לוגו
הכרך האחד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מעתה לא ייאָמר עוד “שלושת הכרכים” אלא הכרך האחד (“כל כתבי מנדלי מוכר־ספרים בכרך אחד”, הוצאת “דביר”) וברוב משמעות. אתה נוטל את הספר הנהדר בידך – והכובד לא כובד גשמי הוא.

את מנדלי, כמו את כל הראשונים הגדולים, צריך להעריך לפי שיאיו. “צר לראות את הנשר הגדול הזה יורד ומנקר באשפה” – כתב עליו פעם י. ל. פרץ ב“החץ”. אבל הנשר הגדול כי ימריא?!.. ושיאיו הם בסטיותיו הידועות, בתיאורי הטבע שלו, חטיבות־שירה סטיכיוֹת אלה (ולשון וסגנון אנו צריכים כולנו ללמוד אצלו גם עכשיו, אף על פי שסטבסקי “חוטף אותו בשיבושים”), ובכל אתן הדקויוֹת, שמבקרים ואנשי מסות אינם מבינים אותן. כל רחשוש “מיסטי” לא התחמק מקליטתו ותוכן ושפה כאן חד הם (“עופות מעריבים ויושבים בתוך הלול”). דוגמאות מופלאות הייתי יכול להביא מכל דף ודף.

מנדלי עומד עד היום מעבר לקו. כתיבת אחרים ניתנת להסתבר, כיצד היא נעשית ומהיכן, ואילו לו אנו משתאים. שם עשיה, עשיה באמונה או עשיה בלהטים, וכאן אצבע אלוהים. הוא ראשון והוא – בבחינה מסוימת – אחרון.

רק אנשים עיורים כלפי אורותיו עלולים להיטפל ל“צלליו”. נפלא הדבר: את אלה אני רואה בפעם הראשונה רק במאמר־ההתקפה, במצוּטט. בכתבי מנדלי גופא לא ראיתי ואיני רואה כל כגון דא כלל! כבמכת דם במצרים: עברי ומצרי שותים יחד מקיתון אחד – זה שותה מים וזה שותה דם. נטפלים לבוקי סריקי, לטפלות, ומהעיקר הם מתעלמים!

מנדלי לא תפס ולא תיאר כראוי את בית־המדרש והישיבה? פאסוס אחד קטן יש ב“בעמק הבכא”: “רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך וכו'” עד “מה נורא המקום הזה” (עמוד קס"ח) והוא מכריע את כל ההימנונים, אשר הושרו אי־פעם אל “בית היוצר לנשמת האומה”. ודמות ר' אברהם עם שני הנערים? ואותו הפרק האדיר, אשר כה נחקק בנפשותינו הצעירות, המתנה את געגועי הירשילי, נע־ונד בנכר, על בית הוריו ואת חרדת לבו על אביו החולה “עד שהגיעתהו הבשורה הרעה: קדיש, הירשילי! יתום אתה… אין אב!” מנדלי לא תפס את “הנפש היהודית” את “נשמת העם”? והלא נשמת העם היה הוא עצמו!..