אַבִּיט פְּנֵי־יָם בְּרַעֲבוֹן־עֵינַיִם,

אֶל חוֹף, אֶל אֲדָמָה מְצֻמָּדָה,

נִצֶּבֶת עַל פִּי תְהוֹם – מֵעַל שָׁמַיִם –

וְעוּף אֶל זְבוּל הַתְּכֵלֶת לֹא אֵדַע.

וְלֹא אֵדַע: אֶמְרוֹד, אוֹ אֶכָּנַע לִי?

לִחְיוֹת וְגַם לָמוּת הַלֵּב נִבְהָל.

קָרוֹב לִי אֱלֹהִים, אַךְ אֵין תְּפִלָּה לִי,

וְלֶאֱהוֹב אֶרְצֶה, וְלֹא אוּכָל.

אֶל שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ, אֶת כַּפַּי שָׁטַחְתִּי,

פָּרֹכֶת עָב אֶרְאֶה חִוַּרְיָנָה.

אֶת הָאֱמֶת, נִדְמֶה לִי, כִּי פִּעְנַחְתִּי,

אַךְ אֵין אִתִּי מִלִּים לְמַעֲנָהּ.