרום, בגיל 60 הבחנתי באמת לאמיתה בלבד. ורק בגיל 70 יכולתי להתנהג בשלווה על־פי הדרכת לבי, ללא חשש להפר את הצדק”.

על פני שטחה העצום של סין לא נמצאו כמעט עיר, כפר, עיירה, בהם לא היה היכל קונפוציוס, או, לכל הפחות, בית מקדש קונפוציאני.

בעצם, שמו הנוכחי של פילוסוף סיני זה, הינו פרי שיבושם של האירופאים. שמו האמיתי הוא “קון־פוצי”, ופירושו – “המורה קון”, “קון” הוא שם משפחתו ו“ציו” – שמו הפרטי. קונפוציוס שהיה נצר למשפחה רבת יוחסין נפטר בשנת 479 לפנה"ס, כלומר בשנה ה־72 לחייו.

העיקרון המרכזי המופיע בתרבות הקונפוציאנית בכללה הוא “ונחואה” 82, או עיצוב האדם על־יסוד חוכמה והשכלה.

אמר קונפוציוס: “הנה, הולכים אנו שלושתנו ואני בטוח, כי יש מה ללמוד אצל שני בני־לווייתי; אני קולט דברים טובים מחברי ומתנהג בהתאם לכך, ואני מגלה דברים רעים ומתקנם”.

סבורים, כי את רוב הספרים, מצבת לספרות סין העתיקה, הידועים בשם “ששת הספרים הקלאסיים”, ערך קונפוציוס, ואלה הם הספרים: “ספר השירים”, “ספר המסמכים ההיסטוריים”, “רשימות המנהגים”, “ספר השינויים”, “ספר על המוסיקה” ו“אביב וסתיו”.

לדעת קונפוציוס, כוח המלה וכוח המחשבה הינם בעלי חשיבות גדולה לאדם. ידוע, שלמלים יש השפעה על האדם, וכי סוגסטיה או אוטוסוגסטיה, ז"א החדרת המחשבה לזולת או החדרה עצמית, גורמת בסופו־של־דבר לדימוי מצב לעתיד אשר לעיתים קרובות גורם, מצידו, לתופעה פאראפסיכולוגית הנקראת “ראיית הנולד”.

כמה מקווי־היסוד שהניחו את הבסיס לדת הקונפוציאנית, אשר לה השפעה בלתי־מבוטלת על תרבות סין העתיקה בכללה, ועל התפתחות המחשבה הסינית בפרט, יובאו להלן:

ראשית־כל, לפי תורת קונפוציוס, נועד למוסיקה ערך רב בחיי האדם ומטרתה להביא את האדם לידי הרמוניה כלל־עולמית: “מלים יכולות לרמות, אנשים יכולים להעמיד פנים – המוסיקה בלבד אינה מסוגלת לשקר”.

באמצעות המוסיקה ניסו לפתור בסין העתיקה בעיות חברתיות בעלות משקל. נוסף על כך, טען קונפוציוס, שתנאי לחברה חזקה ובת־קיום מהווה התנהגות לפי נורמות מוסכמות ומילוי חובות שונות. אך במידה והיחסים בין האנשים מבוססים אך ורק על הנורמות ועל החובות, ובני האדם אינם מרגישים אחדות רוחנית ביניהם יגרום הדבר להתבדלות ואף למריבה. משום־כך, יש צורך בפיתוח מעלה טובה אחרת והיא אהבת הזולת: “דבר שאינו אהוב עליך – אל תעשה לרעך; להיות מסוגל להסתכל על הזולת כעל עצמך – זוהי אמנות”, לימד קונפוציוס.

לדעתו של קונפוציוס, אנשים המאזינים למוסיקה, נופלות ביניהם כל המחיצות, וכל מה שמפריד ביניהם – נשכח. כשאדם שוקע בשמיעת מוסיקה, הוא חש ביתר־שאת בקשר ההדוק, הקיים בינו לבין אלה שחיו לפניו, הוא מזדהה עם אבותיו וחש אהבה כלפי הזולת. ואז יבין גם, כי הוא רק חלק מן הכלל, חלק מן האנושות כולה.

על מקור המוסיקה סיפרו הסינים אגדות יפות, ואחת מהן מספרת, שבראשית יצרו האלים את האדם ולימדוהו לנשום, להלך, לנוע ולדבר. אך לאדם של ממש הפך הוא רק בשעה שהללו לימדוהו לנגן.

הסינים הקדמונים סברו, כי צלילי המוסיקה אינם צריכים להיות חזקים מדי, כדי לא לגרות את המאזין יתר על המידה, אולם עליהם לא להיות חלשים מדי, כדי לא להשאיר את המאזין בחוסר סיפוק. צלילים אלה אינם צריכים להיות גבוהים יתר על המידה שהמאזין להם לא יתאמץ, וכן אין הם צריכים להיות נמוכים, כדי לא לגרום לפזור־נפש אצל המאזין.

כיום ידוע, כי באמצעות מוסיקה אפשר להביא אדם למצב של הרפייה, לאכסטזה, או לנימנום למחצה, ז"א למצבים פונקציונאליים של המוח, בהם מתאפשרות תופעות פאראפסיכולוגיות. תופעות כגון אלו לא נעלמו גם מעיני הסינים הקדומים. יתר־על־כן, תופעות פאראנורמליות כמו: טלפאתיה, ראיית הנסתר, ראיית הנולד, פרואקציה אסטרלית, מטריאליזציה83, בילוקציה, טלקינזיס, לביטאציה84 וכו', תופעות אלו נחשבו כדבר המובן מאליו, כחלק מהווי החיים העממי, ועמדו במישור אחד עם שיטות מגיות ואמונות תפלות שונות. בקרב העם הסיני ישנם מדיומים רבים ושמם בסינית “ואוֺ”85. האמנות שלהם נחשבת כמקצוע ששכרו בצדו.

בשנת 1954 בחודש פברואר נסע ד“ר וונג־ונהאוֺ, המזכיר הכללי של הממשלה הסינית בנאנקינג (שהיה פעם שר הכלכלה בממשלת פקינג) לעיר ואו־קינג השוכנת דרומה לעיר נאנקינג ובדרכו קרתה לו תאונה. עד אפריל שכב ד”ר וונג בבית־החולים ללא הכרה. בהיותו חסר־הכרה דיבר דברים מוזרים שהאחיות החליטו לרשמם. פעם התעורר וביקש מהאחות לתת לו נייר ועט, וכתב בקושי רב את ההירוגליף “דזה”, באומרו, כי האשה הזאת אינה נותנת לו מנוחה וביקש לגרשה.

גיסו ואחותו לקחו את הפתק וניסו להתקשר עם הרוחות באמצעות המדיום המפורסם בשאנג־חי. התשובה היתה:

“וונג… הפילגש שנפטרה… לקבור מחדש”. הם מיהרו לשלוח מכתב עם התשובה לאביו של החולה אשר מצידו אסף אינפורמציה על משפחתו. נתברר כי סבו החל את עסקיו בשאנג־חי בסיועה הנדיב של פלגשו דזה. אחרי מותו, התנזרה הבחורה, וכעבור זמן־מה נפטרה. קברו אותה במנזר, בניגוד לבקשתה להקבר עם אהובה.

אביו של המזכיר הכללי ערך סיאנס עם אשה כפרית אחת אשר היתה מפורסמת באזור הודות לכוחותיה המדיומיסטיים, וקיבל תשובה ברורה למדי: לקבור אותה מחדש, אחרת ימות בנו. אביו של וונג שילם כסף רב וערך טקס דתי מיוחד כאשר העבירו את ארון־המתים של דזה למקום המיועד לה. כעבור שלושה ימים אחרי טקס ההלוויה, חזרה ההכרה לד"ר וונג, והוא החלים במהירה להפתעתם של הרופאים המקומיים שטיפלו בו ושל הרופא האנגלי אשר נשלח באופן דחוף משאנג־חי, לטפל בחולה המכובד.

מאורע חשוב בחיי המשפחה הסינית שימשה החתונה. גם הדת הקונפוציאנית דרשה ממאמיניה לשמור על המינהגים הללו. והנה סיפור־עם סיני, בו משולבות בנושא אחד שתי תופעות פאראפסיכולוגיות: ראיית הנסתר וראיית הנולד. שם הסיפור הוא “הנישואין החזויים מראש”, או “הזקן תחת הירח”.

גיבור הסיפור, ששמו ביאיגו, חפץ מאוד לשאת עלמה אחת לאשה. לצורך זה נפגש עם זקן שהיה מנבא בעניני נישואין, ושאלו אם ייצאו נשואיו עם העלמה לפועל.

– לא – ענהו הזקן, מגיד העתידות – אשתך כעת בת שלוש, והיא תכנס לביתך במלאות לה שבע־עשרה.

– היכן נמצאת אשתי לעתיד, ובמה עוסקת משפחתה? – שאל העלם.

– היא בת האשה המוכרת ירקות בשוק שבצפון העיר – ענהו הזקן.

– האם אוכל לראותה? – הוסיף ושאל העלם.

– כן! אמה לוקחת אותה תדירות לשוק. בוא איתי.

בבואם לשוק, ראו אשה עם ילדה בת שלוש. האשה היתה מכוערת ובעלת עין אחת בלבד. הילדה, אף היא היתה דוחה.

– הנה זו אשתך לעתיד – אמר הזקן.

– אהרוג אותה! – צעק ביאיגו בזעם.

וכשהלך לו הזקן לדרכו, ציווה ביאיגו למשרתו ללכת לשוק למחרת היום ולהרוג את הילדה. תמורת המעשה נתן לו כסף רב. המשרת הגיע לשוק, ניגש אל הילדה ודקרה בסכינו. המהומה, שהתחוללה במקום עקב המעשה, איפשרה למשרת למלט את נפשו. כשחזר הלה מהשוק, שאלו ביאיגו אם ביצע את אשר הטיל עליו. המשרת סיפר לו, כי אמנם רצה לדקור את הילדה למוות. אך הסכין פגע קצת למעלה מן העין.

כך חיפש לו כל אותו זמן ביאיגו כלה ולא מצא. בינתיים, קיבל תפקיד חשוב אצל מושל־העיר, אשר הציע לו את בתו הצעירה בת השבע־עשרה, לאשה. בסופו־של־דבר נשא אותה ביאיגו לאשה והיה מאושר. רק דבר אחד הציק לו: אשתו היתה תולה תכשיטים על מצחה ולא היתה מסירה אותם גם בלכתה לישון. שאל אותה לפשר הדבר, והיא ספרה לו את תולדות חייה: – אני אחייניתו של המושל ולא בתו. נותרתי יתומה בהיותי תינוקת ואומנתי, נכמרו רחמיה עלי ולקחה אותי תחת חסותה. בהיותי בת שלוש, דקר אותי איש אחד בסכינו, ומאז נותרה לי צלקת על מצחי. כעבור שמונה שנים לקח אותי דודי לביתו".

בסיפור זה ישנו שילוב שתי התופעות הפאראפסיכולוגיות: ראיית הנסתר – תמונת הרוח בה ראה מגיד העתידות שוק עם אשה וילדתה, וראיית הנולד – הוא ניחש מראש, כי הילדה תהיה אשתו לעתיד.

נוסף־על־כך, כשסיני הגיע לגיל זיקנה, גם אם בריא היה ולא חשב על המוות, נוהג היה לקנות לעצמו את תשמישי הקבורה. לעיתים היה בנו קונה לו את ארון־המתים כשי ליום הולדתו השישים. הדבר נחשב כסימן לכיבוד ההורים. את מקום הקבורה היה צריך לבחור בעזרת מגיד העתידות, כי היה חשש, שבמקרה ולא יהיה נוח לנפטר, לא יהיה הלה מרוצה ואז יכול הדבר לגרום לצרות.

בדת הקונפוציאנית נשמר נוהג הקבורה כדת וכדין, אבל על התנהגות המתים לא סיפר קונפוציוס, כפי שעושה זאת הבודהיזם. קונפוציוס היה מסתייג מהנושא, משום שבמרכז התענינותו עמד האדם; מה עושה אותו לטוב או לרע; מה הן הסיבות לשגשוג או לשפל בחברה האנושית; כיצד על האדם להתנהג כלפי עצמו וכלפי הזולת.

פעם נשאל קונפוציוס ע"י תלמידו: – כיצד עלינו להתייחס לרוחות ולשדים?

– וכיצד זה נוכל להתייחס אליהם, אם אין אנו יודעים להתייחס איש לרעהו? – השיב לו מורו.

בסין העתיקה לא היתה קיימת דת אחת ויחידה. במשך תקופות רבות התחלפו גם אמונות דתיות שונות. אחדות מהן התקיימו בכפיפה אחת, ולכן לא־פעם השפיעו אשה על רעותה, או אף השתלבו זו בזו. כך, למשל, היו קיימות תורת “טאו”. והאמונה בכוחות הטבע או דת קונפוציוס יחד עם פולחן האבות, אשר התקיימו במשך אלפיים שנה.

בכל בית סיני אמיד פחות או יותר היה צריך להיות בית־מקדש לאבות; היה זה בנין קטן בעל שתי דלתות הפונות דרומה. בצד הצפוני של הבנין עמד שולחן עם “לוח הנשמות”. בבתים עניים היו מעמידים שלטים עם רשימת הנשמות. בטבלה היו רשומים שמות המת – שמו האמיתי ושם אשר ניתן לו אחר מותו. ליד השם היה רשום תאריך הלידה ותפקידו וכן שם הבן הבכור, אשר הציב את הלוח.

הסינים האמינו בנצחיות חיי הנפש. לפי מושגיהם, לנשמות המתים היו אותן הדרישות כפי שהיו בחיים. לכן, היו שמים יין ומזון מול הלוחות. אפילו בבתי העניים היו שמים את היין המובחר ביותר ואת המזון המשובח ביותר. העם סבר, כי נשמות אבותיהם רעבות ובלתי־מרוצות ולכן עלולות הן לגרום אסונות.

הגבר המבוגר ביותר במשפחה צריך היה לטפל בנשמות אבותיו ובדרך־כלל, היה זה הבן הבכור. הוא היה צריך להיות בקי בכל הכללים והשיטות בבואו במגע עם רוחות אבותיו, במלים אחרות, בפולחן האבות היו אלמנטים של דת קדומה הנקראת – “שמאניזם”86. זוהי דת או אמונה בדבר יכולתם של האנשים להיות במגע עם רוחות במצב של התלהבות עילאית, או זוהר פנימי. כאמור, במצב פונקציאונלי של המוח, בו פועלת תפישה על־חושית. אדם, הנקרא “שמאן” מסוגל היה לבוא במגע עם הרוחות. מקור המלה הוא משפת המנצ’זו – עם אשר חי בצפון סין, והמלה “שָׁמָאן”, פירושה בעברית “תפוס־טרוף”. ואכן, כשאדם נמצא במצב של התלהבות עילאית, מאפשר המצב הפונקציונאלי הזה לפעמים להפעיל תכונות פאראנורמליות כגון טלפאתיה, ראיית הנסתר או ראיית הנולד, שבמקרה היו קיימות אצלו בצורה מפותחת.

במאה הראשונה לפנה“ס התפשטה בסין דת ה”טאו" או ה“טאואיזם”. דת זו מקורה בתורת “טאו” אשר נוצרה במאה השישית לפנה“ס. לפי המסורת ייסד את תורת “טאו” הפילוסוף לאו־דזה, אשר חי במאות החמישית והשישית לפנה”ס ואשר עליו סיפרו ניסים ונפלאות. אומרים, כי היו לו פני אדם בא בימים, וכי חי עד מאה וששים או אפילו עד מאתיים שנה. הוא נפגש עם קונפוציוס וזיעזע אותו בחוכמתו.

תורת “טאו” מנוגדת לתורת קונפוציוס, ויחד־עם־זאת, אפשר לומר, כי היא משלימה אותה. אצל לאו־דזה קיימת טבעיות, – התפתחות התופעות בעצמן, ו“טאו” מהווה יסוד ומקור לכל הקיים אשר נמצא בתנועה מתמדת ובשינוי מתמיד. לאו־ דזה כקונפוציוס, ידע היטב, כי האדם הוא חלק בלתי־נפרד מן היקום, חלק מן הטבע. וכאן התעוררה בלבו המחשבה: “מאין באים העולם, הדומם, האנשים והחיות, ומה הוא הקשר ביניהם? האם קיימים בתוהו־ובוהו של העולם חוקים או כללים ומה הם? כיצד לשלוט בהם?”

החכם גילה, שלכל דבר וחפץ בעולם יש התחלה כללית, והוא קרא לה “טאו” (מכאן בא הטאואיזם). “טאו”, זאת התחלה וגם דרך, אשר בה עובר כל דבר בעולם. לפי “טאו” הכל נמצא בתנועה מתמדת ובשינוי מתמיד. לאו־ דזה הבחין, כי ישנם דברים המתרחשים תחילה ואחרים באים אחריהם; ישנם דברים הנוצרים, וישנם דברים המתפוררים. לכל יש פריחה וכמישה, או עליה וירידה.

דברי החכם הסיני מזכירים לנו את דבריו של קוהלת: "לכל זמן ועת לכל־חפץ תחת השמים:


עת ללדת ועת למות
עת לטעת ועת לעקור נטוע;
עת להרוג ועת לרפוא
עת לפרוץ ועת לבנות;
…………. …………….

וכו'".

כל אדם צריך להתנהג בהתאם לטבע, ללמוד ולחקור את תופעות הטבע.

בתור דוגמא לפרוש של “טאו”, אולי כדאי להביא משל על האטליזאי והשליט ואי: האטליזאי מסוגל היה לבתר שור בשלוש מכות וגרזנו נשאר היה חד כמקודם. שאלו השליט, כיצד מצליח האיש לעשות כדבר הזה. השיב לו האטליזאי: “במשך כל ימי חיי מנסה אנוכי להבין את ה”טאו" של השור. וכשאני מכיר היטב את הבהמה, אזי מסוגל אני לבתרו בשלוש מכות, ונוסף־על־כך, נשאר גרזני חד, כפי שהיה. לעומת זאת, מצליחים האחרים לעשות זאת בחמש מכות וגרזניהם נשארים קהים".

כיום ישנם בסין וביפאן אנשים, אשר לאחר תירגול מסויים, מסוגלים הם לחתוך לוח עץ, או בקבוק לחתיכות בכף־ידם החשופה. לשיטה זו קוראים “קאראטה” והיא מתבססת על כללי “טאו”. התפקיד הראשון, נוסף על התרגילים, ממלאת בתהליך החיתוך המחשבה: אדם צריך לתאר לעצמו בדיוק כיצד ייראו הבקבוק או הלוח לאחר המעשה, ז"א שוב ישנו כאן דימוי מצב לעתיד, ורכוז המחשבה.

בתקופת קיסרות חאן התפתח הטאואיזם בכיוון הפאנטסטיקה. אנשים רבים החלו לעסוק במאגיה, בחיפוש אחר “שיקוי האלמוות” ואבן־הבינה, אשר בסופו־של־דבר הביאו להמצאת אבק־השריפה. למשל, עוד במאה הרביעית לפנה“ס נתן צ’ו־אן־צי לאויזם פירוש אידיאליסטי ומיסטי; לפי השקפתו, החיים הם אשליה והמות הוא חזרה אל “טאו”, אל קיום אמיתי של נפש נצחית. כאן מרגישים בדמיון הרב שבין ה”טאו" בפירושו החדש לבודהיזם ההודי, או יתרה מזאת, השפעת הבודהיזם על תורת “טאו”.

במאה השנייה לספירה התפתחה אסכולה של טאו אשר לימדה, כי הבנת ה“טאו” מובילה אל האלמוות. אסכולה זו ייסד צ’ואן־לין, אשר קיבל באמצעות הרוחות הוראה מלאוטזה להפוך את האנשים למאושרים – מספרת המסורת.

וכך נוצרה דת ה“טאו” אשר ספגה לתוכה אמונה עממית ברוחות הטבע, מיתולוגיה, רפואה עממית ומאגיה. נזירי ה“טאו” היו רופאי־אליל, אשר השתמשו בהיפנוזה ובסוגסטיה, בצמחים תאובוטאניים, אשר גרמו להפעלת התכונות הפאראפסיכולוגיות אצל החולים; הם עסקו בניחושים, היו מגידי־עתידות ופותרי־חלומות. הם היו שולטים היטב בטכניקה של ריכוז ורפיון פיסי ונפשי.

בתי המקדש של הטאואיסטים התנשאו על פסגות ההרים. האוויר הצח והצלול איפשר לנזירים לעסוק במדיטציה, בריכוז המחשבות, ולפתח אצלם כשרונות פאראפסיכולוגיות.

הטאואיזם נתן לאמני סין העתיקה מפתח לחדירה לתוך סודות הטבע, להתמזגות עמו, לתחושת המציאות ע"י תפישה על־חושית.

בתקופת שושלת “טאנג” – בשנת 618 לפנה"ס, ובתקופה מאוחרת יותר, היה נהוג בקרב אמנים סיניים ואנשי אצולה לעסוק בטאואיזם ובחיפושים אחר האלמוות.

למשל, הקיסר סיואן־צ’ון נהג לקבל בארמונו את פני הנזירים הטאואיסטיים, לשוחח עמם לבקש מהם להמציא לו את סם־החיים, כדי שיוכל לחיות חיים ארוכים יותר.

המשורר הסיני הדגול, לי־פו87, תרם מצידו תרומה ניכרת לאפנת תקופתו – לרעיונות הטאואיזם, אשר נתנו מרחב לדמיון היצירה, לחדירה לתוך הטבע ופיתחו את הכושר להתמזג.

אדם, החש עצמו חלק בלתי־נפרד מן הטבע, אינו בודד, הוא יודע כיצד להגאל מאפלת הבדידות החודרת למעמקי הנפש. לי־פו הצליח להגיע לשיאי הזוהר הפנימי ולפניו נפתח עולם המיסתורין!

בתקופתנו אנו, חי הצייר צי־באי־שי חיים ארוכי־יומין, והגיע כמעט עד גיל מאה. האמן הגדול נפטר ב־1957.

פעמים רבות, כשהשמש כבר שלחה את אחרוני קרניה והשלווה ירדה על פני האדמה היה צי־באי־שי מתמסר כולו למדיטציה. ומכל עבר מן האדמה, מהשמיים, מהאוויר – זרמו גלי הצבעים, אשר אט־אט התמזגו ביניהם ויצרו עולם בשר ודם!

באמצעות מספר קווי־טוש למד הגאון ליצור יצורים חיים על גבי הנייר. לא פעם שם לב לכך, כי המכחול כאילו זז מעצמו בידו; כאילו כוחות נסתרים תססו בתוכו ומשכוהו אל עולם קסום רווי יופי, אל סודי סודות הטבע.

כשאדם מתבונן בתמונה כלשהי של צי־באי־שי, קמות הדמויות המצויירות שבה לתחייה! הוא חש בקרירות האגם בו נמצא הדגיג, או בצינת הסתיו, אשר אותה פולטים עלי הבמבוק – וכל זאת ללא רקע בתמונה!

צי־באי־שי, בהיכנסו למצב סומנמבולי – מצב היפנוטי עמוק, בו האדם מסוגל להיות פעיל הרבה יותר מאשר במצב עירני, היה בעל כושר בלתי־רגיל לגלות את רזי הטבע: אצלו היתה מתחילה לפעול ראיית הנסתר.

אפשר לומר בבטחה, כי צי־באי־שי שמע היטב וברורות, כיצד נוצרה באופן פתאומי המנגינה מתוך שתיקת הלילה, המנגינה השזורה בטל ובאור.

כמה תנועות יד, ועל הנייר מופיעים קווים, אשר מוסיקליותם נתנה לאמנות הציור מימד חדש בלתי־אופייני לה, וגילתה בפני העולם את האמת של החיים!

אי אפשר להבין את תרבות המזרח הרחוק בכלל, ללא ידע יסודי של “ספר השנויים”88 (א’־צ’ינג), אחד מששת הספרים הקלסיים, אשר ערך אותם קונפוציוס בעצמו. “ספר השינויים”, הופיע בשחרית תולדות סין כספר האורקלים ובמרוצת הזמן הפך לספר החוכמה – מקור משותף לתורת קונפוציוס ולתורת טאו. הספר הזה מציג את אחד המאמצים הראשוניים של מחשב האדם למצוא עבורו מקום ביקום. במשך אלפי שנים ניסו הסינים בערים ובכפרים את גורלם יחד עם שיטות מגיות אחרות באמצעות הספר הזה וחמישים מקלות מצמח “מסויים”89 אשר דרכם היה מייעץ להם האורקל. האמונה הזאת היתה מושרשת בזמנים העתיקים ביותר הקשורים במיתוס. היתה גם שיטה נוספת פשוטה יותר, באמצעות 3 מטבעות נחושת עתיקות, אשר במרכזן היה חור, ובאחד משני צדדיהן חרטומים. כשרצו לקבל תשובה מסויימת לבעיה המטרידה, היו זורקים אותן ביחד למטה. כל זריקה היתה נותנת קו ולכל קו היה מספר. למשל, הצד עם ההירוגליף שווה 2 (אינג)90 הצד החלק שווה 3 (ואנג)91.

לפי הסכום הסופי של המספרים אפשר היה לדעת היכן לחפש את התשובה “בספר השינויים”, המהווה איסוף הסימנים בצורת קוים, אשר היה בשימוש רב כאורקליס בסין העתיקה.

בשנת 1949 כתב יונג בהתלהבות על הספר הזה: "הספר הגדול והיחיד א’־צ’ינג… כחלק הטבע מחכה, שיגלו אותו…

לאלה שאוהבים לדעת על עצמם, לשוחרי החוכמה, נראה לי כי זהו הספר הנכון".

הבודהיזם, אשר התפשט בסין העתיקה מהודו, במאה השנייה לספירה, החדיר זרם חדש לפילוסופיה הסינית, אשר השפיעה השפעה עצומה על תרבות סין בכללה, ועל השקפת־העולם בקרב העם.

הבודהיזם, אשר התפשט בסין העתיקה מהודו. במאה השנייה, ודת ה“טאו” והן תורת מאו־צי על אהבת האדם ללא הבדל השתייכותו החברתית או הלאומית, שינו את הבודהיזם ההודי והעניקו לו צביון גשמי, הומני יותר.

הדבר מצא את השתקפותו בסיפורי־עם רבים ביניהם סיפור־עם סיני, שגיבורו, צאי־שון, החליט להקדיש את עצמו לתורת “טאו”, ועבר את כל העינויים המדומים והפיתויים של הזקן־טאוס, חסיד תורת “טאו”, אשר, כנראה, השתמש בהיפנוזה במבחניו. הזקן הזהיר את צאי־שון, באומרו: “שב בשקט, ואפילו תראה אלים או שטן, חיות טרף או קרוביך בעינויים, דע לך, כי זה רק מדומה”.

בעברו את כל העינויים, לא הוציא הנבחן אפילו מלה אחת. בהכנסו לדמות אשה צעירה, שתינוקה נלקח ממנה ונזרק באכזריות על הרצפה, החל לפתע הנבחן לזעוק; ואז אמר חסיד תורת “טאו”: “אכזבת את תקוותי, הצלחת, בני לדכא בתוכך רגשות כמו שמחה ונועם, עצב ופחד, שנאה ותקווה, אך לא היה בכוחך לדכא את האהבה”.

ואכן, צדקו החכמים בקרב העם הסיני, בחברם את הסיפור: הרי האהבה היא המניעה את החיים עלי אדמות, מייפה אותם ומקרינה אור בליל הבדידות, בגשרה גשר בין הלבבות!

והנה סיפור־עם סיני על כוח האהבה, על מאבק בין כבוד וחובה מוסרית כלפי ההורים לאהבה אמיתית ומשחררת, ושמו: “הנשמה שנפרדה מן הגוף”, בו מצאה ביטוי תופעת הפסי ושמה “בילוקציה”.

"לפקיד אחד בשם צ’אן־אי היו שתי בנות. אחת נפטרה בילדות, והצעירה גדלה והפכה להיות יפהפיה. במשפחת הפקיד גר גם נער בשם צ’וא – בן דודה של הבחורה. אביה של היפהפיה הבטיח לו את בתו לאשה כשיגדלו.

צ’ואן וצ’אן־ניאן אהבו איש את רעהו מאוד, אבל למגינת ליבם, שינה האב את דעתו והבטיח את בתו לבן פקיד אחר.

המאוהבים הצטערו עד ליאוש, ובלית ברירה החליט צ’ואן לעזוב את העיר ולנסוע לבירה, כדי לעמוד שם בבחינות ממלכתיות. הנערה לא יכלה להפרד מאהובה וברחה מן הבית אליו.

“אינני יכולה לשכוח אותך הן ביום והן בלילה – בכתה הנערה – ואבי מאלצני להתחתן עם אדם זר ושנוא עלי. אינני יכולה לחיות בלעדיך”.

הצעירים הגיעו לבירה ונשארו לגור שם. במרוצת הזמן נולדו להם שני בנים.

למרות אושרה, לא יכלה צ’אן־ניאן לשכוח את הוריה ופעם אחת אמרה לבעלה, כי רוצה היא להתראות עמם.

הם נסעו יחד אל הוריה. כשהגיעו למקום נכנס צ’ואן ראשון לבית הוריה של אשתו וסיפר לחותן שלו מה קרה וביקש את סליחתו.

חותנו התפלא מאוד והשיב, כי צ’אן־ניאן חולה כבר שנים מספר ונמצאת כל הזמן בחדרה.

– הרי היא יושבת בסירה – צעק במבוכה צ’ואן.

הפקיד נדהם לשמע הדברים ושלח את משרתו לבדוק במה העניין. בסירה ישבה באמת צ’אן־ניאן בריאה ושלמה ושאלה אותו:

– מה שלום הורי הנכבדים? –

רץ המשרת בחזרה בחיפזון וסיפר לבעל־הבית על מה שראו עיניו. כששמעה הנערה ששכבה בחדרה את הקולות, קמה ממטתה, התלבשה ויצאה מן החדר לקראת הבחורה השנייה. אחרי־כן לעיני כולם, התחברו שתי הבחורות והפכו לדמות אחת הלבושה בשתי שמלות שונות.

כמובן, שזוהי אגדה! דמיון אמנותי של העם!

במציאות מתרחשים לפעמים דברים, הדומים לאגדה של ממש.


 

פרק י: האל הרוקד שיווא    🔗


בהודו, ארץ “וֶדות” המפורסמות ומקור הבודהיזם, ארץ הגילויים של מעמקי הנפש והמחשב, ארץ מומחי הפסיכולוגיה האינטרוספקטיבית – ארץ היוגי – יוגא פירוש המילה – “איחוד”, בארץ זו ישנם רבים, אשר בכוחם להדגים היפנוזה, חזיונות טלפאתיה, או פסיכומטריה, ראיית הנסתר או שמיעת הנסתר, לביטציה או אמנות הכישוף. למעשה, ישנם אנשים מעוטי השכלה שעברו תירגול מיוחד של אחד הכשרונות הנ"ל או יותר, המסוגלים להדהים את התייר ועל יד כך לפרנס את עצמם, באמצעות הדגמות אלו. ברם, היוגי האמיתי אינו מעונין בדברים אלה. הוא מעוניין בשיפור הסביבה ובגלויי כוחות רוחניים ומוסריים וכן בתכונות הנפש אשר לא רק שאינן בשלות, אלא עדיין איפנטיליות אצל רוב האנשים.

מאות שנים לפני תקופת הנצרות ואלפי שנים לפני ייסוד ה“רפואה הפסיכוסומטית”, ידעו יוצרי היוגא, כי המחשב והגוף ממוזגים זה בזה באופן המסובך ביותר. כן ש“הנפש הבריאה” אינה מסוגלת להיות ללא “גוף בריא”. גוף בלתי בריא אינו יכול לשמש אכסניה למחשבה פעילה ובריאה, במלוא מובן המילה!

השלב הראשון בסולם הוא להביא את הגוף למצב של שכלול כללי. היוגים יודעים, כי בעת ביצוע הפעולה הזאת ינתן לכח המחשבה שלו מכשיר אשר בעזרתו תוכל לפעול בהיקפה המלא.

היוגים מלמדים, כי בד בבד עם הרחבה מתמדת של תודעתו מגיע אדם להכרה ששני זרמי חיים פועלים בגופו וכי שיווי משקל שלם בין כוחות אלה מביא לבריאות שלמה, ששני זרמי חיים אלה אינם בו בלבד, אלא שכל דבר החי, במרחב ובזמן הוא חי, מפני שהוא נושא בתוכו קטביות וריתמוס.

קיום קטבים חיוביים ושליליים מוצאים אנו בכל הדרגות של צורות החיים. קטביות וריתמוס מחיים את כל היקום.

זרמים חיוביים ושליליים מתחלפים בריתמוס, ביצרם מצבים חיוביים ושליליים תוך שיווי משקל מוחלט.

במיתולוגיה ההודית מסמל את הריתמוס הקיים בתבל האל הרוקד שיווא. הריקוד הוא התגלות הריתמוס.

שיווא הוא מלך הרקדנים, התגלות אנרגיה קוסמית ניצחית. הוא מחזיק בידו הימנית העליונה טנבור, המסמל את הצליל כאלמנט ראשון במרחבי התבל, כאשר ידו השמאלית העליונה נושאת לשון של להבה – אלמנט המסמל הרס סופי של היקום.

ניד הידיים האחרות מרמז על שווי משקל ריתמי של חיים ומוות. רגל אחת נחה על דמון של “שכחה” (הדמון מחזיק נחש), הרגל השניה מתרוממת למעלה בפוזה של רקוד, פרושה – זרימת התודעה הממושכת והנמשכת לתוך וחוץ לתנאי הבוּרות.

משמעות הריקוד של שיווא היא בעלת 3 פרושים: ראשית כל, זהו תאור של תפקידו הרתמי כמקור כל התנועות בתוך הקוסמוס שמתואר כקשת (קמרון) שנית, – מטרת רקודו לשחרר נשמות ללא ספור של בני אדם ממלכודת האשליה, שלישית – מקום הריקוד “צידמארם”, מרכז התבל נמצא בתוך הלב.

בבתי המקדש ההודיים מוצאת רגישות כנה את השתקפותה בפסלים של זוגות נאהבים המחוברים ביניהם בגפוף אקרובטי, מלא תשוקה. למשל בשרידי בתי המקדש לשמש ב־קינאראק מסמלים הפסלים האלה אחוד, גם פיסי וגם קוסמי והם היו שייכים לפולחן השמש העתיק ובד בבד הם היו מניפסטאציאה ספציפית של המיסטריה הטאנטרית הגדולה “בה כל אחד הוא שניים”, דבר זה מצא את ההסבר המאוחר יותר בחבוק הקדוש של שיווא עם אשתו שקטי. היא האם הקדושה, פראניפיקציה של אנרגיה נשית של התבל.

באחת המערות האלוֺרה למשל, מהמאה ה־7 לפני הספירה ישנם 2 ציורים. באחת התמונות מעוררת שקטי על ידי תנועותיה את גופתו של שיווא לחיים. האל שיווא, נראה, כמתעורר ומתחיל לנער טמבור קטן ביצרו, צלילים אשר באמצעותם נוצרת הבריאה.

הכל נמצא בתנועה מתמדת ובשינוי מתמיד – לימד לאו דזה, החכם הסיני הגדול.

לפי מיתוס סיני היה בהתחלה תוהו ובוהו “חואן־דון”. לא היה רקיע, לא היתה אדמה, לא אור ולא חושך, לא לילה ולא יום, שום עונות השנה. תוהו ובוהו היו שלמות אחת ויחידה. אחר כך התפצלה השלמות הזאת לשתיים בה הופיעו שני כוחות קוטביים יאנג ו־אינג. הם התחברו – הם הגיעו למגע, ומאז התחילה הופעת הקיים. הודות לכוח החשוך אינג הופיעו: אדמה, לילה, לבנה, חורף, אשה. הכוח המואר יאנג הניח יסוד לשמיים, יום, שמש, קיץ, גבר. כך לפי תורת החכמים הסיניים העתיקים נוצרו תבל, כדור הארץ, אדם.

גם כדור הארץ בעל שני קטבים, ואנו בני האדם נושאים בתוכנו את הקטביות. הקוטב החיובי מקומו בקדקוד, במוחנו. שערותינו יוצרות בו צורת מערבולת.

הקוטב השלילי מקומו בעצם העורף, בחוליה האחרונה של עמוד השדרה. בין שני קטבים אלה קיים זרם בעל תדירות גבוהה ביותר ואורך גל קצר.

נקח לדוגמא, אפילו תא עצבי נפרד. אנו יודעים שבתוך נברון, בתוך תא עצבי, מתקיימים לא רק תהליכים ביוכימיים, אלא תא חלבוני זה מהווה גנרטור האנרגיה החשמלית המיוחד במינו. על פני הנברון נמצאים קטיונים בעלי מטען חיובי ובתוכו אניונים בעלי מטען שלילי.

יתכן שכשנדע את עצם התהליכים החשמליים הנערכים בתוך התא, נצליח בעתיד להבין את סוד העיבוד וההעברה של האינפורמציה שנקלטה בעזרת כלי הקליטה ובתפישה העל־חושית במערכת העצבים.

לדעתם של ההודיים, כל אדם ואדם, נושא בתוכו את הסגולות הקורנות־חיוביות, ובו בזמן הסגולות הקולטות שליליות. בתוך אישיותו רבת־הניגודים, עליו לשמור על שיווי משקל מלא, עלי לקשור את הניגודים, להשלים אותם זה בזה ולהביאם לידי מיזוג, רק אז הוא מושלם.

אם שמתם לב, בדיוק אותה מסקנה אפשר להסיק מהתמונות הנהדרות של ההודים שהזכרתי קודם. פשוט מפליא הדבר כמה צדקו החכמים ביצרם תורות שונות על יצירת החיים.

יוגא מוגדרת בעבודתו של פאטאנדזאלי92 כשיטה אשר מאפשרת לחסוך את “תנודות הפסיכיקה”. המחבר מתאר שמונה שלבים בשיטה זו. השלבים הראשונים הם “יאמה” ו“ניאמה” – הנובעים מתחום המוסר וההתנהגות. הם מלמדים כיצד להמנע מכל מה שעורר בפסיכיקה התמרמרות מבחוץ בגלל התרגשויות החיים, מעשים בלתי נכונים וכד'. שני השלבים הבאים – “אסנא” (מצבי גוף בעלי משקל)93 ו“פראנאיימה” (הנשימה המפוקחת)94 יוצרות ביחד “חאטא יוגא”.

מטרתה של “חאטא יוגא” להשיג פיקוח על הגוף ועל הנשימה, מה שמאפשר טוב יותר לפקח על הפסיכיקה.

מבחינת הביולוגיה בת זמננו נחשבת גישה כזאת כנבונה מאוד. פעולת המוח יכולה להיות יעילה אודות לקיום מנגנוני הויסות, המאפשרים לו להשאר במצב בלתי משתנה מבחינת אפיוניו הפיסיקו־כימיים. המנגנונים האלה אינם מושלמים. לכן, השיטות המאפשרות להקטין את אי־יציבותו הביאולוגית של הגוף, מושכות תשומת לב רבה.

אדם השולט במידה רבה בחאטא יוגא, יכול להתחיל להשתלט על 4 שלבי יוגא, הנקראים “ראדז’י־יוגא” (יוגא מלכותי) אליה משתייכים תרגילים אשר יוצרים כושר למדיטציה, כושר אצל האדם להתרכז ולהתעמק בתוך המיקרוקוסמוס שלו.

הגורו, – מורי היוגא, לפי המסורת ההודית, היו מקבלים מספר מצוצם של תלמידים, בבוחרם בהם לפי נתוניהם הנפשיים והפיסיים.

חוקרים הודיים ערכו לא מכבר ניסויים עם 4 יוגים שהיו נמצאים במדיטציה. על הנבדקים ניסו להשפיע הן באמצעות תאורה מבהיקה, רעשים חזקים, ויברציות וכד' והן באמצעות כויות, מים קרים, ולא היתה שום תגובה על ההשפעות הנ"ל, יתרה מכן, אלקטרואנצפלוגרמות שנרשמו בשעת הניסוי, גם הן לא הראו שום תגובה. על יסוד הניסוי הזה אפשר להסיק מסקנה, כי בעזרת רכוז הקשב, היוגא השרוי במדיטציה, נשאר שלוו, משום שהגרויים אינם מגיעים אל מוחו כלל.

המדען ההודי אנאנד חקר בשנים האחרונות את תופעות השהית (האטת) חלוף החומרים היסודי אצל יוגא “הנקבר בהיותו חי”. המדען ערך ניסוי עם נבדק, אשר היה מסוגל לשכב במשך 8–10 שעות בארון מתים מזכוכית, שהיה סגור באופן הרמטי. צריכת החמצן על ידי היוגי הנבדק בעת הניסוי נסתכמה בממוצע 13 ליטרים לשעה ואפילו ירדה עד ל־10 ליטרים. לפני הניסוי היתה הצריכה 19.5 ליטרים לשעה.

בסיום הניסוי כלל האוויר בארון המתים 15% של חמצן ו־5% של אנגידריד פחמני; ובכל זאת לא הופיעה אצל הנבדק היפרטוניה (לחץ דם גבוה) או טאקיקרדיה, המופיעות בדרך כלל בתנאים כאלה אצל אדם מן השורה. העובדה שהיה לו צורך מכמות קטנה יותר של חמצן היתה כנראה קשורה בהרפיית השרירים המלאה.

בשעת המנוחה אין השרירים רפויים לגמרי בדרך כלל; הם נשארים במידה מסויימת במתח הדורש הוצאת אנרגיה רבה למדי. היוגי היה בניסוי הנ"ל, כנראה, מסוגל להתרפות במידה רבה יותר מאשר אדם מן השורה הנמצא במצב המנוחה.

הרפלקסים הקשורים בדרכי הנשימה העליונות הנם מסובכים ביותר ונחקרו מעט. יתכן כי יוגים העוסקים ביוגא כהלכה אלפיים שנה ויותר, גילו בתחום זה דבר שאינו ידוע לנו עד כה. באמצעות יוגא יכול אדם לפתח את כשרונותיו והטכניקה של היוגא, המפתחת פקוח עצמי וכושר הקשבה, יכולה להביא לתוצאות מרחיקות לכת.

התרגילים הללו המבוססים על יידע ונסיון של אלפי שנות קיום, מלמדים אדם להגיע להרפייה גופנית ונפשית מושלמת.

פירושו של דבר, ידיעה מושלמת של האנרגיות החיוביות של השמש, והשליליות של הירח. מיזוגן להרמוניה שלמה, ושיווי־משקל, והיכולת לשלוט בהן ללא מצרים, כלומר כפיפת אנרגיות אלו למרותו של “האני”.

שיטה זאת יחידה במינה בכל העולם, כי היא מביאה את הגוף בהכרה לשלמות, מתקנת ליקויים גופניים וממלאת אותו בעוצמת חיים.

לתרגילי האתא־יוגא השפעה נפלאה במאבק נגד הפחד. הם מהווים בסיס לשליטה על הגוף. אנו חייבים לדעת, כי הגוף מגיב על כל דחיפה רוחנית. בראש־וראשונה נעשה הדבר על־ידי מערכת העצבים ועל־ידי מערכת בלוטות ההפרשה הפנימית שחשיבותו מכרעת להגנה ולשמירה על החיים.

מערכת בלוטות ההפרשה הפנימית ממלאה תפקיד חשוב במיוחד ביוגא, כי בלוטות אלו הן מרכזים נפשיים מסויימים שנקראים בפי ההודים בשם – טשאקרא. טשאקרא אלה הם חוליה מקשרת בין נפש וגוף, לפי ההשקפה ההודית. אם נדע את התפקיד שממלאות טשאקראות אלו בקשר לחלוקת הכוחות ואגירת האנרגיה, נדע גם את התגובה שמצב נפשי מסויים יעורר בגוף על־ידי ההשפעה על מערכת בלוטות ההפרשה הפנימית.

כן נוכל ללמוד את הקשר בין מצבים נפשיים מסויימים לבין אברי הגוף השונים ולזכות בשליטה על הגוף.

באמצעות יוגא מסוגל אדם לרכוש כוחות נסתרים אדירים “סידחיס”95 בסנסקריט. ואמנם, נכון כי מי שעובר קורס יוגא – ולא רק האטה – יוגא – יכול לעשות עם גופו דברים שנראים מופלאים – הוא רוכש תכונות פאראנורמליות שונות הכוללות ראיית הנסתר, שמיעת הנסתר, ראיית הנולד, טלפאתיה, כוח לא להיראות, לביטציה, ידיעת קולות החיות וכו' וכו'.

פאול ברונטון בספרו “החיפושים בהודו המיסטורית” מספר, כיצד שם את ידו על לבו של יוגי ששכב על האדמה ולאט לאט פסק לבו מלפעום. הנשימה נפסקה; היוגי הבטיח לו, כי הבקי בעניין יכול לעצור את נשימתו לשעתיים בערך.

מספרים על היוגי הארידאס אשר נקבר חי בשנת 1837 בנוכחותם של ראז’א רנדיט סינג, ד"ר יאנוס הומברגר, הציר הבריטי ב־לאהורה ואחרים. במשך 40 יום ולילה, נשמר קברו באופן הקפדני ביותר על־ידי חיילים סיקיים. כשהוציאו את גופתו אחר־כך, חזר לחיים באופן הדרגתי על־ידי אחד מתלמידיו.

ישנם מקרים רבים של יוגים ששתו חומצות ארסיות ולא נפגעו מזה.

בתוכנית ב.ב.ס.96 נתנו הדגמה עם יוגי אחד, שראשו היה מונח על כסא אחד ורגליו על כסא שני ואילו על בטנו הניחו אבן גדולה והיכו בו בפטיש – אבל אנו יודעים, כי אפשר להדגים דברים מסוג זה אפילו עם אנשים מן השורה כשהם נמצאים במצב היפנוטי – מצב קטלפטי.

ישנם ספורים רבים על יוגים בהרי ההימלאיה ובגבעות אשר חיו מאה, מאתים ושלוש מאות שנה. כמובן, קשה מאוד לקבל את הגירסה הזאת. אבל יש דבר אחד אשר אותו כדאי לקחת בחשבון: רבים מאתנו אוכלים, שותים ומענים את עצמם עד מוות, ברור שהיינו יכולים לחיות ולהאריך ימים הרבה יותר, לו היינו חיים באופן שקול יותר, לו היינו יכולים להשיג הרמוניה בין נפש האדם לגופו.


 

פרק יא: ארץ קרחוני הנצח ושלמות הנפש    🔗


THE MANTRA OF CHENRAZEE


OM MA־NI PAD־ME HῡṂ“”97


“יהלום בלוטוס” – הנוסחה הקדושה של אנשי טיבט


צחור ההרים מתערבב בה עם כחול השמים. בלילות חשוכים משתקף זוהר הכוכבים בתוך אגמיה שאין להם ספור. רוחות עזות וסופות שלג שולטות בה בימי החורף הארוכים, ופריחת פרחי האגס ותפוח־העץ מתחילים בה בימי האביב הריחני.

ארץ המיסתורין והשמש, ארץ שלמות הנפש וקרחוני הנצח, ארץ, אשר בה המחשבה מכובדת מכל וכל, ארץ בה מאמינים תושביה בכוחה של המחשבה ליצור יופי והרמוניה, אהבה וטוהר נפשי – ארץ זו היא טיבט, המכונה בפי רבים בשם “גג העולם”.

כשנקשרו הקשרים המסחריים והכלכליים עם הודו דרך נפאל, חדרה לתוך ארץ הקרחונים הנצחיים תורת בודהה – “הנאור”, תורת הנזיר משבט גיאקה, שחיפש דרך אמיתית לגאולת האנושות כולה, באשר האמין, כי על־ידי שיפור הקארמא98 של כל אחד ואחד אפשר, בסופו־של־דבר, להגיע למצב, בו משתחרר האדם לנצח מתהליך “גלגול הנשמות”, ז"א מהצורך לרדת אל האדמה ולהיוולד מחדש בגוף גשמי אחר. בסוף המאה השנייה נבנה מנזר בודהיסטי ראשון בשם – “דז’קון”. אולם, על פני הארץ המשתרעת על הרי הימלאיה, קיבל הבודהיזם צורה מיוחדת במינה.

והדבר מובן, משום שמלכות השלגים הנצחיים היתה מסתורית ומלאת שלווה מאיימת. תנאיי האקלים בטיבט הינם קשים ביותר. בתוך עולם הקרחונים העצום הזה, הפך האדם לחלק זעיר וחלוש מן היקום האדיר. כל חוויותיו קבלו ממדים גדולים ונרחבים יותר, גדלו לפתע כחלל והפכו שקופות המי־ים. תנועות נסתרות של נשמתו אבדו את משמעותן. מחשבת האדם מסוגלת היתה לחדור כאן למרחקים, ולעמקם של הדברים, כפי שהוד ההר המושלג מפלח את העננים במרום.

אם לדבר על תופעות פאראנורמליות שונות, הלכה למעשה, כדאי לפנות ישר לתושביה של אותה הארץ שהם אנשים מן הגזע המונגולי אשר עד היום הזה היו מבודדים ומנותקים לחלוטין מן הסביבה החיצונית. עוד לפני כעשר שנים לא היו ברשותם טלפונים, מכוניות, דברי מותרות שונים וכל אותם האביזרים שבלעדיהם אין אנשי המערב יכולים לנהל את חייהם ולהנות מהם. יתר־על־כן, אפילו לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להקים בית ומשפחה מסיבה זו או אחרת.

אוויר ההרים הצלול יש בו, כנראה, השפעה מסויימת הגורמת לפיתוח כישרונות פאראנורמליים בקרב בני־טיבט, שהנם בריאים וחזקים מבחינה גופנית. בטיבט אפשר למצוא אנשים רבים בעלי־תכונות אלו בחיי היום־יום; ומשום שחסרו להם כל אותם הדברים שנתברכנו בהם אנו, היה להם מספיק זמן כדי לפתח תכונות אלו.

חסיד תורת בודהה נוסח טיבט סבור, כי החומר הוא אשלייה, ורק כוח המחשבה הוא המציאות. הוא גם סבור, כי הרגשתנו על אקזיסטנציה99 אינדיבידואלית, המנותקת משאר היקום, דהיינו: “האני” שלנו, אשלייה מוטעית היא.

העולם הנפרד הפנומנלי הוא בסך־הכל אחד חלקי שמונה של אותו קרחון־צף, המתרומם מתוך ים המציאות.

רק המחשבה מסוגלת ליצור את ה“טולפה” המיסתורית, את תמונת־הרוח הנראה לעין, או כמו שקוראים לתופעה דומה באנגליה – פרואקציה אסטרלית. ה“דלאי־למא” אינו האדם היחיד שיכול להיראות בשני מקומות בעת־ובעונה־אחת.

בעולם קיימת סברה כי ישנם מקרים לא מעטים, בהם דמותו של אותו אדם נראת לאנשים בשני מקומות בעת ובעונה אחת. לתופעה זו קוראים “בילוקציה”.

אלכסנדרה דיוויד נייל, הצרפתיה, בת לדת הבודהיסטית, אשר בילתה שנים רבות בטיבט אצל חסידי סאקייפא, הכת “ההודית” שבטיבט התחתונה – למדה בחריצות את סודות היוגה הטיבטית בהדרכתו של ה“גורו” שלה ותיארה אותם בספרה המפורסם “עם המיסתורין והמגים בטיבט”, היא טענה, כי ראתה ממש “טולפה” כאלה של אנשים המוכרים לה, אשר נעלמו לפניה באמצע היום.

הדבר קרה כמה פעמים בחייה. בהיותה מומחית לריכוז המחשבה החליטה אלכסנדרה ליצור “טולפה” משלה. היא הלכה לבית־מקדש מבודד – “צ’ורטן”, והתרכזה ביצירת דמות של נזיר נמוך, שמן ועליז. הדמות הדמיונית צריכה היתה להיות ברורה ובעלת פרטים מדוייקים. כשחזרה לחיים רגילים, המשיכה בדרכה בשיירה יחד עם עוזריה, כשהנזיר המדומה נע יחד עמם. מאוחר יותר לא היה כבר לאלכסנדרה צורך לחשוב עליו, כדי שיוכל להופיע, או ליתר דיוק, להראות באופן ויזואלי. החזיון, שנוצר ע“י כוח המחשבה של אלכסנדרה, עשה כל מיני מעשים האופיינים והטבעיים לכל נוסעי השיירה, מבלי שהיא תתן הוראות לכך. אחר־כך – כותבת היא – התחילו תווי־הפנים, שהיא יצרה בדמיונה להשתנות באופן הדרגתי. הבחור השמן, בעל הפנים העליזות, נעשה רזה ופתאום נעלם. פעם הבחין רועה־צאן ב”טולפה" של אלכסנדרה ולקח אותו בשביל “הדלאי־למה”.

הגברת דיוויד נייל ערכה מאבק קשה, כדי להחזיר את ה“טולפה” שלה.

היא שמה דגש על כך, כי ביצירת החזיון שלה אין שום דבר יוצא דופן. העיקר כאן, שאנשים אחרים יוכלו לראותו, וזאת אינה פרואקציה אסטרלית כשאדם מסוגל להעביר את דמותו במרחקים, אלא התופעה הזאת דומה יותר למטריאליזציה.

בארץ אחרת, הידועה בריפוי רוחני וברוחות רפאים, ושמה – אנגליה, נחקרה תופעה דומה במקצת ל“טולפה” הטיבטית, תופעה הקשורה לחזיון ויזואלי של המחשבה, והוא הפרואקציה האסטרלית.

מספרו של מאירס “אישיותו של אדם”, אפשר לקחת בתור דוגמה מקרה הקשור בקרינה היוצאת מן האדם בשעת ריכוז אינטנסיבי של מחשבותיו.

ערב אחד החליט המשדר מר ב. לפי הצעתו של חוקר הנפש אדמונד גרני להראוֺת בפני שתי האחיות ואריטי – אחת בגיל 11 והשנייה בגיל 25 שהיתה ארוסתו – בחדרן במרחק של 3 ק"מ מביתו.

היה זה יום ראשון. מר ב. ביקר אצל אחת האחיות ביום החמישי שלאחריו והיה זהיר מאוד בדבריו. במשך השיחה ספרה לו האחות המבוגרת, כי ביום ראשון בלילה נבהלה מאוד, כשראתה את דמותו העומדת בקרבת מיטתה. היא צעקה והעירה את אחותה הצעירה, אשר ראתה גם היא את דמותו של מר ב. גברת ואריטי רשמה את הסיפור וחתמה עליו.

המדען הגדיר את התופעה כ־פרואקציה אסטרלית. ואנו רואים דמיון רב בין התופעה הזאת ובין התופעה הנקראת אצל הטיבטים “טולפה” – יצירת דמות מוחשית ע"י כח המחשבה.

אדם ארופאי אחר שהצליח לחשוף, במידה מסויימת, את מסך המיסתורין מתרבות המחשבה הטיבטית, היה המדען והאמן הרוסי, הנסיך ניקולאי ריריך. בן־אצולה זה הצליח להגיע לרמה שאותה יכול להשיג רק “וידואטפורנה” – החכם. היה לי הכבוד והמזל בחיי להפגש איתו בילדותי בבית הורי והנני בטוחה, כי הדרך שבחרתיה כעת היתה משורטטת כבר אז בלבי על ידיו הקורנות אור וחום. וכל אלה שאותם פגש בדרכו, קיבלו כשי חלק מאותו זוהר פנימי שהיה כה אופייני לו.

ניקולאי ריריך היה תלמיד חרוץ של הטיבטים, ופיתח אצלו תכונות פאראנורמליות, המשתייכות, דוקא, לפאראפסיכולוגיה. הוא פתח בשעתו אשנב קטן אל עולם המסתורין וניסה לשקף אותו בתמונותיו הנהדרות, אשר בהן אפשר למצוא אותה האווירה השוררת בהרי ההימלאיה, הגבוהים ביותר על פני כדור־הארץ.

בתמונתו המפורסמת של ריריך, נראה הטיבטי יושב ערום על פני השלג, בהר הקודש “קאיילאס” ומנגב את גופו בסדין הטבול בימי קרח. הוא אינו חש בקור, משום שע"י ריכוז מחשבתי הוא מסוגל ליצור חום מלאכותי בגוף. תופעה זו נקראת אצל הטיבטים – “טוּמוֺ”100.

עוד בימי קדם היה קיים בטיבט מנהג לבחור אנשים מחושלים ואיתנים, אשר אותם היו הופכים לקדושים, שאינם פוחדים מפני קור.

לפי תורת המיסטיקאים הטיבטים, אנשים אלה מסוגלים לשחרר מן הזרע שלהם אנרגיה הנקראת “טוּמוֺ”, והיא מתפזרת ע"פ צנורות אין־ספור של הגוף ומחממת אותו!

כעת נתגלתה מערכת צנורות זו ע"י הביאולוגים הקוריאנים והיא נקראת “צ’נרק”.

האנשים היכולים לשחרר אנרגיה זו נקראים – “רספא”101. הם עוברים סדרה שלמה של תרגילים והתעמלות הנשימה בכפור, תחילה בבגדי כותנה קלים ומאוחר יותר – ערומים לחלוטין. כדי לקבל תואר “רספא”, צריך לעבור מבחנים מיוחדים במינם.

בליל ירח וסופת שלג, מתישבים המועמדים על האדמה הקפואה ליד אגם או נהר כלשהו ועוטפים את גופם בסדינים הטבולים במים; הם צריכים ליבש את הסדינים בחום גופם העצמי. לפעמים הם אפילו מזיעים, עד כדי־כך, נעשה להם חם!

“רספא” מסרבים ללבוש בגדי חורף או להשתמש בתנור, ואחדים מהם אף מבלים חורף במערות בין הקרחונים, לבושים בבגדי כותנה. אחרי תרגילי יוגא מיוחדים עליהם לתאר בדמיון, כי השמש חודרת לתוך הפה, לתוך בית שחיים ולתוך אבר המין, ואז נעשה להם חם יותר ויותר. כוח אוטוסוגסטיה עצום הוא!

אנשי טיבט התקדמו, כמובן, בהרבה, בפאראפסיכולוגיה, בהשוואה לאנשי המערב. והדבר, כנראה, מותנה בתנאי הסביבה והחברה.

אצל אנשי טיבט הגיעה התכונה הטלפאתית לשיא התפתחותה.

הקשר הטלפאתי בין ה־למא, בין נזירים לתלמידיהם ואפילו בין חסידי התורה הנמצאים במקומות שונים בעולם, חזק למדי.

כדי לחשל את הגוף ואת הנפש ולעלות בדרגת ההשתלמות הרוחנית, קיים אצל הטיבטים המינהג לעמוד ב“מבחון החושך”, אשר, לפי דעתם, משנה את נפש האדם במהרה ובביטחה, מביאו לדרך הנכונה ומחזק את אומץ־לבו וכוחו. בכך מזכך הנבדק את נפשו מכל הטפל והמזיק שהצטברו בה בעבר.

“מבחן החושך” מתחיל מפיצול האישיות, דרך חזיות וחזיונות בלהות, ומסתיים בהרפייה מרגעת, שבאה בעקבות ניתוק קשרי־הנפש הרגילים, אשר היו נראים כריכוז עליון – זהו פירושו של המבחן “דרך החושך”.

הנבדק צריך לעבור טכס ההתקדשות. עליו להיות ערום, מלבד אדרת שתעטפנו מראשו ועד לכפות רגליו. הנזירים מקבלים את פניו בשירה חדגונית ספוגת יגון. נשמעים קולות התופים, שלקצבם מתנענעים האנשים לבושים בבגדים אדומים, כשקולותיהם מתמזגים עם גאות־הים.

הנבדק נכנס לטראנס תחת השפעתו ההפנוטית של ציבור האנשים, השר ומתנועע ללא הפסק. הוא מאבד בהדרגה את הכושר לעקוב אחרי המתרחש סביבו, הקשרים עם העולם החיצון ניתקים אט־אט. השירה נפסקת, והנזירים מכסים את פניו ומעבירים אותו לבית־המקדש החצוב בצלע ההר.

בית־המקדש מלא פסלי אלים שונים ושדים.

בתוך קיר אטום קרועים שני פתחים צרים שאפשר לעבור דרכם רק בזחילה.

הפתחים מובילים לתאים הנמצאים מתחת לפני האדמה. הנבדקים נשארים בתאים אלה זמן ממושך, כדי להגיע שם לשלמות הנפש. בעת שהותם בתאים, מקבלים הנזירים מים ודייסה מיוחדת – “צזמבה”, שהונחו ליד הפתח ואפשר להשיג אותם רק בהושטת היד.

התא עצמו דומה בצורתו לביצה, באמצעו הצר במקצת. למעלה – צנור למיזוג אוויר, כך שהאוויר ששרר בתא, היה תמיד צח ונעים. על הרצפה פרושה מחצלת־קש.

לעתים קרובות נדמה לנבחן, כי הוא עומד על סף החיים והמוות, הזמן נעצר מלכת, והנפש חוזרת לתוך חלל אין־סופי!

לפי אמונתם של הטיבטים, מגיעה נשמתו של הנבחן לטוהר, לשחרור מלא מכל הטפל שרכש בחיי היום־יום ואז מתחילות לפעול אצלו תכונות, המשתייכות כבר, לפי מושגינו־אנו, לפאראפסיכולוגיה.

הטיבטים מאמינים בגלגול הנשמות. הם מאמינים, כי נשמה של אדם טיבטי שנפטר יכולה לחזור לתוך גוף חי של טיבטי אחר; בדרך זו נוצר אצלם מינהג מעניין מאוד לגילוי ה“דלאי־למא” – “הכהן הגדול”, כאשר קודמו עוזב את עולמנו. הטיבטים מאמינים, כי בגוף הדלאי־למא שוכנת נשמה קדושה (נשמת בודהא), ובמות הדלאי־למא עוברת נשמתו לגופו של רך נולד.

לפעמים, לוקח החיפוש אחר “דלאי־למא” חדש שנים רבות. ובכל מקרה, צריך הילד, אשר לפי דעתם של הטיבטים היה בגלגול קודם “דלאי־למא”, להיות, לפחות, למעלה מבן שנה, כדי שיהיה מסוגל לעמוד במבחנים מוקדמים. לפעמים יכול ה“דלאי־למא” בעצמו לציין לפני מותו את המקום, בו ייוולד מחדש.

ניטול לדוגמא, את הדרך בה מצאו את ה“דלאי־למא” ה־13., שנפטר ב־ 1876.

בקרב כוהני טיבט – למאים102, מקובל היה לחפש את הילד המבוקש לפי השיטות המסורתיות.

הצעד הראשון: להתיעץ עם שני אורקלים – אורקלים: נה־צ’ונג ו־סאן־ייה103. הם נתנו כיוון כללי לחיפושים. אחר־כך, היה יוצא למא בעל דרגה גבוהה לחפש את הילד.

האיש הזקן היה עובר דרך קרחונים אין־ספור וסופות עזות. האובייקט הראשון שלו היה אגם מסתורי ב־טאקפי, הנקרא “הגלגל המנצח של הדת”. היה עליו לקבל הדרכה נוספת, כיצד להמשיך.

היה חורף כאשר הגיע הלמא לאגם. פני האגם היו מכוסים קרח ושלג שנערם למכביר.

נשבה רוח חזקה מאוד. האיש התיישב וחיכה. לו היה עליו לחכות שבוע ימים או שבועיים, לא היה מתקשה בכך, כיוון שכבר היה מוכן לכך ופותחה אצלו מדיטאציה. " Om Mani Padme Hum ".

לפתע פסקה הרוח וה־למא ראה לפניו פס רחב ולבן של קרח. האגם היה נקי משלג. ה־למא נשא תפילת ברכה והודיה, ואז החלה להיווצר תמונה בראי הקרח. ה־למא ראה בקתה קטנה ולידה עץ־אגס בשעת פריחתו.

באותו לילה חלם חלום, ובחלומו ראה ילד בידי אמו. תווי־פניו של הילד היו ברורים להפליא.


המבחן האחרון עבר בהצלחה אף הוא הילד ישב על הרצפה, ולפניו היו מונחים חפצים אשר חלק מהם השתייכו בעבר ל“דלאי־למא” ה־12.

הילד בחר מתוכם מחרוזת־ספירה ספל וממחטה של קודמו. בסופו־של־דבר, הושיט את ידיו ליטול את שרביטו של ה“דלאי־למא” הקודם. כאן בא המבחן לסיומו.

בגיל שלוש העלוהו הנזירים על כס־מלכותו. גם במשך שנות מלכותו, היה עליו להביא הוכחות נוספות שאכן הוא התגלמות ה“דלאי־למא” ה־12.

השגריר הבריטי – סר צ’ארלס בל104, שישב ב־סיקים ובוטאן שבטיבט, היה ידיד טוב של הדלאי־למא ה־13 שחי 60 שנה בערך ונפטר ב־1933. הוא נתן עדויות והוכחות בקשר לדברים הנ"ל. מעניינת מאוד העובדה, כי אנשי טיבט, אשר האמינו בכל לבם בדת, היו פעם עם שחי על חרבו, והפכו במרוצת הזמן לשוחרי־שלום.

שליש מאנשי טיבט הינם נזירים. החיים הדתיים מאפשרים גם קליטה של נשים, ויש ביניהן כאלו שהגיעו לדרגה גבוהה ביותר של רוחניות, כלומר הן בעלות כושר טלפאתי מפותח, או בעלות תכונה פאראפסיכולוגית אחרת כלשהי, מחד, והתפתחות רוחנית, מאידך.

לפי הבודהיזם הטיבטי, יש למחשבה כוח עצום; היא כמו דינמו, וכשהיא מופעלת בכל עוצמתה, היא מתחילה להקרין כוח, יופי, הרמוניה ואהבה לא רק על בעל־המחשבה, אלא גם על הזולת.

חדוות־החיים וכוח הרצון הם בבחינת שי הגורל, חסד אלוהי. למעשה, הם נמצאים ביסוד נפשו ונשמתו של האדם, ומופיעים בכל אדם ואדם.

הדבר כרוך בכושר התעלותה של הנפש מעל החומר הגשמי, הארצי, ובפיתוחו של הכוח הנפשי הנסתר.

ברגעי התעלות נפשית חש האדם במוות המתקרב וטוב לו! אין הוא פוחד מפני המוות. במקום הפחד והחרדה, מופיעה הרגשת הזדהות והתמזגות עם העולם כולו, הרגשה של טוהר נפשי ויכולת לראות את הנולד.

כך חשים האוהבים במגע ידיהם הראשון! לפתע נעשה הכל יפה במיוחד כאילו מבקשת הנפש למות, וזוהר מיוחד במינו עוטה את סביבתם! אושר אלוהי ממלא את החלל, הם חשים, כי עוברים הם את גבול העולם הריאלי ונכנסים לעולם אחר בעל חוקים שונים לחלוטין. הכל נעשה שלם ובלתי־נפרד, אינסופי.

“לו נפתחו שערי הקליטה המוחלטת, הכל היה מצטייר לאדם, כפי שהוא קיים באמת – נצחי”.


 

פרק יב: ארץ השמש העולה    🔗


כאל אגדי שנוצר מקצף הים, מתרומם ההר “פוּדז” היפהפה. לרגליו משתרעים גני הפרי ומפלי־המים, הנחלים ומעליהם גשרים מופלאי צורה וכפרים מכוסי שלג.

הסוג העתיק ביותר של הציור היפאני ואחד ההשיגים הבולטים ביותר באמנות המזרח־הרחוק בכלל, היה תאור־נוף. ביוצרו את תמונת־הנוף, השתוקק האמן להבין את חוקי היקום, כדי לסייע לאדם להגיע לשלמות הנפש, והמדובר הן באמן עצמו והן לצופה המתבונן במגילה. תמונת הנוף המזרח־תיכונית היתה הרהור פיוטי ופילוסופי אודות הטבע־גילוי העולם ברבגוניותו.

כאמור, הבודהיזם התהווה בהודו והתפשט על פני אסיה כולה. במרוצת הזמן ספג לתוכו תרבויות ואמנויות שונות של אותן הארצות אשר על פניהם התפשט. תורתו של בודהה הגיעה לסין עוד לפני המאה הראשונה לפני הספירה, ומשם עברה דרך קוריאה ליפאן; במשך אותן התקופות פיתח הבודהיזם מספר שיטות וצורות של תורה זאת, וביניהן התורה היפאנית ושמה “זן”, שהשפיעה השפעה עצומה על האמנות היפאנית, בכלל, ועל הציור היפאני, בפרט. תורת “זן” מצאה הד בתנועה מיוחדת במינה במערב של המאה ה־20. הפילוסופיה הזאת, שחלקה רב בעיצוב האופי והתרבות במזרח הרחוק, הנה בעלת שימוש אוניברסלי, תהיינה דתו או אמונתו של הפרט אשר תהיינה. הזן היא מזיגה של מחשבה פילוסופית הודית (מיסטיציזם הודי), עם התורות הסיניות של טאו וקונפוציוס (נטורליזם סיני הומוניסטי ופרגמטי) שעברה דרך נבכי האופי היפאני ויצרה את אסכולת המחשבה הידועה בשמה הסיני, צ’אן105. אסכולה זו מוכרת יותר בשמה היפאני זן, המהווה את הקריאה היפאנית של ההירוגליף והמלה הסינית – (צ’אן), זהו ביטוי המלה בסנסקרית דיאנה106 שפרושה – מדיטציה.

הגענו לשורש המלה – זן – שפירושה מדיטציה או ליתר דיוק – התבוננות וריכוז שמביאים למצב או לשלב גבוה יותר של התודעה ל“אחוד עם המציאות”.

זן יכולה להחשב גם כאחד הענפים של אסכולת (מאהיינה)107 הבודהיזם השייכת לטיבט, סין, קוריאה, ויפאן, אשר שמה את הדגש על כך, שלכולם יש קארמא משותפת כללית אשר כל פרט ופרט תורם לה אם לחיוב או לשלילה.

את יסוד הזן נוהגים לייחס להארה העילאית (זוהר פנימי) שהיתה לבודהה ביושבו תחת העץ הבודהי בבאיא שבהודו לפני כ־2500 שנה, כשנכנס למדיטציה עמוקה. פתאום בהיותו שקט, לקח בודהה את הפרח אותו קיבל ממישהו והחזיקו ביד. כל אחד מהמשתתפים ניסה לפרש את השקט שלו ואת תנועת ידו עם הפרח, חוץ מתלמיד אחד, קסאפא, אשר בהסתכלו על הפרח הצהוב בידו של המורה הבין את משמעותה וענה בחיוך שקט.

בודהה הושיט לו את הפרח לאות הוקרה.

כן מספרת המסורת שקסאפא מסר את הזן לפטריארך ה־28, בודהידהארמא108, שהיה לפטריארך הראשון של זן בסין. לכן מתחילה למעשה, ההסטוריה של זן אם בואו של בודהידהארמא לסין בשנת 320 לפנה"ס.

לדעת רוב המלומדים, זן של ימינו הוא תוצאה של פיתוח תורת ההארה על ידי המחשבה הסינית. נזיר בודהיסטי בשם איסאהי נחשב לאחד מאבות כת־הזן בודהיזם ביפאן. לפי המסורת, הביא הנזיר את התורה יחד עם שתילי צמח התה ליפאן במאה השתים־עשרה לספירה.

הדגש על חשיבותה של “הומניות”, “אהבת האדם” בזן נלקח בחשבון על ידי פסיכואנליטיקנים מערביים, המבקשים לסייע לפציאנטים שלהם להשתחרר מהאנרגיות של הפרט (האינדיבידואליות) המדכאות או הגורמות לסטייה.

בסמינר לפסיכואנליזה וזן בודהיזם שנערך לפני מספר שנים ב־קוארנאמאקה שבמקסיקו, הדגיש ד“ר סוזוקי את חקר החשיבה היום־יומית כ”טאו" – אמר: – “לפי טאו פרושו של זן הוא – “תת המודע”, אשר פועל כל הזמן בתודעה שלנו”. הוא ציין בדבריו, כי יש צורך בהתפתחות תת־המודע האינסטינקטיבי גרידא (המשותף לילדים ולבעלי חיים) ל“תת מודע מאומן”. המושג האחרון – “תת מודע מאומן” – פרושו, לפי דברי ד"ר סוזוקי – סוג של התעוררות המשותפת לכל יצור אנושי שהגיע לבגרות אמיתית, ואשר חוויות תת־המודע שלו עברו כבר את הילדותיות והינן חלק מהישות כולה.

הוא דיבר על שמוש כללי והבנת תת־המודע כ“ראש־חץ אוטומטי של כל כושר היצירה” הוא אינו מתיחס בזלזול לחשיבותה של החשיבה, הוא רק מזהיר אזהרות מסויימות נגד הנטייה המודרנית להפריד את המוח מהשדה הגדול של הומניותו הכללית של האדם.

ד"ר סוזוקי אמר: “הפונקציה של התודעה אצל האדם, כפי שאני רואה, הינה לשקוע עמוק יותר ויותר לתוך מקורו – לתוך תת־המודע. לתת־המודע יש שיכבה משלו, בעלת עמקים שונים ביאולוגיים, פסיכולוגיים ומטפיסיים. חוט אחד עובר דרכם ומחברם. תורת זן מלמדת – לתפוש את הדבר בשלמותו”.

כאמור, מסורת הזן מצביעה כי שיטות לימוד, להסתכל ישר לתוך לב האדם או לתוך הטבע שלו, היא הדרך לחרות.

אולם ביפאן מכוון העיסוק בתרגילי ריכוז המחשבה – ובזה נבדל זן מציאן – פיתוח אנרגיה לשמה. דוקטרינת הזמן של העדר הגבלה וגבול הגיעה לעצמה הגדולה ביותר בקרב הסמוראים: יש לראות את הדבר הזה באספקט של החינוך הנוקשה, שדרוש היה להכשרת בני כת הסמוראי ושל המתח האמוציאונלי בו היו נתונים בזמנים של מלחמה מתמדת.

לא יכלה להיות הסכמה ביחס לקיום פחד בצורתו השלילית. לכן, פיתחו הסמוראים את מצב חוסר הפחד לדרגה של העדר פחד ממוות. הם חשו שהחיים כדאיים הם, אולם הם ידעו, כי בשעת הקרב אסור להרשות אף את המידה הקטנה ביותר של פזור־נפש או כל דבר העלול לגרום לטעות ולו גם הקטנה ביותר. למשל, במלחמת העולם השניה היה בצבא היפאני קומנדא־לוחמים אשר נקראו “קמיקזה” – “הרוח הקדושה”. חייליו הלכו למות ביודעין, בהתנגשות מטוסי קרב אמריקאיים.

זן בודהיזם אינו מתאר, כמו אסכולות אחרות של הבודהיזם, את העולם כאשליה. בהיותו ביסודו אנטי־אינטלקטואלי שם הזן דגש על האינטואיציה ועל החויה האישית מתוך המציאות. מצב של הארה עילאית – אשר נקרא “סאטורי”109 ביפאנית. למעשה דומה חוויה זו מאד לחוויה פסיכודלית, תחושת ההווה הנצחי.

אולי בגלל הזן, החנוך המסורתי ואופים המיוחד של היפאנים התקדם המחקר המדעי של תופעות פאראפסיכולוגיות והיפנוזה ביפאן, במידה כה רבה. בהתמדה ובחריצות חודרים הפאראפסיכולוגים היפאנים אל עולם המיסתורין וכבומרנג מחדירים הם את המידע שנשאב משם לעולם הרחב.

למשל, בבתי ספר מסוימים ביפאן מלמדים בעזרת ההיפנוזה. במאמר שנתפרסם ב“הד החינוך”, תשכ“ו חוברת י”ב, תחת הכותרת “ההיפנוזה בבית ספר יפאני”, נאמר: “16 תלמידים בני 10, בבית ספר בטוקיו, צייתנים אך לא נפחדים, היושבים רגועים בכיתתם, הופנטו במהירות, כדי שישמרו בזכרונם את שמות העמקים והנהרות של ארצם. ההיפנוזה משגשגת עתה ביפאן לפי הידיעות בעיתונות הבינלאומית”.

והנה סיפורו של עיתונאי, על מראה המהפנט מצוקבה, שנתן שעור בכיתה ד. הוא ציוה על התלמידים לעצום עיניהם ולדמות בנפשם שהם יורדים במדרגות, אחת אחת. עכשו אתם במצב מנוחה מוחלטת – אמר מצוקבה – ומסוגלים לזכור הכל בבהירות.

נתחיל את השיעור, כתבו את השעור, כתבו את האות ד' בידכם הימנית על כף ידכם השמאלית. 9 אצבעות קטנות ציירו את האות על כף היד. לאחר מכן כתבה הכיתה משפט שלם באופן זה. המדריך מצוקבה מחא כף, והילדים פקחו את עיניהם.

במקום אחד ובאותה עת, במכון לפסיכולוגיה תעשייתית, הופנטו ששה סוחרים בגיל העמידה. פעולה זו שיחררה אותם, לדבריהם, מן הסיוט של דאגות ומתיחות יומיומית ושיפרה את הצלחתם בעסקים. ההיפנוזה מקובלת כיום ביפאן לסיוע בלימודים ובעסקים, שני שטחים בהם ההתחרות החברתית חריפה מאד. היפאנים מאמינים, שיש בידי ההיפנוזה לעזור להם להתגבר על המתיחות של החיים המודרניים. במערכת החינוך הממשלתי נערכים נסיונות נרחבים בהיפנוזה, כאמצעי סיוע ללימודים. בעולם העסקים היפאני רבים הניסויים עוד יותר.

ביפאן קיימת אגודה לפאראפסיכולוגיה, שחבריה הינם ברובם, אנשים בעלי ניסיון בתחומים שונים של המדע, או בעלי השכלה אקדמאית. האגודה היפאנית לפאראפסיכולוגיה נוסדה ב 1963, והועידה הראשונה שלה התקיימה בטוקיו, ב־18.7.1967. השתתפו בכינוס 51 איש, ביניהם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פילוסופים, וסטודנטים לפסיכולוגיה. פרופ. אוגומה, יושב ראש האגודה, הרצה על התפתחות הפאראפסיכולוגיה ביפאן. בחילופי דברים השתתפו פרופסורים מאוניברסיטת טוקיו ומאוניברסיטת קיו, מאתמטיקאים ופרופ' של אקדמיה צבאית יפאנית.

הפאראפסיכולוגים היפאנים ערכו ניסויים מעניינים מאד בראיית הנולד. על תפקידה של התפישה העל־חושית בתהליך היצירה נערכו נסויים על ידי אקורה אונדה, בוגר אוניברסיטת טוקיו ב־1948, וכעת פרופ' באוניברסיטת טוקיו: לפי דעתו פועלת התפישה העל־חושית במידה מסויימת, בהשראה ובהארה פנימית. ההארה הפנימית או ההארה העילאית עולה בקלות במצב בו אדם מוכן להירדם או במצב בו האדם מתחיל להתעורר מהשינה בבוקר. מצב מנטלי כזה מהווה מעין מצב היפנוטי. המדען טוען: כי כשניתח את תהליך החשיבה היוצרת, היתה התוצאה: חשיבה – ריכוז – מדיטציה – שינה.

השראה, “סאטורי” (הארה, זוהר פנימי) של זן, תפישה־על־חושית עלולים להופיע בריכוז במדיטציה ממושכת.

בתהליך היצירה ובראיית הנולד, עולה האימז' באופן ספונטני לפני ביצוע הפעולה. בתהליך היצירה נעשה האימז' מציאותי מתוך מאמצים של היוצר, מחד, ובראיית הנולד – לפי דבריו של אקורה אונדה, האימז' או הזיה מדומה, נהפכת למציאות במשך הזמן.

ישנם מיקרים רבים בהם עולה האימז' מתוך מצב של אוניפיקציה ושילוב בין האדם עצמו לעולם החיצוני.

תפישה על־חושית פועלת באותה דרך. ראיית הנסתר מראה לנו איחוד בין האדם לאובייקט, או למצב. או מצביעה על דו־קיום של פרט ואובייקט באותו מצב. ראיית הנולד, פירושה, תהליך של הפיכת ההכרה שנתקבלה במימד זהה עם מצב שיהיה בעתיד, למימד ריאליסטי.

היפאנים ערכו ניסויים מעניינים מאד, על מנת לבדוק, מהו הקשר בין המחזורים הפיזיאולוגיים, כמו חום הגוף110, או ווסת, ותוצאות תפישה על־חושית והגיעו למסקנה, כי תפישה על־חושית, עולה בתחילת הווסת ויורדת בהדרגה. מעניין גם ניסוי של תע“ח במרחקים: המרחק היה 17.200 ק”מ. הדמויות היו מונחות במדף, בבסיס צבא ימי של ארגנטינה111 בקוטב הדרומי. השתתפו 93 איש, אחדים מהם – בכל הסידרות ואחרים בסידרות אחדות.

הם השתמשו בקלפי זנר רגילים, הקלפים היו מונחים על המדף. באחד הבנינים בבסיס; איש צבא נכנס לחדר והסתכל על הקלפים 10 שניות על כל אחד, 4 פעמים ביום. היו בסך הכל 8 סדרות, כל סדרה 8 ימים. התוצאות היו חיוביות.

כאמור, הפאראפסיכולוגים היפאניים מקדישים זמן רב לחקר יסודי של תופעות פסי ואחד הנושאים המרכזיים בועידתם הכלל־ארצית ב־1965 היה “היחס בין תפישה על־חושית לתהליך היצירה”. לא מעט זמן הוקדש לחקר ההיפנוזה ותפקידה במחקר הפאראפסיכולוגי. הם מנסים לחקור את הבעיות הכרוכות בתופעות פאראנורמליות שונות מכל הזוויות, הן מבחינה פיזיאולוגית, והן מבחינה פסיכולוגית ולפתרן במקרה והדבר ניתן לביצוע.

אפשר לומר, כי דווקא “בארץ השמש העולה” מצליחים אנשי מדע שונים לשבור את חומת אי־האמון כלפי הפאראפסיכולוגיה, אשר בתחומיה נכללים קשרי הגוף והנפש, בהם מתרחשות התופעות אשר ביטוייהן הינם “אימפולסים נפשיים בעולם החומרי”112. היפאנים מחזירים את הפאראפסיכולוגיה למקומה המיועד לה כחלק אינטגרלי של “תורת הנפש” הפסיכולוגיה, הקשורה באופן בלתי מנותק ב“תורת הטבע” – הפיזיולוגיה.

תקופתנו הדרמטית, הינה תקופת שכחת המושגים השמרניים ושרידי העבר על סמך ידע מדוייק ומחקר בלתי פוסק. הינה תקופת פיצול האטום וחדירה לחלל הקוסמי. אולי, הגשר המגשר בין המיקרוקוסמוס למאקרוקוסמוס הוא האדם עצמו, שהינו בעל תכונות וסגולות לאין ספור, אשר ביניהן ישנן כאלה שעדיין אינן ניתנות לזיהוי ולתפישה; והוא עצמו יעלה על הנתיב אל הבלתי־נודע ויחשוף את סודי־הסודות של הנצח ושל הרגע.


 

מראי – מקור    🔗


BIBLIOGRAPHY AND REFERENCES


פרק 1: נתיב אל הבלתי־נודע


1. Vasiliev Leonid, “Mysterious Phenomena of the Human Psyche”, Moscow, 1964.

2. Louisa E. Rhine, “E.S.P. in Life and Lab”, tracing Hidden Channels, 1967.

3. Kajinsky, “Biological Radio־Communication”, Kiev, Ukrainean Academy of Science Press,

1962.

4. J. B. Rhine, “The Reach of the Mind”.

5. Ryzl M., “An Experiment in Duplicate Calling with Stepanek”, Journal of Parapsychology,

N. I, 1967.

6. Kogan Ippolit, “Is Telepathy Possible?” Radiotechnika N 1 1966.

7. Ernest Jones, “The Life and Work of Sigmund Freud”, Basic Books, N.Y., 1957.

8. Berthold Eric Schwarz, “Psychic־Dinamics”, Pageant Press, Inc. New York, N 4.

9. Eleventh Annual Convention of the Parapsychological Association, Treiburg, 1968.

10. ד"ר חיים ברנט, “פאראפסיכולוגיה”, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1967.

11. פרופ' לאוניד וואסילייב, “טלפאתיה”, עולם המסתורין מס' 10 עמ' 6.

12. אולגה פיינגולד, “צעדים ראשונים בחקר טלפאתיה”, עולם המסתורין, מס' 20.


פרק 2: תפוח־אדמה עם טעם אגס


1. Experimental Hypnosis, edited by Leslie M. le Cron, 1965, N.Y.

2. Bernard Hollander, M.D., "Hypnosis and Self־Hypnosis, Melvin Powers, 1965.

3. Abnormal Hypnotic Phenomena, Vol. III, edited by Eric J. Dingwall, 1968.

4. Vasiliev Leonid, “Suggestion at a Distance”. Notes of a Physiologist, Moscow,

Gospolitisdat, 1962.

5. “Art Instruction Under Hypnosis”, Sputnic, May, 1967.

6. אולגה פיינגולד, "צעדים ראשונים בחקר הטלפאתיה,, עולם המסתורין, מס' 20.


פרק 3: סודות מנמוסינה – אלת הזכרון


1. Vasiliev Leonid, “Unusual Coincidences”, Science and Religion N 7, 1965.

2. H. W. Magoun, “The Waking Brain”, 1963.

3. Susy Smith, “The Enigma of Out־of־Body Travel”, 1968.

4. Jack Harrison Pollack, “Croiset \(הקלד\ משוואה\ כאן.\) the Clairvoyant”, 1965.

5. Louri e“The Small Book about a Great Memory”, Moscow, 1969.

6. Kosenko, “The Stories about the life of a Brain”, Moscow, 1964.

7. אולגה פיינגולד, “זכרון, טלפאתיה וראיית הנסתר”, עולם המסתורין, מס' 15.


פרק 4: נחש שהחזיק את זנבו בפיו


1. Penfield Wilder, “Epilepsy and the Functional Anatomy of the Humain Brain”, Boston,

1954.

2. Strauss, “Diagnostic Electroencephalography”, N.Y.; 1952.

3. “Dreams may Warn Us of Serious Illness”, Toronto Star, 1969.

4. Kamiya J., “Conscious Control of Brain Waves”, Psychology today, April, 1968.

5. Stanly Krippner and William Hugh, “Sleep, unease and Dreams”, Psychology to־day, June, 1970.

6. Volpert I., “Dreems in Sleep and Hypnosis”, Leningrad, 1966.

7. Ullman Montague, M.D., An Experimental approach to dreams and Telepathy" Newsletter

of the Israel parapsychology Society, N 3, August, 1968, Jerusalem.


פרק 5: תכונות פסי אצל בעלי־חיים


1. Naumov Edward, “The Brain Reserves”, Science and Religion N 3, 1966.

2. Dvinsky, “Durov and His Performing Animals”' Moscow, Foreign Language Press.

3. Kamessky I., “Radiation from Organisms”, Journal of Paraphysics, N 4.

4. “Science and Life”, “Bionika”, N 8, 1968.

5. אולגה פיינגולד, “הדולפינים”, עולם המסתורין, מס' 16.


פרק 6: מסעות ל.ס.ד.


1. Wasson R., “Hallucinogenic Mushrooms of Mexico”.

2. Sidney Cohen, “The Beyond Within, The L.S.D. Story”, 1967.

3. Puharich Audrija, “Sacred Mushroom”, New York, 1959.

4. Bishop James A. Pike, “The Other Side”, 1968.

5. רוני אשל וצ’ארלס פול, “הדרך לעמק המות”, מעריב, 12.12.69.


פרק 7: ריפוי שיניים באמצעות כוח מגי


1. Ceram C.W. “Gotter, Graber, Gelehrte”, Hamburg, 1955.

2. Bernard Bromage, “The Occult Arts of Ancient Egypt”, London, 1960.

3. Blaxland Stubbs, “From Magic to Modern Medicine”, Thrift Books, 1952.

4. Shirokogoroff S.M., “Psychomental Complex of the Tungus”, London, 1935 (Peking

Edition).

5. יעקב בזק, “למעלה מן החושים”, הוצאת דביר 1968, עמ' 27.


פרק 8: כיצד הגיעה הבשורה על תקומת ישראל לתימן


1. I.G. Frazer, “The Golden Bough, A Study in Magic and Religion”, London, 1963.

2. Giuseppe Cocchiara, “Storia Del Folklore in Europa”, Torino 1952.

3. זלמן בהרב, “מדור לדור”, תרבות וחינוך, 1968, עמ' 31, 45, 156, 190.

4. Paustovsky C. “The Golden Rose”, Moscow, 1965.

5. O. Feingold, “Parapsychology in Folklore”, News־letter of the Israel Parapsychology

Society, N 4, 1969.

6. פאוסטובסקי, “הקרובים והרחוקים” (Moscow, 1966)

7. שטיינברג, “הדת הקמאית”.


פרק 9: החוכמה מעבר לחומה הסינית הגדולה


1. The Fairy Stories of Ancient China, Shanghai, 1957.

2. “The Literature of the Ancient East”, Moscow University, 1962.

3. Hou Wai־du, “A short History of Chinese Philosophy”, F.L.P. Peking.

4. “I Ching or Book of Changes”, London, Routledge & Kegan Paul Ltd, 1965.


פרק 10: האל הרוקד שיווא


1. Goldie Lipson, “Beyond Yoga”, N.Y., 1970.

2. Nancy Phelan and Michael Volin “Sex and Yoga”, 1968.

3. Ernest Wood, “Great Systems of Yoga”.

4. Jonson Charles, “Yoga Sutras of Patanjali”, 1949.


פרק 11: ארץ קרחוני הנצח ושלמות הנפש


1. Bromage Bernard, “Tibetian Yoga”, London, 1952.

2. Alexandra David־Neel, “Initiations and Initiates in Tibet”, Rider & Company, London, 1958.

3. Alexandra David־Neel, “With Mystics and Magicians in Tibet”, Bodley Head.

4. Evans־Wenth. “Tibetan Book of the Great Liberation”, London, 1954.


פרק 12: ארץ השמש העולה


1. Nancy Wilson Ross, “Three Ways of Asian Wisdom”, N.Y. 1966

2. “Ch’an and Zen”, Ridder & Company, London 1960.

3. Preceedings of the Parapsychological Association in Japan. 1968.


  1. תפישה על־חושית (תע"ח) E.S.P – Extrasensory Perception מודעת של מאורעות חיצוניים או תגובה עליהם, שלא באמצעות חמשת החושים.  ↩

  2. אלקטרוניקה – המדע העוסק בתנועות האלקטרוניים בריקנות ובגאזים.  ↩

  3. קיברנטיקה – מדע מנגנוני השליטה כגון, מערכת העצבים באדם ומכונות חישוב.  ↩

  4. ביאוניקה – תורת אמצעי התקשורת בעולם חי.  ↩

  5. ביוגיברנטיקה – מדע מנגנוני השליטה, כגון מערכת העצבים באדם ובבעלי־חיים.  ↩

  6. הפרופ' ג. ב. ריין עומד בראש המעבדה הפאראפסיכולוגית של האוניברסיטה דיוק בארה"ב משנת 1953 ועד היום.  ↩

  7. פוול סטפנק – פאראגנוסט, תלמידו של ד"ר ריזל, נבדק על־ידי המדענים האמריקאיים והבולגרים, אשר אישרו את כשרונו המיוחד.  ↩

  8. ד“ר ריזל – מדען צ'כי, חתן פרס מקדאוגל, חי כעת בארה”ב.  ↩

  9. פרופ' לאוניד ואסילייב – הפיזיאולוג הרוסי מלנינגרד שהקדיש 45 שנות חייו לחקר תופעות הפסי. (ראה הערה 7)  ↩

  10. הקטע הועתק מ“עולם המסתורין” מס' 10.  ↩

  11. אלקטרואנצפלוגרף – או מכונת E.E.G. הרושמת את הזרמים הביוחשמליים הנוצרים במוח.  ↩

  12. תכונות (הפסי Psi)) המונח לתחום התופעות הפאראנורמליות.

    ה־ Psi הינה האות ה־23 באלף־בית יווני Ψ  ↩

  13. בילוקציה – תופעות פסי בה דמותו של אותו אדם נראית לאנשים בשני מקומות בעת ובעונה אחת  ↩

  14. טלקינזיס – תנועה משוערת של עצמים וגופים, הנגרמת על ידי השפעה נפשית ישירה, ללא התערבות מיכנית.  ↩

  15. סדרות (runs) – כל סדרה כוללת לא פחות מ־5 ניסויים בקלפי צנר.  ↩

  16. זוהי הנחתו של אנדרי פוהריץ, המדען האמריקאי אשר ערך מחקר מעמיק בתחום הפאראפסיכולוגיה ובתחום השפעת הסמים על מוח האדם.  ↩

  17. ויזואלי– חזותי.  ↩

  18. הוועידה הבינלאומית ה־11 לפאראפסיכולוגיה בפרייבורג, מערב גרמניה, 5־7.9.1968.  ↩

  19. פרופ' טנהף, המדען ההולנדי, העומד בראש המחלקה לפאראפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרחט. בשנת 1933 הוענק לטנהף תואר דוקטור על עבודת המחקר שלו בשטח הפאראפסיכולוגיה.  ↩

  20. דיסלוקציה – חלוף מקומות.  ↩

  21. פ.ק. – טלקינזיס – תנועה משוערת של עצמים וגופים הנגרמת על־ידי המחשבה: Psychocinesis, P.K..  ↩

  22. מצב התודעה העליון Superconscious State.  ↩

  23. מצבי התודעה השונים מערות Altered States of Consciounsness A.S.P..  ↩

  24. תחושה על־חושית (תע"ח) Higher Sense Perceptions–H.S.P..  ↩

  25. המכון לסוגסטולוגיה ולהיפנוזה שוכן ברח‘ בודפסט בסופיה, בירת בולגריה. מנהל המכון הינו ד"ר לוזנוב ג’אורג', הפאראפסיכולוג שהקדיש 25 משנות חייו לחקר היוגא ותכונות הפסי.  ↩

  26. דה־סינכרוניזציה – אי־קיום יחד.  ↩

  27. אלפא ריתמוס מופיע במוח בעת הרגעה ותרדמה.  ↩

  28. אלפא ריתמוס – מופיע במוח בעת הרגעה או תרדמה.  ↩

  29. סומנמבולה – סהרורי, אדם במצב היפנוטי עמוק.  ↩

  30. סומנמבוליזם – סהרוריות, סוג היפנוזה עמוקה.  ↩

  31. שינה פאראדוקסלית או שינה מהירה הינה פאזת השינה, בה חולם אדם חלומות.  ↩

  32. בכוחות הטבע קלה (Kéle) מאמינים שבטים נודדים בסיביר המזרחית.  ↩

  33. אוראולה (Aureola) – ההילה אותה היו מציירים הציירים הקדמונים סביב ראשו של הקדוש.  ↩

  34. סכיזופרניה – פצול האישיות.  ↩

  35. אפילפסיה – מחלת הנפילה.  ↩

  36. ל.ס.ד. – חומצה ממיסה של דיטלמיד.  ↩

  37. אלקטרודה – גוף מתכתי מוליך חשמל.  ↩

  38. פרואקציה אסטרלית (Astral projection) האלוצינאציה שסיבתה טלפאתית או פאראנורמלית.  ↩

  39. מנמוניקה – תורת כללי הזכרון.  ↩

  40. אחד הפציינטים של הפרופ' לוריה, הפסיכולוג המוסקבאי, עליו כתב בספרו “סודות הזכרון”.  ↩

  41. סיגנל – אות, סימן.  ↩

  42. סקסואליות – משיכה מינית.  ↩

  43. רטיקולה – רשת סיבים עצביים במוח.  ↩

  44. רזרבה – מטען, מלאי, קרן.  ↩

  45. תנועות העיניים המהירות REM Rapid eye movement or.  ↩

  46. אלקטרואנצפלוגרף או מכונת E.E.G., הרושמת את הזרמים הביו־חשמליים הנוצרים במוח.  ↩

  47. אליאס הואויה, ממציא מכונת התפירה.  ↩

  48. אויריסטיקה – תורה על תהליכי היצירה של האדם אשר בהם קיים אלמנט של ניחוש, אלמנט של אי־וודאות. מקור המלה בשפה היוונית – אויריקה (מצאתי) – צעק ארכימדס בעת גילוי החוק היסודי להידרוסטטיקה, ביושבו באמבטיה.  ↩

  49. אויריסטיקה – המדע על תהליכי היצירה; השם נלקח מהיוונית: אויריקה (מצאתי) – צעק

    ארכימדס בעת גילוי החוק היסודי להידרוסטטיקה, ביושבו באמבטיה.  ↩

  50. ד“ר דז'ון לילי, הנאורולוג ”מהמכון לחקר אמצעאי התקשורות“, בארה”ב.  ↩

  51. וריאציה – השתנות, שוני.  ↩

  52. ביוהידרואקוסטיקה – מדע על אמצעי התקשורת בקרב בעלי חיים ימיים.  ↩

  53. פלקסוס־גלאס – מקלעת, סבכה, רשת שקופה מזכוכית.  ↩

  54. הידרולוקציה – שיטת גילוי אובייקטים הנראים לעין בשטח במים.  ↩

  55. אקולוקציה – החזרת הקול מהחפץ.  ↩

  56. ספקטרום – קשת.  ↩

  57. טלמטריה – שיטת עקוב אחר מעוף צפורים באמצעות משדר רדיו זעיר הצמוד אל גב הציפור.  ↩

  58. אדגר קייסי, הפאראגנוסט האמריקאי והמרפא המפורסם.  ↩

  59. סיסמוגרף – מכשיר הקולט את האותות הבאות מתוך האדמה.  ↩

  60. גנרטור – מוליד, גורם, דינמו, מחולל.  ↩

  61. זואופסיכולוגיה – פסיכולוגיה של בעלי־חיים.  ↩

  62. אפיפיזה – Glandula pinealis  ↩

  63. אפיפיזה – בלוטת הגפר.  ↩

  64. בלוטה אנדוקרינית – בלוטת ההפרשה הפנימית.  ↩

  65. קטיאון – קטודה – קוטב שלילי של מקור וזרם חשמלי.  ↩

  66. אניאון – אנודה, קוטב חיובי של מקור זרם חשמלי.  ↩

  67. אלקלואיד – בן קבוצה של חומרים אורגניים טבעיים שהם תרכבות של חנקן הנמצאים בעולם הצומח (הם בסיסים).  ↩

  68. טוקסיקולוג – רופא המטפל במחלות הנגרמות על ידי הרעלת הגוף.  ↩

  69. ד“ר יאן ארנבלד, המדען הצ'כי אשר חי כעת בארה”ב וחוקר תופעות הפסי אצל אנשים חולי סכויזופרניה.  ↩

  70. אופטי – ראייתי, חזותי של העין.  ↩

  71. ניארופתולוגיה – תורת מחלות עצבים.  ↩

  72. ל.ס.ד. – חומצה ממיסה L.S.D. – Lyserg Saüre Diethylamide של ד'טלמיד.  ↩

  73. הליוצינוגני – הגורם להזיות.  ↩

  74. שמו של הצמח אשר מגבעוליו מכינים תושבי אזור אמזונה משקה להגברת תפישה על־חושית – Banisteria Caepi.  ↩

  75. מטאבוליזם – חילוף חומרים בגוף חי.  ↩

  76. משפט מתוך ספרו של ד“ר בזק, ”למעלה מן החושים".  ↩

  77. לוח השנה הסיני: עכבר (tzi), שור (Chou), נמר (Zai), ארנבת (Mao), דרקון (Chen), נחש (Si), סוס (U), איל (Vei), קוף (Shen), תרנגול (Yu), כלב (Syui), חזיר (hai).  ↩

  78. מינורט – חוק העברת בעלות הקרקעות בירושה לבן הצעיר או לבת הצעירה.  ↩

  79. מייוראט – חוק העברת בעלות הקרקעות בירושה לבן בכור.  ↩

  80. זלמן בהרב, המחבר של קובץ סיפורי עם “מדור לדור”.  ↩

  81. סיוא־מייו – היכל הלימוד Syue־Myo.  ↩

  82. ונחואה – חוכמה והשכלה Ven hua.  ↩

  83. מטריאליזציה – הופעתם של אברי הגוף או של הגוף בשלמותו בשעת סיאנס.  ↩

  84. לביטאציה – התרוממותם של עצמים מן הקרקע בנגוד לכוח הגרביטציה.  ↩

  85. ואו – המדיום בעל תכונות הפסי – Wu.  ↩

  86. שמניזם – דת או אמונה בדבר יכולתם של אנשי סגולה (שמנים) להיות במגע עם רוחות במצב של התלהבות עילאית או זוהר פנימי.  ↩

  87. ליפו, המשורר הסיני הגדול מתקופת טאנג (762–701) – Li־PO  ↩

  88. אי־צ'ינג – “ספר השינויים” – אחד מששת הספרים הקלסיים שערך אותם קונפוציוס – I. Ching.  ↩

  89. צמח בעל אלף עלים – Jarrow.  ↩

  90. אינג – הכח החשוך Jing.  ↩

  91. יאנג – הכוח המואר Jang.  ↩

  92. פאטאנדזאלי – החכם ההודי אשר תורתו הפילוסופית העתיקה נוצרה במאה ה־2 לפנה"ס Patanjali.  ↩

  93. אסנא – מצבי גוף Asana.  ↩

  94. פראנאיימה – הנשימה המפוקחת Prahnayama.  ↩

  95. סידחיס – כוחות נסתרים Siddhis.  ↩

  96. תחנת השידור בי.בי.סי. B.B.C. באנגליה.  ↩

  97. “יהלום בלוטוס” – “Om ma־ni pad־me hum” הנוסחה הקדושה.  ↩

  98. קארמא – בבודהיזם: השפעת מעשי בני האדם על גורלם בעולם הבא, גורל, מזל, שכר ועונש.  ↩

  99. אקזיסטנציה – קיום.  ↩

  100. טומו – יצירת חום מלאכותי בגוף בעזרת תרגילי יוגא וברכוז המחשבה – Tumo.  ↩

  101. רספא (Respa) הנבדק המוכן להתקדשות.  ↩

  102. למא (Lama) הכהן הטיבטי.  ↩

  103. האורקלים הטיבטים נה ציונג (Ne־chung) וסאו־יאה (San־Ye)  ↩

  104. השגריר הבריטי בסיקים סר צארלס בל.  ↩

  105. ריכוז והתבוננות צ'או (Chyan)  ↩

  106. מדיטציה (דיאנה)– D'Yana  ↩

  107. מאהיינה (Mahayana) האסכולה הבודהיסטית בטיבט, סין, יפאן וקוריאה המלמדת על הקארמא המשותפת לעם כולו.  ↩

  108. בודהידהארמא (Budhidharma). בקרב היפאנים ידוע בשם דארומא (Daruma).  ↩

  109. הארה עילאית סאטורי (Satori).  ↩

  110. חום הגוף (BBT).  ↩

  111. בקוטב הדרומי (Deception Island).  ↩

  112. מדברי פרופ' רוטשילד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!