כולנו הרהרנו לא פעם, כיצד נופל בגורלם של מדינאים ועסקנים ישראליים וציוניים שתמיד מסלפים את דבריהם בראיונות ובדיווּחים, ותמיד הם נאלצים להכחישם. זה יכול לקרות בכל מקום, זה אפילו קורה, אבל אצלנו זה קורה כל הזמן. מסכּנים אנשי הצבור שלנו: תחילה אונסים אותם לדבר, ואחר-כך אונסים על-פי הדיבור של עצמם, הם אנוסים להכחיש.
ההכחשות של מדינאים ישראליים ויהודיים דומות למעשה בקדרה של שלום עליכם, אשר – כזכור – כלל לא שאלו אותה, וחוץ מזה היתה חלולה, ונוסף לכך החזירו אותה. גם אישי-הציבור שלנו כך: ראשית, הם כלל לא אמרו את הדברים שיוחסו להם. שנית, הם אמרו אותם בהקשר אחר. שלישית, הם אמרו אותם שלא לפרסום. וההתכחשות ממש צמודות להצהרות.
לפתע הסתבר לי שזהו כנראה ענין מסורתי ליהודים. ההכרה הזאת הבזיקה בי באחד הימים האלה, כאשר בתי הקטנה ביקשה לדעת מה זה להד“ם. וכאשר התחלתי להסביר לה מה זה להד”ם, שמתי לב כי השפה העברית, שבדרך-כלל אינה מן העשירות שבשבשפות, פשוט שופעת ביטויי הכחשה. הנה אותו להד"ם וכור מחצבתו: לא-היו-דברים-מעולם. תוסיפו לא-היה-ולא-נברא ותשלימו בעורבא-פרח, ואז יצטרף לשורה לא-דובים-ולא-יער, יחד עם לא-מניה-ולא-מקצתיה, שלא לדבר על מודרניזם כמו בדוי-מן-הלב, מצוץ-מן-האצבע וקלוט-מן-האויר. כל זה, כמובן, בצד מלים קונבנציונליות כמו שקר-וכזב, או ניסוחים דיפלומטיים כמו בלתי-מבוסס, לא מעוגן באמת, חסר יסוד במציאות, פרי-דמיון, וסילוף זדוני.
מדוע נזקקו היהודים לריבוי הכחשות עד שפיתחו מכרה-זהב כזה של מינוח? אולי מפני שהרבו להעליל עליהם, אך קרוב לודאי מפני שבדרך זו הם הגנו על עצמם מפני הרכילות, שהיתה כנראה תחביב לאומי. סוף-סוף מהלכת גם הרכילות בשפה העברית במהדורות מינוח רבות. מלבד הרכילות עצמה ישנה דיבה, יש לשון הרע, יש לעז, יש השמצה והשחרת פנים.
ואם תגידו שזו הוצאת לעז על היהודים, ודאי אומר לכם: להד"ם.