לִפְנוֹת-עֶרֶב / מרדכי צבי מאנה
בֵּין הַנְוֵי עָבִים קַו שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ
מִקַּצְוֵי יָם אֵלַי אוֹרוֹ שׁוֹלֵחַ,
עוֹד רֶגַע – נָגְהוֹ יֵהָפֵךְ לְאָמֶשׁ;
לִבִּי לִקְרָאתִי הִתְעוֹרֵר מִתְּנוּמָה
הֵקִיץ לִתְחִיָּה טֶרֶם יֵרֵד דּוּמָה,
טֶרֶם יִכְבֶּה כִּשְׁבִיבֵי הַשָּׁמֶשׁ.
אַט אַט קַרְנֵי אוֹר יֵאָסְפוּ בָּעֲרָפֶל,
צִלְלֵי עֲרָבִים עָטוּ רוֹם גַּם שָׁפֶל,
עוֹד רֶגַע – יִפְרוֹשׂ הַלַּיְלָה צַלְמָוֶת;
לִבִּי עוֹד יִדְפוֹק, עוֹד יִסּוֹב בִּי דָּמִי,
אַךְ צִלְלֵי שַׁחַת יַחְשִׁיכוּ עוֹלָמִי
עוֹד רֶגַע – כָּלִיל תֹּאכְלֵנִי עַצֶּבֶת!
אב, תרמ"ב.