עב
[7 ע"א] והאלהים נסה <בר' כב:א>
פ אָב וּבֵן1 שְׁנַיִם
הִזִּילוּ מֵעֵינַיִם
דִּמְעָה כְנַחֲלֵי מַיִם
וְאֶרְאֶלֵּי מְעוֹנַיִם2
צָעֲקוּ בְּפוּץ עֵינַיִם3
כְּנָם עָקוּד4 בְּעִינְיָנַיִם5
אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי עֵינַיִם
הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם6
נ 5 היה מעינים והמי"ם נמחקה
-
אב ובן: אברהם ויצחק ↩
-
ואראלי מעונים: המלאכים. הריבוי הזוגי בא לצורך החרוז והרבה כיו“ב בפיוט המזרחי. והוא על־פי האגדה הידועה בבר”ר נו:ה, עמ‘ 600, ובהרבה מקבילות: ’ובשעה ששלח אבינו אברהם את ידו ליקח את המאכלת לשחוא את בנו בכו מלאכי שרת, הה"ד: הן אראלם צעקו חוצה.' ↩
-
בפוץ עינים: בדמעות כששפך מעיינות, מלשון ‘יפצו מעינתיך חוצה’ (מש' ה:טז). ↩
-
כנם עקוד: כשאמר יצחק. ↩
-
בעינינים: בענייה, בדיבור, השווה הביאור לטור 4. ↩
-
אליך…בשמיים: תה‘ קכג:א; והשווה תרגום יונתן לבר’ כב:י. ↩