לצאת סיפוריו בכרך אחד ב“עם עובד”
אביב תרס“א בורשה. ברדיצ’בסקי ישב אז במעון־קיץ מחוץ לעיר, ובאחד הימים נסעתי אליו. מצאתיו בלוית ארוסתו, שהיתה אחר־כך לאשתו, כששניהם חוזרים מטיול, לפני הפנסיון בו התאכסנו. קלסתר־פניו, כמקיים את רצון בעליו הידוע, היינו, שלא לפרסמו (בכל זאת נתפרסם זה עכשיו בשער כתביו. תמונה רבת־רושם), לא נשתמר בזכרוני, אבל אני זוכר את הרושם הכללי: אדם נעים, בעל קומה בינונית, כבן ל”ה. ב. הסתכל בי, בבן־העשרים, אמר מה שאמר והניח ידו על שכם העלמה – ואני נזכרתי בדבריו על “מהות החיים ועצם החיים”…
בחדרו נתקלו עיני בתמונת דוֹסטוייבסקי, שעמדה על שולחן־הכתיבה, והוא שאלני, כבוחן, אם אני יודע מי זה, מבלי ששיער כלל, עד כמה טבועה היתה בי אז דמות־דיוקן זו.
כה וכה תהה על קנקני ושאל:
– מה יחסך אל העולם?..
לא פּחות ולא יותר! נבוכותי קצת ועניתי, שזאת אולי יוכל לראות מתוך כתבי־יד אלה שלי (סיפורי הראשונים, שעמדו להופיע ב“תושיה”),שהבאתים אליו לשם עיון. התשובה הניחה את דעתו.
בין השאר התענין, אם כבר ביקרתי אצל י. ל. פרץ. מכיון שרק לפני ימים אחדים יצאתי מעם פרץ מורגז ומאוכזב, פלט פי עכשיו על חשבונו אֵי־אלה דברי זלזול. ב. הוכיחני:
– לא, לא, על פרץ אסור לדבר כך. משורר גדול! האיש ראה הרבה, סבל הרבה…
הייתי כשיכור. מסביב סאנו החיים הפולניים, האלגנטיים, רבי הברק, אבל בעיני נדמו אלה אז דלים וריקים לעומת החויה הכבירה אשר לי. ביחוד לאחר שקיבלתי על ידי הדואר חזרה את כתבי־ידי בצירוף גלויה כתובה באותו הכתב הנאה, הנאצל: “דבריך עשו עלי רושם גדול מאוד. עלה בכוחך! מי”ב".