אֲדוֹנִי, קַח בְּכַפֶּךָ מְתוּקָה, / וְתָרִיחַ – וְתִשְׁכַּח הַתְּשׁוּקָה,
אֲדַמְדֶּמֶת שְׁתֵּי פָנִים כְּכַלָּה, / בְּבוֹא רֵאשִׁית שְׁתֵּי יָדַי בְּחֵיקָהּ,
יְתוֹמָה הִיא וְאֵין לָהּ אָב וְאָחוֹת, / וְגַם מֵעַל אֲמִירֶיהָ רְחוֹקָה.
וְעֵת שֶׁנִּלְקְחָה חָמְדוּ חֲבֵרוֹת / הֲלִיכָתָהּ וְצָעְקוּ לָהּ צְעָקָה:
“שְׂאִי שָׁלוֹם לְרַב יִצְחָק אֲדוֹנֵךְ / וְאַשְׁרֵךְ שֶׁבְּפִיו תְּהִי נְשׁוּקָה!”