המחנה, שהחל יוצק דפוסי חיים חדשים, שלח את ידו גם באותו השטח הנעלם, המעולף רז בראשית ומסתורין. גם פה ניסו להסיר את המחיצה, החוצצת בין שכלו של האדם לבין הכוח הנעלה והנאדר, ולהעמידו על השכל ועל ההגיון. אמנם, הזיזים בלטו ביותר, אולם המחנה, שכור־נצחון החידוש, התימר בכיבושיו.
אפס עם פעית תינוקות ראשונה; עם פרוס הנס החדש־הישן של חיים מקיצים מגיחים מהנשיה – החלו אלוהים גדולים מתדפקים על שערי המחנה.
נבוכו מחנכים ומחנכות. סחור סחור הלכו עם אלה הפעוטים: “כוח”, “רוח”, “אש” – גמגמו את תשובותיהם נטולות כוח ההוכחה, אבל את “בני הארבע” וה“חמש” אי אפשר היה להרגיע בזה; במפגיע דרשו תשובה ברורה וישרה.
כשבנו נכנס לשנתו הרביעית ובעיניו היפות הפקוחות לרווחה, המלאות על גדותיהן בינה ילדוּתית עליונה, הקיצה הנהיה הנצחית – לא יכול האב לסבול יותר את ה“תשובות” הללו, שלא רק לא הרגיעו את העינים הנוהרות, אלא הוסיפו עוד יותר לאי המנוחה – ויגל לו את אלוהים.
עתה היה הכל ברור ובהיר:
– כן, אבא, אלוהים עשה את השמים ואת הארץ, את השמש ואת הירח, את ההרים ואת האנשים ואת הבהמות, הכל הכל – קרנו עיניו היפות והנאצלות בחדות פתרון – עשה אלוהים!
ואבא גדל בעיניו ויהי שותף לרבון העולמים במעשי בראשית – –