רבות מתחבט הסופר בעיבוד ובתיקון ובליטוש, עד שדעתו מתקררת, ובכל זאת יש שהנוסח הראשון עדיף. דוגמה חותכת לכך הוא “החלון” של מ. י. ברדיצ’בסקי. מי אינו זוכר את הפסוק הנעלה שלו מתוך אותה מהדורה ראשונה של “הוצאת צעירים”: “עצב ישראלי, שכמוהו לא ידעתי, בא ודופק על חלוני”. כל התמצית המיבי“ת, נדמה, עצורה בו. בשנת תרס”ג, ואני חייל בהוֹמל, נפגשתי ברחוב עם הלל צייטלין, והוא, תוך שיחה ספרותית, דיקלם בהתלהבוּת את הפסוק הזה, שעיקר יופיו נעוץ ב“על חלוני”. והנה ביקשתי עכשיו את ה“חלון” במהדורת “עם עובד” ולא מצאתיו! במקומו: “עצב ישראלי וכו' בא ודופק על פתחי לבי” – ודאי לפי תיקונו של ברדיצ’בסקי עצמו. הנה כי כן יש אשר אנו באים לתקן ונמצאנו מקלקלים.

*

היוצרים הגדולים, כידוע, שאבו את גופי דבריהם מחוויותיהם. “מבּשׂרם חזוּ”. ואף על פּי כן, כשאנו קוראים את הביוגרפיות שלהם ממש, הכתובות בידי אחרים שמלאכתם בכך, אנו רואים, שעל הרבה, על הרבה פסחוּ. דוקא בפיקנטי ביותר ולא נגעו מחמת הכואב שבו. על הפרטים “העדינים” הללו ויתרו וסירבוּ לנצלם. “לא הם ולא שכרם”.